הסכם זכיינות שירותי בריאות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסכם זכיינות שירותי בריאות: 1. בפניי תביעה ותביעה שכנגד שעילתן בהסכם זכיינות שנכרת ביום 2.4.1997 (להלן: "הסכם הזכיינות" או "ההסכם") בין קופת חולים לאומית, היא התובעת והנתבעת שכנגד (להלן: "התובעת"), לבין ד"ר חוסיין דאוד עוביידי וחברה בשליטתו, הם הנתבעים והתובעים שכנגד (להלן: "הנתבעים"). על פי הסכם הזכיינות, שימשו הנתבעים זכיינים של התובעת בכפר ג'בל מוכבר (להלן: "הכפר") שבמזרח ירושלים, במובן זה שהם סיפקו את שירותי הבריאות לתושבי הכפר בשמה של התובעת. 2. על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד- 1994, מחוייבת התובעת לספק שירותי בריאות למאות אלפי מבוטחיה ברחבי הארץ, במרחק סביר ממקום מגוריהם, בין בעצמה ובין באמצעות נותני שרותים מטעמה. במזרח ירושלים נוהגות מרבית קופות החולים, והתובעת ביניהן, לספק את שירותי הבריאות באמצעות רופאים מקומיים, המכונים זכיינים. 3. הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") היה הבעלים והמנהל של מרכז רפואי פרטי בשם "מרפאות עוביידי" שפעלה בכפר. בעקבות הסכם הזכיינות, שימש מרכז זה למעשה כסניף של התובעת בכפר. 4. על פי הנטען בתביעה העיקרית, הנתבעים הפרו את הסכם הזכיינות בכך שמיד לאחר סיומו ביום 8.12.2005, הם העבירו כ- 2,000 ממבוטחי התובעת שטופלו על ידם, לקופת חולים מתחרה, היא קופת חולים הכללית, והחלו לספק שרותי בריאות למבוטחים אלה, מטעמה של קופת חולים הכללית. התובעת טוענת כי לפי ס' 18 להסכם הזכיינות, היא זכאית לפיצוי מוסכם בסך של 4,093,037 ₪ בצירוף מע"מ, שהוא תולדה של מכפלת מספר המבוטחים שהיו רשומים במרפאה ערב הפרת ההסכם, בסכום ששילמה התובעת לנתבעים במשך שנתיים ימים עבור כל מבוטח. לצרכי אגרה הועמדה התביעה על סך של 2,000,000 ₪. 5. הנתבעים טענו כי הסכם הזכיינות הינו חוזה אחיד שיש בו תנאים מקפחים, ואחד מהם הוא האיסור ליתן שירותים רפואיים לאחר תום תקופת הסכם הזכיינות. על כן, אין ליתן תוקף לתנאים אלה, וממילא אין ליתן תוקף לתניית הפיצוי המוסכם שמכוחה הוגשה התביעה נגדם. הנתבעים גם הכחישו כי טיפלו במבוטחים של התובעת לאחר תום תקופת הסכם הזכיינות. במסגרת התביעה שכנגד, הנתבעים טענו כי הסכם הזכיינות הסתיים רק ביום 6.2.2006 ולא ביום 8.12.2005, ולכן הם זכאים לתשלום הפרשים המגיעים להם לפי ההסכם בגין החודשים דצמבר 2005 וינואר 2006. עוד טענו הנתבעים כי הם היו זכאים לתשלום חודשי מוגדל בגין כל מבוטח של התובעת שקיבל מהם שירותים רפואיים, כפי שקיבלו זכיינים אחרים של התובעת, בסכום של 90 ₪ לחודש, במקום הסכום של 63.61 ₪ לחודש ששולם להם בפועל. 6. השאלה הראשונה הטעונה הכרעה היא האם הסכם הזכיינות הוא חוזה אחיד, כמשמעו בחוק החוזים האחידים, התשמ"ג- 1983 (להלן: "חוק החוזים האחידים"). ס' 2 לחוק החוזים האחידים קובע כי חוזה אחיד הוא "נוסח של חוזה שתנאיו, כולם או מקצתם, נקבעו מראש בידי צד אחד כדי שישמשו תנאים לחוזים רבים בינו לבין אנשים בלתי מסויימים במספרם או בזהותם". המצהיר מטעם התובעת, עופר חברוני, הכחיש את הטענה כאילו הסכם הזכיינות הוא חוזה אחיד. לדבריו, עם כל זכיין של התובעת קיים חוזה בנוסח שהוסכם עם אותו זכיין ואין מדובר בנוסח אחיד של חוזה עם כל הזכיינים. מאידך, עו"ד אלי אלקלעי, ששימש כיועץ משפטי של הנתבעים, לא יכול היה להצביע על חוזה נוסף של התובעת עם זכיין מטעמה, הדומה לחוזה שנכרת עם הנתבעים, למרות שהוא ראה לפחות חוזה של זכיין אחד נוסף, הוא ד"ר חושן (ע' 71- 75 לפרוטוקול). מכאן שלא עלה בידי הנתבעים להוכיח כי מדובר בחוזה אחיד. בנוסף, בצדק טוענת התובעת בסיכומיה כי גם אם היה מדובר בנוסח של חוזה שתנאיו נקבעו מראש על ידה, הרי שמדובר לכל היותר ב- 14 חוזים, שכן חוזה הזכיינות קיים רק לגבי אזור מזרח ירושלים, ולתובעת 14 זכיינים באזור זה (ראה עדותו של חברוני, בע' 36 לפרוטוקול, וכן ס' 5 לתצהירו). מכאן שלא מתקיים התנאי הנוסף לקיומו של חוזה אחיד, הוא התנאי של "אנשים בלתי מסויימים במספרם". גם מטעם זה לא ניתן לקבל את הטענה כי מדובר בחוזה אחיד. אכן, הנתבעים טענו בסיכומיהם כי התובעת נמנעה מלזמן לעדות את המנכ"ל שלה, ניסים אלון, שניהל את המשא ומתן עם הנתבע בטרם נכרת הסכם הזכיינות, אך על טענה זו השיבה התובעת, ובצדק, כי גם עדותו של עופר חברוני מספיקה לענין זה, באשר בתוקף תפקידו כמנהל מחוז ירושלים של התובעת מחודש ספטמבר 2001, הוא מכיר היטב את כלל החוזים שנכרתו עם הזכיינים, גם אם חוזים אלה נכרתו לפני כניסתו לתפקיד. גם העובדה שבראש הסכם הזכיינות מופיע הלוגו של התובעת, אינה הופכת את הסכם הזכיינות לחוזה אחיד, אלא יש בה רק להעיד שהתובעת היא שדאגה להדפיס את החוזה. 7. גם אם היה מדובר בחוזה אחיד, אינני משוכנע שהתנאי עליו מלינים הנתבעים הוא אכן תנאי מקפח שראוי לבטלו בשים לב למכלול תנאי החוזה ולנסיבותיו, כאמור בס' 3 לחוק החוזים האחידים. עסקינן בס' 18 להסכם הזכיינות, האוסר על הנתבעים להעביר חברים בקופת החולים של התובעת לקופת חולים אחרת במשך תקופה של 24 חודשים מתום ההסכם, שאם לא כן, יידרשו הנתבעים לשלם פיצוי מוסכם. זהו תנאי מסחרי לגיטימי בהסכם זכיינות, משום שאין בו כל איסור על הנתבעים לטפל בחולים כלשהם לאחר תום תקופת ההסכם, אלא אך ורק בחולים הנמנים על חברי התובעת, שעברו לקופת חולים אחרת. המטרה הברורה היא למנוע מהזכיינים הברחת חברים של התובעת לקופת חולים מתחרה, דבר שקל ביותר לעשותו, אלמלא המגבלה האמורה, באשר החולה מצוי בקשר קבוע עם הזכיין ולא עם התובעת. כעולה מתצהירו של חברוני, בכפר ישנם 24,000 תושבים, מתוכם רק 3,000 היו חברי התובעת, כך שהנתבעים היו רשאים לטפל בכל 21,000 התושבים האחרים של הכפר, לו חפצו בכך. אין איפוא ממש בטענת הנתבעים בסיכומיהם כאילו הגבלת העיסוק בס' 18 להסכם שללה מהם כל אפשרות להתפרנס בתחום עיסוקם. זאת ועוד, גם האיסור על טיפול בחברי התובעת שעברו לקופת חולים מתחרה הוגבל לפרק זמן של שנתיים, ולא מעבר לכך. יש גם לזכור כי במסגרת ההסכם שולמה לנתבעים במרוצת השנים תמורה כספית נכבדה: כעולה מתצהירו של חברוני, בגין כל מבוטח שלה בכפר שילמה התובעת לנתבעים תשלום חודשי בסך 54.89 ₪ בצירוף מע"מ. לתובעת היו 3,107 חברים הרשומים במרפאת הנתבעים. התשלום השנתי ששילמה התובעת לנתבעים הסתכם איפוא בשנה האחרונה להסכם בסכום של 2,046,518 ₪ בצירוף מע"מ. מכאן שלאורך שמונה שנות ההסכם שולמו לנתבעים סכומי כסף נכבדים. המסקנה המתבקשת היא שההתחייבות של הנתבעים שלא להעביר את חברי התובעת לקופת חולים אחרת ניתנה כנגד קבלת תמורה של ממש. לפיכך, גם אם אניח כי צודקים הנתבעים בטענה לפיה הם היו אלה שגייסו לשורות התובעת את חבריה מבין תושבי הכפר, בזכות כישוריהם המקצועיים, הרי שעדיין עליהם לכבד את ההתחייבות שנטלו על עצמם כנגד תשלום תמורה נאה לאורך שנים רבות. לבסוף יש לציין, כי כפי שנראה בהמשך, הנתבעים החלו בהעברה מאסיבית של חולים לשורותיה של קופת חולים הכללית מיד עם תום ההסכם, כך שגם אם הייתי מוכן להניח לטובתם כי ראוי היה לקצר את תקופת ההגבלה על טיפול במבוטחים של התובעת לפרק זמן קצר יותר, למשל, לתקופה של שנה אחת במקום שנתיים, הרי שברור כי הדבר אינו מסייע לנתבעים שכן העברת המבוטחים לקופת חולים הכללית התרחשה מיד עם תום ההסכם. 8. הנתבעים טוענים כי התנייה החוזית המאפשרת לתובעת לסיים את ההסכם עם הנתבעים בהתראה של 60 יום מכל סיבה שהיא, מהווה אף היא תנאי מקפח. דא עקא, מי שהלכה למעשה הודיעו על ביטולו של ההסכם (קודם שהתחרטו) היו הנתבעים, ולא התובעת, כך שטיעון זה של הנתבעים אינו ממין הענין, והכל כמפורט להלן. כעולה מחומר הראיות, החל מחודש נובמבר 2004 דרש הנתבע מהתובעת להעלות את התשלום החודשי המגיע לנתבעים לפי הסכם הזכיינות. בחודש מרץ 2005 אף הציב הנתבע אולטימטום של ממש בפני התובעת: הוא הודיע לה כי אם לא תגדיל את התשלום, הנתבעים יסיימו את ההתקשרות עימה ביום 30.4.2005 (מוצג ת/6). בעקבות מכתב זה נוהל משא ומתן בין הצדדים במשך חצי שנה, עד אשר הנתבע הודיע בפגישה עם מנהלי התובעת, בחודש ספטמבר 2005, כי בכוונתו להתחיל לעבוד עם קופת חולים אחרת ביום 14.11.2005. ואכן, בעקבות אותה הודעה בעל פה שלחו הנתבעים גם הודעה בכתב, ביום 19.9.2005 (מוצג ת/8), בה חזרו על הודעתם בדבר הכוונה להתחיל לעבוד עם קופה אחרת. גם במכתב מיום 24.10.2005 חזרו הנתבעים על הודעה זו (מוצג ת/9). הנתבעים לא רק איימו על התובעת, אלא אף פעלו לממש את איומם. הם באו בדברים עם קופת חולים מאוחדת על מנת להפוך לזכיינים שלה בכפר, והגיעו עימה לסיכומים מסויימים (מוצג ת/13). דא עקא, בשלב מסויים שינתה קופת חולים מאוחדת את טעמה והתעריף שהציעה לנתבעים כבר לא היה כדאי כבתחילה. או אז ניסו הנתבעים לחזור בהם מביטולו של הסכם הזכיינות (ראה מכתב מיום 27.11.2005, מוצג ת/15), אלא שבשלב זה איבדו מנהלי התובעת כל אמון בנתבעים, והודיעו להם ביום 4.12.2005 כי בכוונת התובעת להתקשר בהסכם זכיינות עם זכיין אחר במקום הנתבעים (מוצג ת/16). מכאן שהנתבעים, ולא התובעת, הם שגרמו להפסקתו של הסכם הזכיינות. 9. האם הנתבעים הפרו את הסכם הזכיינות? ס' 18 (א) להסכם הזכיינות קובע כי "החברה מתחייבת לא לבצע פעולות שווק עבור קופת חולים אחרת לא באופן ישיר ולא באופן עקיף, כל עוד יהא הסכם זה בתוקף ועוד 24 חודשים מיום סיום תוקפו של הסכם זה". ס' 18(ב) להסכם הזכיינות קובע כי "החברה לא יכולה לרשום החברים לקופה אחרת ישירות או בעקיפין ולא תוכל לטפל בחולים אלו גם אם ירשמו ע"י אחרים ישירות או בעקיפין במשך שנתיים מיום העברתם לקופה אחרת ע"פ הגדרת החוק." בפועל, בעקבות ביטול הסכם הזכיינות, הפכה מרפאתם של הנתבעים בכפר לסניף של קופת חולים הכללית, ויעיד על כך שלט שנתלה בחזית המרפאה (מוצג ת/24). עצם תלייתו של השלט מהווה הפרה ברורה של ס' 18(א) להסכם, בהיותה פעולת שיווק עבור קופת חולים אחרת. זאת ועוד: העובדה שמרפאת הנתבעים הפכה להיות מרפאה של קופת חולים כללית, מהווה הפרה של ס' 18(ב) להסכם הזכיינות, באשר הנתבע, בעצמו או באמצעות בניו, המשיך לטפל בחברים של התובעת שעברו לקופת חולים הכללית. ואכן, במפקד חודש אפריל 2006 נרשם מעבר של כ- 2,000 מבין מבוטחי התובעת, אל שורותיה של קופת חולים הכללית (מוצג ת/25). בצדק ציין חברוני בתצהירו ובעדותו, כי מעבר של 2/3 ממבוטחי התובעת תוך רבעון אחד, אינו יכול להיות דבר מקרי, וברור שהיד המכוונת שגרמה לכך היא ידם של הנתבעים. על כך שהמבוטחים שנטשו את התובעת עברו דווקא אל קופת חולים הכללית תעיד העובדה שאין לקופות החולים האחרות מרפאה בכפר (ראה עדותו של חברוני, בע' 32- 33 לפרוטוקול), וברור איפוא ש- 2,000 המבוטחים שנטשו את התובעת ביום בהיר אחד, המשיכו לקבל טיפול במרפאה היחידה הקיימת בכפר, היא המרפאה של קופת חולים הכללית, ששימשה קודם לכן כמרפאה של התובעת. יצויין בהקשר זה כי חברוני, המצהיר מטעם התובעת, שבשעתו כיהן בתפקיד מנהל מחוז ירושלים של התובעת, משמש כיום בתפקיד מנהל מחוז ירושלים של קופת חולים הכללית, אליה העבירו הנתבעים את לקוחותיה של התובעת, כך שלא ניתן לייחס לו אינטרס לעזור לתובעת על חשבון תיאור העובדות כהוייתן. עובדה חשובה נוספת היא שהמבנה בו היתה מצוייה המרפאה של הנתבעים, כאשר עבדו בשרותה של התובעת, וכיום מצוייה בו המרפאה של קופת חולים כללית, הוא מבנה הנמצא בבעלותם של הנתבע ואחיו (ס' 11 לתצהירו), ולפי הדו"חות הכספיים של הנתבעת, הוא מצוי בבעלותה (נספח ג' לתצהירו של הנתבע). בין כך ובין אחרת, ברור שההחלטה למי ולאיזה צורך יושכר המבנה- היתה נתונה בידיו של הנתבע ומכאן שהוא היה זה שהחליט כי המבנה ישמש כמרפאה של קופת חולים הכללית. יצויין כי לא הנתבעת היא שהתקשרה בחוזה עם קופת חולים הכללית, אלא חברה בשם אקצה שירותי בריאות בע"מ (להלן: "חברת אקצה"), אלא שבעלי המניות שלה הם לא אחרים מאשר בניו של הנתבע. גם עיתוי הקמתה של החברה אינו מקרי- החברה הוקמה ביום 26.10.2005, לצורך התקשרות בהסכם עם קופת חולים מאוחדת (בסופו של דבר, ההתקשרות היתה עם קופת חולים הכללית) ומי שהקים אותה היה עו"ד אלקלעי, בא כוחם של הנתבעים (ראה הודאתו, בע' 107- 109 לפרוטוקול). יצויין כי בניו של הנתבע הועסקו בעבר על ידי הנתבעת (ראה מוצג ת/26). חברת אקצה פועלת בדיוק באותה מרפאה בה פעלו הנתבעים. חברת אקצה גם מעסיקה את הנתבע (ראה הודאתו של עו"ד אלקלעי בע' 103 לפרוטוקול, והודאתו של הנתבע בחצי פה בע' 121 לפרוטוקול). חברת אקצה אף קיבלה בלא תמורה את כל הציוד של הנתבעת, בשווי של 2,955,412 ₪ (ראה הודאת הנתבע, בע' 167- 168 לפרוטוקול). ברור איפוא כי חברת אקצה והנתבע חד המה, והשימוש בחברת אקצה אינו אלא נסיון שקוף של הנתבע להסתיר את דבר הפרתו של ס' 18 להסכם הזכיינות. עוד יש לציין כי הנתבע הודה שבמהלך המשא ומתן שניהל עם קופת חולים מאוחדת, דובר על כך שהוא צריך להעביר למעלה מ- 3,000 מבוטחים לשורותיה (ע' 194 לפרוטוקול). גם מתוך המוצג ת/13, המשקף את פרטי המשא ומתן שניהל הנתבע עם נציגי קופת חולים מאוחדת (שלא צלח לבסוף), ניתן להיווכח כי סוכם על תשלום גבוה יותר שישולם לו כנגד הגדלת מספר מבוטחיה של קופת חולים מאוחדת: בגין 3,500 מבוטחים חדשים הובטח לו תשלום בסך 70 ₪ למבוטח, בגין 4,000 מבוטחים חדשים הובטח לו תשלום בסך 75 ₪ למבוטח, וכן הלאה. ברור איפוא שהנתבע קיבל על עצמו לנסות ולהגדיל את מספר מבוטחיה של קופת חולים מאוחדת, והכל בניגוד להתחייבות שקיבל על עצמו בס' 18 להסכם הזכיינות. יש להניח כי כך גם עשה בהסכם עם קופת חולים הכללית. בצדק מציינת התובעת בסיכומיה כי לא מדובר במבוטחים חדשים, שאינם נמנים על שורותיה של התובעת, שהרי אם אכן היה ביכולתו של הנתבע להגדיל את מספר לקוחותיו באלפי מצטרפים חדשים, מן הסתם הוא היה עושה כן עוד בתקופה בה היה קשור בהסכם עם התובעת, כדי להגדיל את הכנסותיו. ברי איפוא כי הדרך היחידה לצרף לשורותיה של קופת החולים המתחרה אלפי מבוטחים חדשים, מהיום למחר, היא רק באמצעות העברת מבוטחים של התובעת, המטופלים על ידי הנתבע, אל שורותיה של המתחרה. גם העיתוי בו תכנן הנתבע לסיים את ההתקשרות עם התובעת- 14.11.2005- איננו מקרי: לפי ס' 5 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד- 1994, מעבר מבוטחים מקופת חולים אחת לאחרת ניתן להעשות ארבע פעמים בשנה, ואחד מבין אותם ארבעה מועדים הוא יום 15.11. יצויין כי הנתבעים לא הציגו את ההסכם שנכרת בין חברת אקצה לבין קופת חולים הכללית, למרות שבעליה של חברת אקצה הם בניו של הנתבע, כך שאין ספק כי לו רצה בכך הנתבע, הוא היה יכול להציג את ההסכם. 10. הנתבע טען בעדותו כי כל לקוחותיו מן התקופה שהיה קשור בהסכם הזכיינות, עברו למרפאות אחרות של התובעת. בכך ביקש להראות כי לא טיפל בלקוחות התובעת לאחר תום הסכם הזכיינות. טענה זו אינה הגיונית: מדוע שילכו למרפאות אחרות, המרוחקות ממקום מגוריהם, אם הם יכולים לקבל את אותו טיפול, מאותו רופא, באותה מרפאה, והכל בחסותה של קופת חולים הכללית? ואם אכן הלקוחות עברו לסניפים אחרים של התובעת, כיצד זה נרשמה ירידה של 2,000 חברים במספר חברי התובעת תושבי הכפר? הנתבע גם ניסה לצמצם ולמזער בעדותו את מידת מעורבותו בניהול המרפאה של קופת חולים הכללית, המופעלת על ידי חברת אקצה, אך עדותו היתה בלתי משכנעת על פניה. כך גם נסיונו להרחיק את עצמו מכל ידיעה בדבר פרטי ההתקשרות של בניו עם קופת חולים הכללית. 11. סיכומו של דבר, הנתבעים הפרו את הוראת ס' 18 להסכם הזכיינות, בכך שגרמו לאובדן 2,000 לקוחות של התובעת והעברתם לקופת חולים הכללית, בכך שביצעו פעולת שיווק אסורה לטובתה של קופת חולים הכללית ובכך שהמשיכו ליתן טיפול ללקוחות שהיו קודם לכן מבוטחים של התובעת, גם לאחר שעברו לשורותיה של קופת חולים הכללית. בגין הפרות יסודיות אלה של הסכם הזכיינות, זכאית התובעת לפיצויים בגין הפרת חוזה. 12. נותר עדיין לדון בשאלת גובה הפיצויים המגיעים לתובעת מן הנתבעים בגין הפרתו של הסכם הזכיינות. לענין זה עותרת התובעת הן לתשלום הפיצויים המוסכמים הקבועים בס' 18(ג) להסכם והן לתשלום פיצויים בגין נזק בפועל. 13. על פי עדותו של עופר חברוני, התובעת מקבלת מן המוסד לביטוח לאומי עבור כל מבוטח סכום שנתי של כ- 3,000 ₪. המרווח התפעולי בגין פעילות זכיינים הינו כ- 10%. מכאן שהנזק בגין אובדן של 2,000 מבוטחים הינו כ- 600,000 ₪ לשנה. פרק הזמן הנחוץ לצבירת 2,000 מבוטחים הינו כ- 10 שנים. בפרק זמן של חמש שנים, מגיע הנזק לסך של 3,000,000 ₪. עדותו של חברוני לא נסתרה ומכאן שיש לראות נזק זה כמוכח. 14. התובעת עותרת בנוסף לקבלת פיצוי מוסכם לפי ס' 18(ג) להסכם. סעיף זה קובע: "היה ותנהג החברה אחרת מן האמור לעיל מבלי שקיבלה הסכמת הקופה מראש ובכתב, יהווה הדבר הפרה יסודית של ההסכם ובמקרה כזה תפצה החברה את הקופה בפיצוי מוסכם השווה למכפלת תקופה של 24 חודשים, על בסיס מספר המבוטחים הרשומים במרפאה אצלה ביום הפרת ההסכם כפול התשלום החודשי שמשלמת הקופה לחברה בגין כל מבוטח ...". מנגד, הנתבעים טוענים כי הפיצוי המוסכם הנתבע מהם לפי ס' 18(ג) להסכם איננו סביר, ולמעשה מדובר בקנס, ולכן יש לבטלו. על כך משיבה התובעת כי מדובר בפיצוי סביר, שכן הוא נועד למנוע בדיוק את המצב שנוצר במקרה דנן, בו הזכיין פועל להעברה מאסיבית של מבוטחים לקופת חולים אחרת. על כן, יש קשר בין גובה הפיצוי למספר המבוטחים, כאשר מביאים בחשבון את העלות הכרוכה בהקמת מאגר כזה של מבוטחים ותמריץ לזכיין שלא להפר הוראה זו. לטעמי, הדיון בשאלה זו מיותר, שכן בכל מקרה, לפי ס' 15(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א- 1970, לא ניתן לתבוע במצטבר גם פיצוי מוסכם וגם פיצוי בעין, ועל כן, כאשר תובע מבקש לקבל את שני סוגי הפיצוי במצטבר, יש לפסוק לו פיצוי לפי חלופה אחת בלבד, בהתאם לסכום הפיצוי הגבוה יותר. במקרה דנן, הפיצוי המגיע לתובעת בגין הנזק בעין עולה ממילא על סכום התביעה, שלצרכי אגרה הועמדה על סך של 2,000,000 ₪. למעלה מהצורך אציין כי הפיצוי המוסכם אכן נקבע ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו בעת כריתת החוזה, ולכן יש להפחיתו. סמכות ההפחתה מעוגנת בס' 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א- 1970, הקובע כי בית המשפט רשאי להפחית את סכום הפיצויים המוסכמים "אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה". בע"א 707/78 יוסף ואח' נ' פרופ' שמואל קניאל ואח' פ"ד לה(4), 796 ,עמ' 800-801, נקבע: "כאשר באים לבחון את השאלה, אם יש מקום להפחית את שיעור הפיצויים המוסכמים לפי סעיף 15 (א) סיפא לחוק הנ"ל, יש "להעביר" את ההפרה הקונקרטית, על תוצאותיה, בכור המבחן של הסעיף הנ"ל, דהיינו, לקבוע, אם מלכתחילה, בעת כריתת החוזה, עשוי היה המפר לראות את הפיצויים המוסכמים כמשקפים לפי קנה מידה סביר כלשהו את הנזק, העשוי להיגרם מאותה הפרה." בעניננו, ברור על פני הדברים כי הפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראות מראש בעת כריתתו של ההסכם, שכן הפיצויים לא נקבעו לפי מספר המבוטחים של התובעת שעזבו את שירותיה בעטיים של הנתבעים, אלא לפי כלל מספר המבוטחים שלה הרשומים במרפאה, כולל אלה שנותרו עדיין מבוטחים של התובעת גם לאחר סיום הסכם הזכיינות. איזה נזק יכול היה להגרם לתובעת בגין מבוטחים הנמנים עדיין על שרותיה? על כן, יש לחשב את הפיצוי המוסכם רק לפי מספר המבוטחים שעזבו את שורותיה של התובעת, קרי, כ- 2,000 מבוטחים. באשר לגובה הנזק שניתן היה לצפות בעת כריתתו של החוזה, הרי שמעדותו של חברוני עולה כי הנזק מסתכם בסכום של 300 ₪ לשנה לכל מבוטח (התובעת מקבלת מן המוסד לביטוח לאומי עבור כל מבוטח סכום שנתי של כ- 3,000 ₪. המרווח התפעולי בגין פעילות זכיינים הינו כ- 10%). מכאן שהנזק השנתי שניתן היה לצפות בגין אובדן 2,000 לקוחות הינו 600,000 ₪ לשנה. על פני חמש שנים (מחצית התקופה הדרושה לשם גיוס 2,000 מבוטחים) מדובר בנזק מצטבר של 3,000,000 ₪. מכאן שהפיצוי המוסכם בסך של 4,093,037 ₪ (3,107 מבוטחים כפול 54.89 ₪ כפול 24 חודשים) הוא מופרז יתר על המידה ומן הראוי להפחיתו ולהעמידו על סך של 3,000,000 ₪. כך או אחרת, גם סכום הפיצוי המוסכם עולה ממילא על סכום התביעה. 15. עומדת עדיין על הפרק התביעה שכנגד שהגישו הנתבעים נגד התובעת. 16. הנתבעים טוענים כי בפועל, ההתקשרות בינם לבין התובעת הסתיימה רק ביום 6.2.2006, ולא ביום 14.11.2005 כטענת התובעת. על כן, לדידם, הם זכאים לתשלום גם בגין החודשים דצמבר 2005 וינואר 2006. בגין חודש דצמבר נתבע סך של 196,704 ₪, לפי תשלום חודשי בסך של 63.3 ₪ למבוטח, ובגין חודש ינואר 2006 נתבע סכום של 335,556 ₪, לפי תשלום חודשי בסך של 90 ₪ למבוטח. 17. עוד טוענים הנתבעים כי מגיע להם תשלום מוגדל בסך של 90 ₪ לחודש למבוטח בגין החודשים ינואר- דצמבר 2005, במקום סך של 63.3 ₪ ששולם להם בפועל. לדבריהם, זכיינים אחרים קיבלו מהתובעת תשלום בסך של 90 ₪. הסכום הכולל של ההפרשים הנתבעים הינו 995,109 ₪. 18. כעולה ממכתבו של עופר חברוני מיום 4.12.2005, מוצג ת/16, החל מיום 8.12.2005 ניתנו שרותיה של התובעת למבוטחיה במרפאה חליפית. מכאן שהנתבעים זכאים לתשלום לפי הסכם הזכיינות עד ליום 8.12.2005, ולא מעבר לכך. יצויין כי הנתבעים הם שהודיעו לתובעת על ביטולו של הסכם הזכיינות (קודם שהתחרטו), ולכן לא היו זכאים לדרוש מהתובעת ליתן להם הודעה בת 60 יום מראש בטרם יבוטל ההסכם. על כן, ביטולו של ההסכם נכנס לתוקף ביום 8.12.2005 והנתבעים אינם זכאים לתשלום כלשהו לאחר מועד זה. יחד עם זאת, הנתבעים זכאים לתשלום בגין שמונת הימים הראשונים של חודש דצמבר 2005, שכן לא נסתרה טענתם לפיה לא קיבלו כל תשלום עבור חודש דצמבר 2005. כעולה מתצהירו של חברוני, התשלום החודשי בגין כל מבוטח היה 54.89 ₪ בצירוף מע"מ. מכאן שהתשלום החודשי בגין 3,107 מבוטחים היה 170,543 ₪ בצירוף מע"מ. החלק היחסי של סכום זה בגין שמונה ימים הינו 44,011 ₪ בצירוף מע"מ. סכום זה לא שולם לנתבעים ולכן הם זכאים לקזזו מהסכום שנפסק לחובתם. 19. לא מצאתי כל ממש בטענתם של הנתבעים לפיה הם זכאים לתשלום חודשי מוגדל בסך של 90 ₪ בגין כל מבוטח. סכום זה מבטא אמנם את הדרישה שדרשו הנתבעים מהתובעת, בעת ניהול המשא ומתן עימה בשנת 2005, אלא שהתובעת לא הסכימה מעולם לשלמו לנתבעים. עסקינן בתשלום לפי חוזה, ולכן צד לחוזה אינו יכול לתבוע תשלום מעבר למה שסוכם עימו בגדרו של החוזה. העובדה שהתובעת שילמה לזכיינים אחרים תשלום חודשי גבוה יותר ממה ששילמה לנתבעים, אין בה כדי לחייבה להגדיל את התשלום החודשי ששילמה לנתבעים. זכותה המלאה של התובעת היתה לסכם עם כל זכיין תשלום חודשי בסכום המקובל עליה, תשלום שהוא תולדה של משא ומתן מסחרי לכל דבר וענין. אין המדובר בהפלייה פסולה שבית המשפט רשאי לבטלה. יצויין גם כי מעדותו של חברוני עולה כי התובעת שילמה תעריף חודשי גבוה יותר לזכיין שמספר המבוטחים שטופלו על ידו היה גבוה מזה של הנתבעים, ובהחלט מדובר בשיקול מסחרי לגיטימי מצידה של התובעת, לתגמל כראוי זכיין שמטפל במספר גדול יותר של מבוטחים. 20. סוף דבר, התביעה העיקרית מתקבלת. הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת סך של 2,000,000 ₪, בקיזוז סך של 44,011 ₪ בצירוף מע"מ, בגין התשלום החלקי המגיע לנתבעים. סכום החוב יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה. כמו כן, הנתבעים ישלמו לתובעת הוצאות משפט בסך 50,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.חוזהרפואהזיכיוןשירותי בריאות