קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסכם למתן שירותי רפואה: רקע; תחילתה של תביעה זו ביום 19.6.07 בבקשה לביצוע 4 שקים (מני רבים המצויים בידי התובעת) המשוכים על חשבון הנתבעת, בסך כולל (קרן) של 1,404 ₪ בלבד. עסקת היסוד העומדת לטענת התובעת בבסיס התביעה היתה בסך 7,020 ₪ ועניינה בחוזה התקשרות למתן שירותי בריאות, לרבות לחצן מצוקה. הנתבעת הגישה התנגדות לביצוע השטרות. התקיים דיון בבקשה ביום 24.2.09 בפני כב' הרשמת ג' ספרא-ברנע, במהלכו נחקרה הנתבעת ובסופו נתקבלה בקשתה . בד בבד עם הגשת כתב הגנתה, הגישה הנתבעת כתב תביעה שכנגד ע"ס 30,000 ₪ בגין פיצויים המגיעים לה לטענתה מכוח עילות של: זיוף, הפרת חוקי הגנת הצרכן, חוסר תום לב בהתקשרות ובאכיפת חוזה והטעיה. טיעוני התובעת/נתבעת שכנגד; הנתבעת התקשרה בהסכם עם התובעת למתן שירותי בריאות. במסגרת ההסכם הפקידה הנתבעת בידי התובעת 20 שקים חתומים בכתב ידה. 15 ימים לאחר ביצוע העסקה הופיעה הנתבעת במשרדי התובעת והחזירה את לחצן המצוקה, אך לא ביטלה את ההסכם. שקים שהוגשו לביצוע לא כובדו ועל כן נותרה הנתבעת ביתרת חובה. בכתב הגנתה מפני התביעה שכנגד דחתה הנתבעת שכנגד (להלן, למען הנוחיות: "התובעת") את הטענות שהועלו נגדה והדגישה כי התובעת שכנגד (להלן, למען הנוחיות: "הנתבעת") חתמה על החוזה ואמצעי התשלום עבורו, תוך שהיא מודעת לתוכנם ומהותם, היא לא הוטעתה ולא הופרו חוקי הגנת הצרכן. כל מטרתה של התביעה שכנגד להוות משקל נגד לתביעה המוצדקת שהוגשה נגד הנתבעת. טיעוני הנתבעת; הסכם ההתקשרות כלל לא נחתם על ידה, אלא חתימותיה על גביו זוייפו. השקים היו חתומים מבעוד מועד על ידה, הם נלקחו משולחן בביתה ללא הסכמתה ומולאו על ידי אחר. ימים ספורים לאחר שהיו נציגי התובעת בביתה היא הגיעה למשרדי התובעת, מלווה באדם נוסף, החזירה את לחצן המצוקה וביטלה את העסקה. חרף בקשת הנתבעת לא נתנה התובעת בידה אישור להחזרת הלחצן ו/או את השקים נשוא התביעה. הנתבעת ביטלה את השקים בבנק מאחר וביטלה את העסקה עם התובעת. הסכם ההתקשרות- עסקת היסוד; הסכם ההתקשרות שמספרו 60159, המהווה את עסקת היסוד עם הנתבעת, נחתם לכאורה ביום 12.7.06 לתקופה של 5 שנים, (להלן: "ההסכם"). על פי ההסכם מתחייבת התובעת ליתן לנתבעת שירותי בריאות ולחצן מצוקה. לחצן המצוקה ניתן בהשאלה ללא חיוב, כפי שעולה מן הסעיפים 2.2, 3 ו-4 להסכם. בהסכם נרשם תחת הסעיף 2.2 שכותרתו "לחצן מצוקה" כי הוא ניתן בהשאלה. כך גם בסעיף 3 שכותרתו "פירוט התשלום" צויין עבור רכישת לחצן מצוקה - בהשאלה. תחת סעיף 4 להסכם שכותרתו "התקנת לחצן מצוקה" מצויין כי הלקוח מאשר את ביצוע ההתקנה, את קבלת ההסבר על השימוש בלחצן המצוקה וכי הוסבר ללקוח שאין לנתק את לחצן המצוקה אלא על ידי טכנאי שירות של המוקד. לצד סעיף זה מתנוססת לכאורה חתימתה של הנתבעת (כמו גם במקומות נוספים בהסכם). עבור שירותי הבריאות התחייבה הנתבעת לכאורה לשלם סך של 7,020 ₪ בפריסה ל- 20 חודשים, כאשר התשלום יבוצע ב- 20 שקים, בסך של 351 ₪ כל אחד. בתחתית העמוד, מיקום חתימות הצדדים - מופיעה חתימת נציג התובעת וכן חתימה הנחזית להיות של הנתבעת. בעמוד האחורי של ההסכם מפורטים עניינים נוספים בכ- 20 סעיפים, ביניהם סעיפים 8, 9 ו- 16 שעניינם ביטול ההסכם בנסיבות שונות. בתחתית העמוד מתנוססת חתימתה הנחזית של הנתבעת. נטל ההוכחה; סעיף 22(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") קובע כי לא קמה חבות על פי שטר ללא חתימה וכאשר עולה טענה בדבר זיוף חתימה, לא ניתן לרכוש מכוחה של חתימה זו זכות להחזיק בשטר או לאכוף פרעונו, כאמור בסעיף 23(א) לפקודה. הלכה פסוקה היא כי כאשר מכחיש נתבע את חתימתו על השטר, על התובע מוטל נטל השכנוע להוכיח את אמיתות החתימה (ראו: ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240, 261 (1993) (להלן: "פרשת רחמים") וכן ש' לרנר, "דיני שטרות" (מהדורה שנייה, 2007) עמ' 250).   בפרשת רחמים התווה כבוד הנשיא שמגר את הדרכים העיקריות, באמצעותן ניתן להוכיח כי חתימה כלשהי היא חתימתו של נתבע פלוני, כדלקמן: האחת - באמצעות עדות ישירה, היינו, עדותו של החותם על המסמך או של מי שהיה עד לחתימה; השנייה - באמצעות השוואת החתימה השנויה במחלוקת לחתימה הידועה כאמיתית, תוך התחקות אחרי נקודות הדמיון והשוני בין החתימות; והשלישית - על-ידי עדותו של מי שמכיר היטב את כתב היד או החתימה השנויים במחלוקת ומעיד על מידת התאמתן למסמך שבדיון. בענייננו, לא נקטה התובעת בדרכים השניה והשלישית, אלא בחרה בדרך הראשונה. בהמשך להלן אבחן האם עלה בידה של התובעת להוכיח את אמיתות החתימות הנחזות כחתימות הנתבעת. גרסת התובעת לעניין חתימת ההסכם והתמורה; מטעם התובעת הוגשו תצהיר מנהל התובעת, מר עופר אלון ותצהיר נציג המכירות מר רוני חן (להלן "נציג המכירות"). שני המצהירים נחקרו על תצהיריהם ומגרסתם עולה באופן עקבי כי אצל הנתבעת ביקר נציג אחד, הוא מר רוני חן. הדבר בא לידי ביטוי גם בטופס פגישות ומעקבים אשר היה ממוען לנציג המכירות ("ת/4"). הפגישה בביתה של הנתבעת תואמה מראש באמצעות מתאמת מכירות מטעם התובעת. מ-ת/4 עולה כי הנתבעת מסרה למתאמת המכירות פרטים אישיים, לרבות בדבר היותה קשורה לחברה אחרת אשר מטעמה מותקן בבית הנתבעת לחצן מצוקה ובדבר העובדה כי זמן מה קודם לכן נפלה הנתבעת בביתה ולקח זמן רב עד אשר הצליחה להזעיק עזרה. הפגישה עם נציג המכירות אכן התקיימה לכאורה במועד בו תואמה. זאת ניתן ללמוד מההלימה בין מועד הפגישה שתואם לתאריך אשר צוין בהסכם - 12.7.06. נציג המכירות טען בתוקף כי הנתבעת היא שחתמה על החוזה וכן על השקים, כי תוכן החוזה הוסבר לה היטב, וכי בינו לבין הנתבעת אף התנהלה שיחה נעימה במהלכה סיפרה לו הנתבעת פרטים אישיים נוספים מעברה. מנגד, עמדו גרסאותיה של הנתבעת כפי שיפורט להלן. גרסאות הנתבעת לעניין חתימה על החוזה והתמורה; אף שעודנו בשלב הצגת טענות הצדדים, עוד טרם שניגשים להכרעה בין גרסאותיהם, לא ניתן כבר בשלב זה שלא להידרש לשאלה איזו מן הגרסאות שהציגה הנתבעת יש לפרט בתור גרסתה. ייאמר מיד כי גרסאותיה של הנתבעת כפי שהובאו בכתבי הטענות מטעמה, בתצהיריה, ובשתי החקירות, היו שונות זו מזו, בחלקן סותרות ובחלקן מתחמקות. הסתירות בגרסאותיה של הנתבעת באו לידי ביטוי, בין השאר, בעניינים הבאים: מספר נציגי התובעת שביקרו בביתה - ראה: תצהיר מיום 26.5.08 סעיף 3; כתב הגנה מיום 4.6.09 סעיף 7; כתב תביעה שכנגד סעיף 2; תצהיר מיום 24.11.09 סעיף 5 - בהם נטען כי היו בביתה שני אנשים. השווה לחקירתה מיום 3.3.10 עמ' 11 שורה 26, שם טענה כי היה נציג אחד. האם היתה במעמד חתימת ההסכם בגפה או עם אדם נוסף - ראה: סעיפים 6,10 לתצהיר מיום 24.11.09; חקירה מיום 24.2.09 עמ' 2 ש' 22-23 - שם טענה כי היתה עם אדם נוסף. השווה לסעיף 3 בתצהיר מיום 26.5.08; סעיף 8 לכתב תביעה שכנגד; סעיף 9 לכתב ההגנה; חקירה מיום 3.3.10 עמ' 12 שורה 11 - שם טענה כי היתה בגפה. האם השקים היו חתומים מראש או שחתימותיה עליהם זוייפו - ראה חקירה מיום 24.2.09; סעיף 8 לתצהיר מיום 24.11.09 - שם נטען כי פנקס השקים היה חתום מראש, כלומר אין טענת זיוף לגבי חתימות אלה (אלא רק לקיחת הפנקס ללא רשות מן השולחן ומילוי הפרטים ללא רשותה בשקים החתומים מראש). השווה לכתב הגנה מיום 4.6.09 סעיף 11; כתב תביעה שכנגד סעיף 6 - בהם נטען כי החתימה בשקים זוייפה. האם הנתבעת חתמה על ההסכם אם לאו - ראה חקירתה מיום 24.2.09 שם אמרה הנתבעת "אם אתה מציג לי את חתימותיי על ההסכם בצד שמאל למטה, אני משיבה שזה נראה מתאים" (עמ' 2 שורה 25-26). השווה לחקירתה מיום 3.3.10 עמ' 10 שורות 14-19 שם הכחישה חתימתה על אותו מסמך בדיוק. דיון בטענות הנתבעת בנוגע לזיוף חתימותיה; לא למותר לציין כי הסתירות והבדלי הגרסאות מופיעים לא רק בחקירותיה של הנתבעת, אלא גם בין כתבי הטענות השונים והתצהירים השונים - אשר נוסחו, אלה כמו גם אלה, על ידי באי כוחה המלומדים של הנתבעת - לבין עצמם, או בין מסמכים אלה לבין גרסאות התובעת בחקירה שקדמה למקצתם. עניין זה מעורר תמיהה של ממש, אם לנקוט לשון עדינה, בנוגע לאופן ההתנהלות הדיונית בתיק וכן שומט את הקרקע תחת הטענה כי הסתירות בגרסאות הנתבעת הן תולדה של החמרה כביכול במצבה הרפואי - טענה שלא הובאו לה תימוכין כלשהם ואשר אליה התייחסתי בהחלטתי מיום 6.6.10, בה דחיתי את בקשת ב"כ הנתבעת לצירוף תצהיר בנה של הנתבעת, לאחר שכבר הסתיים שלב ההוכחות ולאחר שכבר הוגשו סיכומי התובעת. למעלה מן הצורך, אך למען הסר ספק, מן הראוי לשוב ולציין כי התרשמותי הבלתי אמצעית מן הנתבעת בעת הדיון היתה כי הנתבעת מבינה היטב את שהיא נשאלת ואת מצב הדברים באולם, וכי תשובותיה נבעו מרצונה ליתן תשובות אשר נראו לה כמתאימות באותה נקודת זמן. מדבריי אלו ניתן להבין גם מהי מידת המהימנות אשר אני מייחס לטענות הנתבעת בנוגע לזיוף חתימותיה. עדותה בהקשר זה הותירה רושם שלילי ובלתי משכנע בעליל. בהמשך לסתירות אשר הוצגו לעיל, מתעוררות תמיהות ותהיות נוספות ביחס לגרסאות הנתבעת, ואביא רק מקצתן. על פי תיאור הנתבעת, נציג/י התובעת התנהלו בצורה אגרסיבית ובוטה במטרה להפחידה ולגרום לה לחתום על ההסכם: "לפני כשנתיים לערך התדפקו על דלת ביתי שני אנשים לא מוכרים והציגו עצמם כנציגי א.ב מדיקל בע"מ... סירבתי להצעתם אך הם זרקו את הלחצן מצוקה שהיה לי, על שולחני היה מונח פנקס שיקים שלי שאותו לקח אחד מהבחורים מילא שיקים בכתב ידו ובסכומים שאותם רצה לקח אותם שלא מרצוני מאחר והם פרצו לביתי דחפו אותי והפחידו אותי ואני הייתי לבד בבית, הם רצו להכריח אותי להיות בחברה שלהם ואני סירבתי, אחד הבחורים אמר לי אנחנו מחפשים זקנים שישלמו לנו כדי להחזיק את החברה כי אין לנו פרנסה...". (ראה סעיף 3 לתצהיר מיום 26.5.08. יצויין כי דברים דומים נאמרו על ידי הנתבעת גם בכתבי הטענות השונים מטעמה ובחקירתה). בנסיבות אלו עולה השאלה המתבקשת - הכיצד זה לא פנתה הנתבעת למשטרה לדווח על גניבת השקים, ולא זו בלבד אלא גם על האופן האלים בו נהג/ו נציג/י התובעת, ואשר עולה על פי תיאורה כדי התפרצות, תקיפה ועבירות נוספות. שאלה נוספת המתעוררת בהקשר לנסיבות עריכת ההסכם, והתשובה לה מסקרנת אף יותר, הינה מנין לנציג התובעת היה מידע אישי על הנתבעת - לרבות מי אוחז בעותק של מפתח ביתה, תרופות אשר היא נוהגת ליטול ומצבה הרפואי, כאשר מנגד טוענת הנתבעת כי לא שיתפה כלל פעולה עם נציג התובעת וזה עשה ככל העולה על רוחו בביתה. ברי כי מידע אישי זה אשר הועלה על הכתב במסגרת ההסכם לא יכול היה להתקבל ללא שיתוף פעולה מצד הנתבעת (ראה גוף ההסכם וכן הצהרת בריאות- נספח להסכם - סומנו יחד "ת/2"). עניין נוסף הטעון הבהרה נוכח גרסת הנתבעת הוא שעיון בהעתקי השקים מעלה כי ככל הנראה אין המדובר בפנקס שיקים אחד אלא כנראה מדובר בשני פנקסים שונים (השקים שהציגה התובעת ונחזים כחתומים על ידי הנתבעת, היו ממספר 2757296 עד 2757300 וממספר 2757311 עד 2757325). על כל אלו יש להוסיף את הדמיון הרב עד מאד בין חתימות הנתבעת אשר אושרו על ידה כחתימותיה על מקצת השקים והמסמכים האחרים בתיק, וכן חתימותיה על התצהירים, לבין חתימות אשר בעדותה טענה כי לא נחתמו על ידה. לבסוף, וזה אולי העיקר, אני נותן משקל מלא לעדותו של נציג התובעת, מר רוני חן, לפיה הנתבעת חתמה על כל המסמכים בפניו ולאחר קבלת הסברים ממנו, עדות שהיתה מהימנה, לא נסתרה, ואני מקבל אותה במלואה. סיכומו של עניין זה - אני קובע כממצא עובדתי כי הנתבעת חתמה בעצמה, ומרצונה, על השקים (לרבות השקים שלא הוגשו לביצוע) ועל ההסכם נשוא התביעה. משמעות ההגעה לממצא זה הינה כי אני דוחה מכל וכל את טענות הנתבעת בדבר זיוף חתימותיה על השקים ועל ההסכם (ממילא גם את טענותיה בדבר התפרצות לביתה, הפרת פרטיותה, וכו'). מדובר בטענות חסרות בסיס אשר מוטב היה אלמלא הועלו כלל. עניין זה מן הראוי כי ימצא ביטוי בפסיקת הוצאות. האם ההסכם בוטל? האם בוטל כדין? משקבעתי כי הנתבעת חתומה על ההסכם הרי שההסכם מחייב אותה אלא אם כן בוטל כדין. כאמור, בין הצדדים התגלעה מחלוקת האם ההסכם בוטל, ובאיזה מועד. הנתבעת טענה כי החזירה את לחצן המצוקה לתובעת וביקשה לבטל את ההסכם כבר באותו היום או יום למחרת. התובעת מנגד טענה בתוקף כי לראשונה הגיעה הנתבעת למשרדיה ביום בו נערך המכתב ת/3, דהיינו ביום 27.7.06 ובכל מקרה הנתבעת ביקשה להחזיר רק את לחצן המצוקה ולא דובר דבר על ביטול ההסכם בכללותו. עיון בחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן", או "החוק") מעלה כי נסיבות חתימת ההסכם מתאימות להגדרה של עסקת רוכלות. עסקת רוכלות מוגדרת בסעיף 8 לחוק כך: " "רוכלות" - הצעת עסקה לצרכן מאת עוסק, או מי מטעמו, שבא שלא לפי הזמנה למקום מגוריו, שירותו הצבאי, עבודתו, לימודיו או לקרבתם, וכן לכל מקום שאינו בית עסק של העוסק או של מי מטעמו (להלן - מקום הצרכן), או פניה יזומה של עוסק לצרכן בכל דרך שהיא, שבעקבותיה הגיע העוסק, או מי מטעמו, למקום הצרכן כדי לקשור עסקה". בענייננו, נראה שאין מחלוקת כי מדובר בעסקת רוכלות. התובעת, שהיתה מודעת לטענה זו מצד הנתבעת, לא הכחישה אותה, ובסעיף 3 לתצהירו של מנהלה, מר עופר אלון, אף נאמר כי "התובעת פנתה לנתבעת והתקינה בביתה לחצן מצוקה ...". ההסדר בדבר ביטול עסקת רוכלות קבוע בסעיף 14 לחוק, המורה כדלקמן:   "(א)  בעסקה ברוכלות רשאי הצרכן לבטל את ההסכם - (1)   במכר - מיום עשיית ההסכם עד ארבעה-עשר ימים מיום מסירת הנכס או מיום קבלת הפרטים שנקבעו בתקנות לפי סעיף קטן (ד), לפי המאוחר מביניהם; (2)   בשירות, תוך ארבעה-עשר ימים מיום עשיית ההסכם או מיום קבלת הפרטים שנקבעו בתקנות לפי סעיף קטן (ד), לפי המאוחר, כמפורט להלן: בעסקה מתמשכת - בין אם הוחל במתן השירות ובין אם לאו, ובעסקה שאינה עסקה מתמשכת - אם טרם הוחל במתן השירות. (ב)   משבוטל הסכם לפי סעיף קטן (א) - (1)   ישיב העוסק לצרכן את התמורה ששילם; לעניין ביטול לפי סעיף קטן (א)(1) - הצרכן ישיב לעוסק את הנכס נושא העסקה בהעמדתו לרשות העוסק במקום שבו נמסר לצרכן, ולעניין ביטול עסקה מתמשכת לפי סעיף קטן (א)(2), אם הוחל במתן השירות - ישלם הצרכן את התמורה היחסית בעד השירות שניתן לו, וכן ישיב לעוסק טובין שקיבל לצורך מתן השירות, אם קיבל טובין כאמור; (2)   התקין העוסק טובין בבית הצרכן לצורך מתן שירות לפי ההסכם, יהיה רשאי לגבות מהצרכן תשלום בשל הוצאות ההתקנה, בסכום שלא יעלה על 100 שקלים חדשים; השר, באישור ועדת הכלכלה של הכנסת, רשאי לקבוע סוגי עסקאות שלגביהן יהיה עוסק רשאי לגבות סכומים אחרים בשל הוצאות ההתקנה ואת הסכומים שייגבו". מתעוררת, איפוא, השאלה לא רק האם בוטל ההסכם ע"י הנתבעת אלא גם, ככל שבוטל ההסכם, מתי בדיוק בוטל ,ולשאלת מועד הביטול ואופן ההודעה בדבר הביטול יהא צורך להידרש בהמשך, ככל שהתשובה לשאלה האם ההסכם בוטל תהא חיובית. בסוגיה זו מצאתי מספר בקיעים וסתירות בעדותו של מר עופר אלון: בתצהירו מיום 1.11.09 (סעיף 5) טען "...הנתבעת החזירה לחצן המצוקה לידי התובעת רק ביום 27.7.09" (הכוונה ל- 27.7.06 והמדובר בטעות סופר). בהמשך הסעיף נכתב "מצב העתק המכתב אשר נשלח ע"י הנתבעת לתובעת מתאריך 27.7.06". בעדותו מיום 3.3.10: "היא הגיעה למשרד שבועיים שלושה אחרי שהיא חתמה על ההסכם.... היא הביאה את המכתב ובאה עם בחור צעיר" (עמ' 16, ש' 7-8). ובהמשך: "היא הביאה את לחצן המצוקה .... אז ביקשתי ממנה שתכתוב כמה מילים למה היא רוצה להחזיר את לחצן המצוקה" (עמ' 16, ש' 15-16). עינינו הרואות כי מנהל התובעת טוען פעם אחת כי המכתב נשלח לתובעת, פעם שניה כי הנתבעת הגיעה מצויידת במכתב מבעוד מועד ובפעם השלישית כי נתבקשה לכתוב את המכתב בו במקום כאשר הגיעה למשרדי התובעת. יצויין כי בניגוד לסתירות רבות אשר נתגלו בעדותה של הנתבעת בעניין החתימה על ההסכם ואמצעי התשלום, עדותה לעניין החזרת לחצן המצוקה סמוך מאוד למועד חתימת ההסכם, על מנת לבטלו, והעדר הסכמתה של התובעת ליתן לה אישור על החזרת הלחצן - הייתה עקבית. הוא הדין בנוגע לטענתה בדבר ביטול השקים. אני מקבל את טענת הנתבעת כי גם פעולת ביטול השקים על ידה מעידה על רצונה בביטול ההסכם ותומכת בגרסתה כי לא רק החזירה את לחצן המצוקה אלא אף הודיעה על ביטול ההסכם. אם כי ביטול השקים פועל רק לעניין ההכרעה כי ההסכם אכן בוטל ואינו מלמד על מועד הביטול שכן לא הוכח כראוי מועד ביטולם (ב"כ הנתבעת הפנו בסיכומים למסמכים אותם צורפו לסיכומיהם, באופן תמוה, וללא נטילת רשות - מסמכים אותם לא בחנתי). פגישתו של מר עופר אלון עם בנה של הנתבעת תומכת אף היא במסקנה בדבר ידיעת התובעת על רצונה של הנתבעת לבטל ההסכם. בעדותו אמר אלון "בנה הגיע אלינו למשרד, הוא בא לדון בעמלת הביטול, כי הוא קיבל מכתב מחברת הגבייה שהשיק חזר. התקשרתי לחברת הגבייה ביקשתי להקפיא את ההליכים נגד, סיכמנו שהוא משלם 1,500 ₪ עמלת ביטול, הוא דיבר איתה מהמשרד שלי." (פרוט' מיום 3.3.10 עמ' 17, ש' 11-13). התובעת טענה, כאמור, כי החזר הלחצן בוצע ללא ביטול ההסכם שכן ניתן לקיים את ההסכם גם ללא לחצן מצוקה. לטענתה, אשר אינה מעוררת רושם אמין במיוחד, הנתבעת רשאית היתה לקבל שירותי רפואה גם אילו היתה מתקשרת למוקד השירות בשנים בהן היתה התביעה תלויה ועומדת. אני דוחה טענה זו. הוצג בפני מסמך "ת/3", כתוב בכתב יד הנחזה ככתב היד של הנתבעת, נושא תאריך 27.7.06, ואשר תוכנו כלדקלמן: "לכבוד חברת מדיקל אני הלר זהבה מחזירה לכם את לחצן המצוקה שלכם. הסיבה היא בעיקר הדרדרות מצב הבריאות שלי, אנני יכולה להיות לבדי בבית וגם לא מתפקדת. כך שלחצן מצוקה לא עוזר לי בכלל במצב שלי אהיה במשפחה שלי ואולי יותר מאוחר בבית אבות צר לי מכל הלב, וחבל שלא השתדלתם אפילו להבין אותי הלר זהבה" מן המכתב עולה לכאורה כי לא מן הנמנע שהנתבעת היתה בקשר עם התובעת טרם כתיבת שורות המכתב, ("חבל שלא השתדלתם אפילו להבין אותי"). הן מעדותה והן מרוח המכתב ברור כי הנתבעת ביקשה לבטל את ההסכם ואני מקבל בהקשר זה את גרסתה. סיכומו של עניין זה - גם אם נכונה הטענה כי ניתן לספק את שירותי התובעת ללא לחצן מצוקה, הרי שבמקרה דנן מכלול הנתונים מצביע על כוונה מלאה לביטול ההסכם כולו. אופן מתן הודעת הביטול; טרם דיון בשאלת מועד ביטול ההסכם, מן הראוי להסיר מעל הפרק את נושא אופן ביטול ההסכם. על פי סעיף 9 להסכם, המנוי רשאי לבטל את ההסכם תוך 14 ימים, בהודעה בדואר רשום (ובתשלום של 300 ₪ עבור דמי טיפול וביטול, 400 ₪ עבור התקנת ציוד ופירוקו, 300 ₪ עבור בדיקת רופא (אם היתה), כאשר סך הסכומים אותם יהיה על המנוי לשלם לא יעלה על 750 ₪). הנתבעת לא הציגה הודעה בכתב בדבר ביטול ההסכם (מסמך "ת/3" כשלעצמו אינו כולל הודעה מפורשת בדבר ביטול העסקה), בוודאי לא כזו שנשלחה בדואר רשום. האם משמעות הדבר כי ההסכם לא בוטל כדין מטעם זה בלבד? לטעמי, התשובה לשאלה זו הינה בשלילה. הוראתו הברורה והחד משמעית של סעיף 36 לחוק הגנת הצרכן הינה כי הוראות החוק יחולו על אף כל ויתור או הסכם נוגד. דהיינו, הוראות החוק הן קוגנטיות, ולא ניתן להתנות עליהן לטובת העוסק. זכותה של הנתבעת לביטול ההסכם תוך פרק זמן של 14 ימים, ומבלי לשלם סכומים כלשהם כתנאי לביטול (למעט סכום של עד 100 ₪ בגין התקנה שבוצעה עקב העסקה), צומחת מעצם היות העסקה עסקת רוכלות ולא מן האמור בסעיף 9 להסכם. הוא הדין באשר לאופן מתן הודעת הביטול. ככל שהחוק מתיר ביטול עסקת רוכלות בעל פה, או בכל דרך אחרת שאיננה עולה כדי מכתב בדואר רשום, הרי שהדרישה כי הודעת הביטול תיעשה אך ורק במכתב בדואר רשום, מרעה את מצבו של אותו צרכן אשר התקשר עם התובעת בהסכם במסגרת עסקת רוכלות, לעומת הקבוע בחוק, ולכן דרישה כזו היא נעדרת תוקף ככל שהדברים אמורים בצרכן כזה, והנתבעת בכלל זה. האם החוק מחייב כי הודעת ביטול עסקת רוכלות תינתן על ידי הצרכן בכתב? לטעמי התשובה לשאלה זו הינה בשלילה. בחוק אין הנחיה מפורשת כיצד אמור להתבצע ביטול עסקת רוכלות, ודומני כי הפרשנות הראויה הינה כי אין חובה שהודעת ביטול עסקת רוכלות תינתן בכתב דווקא, וככלל, צרכן רשאי לבטל עסקת רוכלות בהודעה בעל פה, למעט במקרים חריגים בהם נסיבות העניין מחייבות כי ההודעה תינתן בכתב. ייתכן כי בפרשנות כזו יש כדי ליצור קושי ראייתי מסויים בהתדיינויות עתידיות, אולם על קושי זה לסגת מפני תכליתו של סעיף 14 לחוק, אשר נועד להגן על הצרכן מהתקשרות בעסקאות מסוג זה, וממילא יש להקל עליו להשתחרר מהן. מסקנה פרשנית דומה עולה לא רק מבחינת תכלית הסעיף, אלא אף בדרך של השוואתו לסעיפים אחרים בחוק ובדרך של היקש מהוראותיהם. כך, למשל, בסעיף 14א.(ג) ובסעיף 14ג.(ג) לחוק נקבע במפורש, כי ביטול עסקה בעניין רכישה של יחידות נופש וביטול עסקת מכר מרחוק, בהתאמה, ייעשה במתן הודעה בכתב. ומכלל הן בסעיפים אלה, נשמע הלאו בסעיף 14. היקש נוסף ניתן לגזור מן ההסדר החוקי בנוגע ל"עסקה מתמשכת", כמשמעותה בחוק, הסדר אשר אמנם לא היה כלול בחוק בעת חתימת ההסכם, אולם יש בו כדי ללמד על הגישה הראויה לשיטת המחוקק בסוגיה זו. עסקה מתמשכת מוגדרת כך בסעיף 13ג.(א) לחוק: " "עסקה מתמשכת" - עסקה לרכישה של טובין או שירותים באופן מתמשך, לרבות כל שינוי בעסקה או תוספת לה שאינם מהווים עסקה חדשה, והכל בין אם העסקה היא עסקה לתקופה קצובה ובין אם היא לתקופה בלתי קצובה, ..." הדרך לביטול עסקה מתמשכת קבועה בסעיף 13ד. לחוק: "(א)  צרכן המבטל עסקה מתמשכת רשאי למסור לעוסק הודעת ביטול באמצעות אחד מאלה, לפי בחירת הצרכן (בחוק זה - הודעת ביטול): (1)  בעל פה - בטלפון או בהודעה בעל פה במקום העסק; (2)   בכתב - בדואר רשום, או בדואר אלקטרוני או פקסימיליה, אם יש לעוסק". הוא הדין בענייננו, ואף מקל וחומר. אם בעסקה מתמשכת, אשר לביטולה עשויות להיות השלכות כספיות ניכרות לגבי הצרכן והעוסק ולו בשל פרק הזמן הארוך במסגרתו עשוי להינתן השירות, מצא המחוקק לנכון להקל עם הצרכן בנוגע לאופן מתן ההודעה, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בעסקת רוכלות, שאינה חייבת להיות בהיקף כספי ניכר, ולאור תכליתה של ההוראה המאפשרת ביטול כאמור. והדברים אמורים ביתר שאת בענייננו, עת מדובר בעסקת רוכלות אשר כשלעצמה עונה להגדרת "עסקה מתמשכת". סיכומו של עניין זה - העובדה כי ההסכם בוטל בהודעה בעל פה ולא בהודעה בכתב, אינה שוללת את היותו של הביטול כדין, ככל שהביטול נעשה במועד. מועד הביטול; מתי בדיוק בוטל ההסכם? - גם לאחר שמיעת הראיות אין בידי להשיב לשאלה זו באופן חד משמעי. עם זאת, בנסיבות העניין התשובה לה צריכה להיות התשובה הפועלת לטובת הנתבעת, בשל שורה של טעמים. ראשית, במישור העובדתי - הנתבעת טוענת כי ביקרה במשרדי התובעת ביום חתימת ההסכם או יום למחרת, עם אדם נוסף, אשר ניתק עבורה את לחצן המצוקה אותו החזירה לתובעת.מנהל התובעת, מר אלון, אישר כי הנתבעת ביקרה במשרדי התובעת עם אדם נוסף, אולם טען כי הביקור נערך "שבועיים או שלושה אחרי שהיא חתמה על ההסכם" (עמ' 16, ש' 5). גרסת מנהל התובעת בדבר שבועיים שלושה, כשלעצמה, אינה מדוייקת, ומשדרת נסיון ליצירת עמימות בנוגע למועד האמיתי של הביקור במשרדי התובעת, שכן מסמך ת/3 נושא תאריך של 15 ימים לאחר מועד חתימת ההסכם, ועל כן אין חולק זהו פרק הזמן המירבי שעשוי היה לחלוף מאז חתימת ההסכם ועד ביטולו. עצם העלאת גרסה זו ע"י מנהל התובעת תומכת, אפוא, לטעמי, בגרסת הנתבעת. בנוסף, מתוכן המכתב ת/3 ומעדות הנתבעת התרשמתי כאמור כי ייתכן ובין הנתבעת לתובעת היו חילופי דברים עובר למועד כתיבת המכתב. מאחר והמכתב נושא תאריך של 15 ימים לאחר מועד ההתקשרות, הרי שההסתברות כי הנתבעת הודיעה לתובעת על רצונה בביטול ההסכם תוך המועד שמתיר החוק בנוגע לעסקת רוכלות, עולה על ההסתברות כי לא עשתה כן. שנית, במישור המשפטי - הנתבעת טענה שאין בידה אישור המעיד על מועד ביקורה שכן חרף בקשתה לקבל אישור מהתובעת כי לחצן המצוקה הוחזר לה, לא קיבלה כל אישור על כך. אכן; התובעת לא מסרה בידי הנתבעת אישור כתוב בנוגע להחזרת לחצן המצוקה, ועובדה זו אינה שנויה במחלוקת, אף שהנתבעת אכן החזירה את לחצן המצוקה, וגם עובדה זו אינה שנויה במחלוקת. לנקודה זו אני מייחס חשיבות רבה ביותר. משלא מסרה התובעת בידי הנתבעת אישור כתוב בנוגע להחזרת לחצן המצוקה, כפי שמתבקש היה כי תעשה, פועל הדבר כנגדה ומצדיק קבלת גרסתה של הנתבעת לעניין זה, הן בנוגע לכך שביטלה את החוזה, ולא רק החזירה את לחצן המצוקה, והן בנוגע למועד ביטולו. בוודאי שכך הדבר כאשר לנקודה זו מתווספות התמיהות העולות מעדות מנהל התובעת בהקשר זה כפי שפורט לעיל. אי מסירת אישור כתוב בנוגע למועד זה, פועלת לחובת התובעת, הן בפן הנזיקי שכן ניתן לראות בכך מעין נזק ראייתי שגרמה לנתבעת, הן בפן הראייתי לאור הנפקות הנודעת לאי-הבאת ראיה בהישג יד (ובמקרה זה, שעשויה היתה להיות בהישג -יד), הן בפן הצרכני לאור המצופה מעוסק המתקשר עם צרכן בעסקה בהיקף כספי משמעותי. דומה כי התובעת ביקשה להערים קושי או לכל הפחות להותיר את נסיבות ביטול העסקה במקרה דנן עמומות, על מנת שיתאפשר לה לקיים את ההסכם בתואנות שונות כפי שאכן נטען בעת הדיון ע"י מנהלה - כי הנתבעת החזירה את לחצן המצוקה אולם אין בכך כדי לבטל את ההסכם. מפאת מחדלה של התובעת לצייד את הנתבעת במסמך המציין באיזה מועד הוחזר לחצן המצוקה, ולאור הסתירות שהתגלו בעדותו של מר אלון בנוגע לנסיבות קבלת מכתב "ת/3", יש לקבוע כי התשובה לשאלה שהוצבה בפתחו של תת-פרק זה צריכה להיות זו הפועלת לטובת הנתבעת. שלישית, במישור "הדין הרצוי" - לטעמי מאפייניה של ההתקשרות בענייננו הן כאלה המחייבות כי כל ספק בנוגע לעמידה בדרישות הביטול, יפעל לטובת הנתבעת. המדובר ב"עסקה מתמשכת", כמשמעותה בחוק, לתקופה קצובה ארוכה מאד, בת חמש שנים (עם אפשרות חידוש אוטומטי לחמש שנים נוספות). מדובר בעסקה למתן שירותי רפואה הנחתמת מטבע הדברים עם צרכנים בגיל הזהב, כאשר תנאי ההתקשרות מהווים חוזה אחיד, וכאשר יחסי הכוחות בין הצרכן והעוסק פועלים באופן מובהק לטובת העוסק. ואכן, המחוקק לא נותר אדיש לחוסר איזון זה ביחסי הכוחות, ולאחרונה קבע הסדר חקיקתי נפרד בנוגע לעסקה מתמשכת בעניין שירותי רפואה. הסדר זה פורסם ביום 29.7.10 במסגרת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 28), התש"ע-2010, ומועד תחילתו הינו שלושה חודשים מפרסומו, היינו ביום 29.10.10. אף שהסדר זה אינו חל במישרין על ההתקשרות בענייננו, הרי שניתן ללמוד ממנו אודות החשיבות שמייחס המחוקק לעניין זה, בשים לב להגנה הנרחבת שפורש ההסדר על צרכנים המתקשרים בעסקה מתמשכת בעניין שירותי רפואה. בין שאר הוראות ההגנה מן הראוי לציין לענייננו באופן מיוחד את הוראת סעיף 13ו.(א) לחוק הגנת הצרכן, אשר נחקק במסגרת התיקון האמור, וקובע כי: "בעסקה מתמשכת בעניין שירותי רפואה, רשאי הצרכן לבטל את העסקה, ובלבד - (1) שאם ביטל את העסקה בתוך שלושים ימים מיום חתימת החוזה על ידי שני הצדדים או מהיום שבו אישר הצרכן את קבלת טופס הגילוי בהתאם להוראות סעיף 13ה.(ב)(2), לפי המאוחר - לא יגבה העוסק מהצרכן דמי ביטול כלשהם, אף אם הוחל במתן השירות;" נמצא; המחוקק קוצב כיום לצרכן אשר התקשר בעסקה מתמשכת בעניין שירותי רפואה, מעצם היותה כזו, ללא קשר לשאלת היותה עסקת רוכלות אם לאו, פרק זמן של 30 ימים מן המועד בו הגיע לידי הצרכן מלוא המידע בנוגע לעסקה. דומני כי הוראה זו אינה נעדרת חשיבות לענייננו, מבהירה לנו מהי נקודת ההשקפה הנכונה על מצב דברים זה ומאירה אותו באור הנכון, אף אילו היה מוכח כי העסקה בוטלה רק ביום החמישה עשר לאחר ההתקשרות, יום אחד בלבד לאחר המועד החוקי לביטול עסקת רוכלות (ויודגש כי אין זה מצב הדברים). סיכומו של עניין זה - ההסכם בוטל לכל המאוחר 15 ימים מיום ההתקשרות בו. עובדתית, הכף נוטה לעבר המסקנה כי ההסכם בוטל ע"י הנתבעת כדין, ובכל מקרה יש לראות את מועד הביטול כאילו נעשה תוך המועד החוקי לביטול עסקת רוכלות משהתובעת לא מסרה בידי הנתבעת אישור בכתב בנוגע למועד החזרת לחצן המצוקה. סיכום ומסקנות; מן המקובץ עולה כי הנתבעת התקשרה בהסכם, כנטען על ידי התובעת, וממילא דין התביעה שכנגד אשר הגישה הנתבעת להידחות מכל וכל. עוד עולה מן המקובץ כי ההסכם בוטל על ידי הנתבעת כדין, ולפיכך דין התביעה להידחות, למעט סכום של 100 ₪, הסכום המירבי הקבוע בסעיף 14(ב)(2) לחוק הגנת הצרכן כהחזר הוצאות התקנה במקרה של ביטול עסקת רוכלות. בנוסף, אני מורה כי התובעת לא תהא רשאית להגיש לביצוע, או לעשות שימוש אחר כלשהו, בשקים הרבים האחרים שמסרה לה הנתבעת עם חתימת ההסכם ולא הוגשו לביצוע. הוצאות; על אף התוצאה דלעיל, לא יהא זה נכון לפטור את הצדדים מתשלום הוצאות. הוצאות משפט הן כלי מרכזי וחשוב לבטא מורת רוח מאופן ההתנהלות של בעלי דין, וכפועל יוצא מכך, לתיעול והכוונה של בעלי דין לאופן ההתנהלות הראוי, ובסופו של דבר, להתמודדות עם העומס הכבד המוטל על בתי המשפט. בענייננו, הנתבעת העלתה טענות בדבר זיוף חתימותיה הרבות על ההסכם ועל השקים. מדובר בטענות אשר דומה לעתים כי העלאתן ע"י בעלי דין הפכה לעניין שבשגרה. ברם, מן הראוי לזכור כי מדובר בטענות כבדות משקל אשר מעצם טיבן וטבען עשויות לעתים לקפל בתוכן האשמה קשה כלפי הצד המבקש להסתמך על החתימה והמסמך. בנוסף, מדובר בטענות אשר אף אם הן טענות סרק, כפי שמתברר בלא מעט מן המקרים, עצם הצורך להכריע בהן עלול לגרור דיון ארכני ולהכביר בהוצאות. על כן, כעניין שבמדיניות, ראוי כי צד המעלה טענה מעין זו יידע כי מקום בו הטענה נדחית באופן חד ובלב הערכאה הדיונית לא נותר מקום לספק, לדחיית הטענה עלולות להיות השלכות כבדות משקל. כזה הוא מצב הדברים בענייננו, כאשר טענות הנתבעת בהקשר זה הועלו כטענות סרק מובהקות ובחוסר תום לב ברור. ולא זו בלבד; בהתבסס על טענות סרק אלה, אף הגישה הנתבעת תביעה שכנגד שלא ניתן לכנותה אלא בכינוי מופרכת, בסכום העולה עשרות מונים על סכום התביעה. בנוסף, ב"כ הנתבעת הגישו סיכומים מיד בסמוך לאחר מתן החלטה בבקשה לצירוף ראיה שהגישו, תוך שנאמר בסיכומים כי טרם ניתנה החלטה בה, אף שהדעת נותנת כי, כטענת ב"כ התובעת, סיכומי הנתבעת הוגשו בעיתוי בו הוגשו דווקא לאור החלטה זו, שהרי רק בשל ההמתנה להחלטה זו לא הוגשו הסיכומים קודם לכן, לאחר שהמועד להגשתם הוארך עד לאחר ההחלטה, לבקשת ב"כ הנתבעת. והגדילו לעשות ב"כ הנתבעת כאשר נטלו לעצמם את החירות לצרף לסיכומים מטעמה מסמכים כאלה ואחרים, ללא נטילת רשות, ואף על כך הלין ב"כ התובעת בצדק. לאחר ששקלתי את כלל נסיבות העניין, הנני עושה צו להוצאות כדלקמן: א. התובעת תשלם לתובעת הוצאות הדיון בבקשת הרשות להתגונן, בסכום של 700 ₪ בצירוף מע"מ, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 24.2.09 ועד היום, וזאת בהמשך להחלטת כב' הרשמת ספרא ברנע ממועד זה, ומשנדחתה התביעה. ב. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט בסכום כולל של 4,000 ₪. ג. התובעת שכנגד (הנתבעת) תשלם לנתבעת שכנגד (התובעת) הוצאות משפט בסכום כולל של 10,000 ₪. יודגש כי סכום זה הינו מתון מאד באופן יחסי, וזאת מתוך התחשבות בגילה המתקדם של הנתבעת ובמצבה הבריאותי, שאם לא כן מן הראוי היה לחייבה בנסיבות העניין בהוצאות בסכום העולה על הסכום האמור פי כמה וכמה. למען הסר ספק, כל הסכומים (לרבות הסך של 100 ₪ אשר נפסק לטובת התובעת בתביעה גופא) ניתנים לקיזוז האחד כנגד משנהו, וישולמו תוך 30 ימים מהיום שאם לא כן ישאו ריבית פיגורים כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. חוזהרפואההסכם למתן שירות