הסכמה לניתוח אלקטיבי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסכמה לניתוח אלקטיבי:

מבוא



התובע , יליד 1958, עבר ביום 1.9.99 ניתוח בעינו להסרת משקפיים בשיטת LASIK. הנתבע מס' 1, (להלן: "הנתבע") הוא המנתח שניתח את התובע. הניתוח בוצע במרכז הרפואי שמפעילה הנתבעת מס' 2 (להלן: "בית החולים" או "הדסה").
טענת התובע היא כי עבר את הניתוח להסרת המשקפיים על אף קיומן של אינדיקציות לחוסר התאמתו לניתוח כזה, מבלי שניתנו לו הסברים מתאימים והובהרו לו האפשרויות השונות ובהן האפשרות שלא לעבור את הניתוח. עיקר הטענה במישור ההסבר שניתן נוגעת לכך שלא הובהרו לתובע הסיבוכים האפשריים ובהם האפשרות ליובש שיתפתח בעיניים מקום בו הניתוח אינו מצליח.




כתוצאה מביצוע הניתוח שכשל, כך הטענה, נגרמו לתובע נזקים כבדים תוך שנותרה לו נכות לצמיתות בתחום רפואת העיניים ובתחום הפסיכיאטריה.




עמדת הנתבעים שונה. הם טוענים כי התובע קיבל את כל המידע אודות הניתוח, הוסברו לו הסיכונים והוא אף חתם על טפסי הסכמה מתאימים שגם בהם מפורט כל המידע הדרוש. עוד חולקים הנתבעים כי לא נעשו בדיקות נחוצות.




מטעם התובע העידו הוא עצמו ואשתו; הנתבע העיד מטעם הנתבעים. עוד הובאו לעדות המומחים מטעם הצדדים בתחום רפואת העיניים ונחקרה המומחית מטעם בית המשפט בתחום זה, ד"ר סוזי רונן, שחוות דעתה הצטמצמה לשאלת גובה הנזק. חוות דעתם של המומחים בתחום הפסיכיאטריה הוגשו ללא חקירה נגדית.




המחלוקות המרכזיות בין הצדדים בשאלת האחריות הן אפוא שתיים:




שאלת טיב ההסבר שקיבלו התובע ואשתו באשר לניתוח, הסיכונים שיש לאי הצלחתו ומצבו של התובע ככל שהניתוח לא יצליח. כפועל יוצא מכך יש לבדוק האם הסכמתו של התובע להינתח הייתה 'הסכמה מדעת' והאם נעשתה פגיעה באוטונומיה שלו. בהמשך יש לבחון האם לו היה התובע מודע לסיכונים ולסיבוכים האפשריים לא היה עובר את הניתוח.




רשלנות הנתבעים בעריכת הניתוח: האם היו לתובע דלקת עפעפיים ויובש בעיניים – האם אלה מגדילים את הסיכון שיש במעבר הניתוח והאם היה על הנתבעים להימנע מלנתחו בנסיבות אלה.




כפי שאפרט להלן, משמצאתי כי ההסבר שקיבל התובע לגבי הסיבוכים האפשריים לא היה מספק וכי לו היה מודע לסיבוכים אלה לא היה עובר את הניתוח מתייתר הצורך לדון בשאלה השנייה.



הסכמת התובע להינתח



השאלה הראשונה אותה יש לבחון היא האם ניתנה הסכמת התובע מדעת להינתח. התובע סבור כי ההסברים שקיבל לא היו מספקים בהינתן כי אין מדובר בטיפול מציל חיים אלא בטיפול אלקטיבי; בהתחשב בכך שמדובר בפרוצדורה שבוצעה במסגרת הרפואה הפרטית; ובהינתן חדשנותו של הניתוח.




אין למעשה מחלוקת על כך שהתקיימו שלוש פגישות בין התובע לבין הנתבע כאשר באחת מהן (שהתקיימה ביום 17.8.99) נערכה רק בדיקה. הפגישות הרלוונטיות לצורך ההכרעה בטיב ההסבר שניתן התקיימו ביום 10.8.99 וביום בו נערך הניתוח – 1.9.99. בדיקות נוספות, שלא נעשו על ידי הנתבע, התקיימו גם במועדים אחרים. בחינת העובדות מצריכה אפוא קביעה מה המידע שנמסר לתובע באותן פגישות בעל פה ובכתב.



גרסת התובע



התובע מציין בתצהירו כי הוא בעל תואר מוסמך למדעים והנדסת אלקטרוניקה של הטכניון ובעל תואר MBA במנהל עסקים. הוא מורה למקצועות המתמטיקה והפיזיקה בבית ספר תיכון.




לדברי התובע החליט לשפר את איכות חייו ולהשתחרר מתלות במשקפי ראיה. לכן, ביקש לעבור ניתוח להסרת משקפיים ולשם כך נפגש עם הנתבע במרפאתו. פגישה זו התקיימה ביום 10.8.99 ואל התובע התלוותה אשתו, שהיא אחות במקצועה. התובע כותב כי הצטרפותה של אשתו לפגישה נעשתה 'כדי שתסייע לי לשאול את "השאלות הנכונות" על מנת לקבל את המידע הרלוונטי לגבי הניתוח'.




התובע מוסיף כי באותה שיחה שאלו בני הזוג על הסיכונים הכרוכים בביצוע. הנתבע השיב כי מדובר בניתוח בשיטת LASIK המבוצע בהרדמה מקומית, הסביר הסבר קצר בנוגע לקרנית וציין כי מוחדר לייזר לעין. עוד אמר הנתבע כי מהלך הניתוח אורך כ- 20-30 דקות ומיד לאחר הניתוח ניתן לראות; יש לשים טיפות עיניים ולאחר יום יומיים ניתן לשוב ולתפקד. התובע מציין כי בני הזוג שאלו את הנתבע לגבי סיכויי ההצלחה ונענו כי מדובר ב- 99%. אשת התובע שאלה מהו אותו 1% שבו אין הצלחה והנתבע השיב כי לעיתים לאנשים בעלי מספרים גדולים מאוד (10-12) נשאר מספר קטן ולכן יש צורך לבצע ניתוח תיקון נוסף.




התובע מספר כי הנתבע הבהיר כי בשל כך שהמספר של התובע נמוך אין כל סיכוי שתהיה בעיה אך יתכן ויזדקק למשקפי קריאה לקראת גיל 50. בהמשך השיחה מתואר כי הנתבע המליץ על כך שהניתוח יבוצע בשתי העיניים ביחד.




לפי האמור בתצהיר התובע המפגש השני עם הנתבע היה ביום 17.8.99 ואז נערכה בדיקת עיניים מקדימה. באותו מעמד נמסר לתובע כי יש לו יובש בעין שמאל והוא קיבל מרשם לטיפול בסטורדק ומשחת עיניים. באותו זמן נערכו לו צילומים לשתי העיניים ובדיקות ראיה על ידי אופטומטריסט.




ביום 30.8.99 הגיע התובע אל המרפאה לבדיקה נוספת ונאמר לו שהמצב נראה טוב יותר. התובע טוען כי באותו זמן ביקש הנתבע את ממצאי הבדיקות שנערכו שבוע קודם לכן ולא מצא אותם. הוא התבקש לחזור ולבצע בשנית את הבדיקות ועשה אותן באותו יום וביום למחרת. כך נבדק ביום 31.8.99 שוב אצל האופטומטריסט.




התובע מדגיש בתצהירו כי בכל הפגישות המקדימות לניתוח לא ציין הנתבע דבר באשר לקשר שבין ממצאי היובש בעין לבין רמת הסיכון בניתוח ולא העלה אפשרות לביצוע בדיקות נוספות לבדיקות אותן ערך.




ביום 1.9.99 הגיע התובע למרפאה כדי לבצע את הניתוח. לדברי התובע התפתח דיון מתוח באשר להסדר הכספי לאחר שהנתבע שכח שהבטיח לתת הנחה; הוא קיבל כדור ואליום להרגעה ו- 20 דקות לפני הניתוח הוא נכנס לחדר האחות והוגש לו טופס הסכמה לחתימה. לדבריו הוא חתם מייד ללא שקרא את הכתוב ורק בדיעבד נודע לו כי חתם על טופס הסכמה לניתוח.




בחקירתו הנגדית הסביר התובע כי אשתו הצטרפה אליו כי היא מתמצאת יותר, היא אחות, 'מבינה עניין ואת השאלות היא שאלה' (עמ' 3); הוא העריך את משך הזמן של הפגישה הראשונה שבה ניתנו ההסברים ב- 10 – 15 – 20 דקות (עמ' 4) ואמר שהנתבע השיב לכל השאלות שבני הזוג שאלו. התובע לא זכר אם הוצג לו מודל של עין לגבי הניתוח (עמ' 16) אך ציין כי הנתבע הראה לבני הזוג 'משהו' על חוברת (עמ' 17). הוא תיאר כי אשתו שאלה מה עושים בניתוח; שאלה על אחוזי ההצלחה וקיבלה תשובה שהייתה 99%; לדבריו אשתו שאלה מה נחשב לחוסר הצלחה ונענתה כי מדובר באנשים שיש להם מספר גבוה ואז לעיתים נאלצים לעבור עוד ניתוח. הוא עמד על כך כי לא הוזכרו סיכונים אחרים או סיבוכים אפשריים ולא ניתנה התייחסות ליובש, אניגמציה או כל דבר אחר.




התובע שלל את ההנחה שהנתבע הסביר על סיבוכים וסיכונים כמו זיהומים ודלקות והבהיר כי הדבר היחיד שנאמר לו נגע לכך שיתכן ויזדקק למשקפי קריאה לקראת גיל 50. לדבריו הנתבע 'לא דיבר לא זיהומים, לא יובש, שום דבר לא נאמר' (עמ' 19). הסיכון היחיד שהועמד עליו, לגרסתו, היה הצורך בניתוח חוזר ככל שהניתוח לא יצליח (עמ' 21).




באשר לטופס ההסכמה השיב התובע כי חתם על הטופס בלי לקרוא. את הסיטואציה שהייתה בעת החתימה על טופס ההסכמה הוא תאר באופן הבא:


"ישבנו, חיכינו בחוץ. האחות נתנה לנו כדור ואליום בחוץ. בסביבות 16:00. אחר כך כשנכנסנו, הושיב אותי על הכסא, תחתום ומיד טיפות. זה מה שהיה זה העובדות. אני רק אמור, ברור שאני לא ... אני אינטיליגנטי בכל זאת, אבל כנראה לא הייתי מספיק אינטיליגנטי מספיק להבין אחר כך למה הוא לא החתים על הטופס הזה בהדסה כשהיה הרבה זמן, למה צריך 5 דקות פני ניתוח אבל הוא לא החתים אותי אז."
(עמ' 28)




התובע נשאל שוב מדוע חתם מבלי לקרוא והשיב כי הוא נוהג לקרוא את המסמכים לפני שהוא חותם עליהם אך מאחר והנתבע הצביע בביטחון על סיכויי הצלחה של 99% וניתנו לו שתי דקות כדי לחתום – הניח שאין שום סיכון (עמ' 28). הוא הסביר כי כל אירוע החתימה לא נעשה בנחת והייתה תחושה של מהירות ובהילות. התובע הבהיר כי החתימה נעשתה לאחר קבלת כדור הואליום ולא לפניה (עמ' 31).


גרסת אשת התובע



אשתו של התובע, גב' עליזה גבאי, עובדת כאחות במחלקה לכירורגיה פלסטית בהדסה. היא מתארת בתצהירה תיאור דומה לזה שמתאר התובע. היא מציינת כי ליוותה את התובע בשל כך שהיא אחות במקצועה ובכדי לסייע לו לשאול את השאלות הנכונות ולקבל את המידע הרלוונטי.




היא אישרה כי לא התעסקה בסיכונים שיש בניתוח (עמ' 66). לדבריה היא ליוותה את התובע בפגישה הראשונה עם הנתבע שבה ניתנו ההסדרים. הנתבע הסביר כי מדובר בניתוח בלייזר ונתן 'תשובות חדות לא מפורטות' (עמ' 67). היא שבה על התיאור לעניין אחוזי ההצלחה ועל תשובת הנתבע.




בתשובה לשאלה האם הייתה שאלה שהנתבע סירב להשיב עליה השיבה העדה כי לא הייתה שאלה כזו (עמ' 68); היא לא זכרה אם הוצג לבני הזוג מודל של עין אך אישרה שהנתבע הציג בתרשים על נייר או צייר את מבנה העין ואת הכנסת הלייזר. העדה ציינה כי לא הבינה אז שמדובר בסכין שחותכת ומרימה את הקרנית ואם הייתה יודעת זאת לא היו 'מעזים להתקרב'. היא שללה את האפשרות כי הוסבר להם על אפשרות קיומו של זיהום (עמ' 71).




בהתייחס לחתימה על טופס ההסכמה היא ציינה כי הייתה עם בעלה כשחתם. בני הזוג המתינו בחוץ; האחות באה ונתנה לתובע ואליום ולאחר חצי שעה קראו לתובע ושם החתימו את התובע על טופס ההסכמה ושמו לו את הטיפות של ההרדמה (עמ' 72). העדה אישרה כי בני הזוג ראו את הטופס כמשהו פורמאלי שצריך לחתום לפני שעושים ניתוח (עמ' 73).


גרסת הנתבע



הנתבע מתאר כי הוא מנהל היחידה למחלות קרנית ותשבורת בהדסה וביצע עד היום אלפי ניתוחים להסרת משקפיים. הוא מאשר כי התובע פנה למרפאה ביום 10.8.99 והתעניין בביצוע ניתוח להסרת משקפיים בלייזר. באותו מועד הוא נתן לתובע הסברים מפורטים אודות מהלך הניתוח, הסיכויים והסיכונים הכרוכים בו לרבות בעיות בחיתוך הקרנית, זיהום יובש ופגיעה בתאי האפיתל. עוד הוא הסביר שכל אדם בין גיל 40 ל- 50 יזדקק למשקפיים לשם קריאה.




באשר לאמור בתצהיר התובע ולפיו אמר כי סיכויי ההצלחה הם גבוהים הוא מאשר כי 'אמרתי לתובע כי סיכויי ההצלחה של הניתוח אותו ביקש לעבור הינם גבוהים ביותר כ- % 99 – 98, שכן זוהי רמת הסיכון הכרוך בביצוע הניתוח'.




לדברי הנתבע נקבע לתובע תור לבדיקת התאמה ליום 17.8.99 ובבדיקה נמצא כי התובע סובל מקוצר ראיה ומאסטגמטיזם. הוא מבהיר כי לא נאמר שיש יובש בעיניים אלא דלקת קלה בעפעפיים והתובע קיבל טיפול וכן הונחה למרוח משחת בלפמיד לשיפור מצב דלקת העפעפיים.




הנתבע חולק על תיאור התובע באשר לבדיקה החוזרת שנערכה ומסביר כי אין שחר לטענה כי איבד את הבדיקה. הוא מצביע על כך שכאמור ברשומה לא היו נקודות צביעה על פני הקרנית והטיפול בבלפמיד שקיבל התובע השיג את מטרתו והביא להעלמות הארוזיות כצפוי.




באשר לחתימה על טופס ההסכמה הוא מציין כי התובע קיבל את הטופס הרבה לפני קבלת טבליות הואליום, קרא אותו ואישר את הסכמתו לביצוע הניתוח בחתימתו. הנתבע מזכיר כי התובע אדם אינטיליגנטי ומשכיל, לווה באשתו שהיא אחות העובדת בהדסה שעולם הרפואה אינו זר לה ולכן אין לקבל את טענתו כי לא הבין את משמעות החתימה על טופס ההסכמה.




בחקירה הנגדית הסביר הנתבע כי סדר הדברים לגבי התובע היה שונה כי מדובר ב"פרסונל" (בעלה של עובדת בית החולים הדסה). הנתבע הגיע עם אשתו כדי לברר מהו הניתוח ואז החליט אם לבוא לבדיקה. בדרך כלל הדבר נעשה בסדר ההפוך וקודם נערכת בדיקה לראות אם המטופל מתאים ורק לאחר מכן יושב עמו הנתבע. ההתייחסות לתובע הייתה חריגה כמו פרסונל שיכול להיכנס ללא קביעת תור (עמ' 93).




הנתבע אישר כי לא ערך רישום לגבי השיחה שהתקיימה ביום 10.8.99 ולדבריו 'הם באו לשבת איתי, לדבר על הניתוח, הם לא באו לבדיקה. אני לוקח את זה בואי נאמר, שיחת חולין פלוס, זה לא דבר שמחייב' (עמ' 98). הוא הסביר כי הוא נוהג להדגים בעזרת דגם וכי הוא מזמין את המטופל לשאול שאלות (עמ' 101).




עוד הסכים הנתבע כי טופס ההסכמה נמסר לתובע ביום הניתוח.



המסמכים שהוגשו



את המפגש שנערך בין התובע ואשתו לבין הנתבע ביום 10.8.99 שבו ניתנו ההסברים בעל פה לא תיעד הנתבע ברשומה. הרישום הראשון שהוגש נוגע לבדיקה שערך הנתבע ביום 17.8.99 והפרטים נרשמו בכרטיסיה.




טופס ההסכמה עליו חתם התובע הוגש גם הוא. בטופס מביע התובע את הסכמתו שיבוצע בעיניו טיפול קליני במכשיר לייזר על מנת לתקן את ליקוי הראיה שלו ונכתבו הדברים הבאים:


"הנני מאשר שידועים לי הפרטים המפורטים מטה:


מטרת הטיפול היא לתקן את ליקוי הריאה, על מנת לאפשר חדות ראיה תפקודית ללא משקפיים ...
חדות ראיה שאיננה ניתנת לתיקון ע"י משקפיים בגלל סיבה כלשהי לא יהיה ניתן לתקנה ע"י טיפול לייזר.
תתכן נסיגה של המספר לאחר הטיפול, תופעה כזאת שכיחה יותר במטופלים בעלי קוצר ראיה גבוה מ- 6.00 - . התייצבות הראיה ברוב המקרים מופיעה עד שנה לאחר הניתוח אך במקרים מסוימים בעיקר במספרים הגבוהים יותר אף למעלה משנה.
קיימת אפשרות שלאחר הטיפול אזדקק למשקפיים או לעדשות מגע בעיקר לשעות הערב או לנהיגת לילה.
עדיין אין מידע על תוצאות הטיפול בטווח הארוך (שבע שנים ומעלה).
תופעות הלווא הידועות עד כה לאחר הטיפול:
עכירות בקרנית העלולה לגרום לירידה בחדות הראיה. העכירות ברוב המקרים נסוגה עם שימוש בטיפות עיניים עד לשקיפות מלאה של הקרנית.
קיימת אפשרות של הופעת אסטיגמציה (צילינדר) בעקבות הטיפול או שינוי באסטיגמציה קיימת, אם כי ברוב המקרים ישנה הפחתה בגודל צילינדר קיים.
תתכן ראיה בלתי צלולה למשך מספר שבועות לאחר הטיפול הקשורה בהופעת תיקון יתר (=) שמשתפר.
תתכן עליית לחץ תוך עיני כתגובה לטיפול דקסמצין, הלחץ התוך עיני נבדק בזמן ביקורת, החל מחודש לאחר טיפול ואם מתגלה לחץ מוגבר הטיפול התרופתי ישונה בהתאם.
תתכן צניחת עפעף קלה בעין המטופל, שברוב המקרים חולפת לאחר הפסקת טיפול תרופתי.


...
הנני מצהיר כי את הסכמתי הנ"ל נתתי מרצוני החופשי וכי הבינותי את כל האמור לעיל.
..."



עוד הוגשו הכרטיסים המתעדים את המשך הטיפול בתובע לאחר הניתוח.



המסמכים שלא הוגשו



יש לציין כי במהלך חקירתו הנגדית של התובע התברר כי בני הזוג ערכו מייד לאחר האירועים רישומים מדויקים של מה שאירע (עמ' 5) אך סירבו לחשוף את הרישומים. מתוך חקירת אשתו של התובע עלה כי הרישומים נעשו חודש לאחר הניתוח (עמ' 68). הרישום שנערך כולל רישום מדויק של שעות, זמנים, שאלות ותשובות.



הערכת הראיות



התובע טוען כי ההסבר שניתן לו על ידי הנתבע לא כלל הסבר מפורט על מכלול הסיכונים והסיבוכים האפשריים כתוצאה מההליך בכלל ובפרט לא כלל התייחסות לאפשרות כי יסבול מארוזיות באפיטל ומתחושות יובש קשות בעינו הגורמות לכאב ואי נוחות. התובע מצביע על כך שגם לשיטת הנתבע כאמור בתצהירו היה עליו לתת הסבר המתייחס גם לסיכון לקיומם של הארוזיות והיובש בעין.




טענת התובע היא כי המידע שנמסר לו בשתי ההזדמנויות : ביום 10.8.99 וביום הניתוח עצמו 1.9.99 היה חסר. באשר למה שאירע ביום 10.8.99 הוא חוזר על טענותיו כי לא דובר במפגש זה לגבי סיבוכים אפשריים של הניתוח וההשלכות שתהיינה לניתוח מוצלח פחות בכל הנוגע למצבו לאחר הניתוח.




באשר לחתימה על טופס ההסכמה לניתוח מצביע התובע על כך שהחתימה על הטופס נעשתה דקות ספורות לפני הניתוח ולאחר שהתובע קיבל כדור וואליום. לטענת התובע בהתחשב בכך שמדובר בחתימה חפוזה זמן קצר לפני הניתוח, כאשר לפניה מתנהל ויכוח אודות התשלום, מדובר בחתימה 'פורמאלית' שאין לה כל ערך ובוודאי שלא ניתן ללמוד ממנה כי ניתנה לתובע ההזדמנות לקרוא ולהבין את הסיכונים הכלולים בטופס.




טענה נוספת שמעלה התובע נוגעת לתוכן המידע הכלול בטופס. לשיטתו האמור בטופס אינו מספיק שכן קיימת לצד כל תופעת לוואי שמוזכרת בו הסתייגות לגבי הסיכון או תופעת הלוואי. התובע סבור כי קורא סביר אינו יכול להסיק על קיומו של סיכון לטווח הארוך כתוצאה מהניתוח ובוודאי שלא כי התובע עלול לסבול מארוזיות באפיתל ויובש שאינן מוזכרות בטופס.




הנתבעים מצביעים על כך כי התובע הגיע בלוית אשתו כדי שזו תוכל לשאול את 'השאלות הנכונות' וכדי לקבל את המידע וכי בעניין זה נענו כל השאלות שנשאלו. עוד הוא טוען כי מקום בו מדובר באחות העובדת בבית חולים – ההנחה כי לא הייתה מודעות לכך שקיימים סיכונים בניתוח אינה מתקבלת על הדעת. טיעון נוסף שמעלים הנתבעים נוגע לרישום שערכו בני הזוג בסמוך לאירוע ואשר לא הסכימו לחשוף את האמור בו בטענה לחיסיון.




באשר לטופס ההסכמה מפנים הנתבעים לכך שאשת התובע יודעת היטב במה מדובר ועד כמה מדובר בטופס חשוב. היא נכחה עם התובע בעת שחתם ואין לקבל את עדותה כי לא ייחסה לכך חשיבות.




בכל הנוגע למידע שנמסר לתובע ולאשתו ביום 10.8.99 מצאתי להעדיף את עדות בני הזוג לגבי מה שנאמר להם על פני עדותו של הנתבע וזאת בשל השיקולים הבאים:




הנתבע לא ערך כל רישום לגבי השיחה אף שדומה שהדבר היה מתחייב. היעדרו של רישום כאמור פועל לחובתם של הנתבעים ודומה כי אין מחלוקת אמיתית על כך שהיה על הנתבע לתעד ברשומה את עצם מתן ההסבר.




אין למעשה מחלוקת כי הניתוח הוצג בפני התובע ואשתו כניתוח שיש בו הצלחה מירבית ומקובלת עלי עדות בני הזוג כי הנתבע ציין שמדובר ב- 99% הצלחה וכן כי האחוז הנותר מתייחס לאנשים עם מספר גבוה. טענות בני הזוג בעניין זה נתמכו בעדות הנתבע שתיאר בעצמו כי הציג את הדברים כך וכן כי נקב בתקופת החלמה קצרה מאוד. המכלול המתייחס לגבי הניתוח היה כזה שיכול היה ליצור את הרושם לתובעים כי מדובר למעשה בניתוח נטול סיכונים.




ככל שהיה פער בין מה שהעידו עליו בני הזוג לבין מה שאמר הנתבע מצאתי כי בכל הנוגע להסבר שניתן בעל פה ביום 10.8.99 יש להעדיף את עדות בני הזוג. בעניין זה הייתה עדותו של הנתבע מבוססת על שגרת עבודתו ולא על זכרון של מה שאירע ובהינתן כי מקרה זה לא היה שגרתי נוכח היות אשת התובע – פרסונל – קשה להסתמך על שגרת העבודה.




דומה כי כל המהלך שבו ההסבר שניתן היה חסר ולקוי נובע מהחריגה משגרת העבודה בשל היות אשת התובע עובדת בית החולים והטיפול שניתן לתובע כפרסונל. כפי שתאר זאת הנתבע בעדותו – התייחסות זו הביאה לחריגה משגרת העבודה הרגילה והמסודרת באופן שבו ההליך המקוצר שננקט ובו מתן ההסבר לפני הבדיקה כאשר לא מוברר האם נקבע תור מראש והאם הוקצה זמן מספיק לפגישה זו – עומדת בסופו של דבר בעוכריהם של הנתבעים.




אף שאני נכון להניח כי היה בנוכחות אשת התובע, אחות בבית החולים הדסה, כדי להביא לכך שיישאלו שאלות רבות ומקיפות יותר ובמיוחד כאשר גב' גבאי הצטרפה לפגישות לשם מטרה זו, אני מאמין לעדותה של גב' גבאי כי לא הבינה באותו שלב כי מדובר בניתוח שבו 'סכין חותכת, מרימה את הקרנית...' (עמ' 71) וכי ההסבר שניתן לא היה מובן דיו כדי שנתון זה יעמוד בפני התובע ואשתו בטרם קבלת ההחלטה האם להינתח. עוד מקובלת עלי עדותם של בני הזוג כי לא הוסברו להם הסיבוכים האפשריים בכלל והאפשרות ליובש בפרט.




אני ער לטענת הנתבעים באשר לרישום שערכו התובעים ולא הוגש ואולם על אף התהיות שהתעוררו במהלך הדיון מצאתי בסופו של דבר לקבל את עמדת התובעים כי קיים קושי בחיובם לחשוף את המידע או לזקוף לחובתם את ההימנעות מלעשות כן. עריכת התיעוד נעשתה מתוך הנחה אפשרית להיזקקות לו בהליך משפטי עתידי וככזו היא נהנית מחיסיון. חיסיון זה הוא אבן יסוד ליחסים שבין עורך דין ללקוחו ולפיכך ההגנה על רישומים מסוג זה הכרחית.





מכאן, המסקנה כי בפגישה שהתקיימה ביום 10.8.99 לא ניתנה התייחסות למצב שבו יהיה התובע ככל שהניתוח לא יצליח ולא נאמר לתובע דבר על האפשרות כי ייתכנו סיבוכים שונים ובהם הסיבוכים שהתממשו – יובש וארוזיה באפיתל.




גם באשר לחתימה על טופס ההסכמה מקובלת עלי עדות התובע ואשתו לגבי הנסיבות שבהן נחתם ואני מקבל את עדות התובע לכך שהמסמך נחתם ביום הניתוח כפי שהדברים עולים ממנו כי הוא נחתם בנסיבות שתוארו – לאחר שהתובע קיבל כדור ואליום וסמוך לפני תחילת הניתוח. עדות התובע ואשתו בעניין זה הייתה מהימנה עלי.




לעומת זאת, הנתבע אינו יכול ואינו מתיימר לזכור את הפרטים המדויקים אלא מתבסס על שגרת עבודה שכאמור לעיל ספק אם התקיימה במקרה זה. זאת ועוד, הנתבעים נמנעו מלהביא לעדות את האחות שהייתה מעורבת בחתימה על הטופס כדי שניתן יהיה לקבל את גרסתה למה שאירע. הימנעות זו מהבאתה של האחות פועלת לחובת הנתבעים.



היעדר הסכמה מדעת



התובע טוען כאמור כי לא ניתנה הסכמתו מדעת לביצוע הניתוח. לשיטתו משלא נמסר לו מידע מלא על מהות הטיפול והסיכונים הופרה החובה המוטלת על הרופא לקבל את הסכמתו מדעת של החולה. בעניין זה מפנה התובע לכך שמדובר בדרישה אובייקטיבית וכי מדובר בטיפול אלקטיבי שאינו מציל חיים וניתוח כזה מצוי ברף העליון של חובת הגילוי המוטלת על הרופא המטפל.




עניין נוסף לו טוען התובע נוגע לכך שמדובר בניתוח במסגרת הרפואה הפרטית שנעשה על רקע מאמצי פרסום וקידום מכירות וגם בשל כך יש להחמיר את הדרישה בכל הנוגע למידע הנמסר.




באשר לטופס ההסכמה טוען התובע מספר טענות: האחת – כי מדובר בחתימה חסרת ערך שנעשתה כאשר היה לאחר קבלת כדור הרגעה, זמן קצר לפני הניתוח וללא שניתנה לו אפשרות ממשית לעיין בטופס, להבין אותו ואז לתת את הסכמתו. עוד טוען התובע כי תוכן האזהרות שבטופס ההסכמה לא היה מועיל שכן אין בו התייחסות לסיכון שבסופו של דבר התרחש – היובש והארוזיה באפיתל.




עמדת הנתבעים היא כי אין לאפשר לתובע להתנער מאחריותו לקרוא כדבעי את טופס ההסכמה ולחתום עליו רק לאחר שהבין את הכתוב בו. הם מצביעים על מקצועה של אשת התובע ועל כך שבני הזוג היו מודעים לכך שיש סיבוכים וסיכונים.




הלכה היא כי טיפול רפואי צריך להינתן תוך הסכמה מדעת של המטופל. מתן הטיפול בהיעדר הסכמה כאמור עשוי להקים עילות תביעה נזיקיות וחוזיות (ע"א 6153/97, שטנדל נ' פרופ' יעקב שדה, פ"ד נו (4) 746 (2002) (להלן: "שטנדל"), ע"א 2781/93 דעקה נ' בית חולים כרמל חיפה, פ"ד נג (4) 526 (1999), ע"א 4384/90 ואתורי נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נא (2) 171 (1997) (להלן: "ואתורי"), ע"א 3108/91 רייבי נ' ד"ר קורט וייגל ואח', פ"ד מז (2) 497 (1993)). עיגון סטטוטורי להלכות שנקבעו בעניין זה עוד קודם לכן נעשה בסעיף 13 לחוק זכויות החולה, תשנ"ו – 1996.





על היקף המידע אותו יש למסור למטופל לצורך קבלת ההסכמה מדעת עמדה כב' השופטת דורנר בעניין שטנדל:


"הסכמה מדעת לטיפול מבוססת על שקלול של חיוניות הטיפול וסיכויי הצלחתו, מצד אחד, עם תדירות הסיבוך האפשרי ומידת חומרתו, מצד שני. זהו מאזן הסיכויים והסיכונים. לדוגמה, סביר שמטופל יסכים לטיפול הרפואי היחיד האפשרי להצלת חייו, גם אם הסיבוך האפשרי עקב הטיפול הוא חמור ואף תדיר. כן סביר הוא, כי המטופל יתנגד לקבלת טיפול רפואי לצורך ריפוי ליקוי שאפשר להמשיך ולחיות עימו כאשר סיכויי הצלחת הטיפול אינם ודאיים, גם אם הסיבוך האפשרי אינו שכיח ודרגת חומרתו נמוכה. הזיקה בין פרטי המידע הרלוואנטיים מגדירה את היקף הגילוי הנדרש, ומחייבת מתן מידע מלא על סיכויי ההצלחה. ככל שהטיפול אינו חיוני, כך כוללת חובת הגילוי מתן מידע מפורט יותר. .."
(עמ' 758-759).



ובמקום אחר:


"חובה זו מקפלת בתוכה את הצורך למסור למטופל את המידע הדרוש לו, ובכלל זה - מידע על מהות הטיפול, על הסיכונים הכרוכים בו ועל הסיכויים הטמונים בו. "המבחן למידע שחובה למסור למטופל אינו אפוא הנוהג המקובל בקרב הרופאים אלא צרכיו של המטופל למידע כדי להחליט אם לקבל את הצעת רופאו. צרכים אלה נקבעים על-פי קנה-מידה אובייקטיבי. על הרופא מוטל למסור למטופל את כל האינפורמציה שאדם סביר היה נדרש לה כדי לגבש החלטה אם להסכים לטיפול המוצע" (ע"א 434/94 ברמן, קטינה באמצעות הוריה נ' מור - המכון למידע רפואי בע"מ, פ"ד נא(4) 205). המבחן למסירת המידע אינו טכני, כי אם מהותי. "החתמת המטופל על טופס ההסכמה אינה כשלעצמה תנאי מספיק לקיומה של 'הסכמה מדעת'" (ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל", חיפה, פ"ד נג(4) 526). החובה לגלות למטופל מידע הולם על הטיפול ולקבל את הסכמתו קנתה לה שביתה בפסיקה ולאחר-מכן - גם בחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996.

בענייננו, היקפה של חובת הגילוי היה רחב במיוחד. כפי שפסק בית המשפט המחוזי, הניתוח שעבר המשיב היה ניתוח אלקטיבי, בעל אופי חדשני, שה-FDA האמריקני קבע כי אין לבצעו באנשים שקוצר ראייתם הוא בדרגה גבוהה כשל המשיב. המשיב עבר את הניתוח במסגרת פרטית. נסיבות אלה כולן משפיעות על חובת הגילוי."
(ע"א 522/04 מרכז לייזר לנתוחי קרנית בע"מ נ' מחמד דיראוי (, 2005) (להלן: "דיראוי")).



חובה זו הוחלה באופן מוגבר באשר לניתוחים שאינם ניתוחים חיוניים אלא ניתוחים אלקטיביים בכלל והניתוח נשוא התובענה בפרט:


"ההסבר הנדרש לקבלת הסכמה מדעת לניתוח אלקטיבי - שאף בלעדיו ניתן לנהל אורח-חיים רגיל - נכלל ברף העליון של חובת הגילוי, והוא כולל, בנוסף להתייחסות לסיכויי ההצלחה, גם מתן אזהרה מפני הסיבוכים האפשריים. זאת, גם אם סיבוכים אלו נדירים.

דרישה נרחבת זאת מתחייבת במיוחד בתקופתנו, שבה מתפתחת רפואה פרטית המציעה לציבור הרחב - אם בדרך ישירה באמצעות פרסומים, ואם בעקיפין, בהסתמך על מוניטין של רופא המקיים מרפאה פרטית - ניתוחים אלקטיביים למיניהם, כגון ניתוחים לשיפור הראייה באמצעות לייזר. ניתוחים אלו מיועדים לשפר את איכות החיים של המטופלים, אך מטבע הדברים יש בהם אף סיכונים, שאותם יש לגלות לחולים. " (שטנדל, עמ' 757; ההדגשה שלי – א.ד.).




החובה המוגברת נלמדת בין היתר מניגוד העניינים בו נתון המנתח, הנהנה מטבע הדברים, הנאה כספית מעריכת הניתוח. ניגוד עניינים זה מחייב דרישה מוגברת לקבלת הסכמת החולה להינתח ניתוח אלקטיבי. עמדה על כך כב' השופטת מ' נאור:


"הקפדה יתרה נקפיד, גם לדעתי, עם הרפואה הפרטית. ברפואה הפרטית קיים, לעיתים, ניגוד עניינים מובנה בין השאיפה המסחרית להרבות בניתוחים לבין האינטרס של המטופל. השאיפה להרבות בניתוחים נלמדת, לעיתים, מעצם הפרסום המציע לציבור הרחב לעבור ניתוחים שונים. כדי להקהות את עוקצו של ניגוד העניינים יש להעמיד את המטופל על הסיכונים והסיכויים שבניתוח המוצע, לרבות החלופה שלא לבצע כלל ניתוח על סיכוייה וסיכוניה. "
(שטנדל, 768-769).



יישום ההלכות למקרה שבפני מעלה כי הנתבעים כשלו בקבלת הסכמתו של התובע לניתוח שנעשה. ההסברים שניתנו בפגישה ביום 10.8.99 היו חסרים ונוכח הקביעות העובדתיות שלעיל לא כללו מידע לגבי סיבוכים אפשריים וסיכונים ובעיקר העמדת המנותח על כך שבמקרה של כשלון יכולות להיות תופעות שיפגעו באיכות חייו ובהם תופעת היובש והארוזיה באפיתל. משסבר גם הנתבע כי היה מקום לפרט מידע בעניינים אלה וטען כי פרט הרי שדומה כי אין מחלוקת באשר לחשיבות של מתן הסבר מלא לגבי סיבוכים אלה.




למנותח בניתוח כזה, צריכה להינתן הזכות לבחור האם לנסות ולשפר את מצבו ולהימנע מאי הנוחות שיש בהרכבת משקפיים על פני האפשרות האחרת – מקום בו הניתוח לא יצליח מצבו יהיה פחות טוב מהמצב לפניו. הנתבעים לא אפשרו לתובע לקבל החלטה מושכלת כאמור.




גם באשר לטופס ההסכמה – אני סבור כי מקום שבו הטופס נחתם בצורה חפוזה, בסמוך לניתוח, לאחר שניתן כדור הרגעה, נשללת מהמנותח הזכות לתת הסכמה אמיתית לניתוח ובית החולים והמנתח הם שהופכים את החתימה לעניין פורמאלי וחסר ערך ולא לדרישה מהותית. במקום לערוך את פרוצדורת החתימה וההסבר לתהליך מובנה, שבו מבין החולה במה מדובר ואז מסכים, יצרו הנתבעים זילות של כל התהליך ולמעשה נחתם הטופס למראית עין בלבד.




לא נעלמה מעיני, כאמור, הטענה, כי אשת התובע היא אחות במקצועה ויודעת במה מדובר ואולם איני סבור כי די בכך כדי להצדיק התייחסות לא רצינית של הנתבעים לחתימה על טופס ההסכמה. החובה המוטלת על הנתבע ועל הדסה הייתה כזו כי יתאפשרו תנאים מינימאליים לחולה המתבקש להסכים לפרוצדורה באופן שבו הסכמתו תינתן לאחר שיכול היה לקרוא את הטופס, להבין את האמור בו ולהסכים, בין שאשתו היא אחות ובין שאינה.




לסיכום, נוכח האמור לעיל מצאתי כי לא ניתנה הסכמת התובע מדעת להינתח בניתוח שבוצע.



הקשר הסיבתי



השאלה הנוספת אותה יש לבחון האם היה התובע עובר את הניתוח לו היה מקבל את ההסבר המלא. התובע טוען כי לא היה עושה זאת. הנתבעים משוכנעים שהחליט להינתח בכל מקרה.




המבחן לקיומו של קשר סיבתי מצריך הערכה של החולה הסביר, האם ל? היה נמסר ל? המידע המלא, היה מסכים לעריכת הניתוח:


"הקשר הסיבתי העובדתי מתמצה בדרישה להוכחה, על-פי מאזן ההסתברויות, כי התובע המטופל לא היה מסכים לטיפול אילו נמסר לו המידע הדרוש."
(ע"א 6948/02 פנטה אדנה נ' מדינת ישראל, משרד הבריאות, פ"ד נח(2), 535 ,עמ' 545-546 (2004) וההפניות שם).




באשר לקשר הסיבתי המשפטי נקבע כי:


"העולה מגישה זו הוא שהקשר הסיבתי בענייננו אינו טעון קביעה על-פי מבחני הסיבתיות המקובלים; כמבחן "הסיבה המכרעת" וכמבחן ה"צפיות". למבחנים אלה נזקקים לצורך חיובה (במלואה) או שלילתה (מכול וכול) של אחריות הנתבע לגרימת נזקו של התובע. הווי אומר: על-פי מבחנים אלה אין קשר סיבתי לחצאין והשאלה העומדת להכרעה היא אם התקיים קשר סיבתי אם לאו, בחינת "הכול או לא כלום" (כלשון השופט ש' לוין בפרשת פאתח (ע"א 231/84 הנ"ל), בעמ' 316). מבחנים אלה, המיועדים לאפשר הכרעה על-פי מבחן עודף ההסתברויות, אינם יאים למקרים בהם ניצב בית המשפט בפני הצורך להעריך באורח היפותטי כיצד היה נוהג חולה פלוני אילו העמידוהו הרופאים מראש על הסיכון והסיכוי הטמונים בטיפול רפואי מסוים. בכגון דא עשוי בית המשפט לשקול ולקבוע, על יסוד מכלול נסיבותיו של המקרה, כיצד עשוי היה החולה להגיב אילו קיבל את המידע והוצב בפני הברירה אם להיזקק לטיפול או להימנע ממנו. לצורך קביעה זו רשאי בית המשפט להיזקק לדרך האומדן השיפוטי ולבסס את הערכתו על ההתנהגות שבנסיבות העניין ניתן היה לצפותה מחולה סביר..."
(ואתורי, עמ' 191-192, ההדגשה שלי – א.ד.).



בנסיבות שתוארו לעיל מצאתי כי התובע עמד בנטל המוטל עליו להראות כי ככל שהיה מודע לסיכונים לא היה עורך את הניתוח. דווקא הצעדים שכן נעשו מצביעים על החשיבות שיחסו בני הזוג לעניין. הצטרפות האישה אל התובע כדי לשאול שאלות מצביעה כי ההחלטה לא הייתה החלטה חפוזה אלא התובע שקל האם כדאי לעבור את הניתוח או לא והחליט לעשות כן משום בטחונו הרב של הנתבע בהצלחה.




הרושם שהותירה בי עדות בני הזוג ובעיקר התובע היה כזה שאין מדובר במי שנוטל סיכונים שלא לצורך והתרשמתי כי ככל שהיה התובע מודע לכך שקיים סיכון להחמרה במצבו היה נמנע מעריכת הניתוח. איני סבור כי הימנעות התובע ואשתו מלשאול באופן ספציפי לגבי הסיבוכים או להסתפק בהסבר החלקי שניתן להם, כמפורט לעיל, שוללת או פוגמת במסקנתי כי לו היה המידע המלא נמסר לתובע הוא לא היה עובר את הניתוח.



היעדר הסכמה מדעת - סיכום ביניים



לסיכום, מצאתי כי הנתבעים חבים כלפי התובע בשל עריכת הניתוח ללא קבלת הסכמתו מדעת ונוכח המסקנה לעניין הקשר הסיבתי – חבים הנתבעים בנזקים שנגרמו לתובע בשל עריכת הניתוח כאמור.




נוכח המסקנה אליה הגעתי אמנע מלדון בשאלה השנייה שהועמדה להכרעה והיא האם הייתה התרשלות בעצם ביצועו של הניתוח בהינתן מצבו הרפואי של התובע.



הנזק
חוות הדעת הרפואיות לעניין הנזק



בעקבות הניתוח סובל התובע מיובש וארוזיה באפיתל. בכל הנוגע להערכת הנכות הוגשו שתי חוות דעת מטעם התובע ושתי חוות דעת מטעם הנתבעים. ד"ר עקיבא שהם, המומחה מטעם התובע, קבע נכות בגובה של 15% בשל חוסר דמעות ניכר. ד"ר ברקת העריכה את מצב התובע כמתאים לנכות של 0% ולשיטתה מדובר בתופעה זמנית וחולפת.




נוכח המחלוקת מונתה ד"ר סוזי רונן מומחית מטעם בית המשפט להערכת הנזק בלבד. בחוות דעתה היא קבעה לתובע נכות של 100% למשך שבוע ולאחר מכן נכות צמיתה של 15% בשל חוסר דמעות ניכר בשתי העיניים. המומחית אישרה בחקירתה כי התובע סבל גם לפני הניתוח מדלקת כרונית בעפעפיים אך ציינה כי לא חלה החמרה במצב הדלקת (עמ' 5). מחוות דעתה ומחקירתה עלה כי מקור הנכות שנגרמה היא בניתוח שבוצע.




בתחום הפסיכיאטרי צורפה לתביעה חוות דעתו של ד"ר שלום ליטמן שקבע נכות צמיתה בגובה של 20%. הנתבעים הגישו את חוות הדעת של ד"ר סרג'יו מרצ'בסקי שקבע כי אין נכות בתחום הנפשי. נוכח הפער מונה ד"ר יאיר בר-אל ז"ל שמצא כי לתובע נכות בגובה של 5%. המומחה הזכיר כי נוצר לתובע קיבעון סביב הפרעת העיניים והפיכת החיים שלו ושל משפחתו "סביב" נכותו.




נכותו הרפואית של התובע, על בסיס קביעות המומחים מטעם בית המשפט, היא אפוא 19.25% - וזאת בשני תחומי הרפואה הנזכרים לעיל.



ההיבטים התפקודיים של הנכות



התובע מתאר בתצהירו כי הוא סובל מכאבי ראש, טשטוש ופגיעה בחדות הראיה, כבדות והרגשת שרפה בעיניים המתחזקת בכל שהות בחום ובשמש, ובשהייה בחדר בו מופעלת הסקה או מזגן. לאחר כל השכמה משינה – ולו הקצרה – הוא סובל מטשטוש ראיה וקשה לו להמתין עד לשיפור. עוד טוען התובע כי הוא סובל מסנוור בעת החשיפה לשמש ובשל היובש נזקק לשימוש בטיפות ונושא עמו משך שעות היום בקבוקון טיפות. הוא מוסיף כי בנוסף לפגיעה הפיזית השפיע הניתוח וגרם לפגיעה נפשית שהובילה לחוסר שקט נפשי וחוסר סבלנות. התובע, כך הטענה, ממעט לתפקד בחברה, לצאת מהבית ומצמצם את נוכחותו בחברת אנשים. הוא חש עצבני לחוץ וחסר תקווה.




מחקירתו הנגדית של התובע עלה כי הוא אכן נעזר בטיפות העיניים וכי זו עיקר הבעיה (עמ' 42). הוא נזקק לשים אותן לדבריו כל שעה והפך למכור להן.




הנתבעים חולקים על תיאורי התובע וסבורים כי מדובר בטענות מוגזמות שאינן מתיישבות עם כך שהנכות בתחום העיניים חסרת משמעות והנכות הנפשית היא מזערית.




המומחית בתחום רפואת העיניים, ד"ר רונן, התבקשה להתייחס בחקירתה בבית המשפט למשמעותה של הנכות:


"אני מסכימה שיכול להיות שהוא מתפקד אבל יש לו רגעים קשים. יש לו הפרעה... ההפרעה היא קשה מאוד, יש רגעים שצריך לסגור את העיניים, ויש כאבים כל הזמן, זה מטרד." (עמ' 5).



המומחית נשאלה בהקשר זה גם האם אינה סבורה שיש הגזמה במצב התובע – בהינתן כי הוא מתפקד, לומד, כותב ספרים מול מחשב והשיבה כי הדבר יכול לגרום להפרעה נפשית וכי מדובר בתופעה 'מאוד מפריעה וכואבת' (עמ' 6).




למרות עמדת המומחית וההנחה כי אכן מדובר בתופעה מפריעה קשה היה שלא להתרשם כי עדיין קיים פער ניכר בין האופן הסובייקטיבי שבו רואים התובע ואשתו את מצבו לבין ההערכה האובייקטיבית הנלמדת מהנתונים שבפני ומחוות דעת המומחים וניכר כי פער זה מביא להערכת נזק ולדרישות כספיות ניכרות בסיכומי התובע. מטבע הדברים, כפי שאפרט להלן, המבט הסובייקטיבי אינו חזות הכל ובעת פסיקת הפיצוי נבחן גם הפיצוי הסביר לפגימה הפיזית והנפשית ממנה סובל התובע.



הנזק הלא ממוני והפגיעה באוטונומיה



התובע טוען כי לפני הניתוח היה אדם פעיל, יזם ועסק בתחומים רבים: שילב בין חיבתו לתחום הריאלי והוראה ולאחר שסיים תואר שני במינהל עסקים והסמכה בניהול בתי ספר עמד לפתוח מכון פרטי. לאחר הניתוח שונו חייו מהקצה אל הקצה, הוא צמצם את עיסוקיו, שינה את סדר יומו ולמעשה סבל מקושי תפקודי אמיתי. הוא מבקש שיפסק לו פיצוי בסכום של 150,000 ₪ בתוספת ריבית מיום האירוע.




הנתבעים סבורים כי התובע חזר לתפקד באופן רגיל וללא כל הגבלה. הוא אמנם נדרש לטפטף טיפול נוכח היובש אך הוא פעיל חברתית ותעסוקתית. אין לקבל, כך הטענה, את גרסת התובע כי בעקבות הניתוח שונו חייו מהקצה אל הקצה. עוד מפנים הנתבעים לכך שהתובע יכול היה להקטין את נזקיו. הנתבעים מעריכים את הנזק הלא ממוני בסכום של 40,000 ₪.




בהינתן הסבל הסובייקטיבי שהיה מנת חלקו של התובע, אף אם סבל זה חרג ממה שניתן היה לצפות מבחינה אובייקטיבית, אחוזי הנכות שנקבעו, ההשלכות של הפגיעה בחיי התובע אני סבור כי הפיצוי בראש נזק זה צריך לעמוד על סכום של 100,000 ₪. הסכום כולל גם את הריבית להיום.




התובע סבור כי בשל הפגיעה באוטונומיה שלו יש מקום לפסוק לו פיצוי בסכום של 120,000 ₪. הנתבעים סבורים כי לא נגרמה כל פגיעה באוטונומיה של התובע ולמצער מציעים לפסוק סכום מזערי.




אשר לגובה הפיצוי נקבע כי:


"גובה הפיצוי בכל מקרה, בדומה לפיצוי בגין נזקים לא ממוניים אחרים, נתון לשיקול דעתו של בית המשפט, וייקבע בדרך של אומדנה המבוססת על הערכה של מכלול נסיבות הענין, ועל התרשמותו של בית המשפט. על בית המשפט לנקוט, בהקשר זה, גישה מאוזנת. עליו ליתן את המשקל הראוי לכך שמדובר בפגיעה בזכות יסוד, אשר מחייבת קביעת פיצוי הולם, להבדיל מפיצוי סמלי. לצד זה, בשל הקשיים הטבועים בתהליך הערכת הנזק, על בית המשפט לרסן עצמו, ולא לפסוק פיצויים בשיעורים מופרזים."
(דעקה, עמ' 604).



בהינתן הפגיעה שהייתה ברצונו של התובע כמפורט לעיל אני פוסק לו פיצוי בסכום של 30,000 ₪.




אני מעמיד אפוא את הפיצוי עבור שני ראשי הנזק בסכום של 130,000 ₪ (נכון להיום).



הפסד השתכרות



כאמור, התובע עובד כמורה למתמטיקה בבית ספר ועבד שם גם לפני התאונה. הוא מתאר בתצהירו את העבודה לפני התאונה וכן כי במקביל לעבודתו בביתה ספר פעל להרחבת ההכנסה ממשרות נוספות ומעסק פרטי אותו ניסה לפתוח. לדבריו בכל שנות העבודה עבד בהיקף משרה נוסף שנע בין 150% ל- 200%. הוא מפרט את העבודות הנוספות שביצע לפני הניתוח בבתי הספר השונים ומציין כי שכרו החודשי עמד על כ- 25,000 ₪ בחודש.




התובע מוסיף כי לקראת שנת הלימודים 1999-2000 הוא תכנן לעבוד במשרה מלאה במסגרת בית הספר התיכון בו עבד כל השנים ובמקביל להקים מכון עצמאי להכנת תלמידים לבחינות הבגרות. לטענתו בשל מה שאירע בניתוח לא הפעיל את המכון כפי שתכנן וליווה את התלמידים שנרשמו בטרם הניתוח עד לבחינות. הוא מעריך כי הכנסתו פחתה בשל כך לסכום של 16,000 ₪, השכר שהשתכר מבית הספר. לפיכך הפסד השכר שלו בשנת הלימודים 1999-2000 עומד על 9,000 ₪.




משנוכח התובע, כך הוא כותב בתצהירו, כי קשייו אינם מאפשרים את הקמת המכון הוא ניסה לשוב למתכונת העבודה הקודמת ולשלב משרה מלאה בעבודתו כמורה עם משרה נוספת אך בשל הקשיים הפיזיים לא הצליח להגיע לרמת השכר שהשתכר לפני כן ושכרו בשנים 2000-2003 עמד על סכום של 18,500 ₪ בלבד (הפסד של 6,500 ₪ לחודש).




לאחר מכן ובשל הקושי הפיזי והנפשי הפחית התובע עוד את היקף המשרה והחל לעבוד בבית הספר המקיף בלבד תמורת שכר של 12,500 ₪ וזאת עד לשנת הלימודים 2006-2007. בהמשך הזמן עבר התובע לעבוד בתיכון בהיקף של 3/4 משרה וללמד בקריית נוער ושכרו עלה ל- 21,000 ₪ לחודש.




בנוסף להפסד שנגרם בשל הפחתת היקף המשרה מפרט התובע בתצהירו את ההפסד שנגרם לו בשל אי פתיחתו של המכון להכשרת תלמידים לבגרות. לדבריו הוא שכר דירה בירושלים שכר מורה והשקיע משאבים בפרסום וברכישת הציוד. עוד לפני הניתוח נרשמו חמישה תלמידים אך בשל מה שאירע הוא הפסיק את פעילות המכון וסגר אותו. ההפסד שנגרם הוא בסכום של 31,573 ₪.




בחקירה הנגדית הוברר כי התובע חזר לעבוד ואף נהג זמן קצר לאחר התאונה (עמ' 40) אף שחש בסינוור ונסע מבית שמש לירושלים ובחזרה. הוא אישר כי בשלוש השנים שלאחר הניתוח הוא המשיך לעבוד באופן סדיר מתוך תקוה שהדברים יסתדרו (עמ' 44) אך לאחר מכן ירד בהדרגה בהיקף המשרה ולדבריו 'הכל נובע מעצם ההגבלה'.




התובע נשאל על ידי בא כוח הנתבעים כיצד הוא מסביר את הירידה בהיקף העבודה כאשר כל שהוא נצרך לו הוא לשים טיפות והשיב שהבעיה אינה רק הטיפול. הבעיה היא 'הגבלות, הבעיה היא שהתחושה הפנימית, ההרגשה הפנימית, המתח שאתה נמצא, החוסר בטחון שזה גילה אצלך, זה לא רק בעיות של טיפות עיניים ובזה נגמר. בעיה של ויכוחים במשפחה אם לצאת לאירועים או לא לצאת, לצאת לטיולים או לא לצאת, ההגבלות שזה יצר סביבי 24 שעות' (עמ' 44-45).




בהמשך החקירה התברר כי לאחר הניתוח החל וסיים התובע לכתוב ספר "תשבורת התחומים" שעוסק במתימטיקה של מסכת עירובין וכי כתיבת הספר ערכה שנתיים – שנתיים וחצי (עמ' 46). הספר התפרסם שנתיים לפני מועד העדות (בשנת 2006) וכתיבתו ארכה כשנתיים. התובע אישר כי כתב את הספר במחשב והסכים כי מטבע הדברים בעת כתיבת הספר הקדיש פחות זמן להוראה ולעבודות הנוספות (עמ' 46). עוד הוברר כי התובע עסק במועד עדותו בכתיבת ספר נוסף (עמ' 47-48) וכי הוא עוסק במתן שיעורים פרטיים לתלמידים. בחקירה החוזרת הבהיר התובע כי הספר נכתב בסיוע אחרים ובנו שעזר בהקלדה (עמ' 65).




כאמור, טענת התובע כי בשל האירוע הפחית את היקף עבודתו ולא עבד שעות נוספות. הוא מעריך את ההפסד במהלך השנים בסכום של 384,000 ₪. עוד טוען התובע לאבדן השקעה בעסק עצמאי שהתכוון להקים בסכום של 31,573 ש"ח.




התובע מבקש שיפסק לו גם פיצוי עבור העתיד תוך שהוא מציע להעריך את הפסדיו על בסיס ההנחה כי כושר השתכרותו עומד על 30,000 ₪ וכי כושרו נגרע בהיקף של לא פחות מ- 25%.




הנתבעים סבורים כי אין כל קשר בין מה שאירע לבין כשלון היוזמה לפתוח בית ספר ומצביעים על כך כי לבית הספר נרשמו חמישה ילדים והוא לא הצליח להתרומם ולמשך תלמידים נוספים. עוד הם טוענים כי בהמשך חזר התובע לעבוד משך שלוש שנות לימודים במשרה מלאה בתוספת 7 שעות נוספות ושכרו לא פחת. היציבות התעסוקתית שהוכיח התובע מראה לטענת הנתבעים כי אין לנכות כל משמעות ואין מקום לפסיקת פיצוי על הפסדים בעבר או בעתיד.




לאחר שבחנתי את טענות הצדדים מצאתי לפסוק לתובע פיצוי על דרך של אומדנא ברכיבי הנזק של הפסד ההשתכרות בעבר והגריעה מכושר ההשתכרות בסכום של 85,000 ₪. בקביעת הסכום הובאו בחשבון השיקולים הבאים:




לתובע נכות נפשית בגובה של 5% ונכות בשל 15% עבור הפגימה בעיניים. המדובר בשתי נכויות שפוגעות במידה כזו או אחרת בתפקודו אך הפגיעה בה מדובר היא פגיעה קלה יחסית. את הליקוי בעיניים ניתן לפתור באמצעות טיפות ולא ניתן לייחס לנכות בתחום הנפשי משקל כה רב.




מכאן, הקושי הרב בקשירת הקשר בין ההפסדים העצומים להם התובע טוען לבין הניתוח. אף אם ניתן להבין את התסכול והקושי שהיה במהלך מספר שבועות לאחר הניתוח, בזמן ההתייעצויות והבירורים הרפואיים שנעשו הרי שעם חלוף כעשור קשה לראות כיצד פגימות רפואיות קלות יחסית הביאו להפחתה כה משמעותית בהיקף עבודת התובע.




עוד קיים קושי בעמדת התובע בהינתן כי הוא מסוגל לעבוד משך שעות לא מבוטלות בהוראה בכל אחת מהשנים – אין זה סביר לקבוע כי העבודה הנוספת שפחתה – פחתה בשל תוצאות הניתוח.




קשיים אלה מתעצמים על רקע הסבר אחר שניתן להפחתת היקף המשרה והוא כי במשך מספר שנים עסוק התובע בכתיבת ספרים ובמתן שיעורים פרטיים. כפי שהתובע עצמו אישר זו לפחות אחת הסיבות להפחתת העבודה בהוראה ודומה כי זו הסיבה העיקרית.




איני סבור כי ניתן לקשור בין מה שאירע לבין אי הצלחת המיזם להקמת בית ספר פרטי. לא הובאו נתונים מספיקים האם מיעוט הנרשמים הוא בשל כך שהתובע סבל מהעין והאם לא היו גורמים אחרים. לא הוברר האם לא ניתן היה להציל את המיזם בעזרת עובד שכיר נוסף שהיה מחליף את התובע או מסייע לו בתקופה הסמוכה לניתוח.




מנגד אין להתעלם מכך שהתובע סבל במשך שנים הן ממועקה נפשית הנובעת ממה שאירע והן מסבל ניכר ומצורך להעזר בטיפות עיניים. שני אלה גרמו ללא ספק להאטה מסוימת בתפקודו ויגרמו להאטה כזו גם בעתיד ולכך שמלוא הפוטנציאל שלו לא מומש ולא ימומש אך כמפורט לעיל קיים פער ניכר בין טענות התובע בסיכומיו לבין הנזק שניתן לייחס לאותן פגימות שנגרמו לתובע בניתוח, המטופלות, כאמור לעיל, בטיפות.




הדעת נותנת כי עם סיום ההליכים בתיק זה וסיומו של פרק זה בחייו מידת ההשפעה תקטן וחיי התובע יעלו על מסלולם התקין באופן שבו מידת ההשפעה תהיה נמוכה יחסית.




באשר לעבר – נוכח הקושי בקשר שבין חישוב ההפסדים המדוקדק שנעשה בעיקרי הטיעון מטעם התובע לבין מה שאירע אין מנוס מהערכת אותו חלק יחסי בהפסד. אני מעמיד את החלק בו מדובר בסכום של 50,000 ₪. באשר לעתיד בהינתן כי התובע בן 61-62 כיום – הרי לפניו 5-6 שנות עבודה. בהביאי בחשבון הפסד אפשרי של 500 ₪ לחודש (בהינתן טיב הנכות ומידת השפעתה) מדובר בסכום של כ- 35,000 ₪.



עזרת הזולת



התובע מתאר בתצהיר העדות הראשית כי מאז הניתוח ועד עתה הוא נזקק לעזרת בני המשפחה ובעיקר לעזרת אשתו בתחומים השונים. אשתו ליוותה אותו לכל בדיקה ויעוץ במרפאות העיניים אליהן פנה. היא שמשה בתקופה הסמוכה לתאונה כנהגת עבורו ועתה הוא ממעט לסייע בתפקוד משק הבית בשל הקושי לצאת מהבית ולבצע מטלות חוץ אותן ביצע לפני הניתוח והנטל נופל על אשתו.




בסיכומיו מבקש התובע פיצוי עבור הסיוע של בני המשפחה. הוא מעריך את ההפסד לעבר בסכום של 1,500 ₪ לחודש מאז המקרה וכן מבקש פיצוי בסכום של 500 ₪ לעתיד. הנתבעים סבורים כי לא הוכח קיומו של נזק בתחום זה.




בהינתן הצורך בסיוע מצד בני המשפחה בסמוך לניתוח שנעשה ובתקופה שלאחריו אני פוסק לתובע פיצוי בסכום של 15,000 ₪ נכון להיום. לא מצאתי כי יש מקום לפסיקת פיצוי לעתיד.



הוצאות הניתוח והוצאות רפואיות



התובע העיד כי הוא נזקק לטיפות עיניים בתדירות רבה. בחקירה הנגדית הוא תיאר כי הוא רוכש אותן בעלות של 65-70 ₪ אך אישר כי יתכן ולאחר הנחה הסכום נמוך יותר – 42-43 ₪ (עמ' 43). הוא מציין כי הטיפות מספיקות למשך שבועיים.




התובע מבקש לפסוק לו פיצוי עבור הסכום ששילם על הניתוח – 10,586 ₪ וכן עבור הוצאותיו הרפואיות. הוא מתאר כי פנה ללא פחות מ- 7 רופאים מומחים בתחום העיניים כדי לקבל מידע אמין על מצבו. עלות הפניה אל הרופאים עמדה על 3,540 ₪. עוד הוא מבקש פיצוי עבור הוצאות שהוציא לרכישת טיפות ומשחות שעניינן יובש בעינים. הוא מעריך את הנזק בסכום של 5,000 ₪ לעבר.




באשר לעתיד מבוקש פיצוי עבור טיפולים ועזרים רפואיים בסכום של 200 ₪ לחודש.




עמדת הנתבעים כי אין מקום להשבת עלות הניתוח שכן זה גרם לכך שהתובע רואה היטב. באשר להוצאות הרפואיות האחרות מלינים הנתבעים על כך שהתובע פנה לייעוץ ל- 7 מומחים רפואיים שונים ומדובר בהתנהגות שאינה סבירה. עוד חולקים הנתבעים על היקף הפיצוי הנדרש עבור טיפות העיניים ולחילופין הם מציעים כי יפסק לתובע סכום של 43 ₪ לחודש עבור טיפות העיניים.




מאז המקרה חלפו כ- 10 שנים. בהינתן כי התובע כיום הוא בן למעלה מ- 61 (מקדם ל- 25 שנה – 210) הרי שפיצוי בסכום של 120 ₪ לעבר ולעתיד, תוך הבאה בחשבון של תוספת הריבית, מגיע לסכום מעוגל של כ- 50,000 ₪. בהינתן עלות הניתוח שלא הביאה לתועלת מלאה וההוצאות הנוספות אני פוסק לתובע פיצוי בסכום של 70,000 ₪.



ניידות



ראש הנזק האחרון שבו התבקש פיצוי הוא ניידות והטענה היא לכך שהתובע מתקשה בנהיגה למרחק רב או בשעות המוקדמות של הבוקר. הוא מעריך את עלותו של הצורך בסיוע בניידות בסכום של לא פחות מ- 500 ₪ לחודש. הנתבעים חולקים על קיומו של נזק זה. עמדת הנתבעים מקובלת עלי ואיני רואה כי נגרם נזק בראש נזק זה מעבר לזה שפוצה בראש הנזק של עזרת הזולת.


סיכום



אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע סכום של 300,000 ₪. הנתבעים ישלמו לתובע בנוסף שכר טרחת עורך דין בסכום של 60,000 ₪ בתוספת מס ערך מוסף וכן ישיבו לו את הוצאות המשפט הבאות – עלות חוות דעתו של ד"ר שוהם וחוות דעתו המשלימה, עלות חקירתו הנגדית של ד"ר שוהם בבית המשפט; חלקו בעלות חוות דעתה של ד"ר רונן; הסכום ששילם התובע עבור הקלטת הדיון ותמלול הפרוטוקול והחזר האגרה.




הסכום ישולם בתוך 30 יום ממועד ההמצאה.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ניתוחים פלאסטיים

  2. ניתוח קיבוע צוואר

  3. פיטורים בגלל ניתוח

  4. חובת הקטנת הנזק - ניתוח

  5. עיוורון אחרי ניתוח

  6. רשלנות בניתוח קטין

  7. סיכונים בניתוח קטרקט

  8. החמרת מצב אחרי ניתוח

  9. הסכמה לניתוח אלקטיבי

  10. נכות נפשית בגלל ניתוח

  11. ניתוח בכתף לאחר תאונה

  12. תביעה בגין זיהום בניתוח

  13. החזר כספי עבור ניתוח לב

  14. פגיעה בעצב במהלך ניתוח

  15. ניתוח מתיחת בטן סיכונים

  16. טופס הסכמה מדעת לניתוח

  17. עיוורון לאחר ניתוח לייזר

  18. עיכוב בביצוע ניתוח דחוף

  19. ניתוח בקע מפשעתי סיכונים

  20. רשלנות רפואית לאחר ניתוח

  21. רשלנות רפואית בניתוח אף

  22. סיכונים בניתוח כריתת רחם

  23. רשלנות רפואית ניתוח בעין

  24. הסתרת מידע מחולה על ניתוח

  25. השארת צינורית לאחר ניתוח

  26. צלקת בראש לאחר ניתוח קיסרי

  27. חובת רישום רפואי לפני ניתוח

  28. חובת הקטנת הנזק ע''י ניתוח

  29. רשלנות רפואית בניתוח אלקטיבי

  30. פיצויים על ניתוח פלסטי בפנים

  31. ניתוח שחזור שבר בהרדמה כללית

  32. סירוב לעבור ניתוח אחרי תאונה

  33. צלקת ניתוחית - קצין התגמולים

  34. ניתוח כריתת רחם - ביטוח לאומי

  35. רשלנות בניתוח להחלפת מפרק ירך

  36. נזק מוחי לאחר ניתוח עקב רשלנות

  37. ניתוח ללא הסכמה בהסכמת 3 רופאים

  38. מימון ניתוח - קופת חולים מאוחדת

  39. הידבקות בחיידק טורף בעקבות ניתוח

  40. החמרה לאחר ניתוח ארטרוסקופיה בברך

  41. רשלנות רפואית בניתוח להסרת גידול

  42. צלקת ניתוח קיסרי - תביעת פיצויים

  43. גזר דין פלילי רשלנות רפואית בניתוח

  44. אכילה לפני ניתוח יכולה לגרום למוות

  45. עיוורון לאחר ניתוח עיניים השתלת עדשה

  46. ניתוח לקיבוע שבר בקרסול כתוצאה מתאונה

  47. דחיית תביעה ניתוח לייזר להסרת משקפיים

  48. תביעה בגין ניתוח לתיקון ראייה שנדחתה

  49. ניתוח כריתת אונה בריאה - תאונת דרכים

  50. החזר הוצאות ניתוח בגרמניה מקופת חולים

  51. ניתוח להחלפת פרק ירך לאחר תאונת דרכים

  52. סירוב חברת הביטוח לשלם על ניתוח בחו''ל

  53. תביעה בגין רשלנות בניתוח להוצאת שקדים

  54. החמרת מצב נכות משרד הביטחון לאחר ניתוח

  55. החזר הוצאות ניתוחים בחו''ל מקופת חולים

  56. התנגדות סטודנט לניתוח בעלי חיים מטעמי מצפון

  57. החזר על ניתוחים לפי טופס 17 - תביעה ייצוגית

  58. ניתוח לאסיק (Lasik) להסרת משקפיים - סיכונים

  59. הסכמה מדעת לניתוח לייזר להסרת משקפיים בשיטת Lasik

  60. התעוורות מניתוח לייזר להסרת משקפיים בשיטת Lasik ?

  61. בקשה לבית המשפט לחייב חולה לעשות ניתוח מציל חיים

  62. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון