קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסרת שיעבוד על דירת עמידר: מבוא וטענות הצדדים 1. התובעות רכשו מהנתבעת 1 (להלן: עמידר) דירה ברח' ארץ חפץ 107/56 בירושלים (להלן: הדירה) לפי תנאי המצבע הממשלתי "כאן ביתי" (להלן: המבצע) על-פי הסכם מיום 11/1/06. את הדירה שכרו קודם לכן בתנאי שכירות סוציאלית על-פי הסכם שכירות משנת 1997. התובעות שילמו לעמידר סך של 134,903 ₪ בגין רכישת הזכויות בדירה לאחר שניתן להם "מענק מותנה" בסכום של 499,957 ₪ משווי הדירה, במסגרת ההתחייבות הכלולה בתנאי המבצע כי הדירה לא תימכר ב-5 השנים מאז הרכישה, או אם תימכר בתנאי שהתמורה תשמש לרכישת "דירה חליפית" בשווי שאינו נופל משווי ההנחה המותנית, כאשר לאחר 5 שנים הופכת ההנחה למענק סופי. 2. במהלך שנת 2001, בעודן התובעות יושבות בדירה במעמד של שוכרות, בוצעו עבודות תוספות בנייה בבנין במסגרת פרויקט שיקום שכונות, שכתוצאה מהן נוספו שני חדרים לדירה נשוא התביעה. עבודות אלה בוצעו על ידי הנתבעת 2 (להלן: הקבלן) מכוח התקשרות בינה לבין נציגות הבית המשותף, שבו מצויה הדירה (להלן: ועד הבית), בהסכם מחודש נובמבר 2001 . מאז ועד למכירת הדירה תוספות בנייה נשארו במצב של שלד ולא חוברו לדירת התובעות. רק לאחר רכישת הדירה צירפו התובעות בפועל את תוספות הבנייה לדירתן, לאחר ביצוע שיפוץ כולל, כאשר בגין עבודות שיפוץ אלה נשאו התובעות על חשבונן. 3. בשל מוגבלותה הפיזית של התובעת 1 ביקשו התובעות לעבור לדירה אחרת הממוקמת בקומת קרקע עם נגישות לנכים, ולצורך כך התקשרו בהסכם מכר דירה מיום 29/5/06 עם ה"ה שמואלי דויד יקותיאל וענבר (להלן: הצדדים השלישיים) שרכשו את הדירה מהן ובהסכם לרכישת דירה חליפית מיום 6/7/06 עם מר אליהו כהן, שמכר להם את הדירה החליפית. משביקשו להסדיר את העברת הזכויות לצדדים שלישיים, סירבה עמידר להסיר שיעבוד בגין מענק מותנה בטענה שעל הדירה רובץ חוב לקבלן שבנה את התוספות בסך של כ-75,000 ₪, שעל התובעות להסירו כתנאי לביצוע העברת הזכויות. בתביעה זו עותרות התובעות לחייב את עמידר ליתן צו המורה לעמידר למחוק את הערת האזהרה הרשומה לטובת עמידר על הדירה וכן לחייב את עמידר בפיצוים על סך של 20,000 ש"ח בגין הנזקים הכספיים שנגרמו לתובעות עקב הפרת ההסכם כלפיהן מצד העמידר. 4. על-פי ההסדר הדיוני מיום 28/2/08, הוסכם בין הצדדים כי כנגד מחיקת הערת האזהרה יפקידו התובעות בקופת בית המשפט בסכום של 105,000 ₪, שיהווה פיקדון להבטחת תשלום לקבלן, עבור תוספת בנייה שביצע, כאשר גורלו של הפיקדון, וזכויות הצדדים לכספים הללו, יוכרעו לאחר הגשת ראיות הצדדים וניהול דיון משפטי בתיק, ללא שיהא צורך בהגשת תביעה נפרדת מצד הקבלן. להסדר דיוני זה ניתן תוקף של החלטה ביום 25/3/08. יצוין כי ההסדר אינו מתייחס לאפשרות שעמידר תחויב בתשלום עלויות תוספת הבניה לקבלן, אך גם אינה פוטרת את עמידר מהחוב. דיון והכרעה 5. הסוגיה שעומדת על הפרק היא, אם כן, האם על התובעות מוטלת החובה לסלק את החוב לקבלן. התשובה לשאלה זו תכריע בגורל התביעה, שכן ממנה תיגזר התשובה לשאלה האם בדין סירבה עמידר להעביר את הזכויות בדירה לצדדים שלישיים, ולשאלה בעניין גורל הפיקדון. 6. אין זה במחלוקת כי בעת ביצוע תוספות הבנייה התובעות היו במעמד שוכרות הדירה מעמידר, שעל-פי תנאי השכירות היו מנועות מלהתקשר עם הקבלן לביצוע תוספות בנייה בדירה (ס' 13 להסכם השכירות המצ"ב כנספח א' לתצהיר עמידר). ההסכם לביצוע התוספות גם מעולם לא נערך עם התובעות, אלא עם ועד הבית, לאחר שבעלי הדירות בבנין הסמיכו את האחרון לפעול בשמם לצורך ביצוע עבודות תוספת בנייה ושיפוצים בדירותיהם וברכוש המשותף (הסכם לביצוע תוספות הבניה מחודש נובמבר 2001 צורף כנספח א' לתצהיר הקבלן). בנספח להסכם לביצוע תוספות בנייה נקבע בסעיף 3 כי בעלי הדירות בבנין יישאו באופן אישי בתשלום לקבלן בגין ביצוע העבודות על-פי ההסכם הנ"ל, כאשר בנוגע לדירות הנמצאות בבעלות חברות ממשלתיות, וביניהן עמידר, הוסכם בס' 10 לאותו נספח כי הקבלן לא ישמע בכל טענה כלפי ועד הבית במקרה של עיכוב בביצוע התשלומים מטעם הגורמים האחראים מטעם המדינה לביצוע הסכם זה. 7. על-פי סעיף 71 ב' לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 נדרש רוב של מי שבבעלותם שלושה רבעים מהדירות ושני שלישים מהרכוש המשותף צמוד לדירותיהם לצורך הוצאה של חלקים מסוימים מהרכוש המשותף והצמדתם לדירות מסוימות בבנין לשם בנייה שמטרתה הרחבת אותן דירות. אין טענה מצד מי מהצדדים כי לא הושג הרוב הנדרש לצורך ההחלטה בדבר הצמדת החלקים מהרכוש המשותף לדירת התובעות, כפי שאין טענה כי ההסכם לביצוע תוספות בנייה שנכרת עם ועד הבית נכרת שלא כדין. 8. העד שהעיד מטעם הקבלן, מר אשר יונה (להלן: יונה), מסר הן בס' 9 ו-10 לתצהירו והן במהלך חקירתו הנגדית כי דירת התובעות נכללה בין הנכסים הכלולים בהסכם עם ועד הבית, כאשר שווי העבודות שבוצעו בדירת התובעות הסתכם בסכום של 75,800 ₪ (נכון לחודש ינואר 2001). בקשר לחלקה של עמידר בסכסוך, העיד יונה כי זו היתה הבעלים של הדירה נכון למועד ביצוע עבודות הבנייה, ובתור שכזו נתנה את הסכמתה לביצוע עבודות תוספת בניה לדירות בבנין, כאשר בחלק מן הדירות בבנין, בהן מתגוררות משפחות ברוכות ילדים אף שילמה בגין ביצוע העבודות כאמור (עמ' 12 ש' 16- עמ' 13 ש' 13 לפרוטוקול). באשר לדירת התובעות, העיד יונה, כי הסיכום עם עמידר היה כי התשלום בגין תוספת בנייה יידחה למועד שבו תתבצע העברת הזכויות בנכס, שאז תפעל עמידר להבטיח כי התובעות יסדירו את חובן כלפי הקבלן כתנאי לרכישת הדירה מעמידר (ס' 9,10 ו-13 לתצהיר הקבלן ועמ' 13 ש' 14-15 לפרוטוקול). לא זאת בלבד, שעדותו של יונה לא נסתרה בראיות מטעם עמידר, האחרונה אף לא טרחה להביא לעדות בבית המשפט נציג מטעמה שהיה מצוי בענייני ניהול הדירות בבנין עסקינן בתקופה בה נעשתה ההתקשרות עם הקבלן לצורך ביצוע עבודות תוספת בנייה נשוא התביעה. העדה היחידה שהעידה מטעם עמידר, גב' דבורה כנען (להלן: כנען), הועסקה אצל עמידר בתקופה הרלוונטית לתביעה כרכזת נכסים, ואשר בפועל מכרה את הדירה עסקינן לתובעות, מסרה בפתח עדותה בחקירתה הנגדית כי לא היתה אחראית על עניינים הנוגעים לניהול דירות שכורות של עמידר, ובפרט בתקופה בה הדירה היתה מושכרת לתובעות, ומשכך לא יכלה להעיד מידיעתה האישית על התנהלותה של עמידר ביחסיה עם הקבלן בתקופה בה בוצעו עבודות נשוא התביעה (עמ' 5 ש' 9-28 לפרוטוקול). הימנעותה של עמידר להביא לעדות עד מטעמה המצוי בפרטים העומדים בליבו של הסכסוך שלפנינו פועלת לרעתה ((ראה קדמי, על הראיות, הדין בראי הפסיקה, מהדורה משולבת, 1627). 9. המסקנה המתבקשת מכל האמור לעיל, כי ההתקשרות בין הקבלן לבין ועד הבית לשם בניית תוספות בנייה בבנין נעשתה כדין ובהסכמת עמידר עצמה, ולכן בדין חויבה האחרונה יחד עם שאר בעלי הדירות בבנין לשלם לקבלן בגין ביצוע עבודות הבנייה נשוא הדיון כאן. מכאן המסקנה שנכון למועד רכישת הדירה על ידי התובעות הוצמד לדירה חלק מהרכוש המשותף, אשר עליו נבנתה תוספת בנייה על ידי הקבלן, כאשר החוב לקבלן בגין ביצוע עבודות אלה רבץ כולו על עמידר, שטרם הוסדר על ידה נכון לאותו מועד בו נמכרה הדירה לתובעות. 10. התובעות ועמידר חלוקות בדעותיהן באשר לפרשנות הנכונה של ההסכם שנכרת ביניהן, ובעיקר בשאלה אם בהסכם זה נמכרו לתובעות גם זכויות החכירה באותה תוספת בנייה שנבנתה לדירה על ידי הקבלן. 11. בבואנו לפרש חוזה או הוראה מהוראותיו עלינו להתחקות, ככל הניתן, אחר אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים שערכו את החוזה ואחר "המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים" (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום בע"מ, פ"ד מט (2), 265, 311 (1995) (להלן: עניין אפרופים)). על אומד דעת זה ניתן ללמוד מלשון החוזה וכן מן הנסיבות החיצוניות האופפות אותו (ראו שם; דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות-אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נגד מדינת ישראל, פסקאות 11-9 לפסק דינו של כב' השופט ריבלין). אם אין אפשרות להתחקות אחר אומד דעתם הסובייקטיבי המשותף של הצדדים, על בית המשפט לפרש את החוזה לפי אמות מידה אובייקטיביות, דהיינו, "על פי המטרות, האינטרסים, והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים..." (עניין אפרופים, בעמ' 313) ובהתאם "לאותה תכלית המשרתת את העיסקה שכרתו הצדדים ואשר צדדים סבירים העומדים בנעליהם של הצדדים לחוזה הנוכחי מבקשים היו להשיג" [עניין ארגון מגדלי הירקות, פיסקה 29 לפסק-דינו של המשנה לנשיא חשין (בדימוס)]. 12. בהסכם שנערך עם התובעות לא נאמר בשום מקום כי עליהן להסדיר את החוב לקבלן שרבץ באותו רגע על עמידר. אדרבה, במבוא להסכם בפסקת "הואיל" שלישית נאמר כי " התמורה לרכישת הזכויות בדירה נקבעה בהתחשב במצב הדירה בעת חתימת הסכם זה", כאשר בסעיף 16 (ב) להסכם צוין כי "כל התוספות ו/או שינוים בדירה ייחשבו כחלק בלתי נפרד של הדירה וכל הוראות הסכם זה תחולנה לגביהן." המסמך היחיד המפרט את מרכיבי התמורה החוזית שנקבעה בהסכם עם עמידר, ואשר נמסר לתובעות עובר לחתימת הסכם המכר עמן, הוא טופס מבצע "כאן ביתי", בו צוין כי בתמורה לרכישת הדירה משלמות התובעות לעמידר סכום כולל של 144,426 ₪ לאחר קבלת הנחה מותנית של זכאי המבצע בסכום של 499,957 ₪, כאשר הסכום הסופי לתשלום כולל בחובו תשלום בגין "זכויות בניה עודפות" בסך של 41,860 ₪ מסך התמורה הכספית (הטופס האמור צורף כנספח ח' 2 לכתב התביעה). יצוין כבר עתה, שבהסכם המכר עצמו לא צוין בשום מקום כי יחד עם הדירה נשוא התביעה נמכרות לתובעות זכויות בניה כלשהן, כאשר בסעיף 15 (ח) המתייחס לאפשרויות שונות לגבי מכירת זכויות הבניה בנכס לא סומנה הרובריקה המתאימה המתייחסת למכירת זכויות בניה עודפות שטרם נוצלו בנכס. 13. כל אחד מן הצדדים מציג גרסה שונה באשר לגורלה של תוספת הבניה שנבנתה לדירה על ידי הקבלן בענייננו. בעוד סבורות התובעות שבהסכם המכר נמכרה להן הדירה יחד עם תוספת הבנייה והן אף שילמו בגינה סכום של 41,860 ₪ כחלק מהתמורה הכוללת בגין הנכס, מציגה עמידר גרסה אחרת, ולפיה מעולם לא נמכרה לתובעות תוספת הבניה אלא זכויות בנייה עודפות בלבד, כאשר בגין תוספת הבנייה, שלא היתה מחוברת לדירה במועד המכירה ושסופחה לנכס על ידי התובעות רק לאחר מועד זה, היה על התובעות להסדיר את החוב בגינה ישירות מול הקבלן, כתנאי להעברת זכויות החכירה בדירה לצדדים השלישיים. 14. הפכתי בהסכם המכר ובמסמכים הנלווים שנמסרו לתובעות ערב החתימה על ההסכם ולא מצאתי בהם כל עיגון לפרשנות שמייחסת להם עמידר בענייננו. כאמור, נכון למועד ההתקשרות עם התובעות, בוצעה ההצמדה של החלקים הנדרשים מהרכוש המשותף לצורך בניית תוספות בנייה בבנין במסגרת פרויקט שיקום שכונות ואף בוצעה בפועל הבנייה של הרחבת הדירות בבנין על ידי הקבלן, אם כי ברמה של שלד בלבד. מהראיות שנפרשו לפני עולה בבירור כי עמידר היתה בסוד העניינים לגבי מצב הדירה עובר למועד המכירה, וזאת כפי שעולה מחוות הדעת השמאית שהוזמנה על-ידה ושנערכה ביום 1/12/05, בה צוין כי "הדירה הורחבה על ידי תוספת בניה של שני חדרים ומרפסת ברמה של שלד בלבד ובשטח נוסף של כ-32.00 מ"ר". גם במסמך שנערך על ידי המהנדס מטעם עמידר ביום 27/11/05 צוין כי לנכס קיימת תוספת בנייה שאינה מחוברת לנכס, וכי עמידר לא השתתפה במימון בנייתה. יחד עם זאת, הן המהנדס והן השמאי חישבו את ערך הדירה שלא לפי ערך תוספת הבנייה שנוספה לדירה אלא לפי ערך של "זכויות בנייה בתוספת", שהוערכו בסכום של 42,000 ש"ח (השומה והמסמך של המהנדס צורפו כנספחים י' ו-יא' לתצהיר התובעות). 15. חרף העובדה כי נכון למועד ההתקשרות בהסכם המכר עם התובעות, תוספת הבנייה היתה עומדת על מכונה, ועובדה זו היתה ידועה היטב לעמידר, לא נמצא ביטוי כלשהו לתוספת בנייה זו בהסכם שנערך בין הצדדים. התובעת 2 (להלן: התובעת) מסרה בעדותה כי היתה משוכנעת כי בתמורה בסך של כ-42,000 ₪, שנתבקשה לשלם בגין "זכויות בנייה עודפות", שילמה בגין תוספת בנייה שביצע הקבלן בדירה בפועל, בהתחשב בהיותה זכאית משרד השיכון להנחה בשווי של 85% מערך הדירה, שלדעתה חלה גם על תוספת הבנייה הקיימת בנכס (ראה עמ' 2 ש' 22-23 לפרוטוקול ועמ' 8 ש' 19-20 לפרוטוקול הדיון מיום 19/11/08). לא זו בלבד, אלא שהתובעת השיבה לשאלת ב"כ הנתבעת 2, כי החלה בביצוע עבודות שיפוץ בתוספת הבניה לאחר שקיבלה אישור מפורש מנציגת עמידר, כנען, כי על-פי תנאי ההסכם היא רשאית לשפץ את הדירה, כולל התוספת, לפי ראות עיניה ולמוכרה (עמ' 3 ש' 25 עד עמ' 4 ש' 8 לפרוטוקול). 16. כנען לא הכחישה בעדותה בחקירתה הנגדית את הדברים המיוחסים לה על ידי התובעת 2, אם כי היא טוענת כי סייגה אותם לדירה בגבולות של 3 חדרים שנמכרו לתובעת בהסכם ולא לתוספת הבנייה (עמ' 7 ש' 19-21 לפרוטוקול). גרסה זו מעלה תהיות ואף נסתרת בעדות של כנען עצמה בהמשך חקירתה הנגדית, בה מסרה כי לא הבהירה לתובעות כי הדירה שנמכרת להן אינה כוללת זכויות בתוספת בנייה, משהבינה מהמסמך של מהנדס עמידר, אליו התייחסנו לעיל, כי התוספת כלל לא קיימת (עמ' 9 ש' 7 - 13 לפרוטוקול). אם כן, ומשכנען עצמה הודתה כי לא ניתן לתובעות כל הסבר אודות זכויותיהן בתוספת הבניה, סבירה יותר גרסת התובעות כי קיבלו אישור לשיפוצים בתוספת מאשר גרסה השוללת את ביצוען. 17. יהא אשר יהא, פרשנות עמידר להסכם המכר, שרואה בו הסדר שלילי, לפיו תוספת הבניה כלל לא נמכרה לתובעות באותו הסכם למעט זכויות בניה עתידיות לגביה, לא יכולה לעמוד מבחינה משפטית. אמנם כפי שעולה מהראיות שצירפה עמידר (נספחים ד' - ה' לתצהיר עמידר) הצמדת תוספת הבניה לדירת התובעות לא נרשמה בצו הבית המשותף, ומשכך לא ניתן היה להקנות זכויות קנייניות בתוספת הבניה לתובעות, אך אין בכך כדי לשלול זכויות אובליגטוריות של עמידר בתוספת הבניה כאמור (ראה סעיף 7 לחוק המקרקעין). רוצה לומר, כי כל עוד פעולת ההצמדה של הרכוש המשותף לדירת התובעות נעשתה כדין, בין אם נרשמה במרשם המקרקעין ובין אם לאו, הרי ששטח ההצמדה שסופח לדירת התובעות במועד ההחלטה על ההצמדה הינו כדין דירה שאליה הוצמד לכל דבר, ולכן היה בבעלותה הפרטית של עמידר בעת ההצמדה, ולו ברמה של זכות אובליגטורית לקבל לבעלותה את הזכויות ברכוש שהוצמד לדירה עסקינן (כך עולה מסעיף 55 (ג) לחוק המקרקעין ). לפיכך, ומשתוספת הבניה הפכה לחלק מן הדירה במועד העברת הזכויות בדירה לתובעות, לא ניתן היה מבחינה משפטית להעביר לבעלותה של התובעות זכויות בחלק מן הדירה, שאינן כוללות זכויות בתוספת הבניה (ראה סעיף 55 (ב) לחוק המקרקעין). סעיף 25 (ב) לחוק החוזים מורה כי "חוזה הניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל", וכלל פרשנות זה פועל בענייננו כנגד פרשנות של עמידר להסכם. 18. גם הטענה של עמידר לכך שבכל הנוגע לתוספת הבניה נמכרו לתובעות אך ורק זכויות הבניה בה אינה מתיישבת עם הדין החל על נסיבות המקרה. זכויות בניה או אחוזי בניה הינן זכויות תכנוניות שקובעות את אפשרות השימוש בקרקע וגובה הבנין שניתן לבנות על חלקה. ברגע שזכויות הבנייה בענייננו נוצלו באופן של הוספת תוספת הבניה שקמה בחזית של הבנין לכל אורכו, הרי זכויות הבניה שהיו קיימות בתוכנית בנין עיר ערב ביצוע הבניה נבלעו בתוספת הבניה שנבנתה מכוחן, ולא ניתן היה למוכרן לתובעות בנפרד מהזכויות בתוספת הבניה, משאלה לא היו קיימות יותר במועד מכירת הדירה לתובעות. 19. לאור כל האמור לעיל, הן על-פי פרשנות הסכם המכר מתוכו והן על-פי הנסיבות שקדמו לרכישת הזכויות בדירה על ידי התובעות, יש לקבל את הפרשנות של התובעות להסכם ולקבוע כי בהסכם זה נמכרו לתובעות גם זכויות בתוספת הבניה, והן היו רשאיות לנהוג בה כבשלהן, כולל מכירתה לאחר. 20. גם אם היה נותר ספק באשר לכוונת הצדדים בשאלת זכות עמידר לדרוש מהתובעות תוספת תמורה עקב חיבור של תוספת הבניה לדירת התובעות, היה ראוי לפרש את שתיקת ההסכם בעניין זה בדרך המיטיבה עם התובעות בשל עקרונות בסיסיים של תום לב והגינות בביצוע חוזה. עמידר כרשות ציבורית היא אשר ניסחה את הסכם המכר וגיבשה את הוראותיו, בעוד התובעות לא היו מיוצגות על ידי עורך דין, כאשר השפה העברית לא היתה שגורה בפיהן באותו מועד. נסיבות אלה מצדיקות את החלת כלל פירוש החוזה כנגד מנסח מתוך הנחה כי הרשות הציבורית יכלה להבהיר את עמדתה, לו רצתה, באשר לזכויות המוענקות לתובעות בנכס העומד למכירה. לכך יש להוסיף כי בנסיבות מסוימות מוטל על הצד המנסח להעמיד את הצד השני על "מכשול" או "מלכודת" שיש בחוזה, ואם ה"מכשול" מוסתר באמצעות ניסוח מעורפל, ראוי שהערפול יפורש כנגד המנסח (ראה ע"א 6518/98 הוד אביב בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נה (4) 28, 41 והפסיקה המובאת אצל ד. פרידמן בספרו חוזים, כרך ג', 281). התוצאה העולה מכל האמור לעיל היא כי העדר תניה מפורשת בהסכם המכר השוללת זכויות מהתובעות בתוספת הבניה או המטילה חיוב כספי בגין בנייתה על התובעות, מן הדין שיתפרש כנגד עמידר בהיותה מי שניסחה את ההסכם. 21. תוצאה זו מתחייבת גם נוכח חובות הגינות ותום לב מוגברות החלות על עמידר ביחסיה עם מתקשר פרטי בשל היותה רשות ציבורית הכפופה לעקרונות מהמשפט הציבורי, וחובת הגינות בכלל זה, החלה על הרשות, גם כשהיא פועלת במישור הפרטי (ראה פסק דין הוד אביב, שם עמ' 46). חובת ההגינות החלה על עמידר בתורת רשות ציבורית מחייבת כי היא תימנע מלהפעיל את מרותה על תובעות בדרך של הטלת חיוב כספי על האחרונות כלפי צדדים שלישיים מעבר לזה הנקוב בהסכם בהיעדר עילה ברורה לכך העולה במפורש או במשתמע מלשון ההסכם ומתוכנו. ניסיונה של עמידר לפרש את סמכותה לנהל את מאגר הדיור הציבורי כחברה משכנת כמקור לזכותה להעלות דרישות כספיות שאין להן עיגון חוזי ברור וכתנאי להעברת הזכויות בדירת התובעים לצדדים שלישיים, גולש להתנהלות שנלווה לה טעם של חוסר הגינות. 22. לכל אלה, יש להוסיף כי עמידר הינה חברה ממשלתית המופקדת על ניהול מאגר הדיור הציבורי, ובין היתר על מכירת הדירות על-פי כללים והדין הקיים. בהתאם לתנאי המבצע "כאן ביתי", במסגרתו רכשו התובעות את דירתן, היו זכאיות התובעות לרכישת הדירה, ששכרו קודם לכן, באמצעות מענק עד גובה של 85% מערך הדירה, ובפועל אכן ניתנה להם הנחה מותנית בגובה של כ-85% מערך הנכס. היות ותוספת הבניה נהפכה לחלק מן הדירה במועד העברת הזכויות בה לתובעות, הייתה מחוייבת עמידר למכור לתובעות גם את תוספת הבניה ב- 85% מערכה. מכאן, שעמידר לא הייתה רשאית לחייב את התובעות לשלם לקבלן את מלוא המחיר הנדרש בגין התוספת. 23. למעלה מזאת, בדיקת גובה התשלום שנגבה מהתובעת בגין "זכויות בנייה" בנכס מעלה כי זה אינו נופל באופן משמעותי ממחיר שהיה נדרש מהתובעות בגין תוספת הבניה אילו זה היה מחושב לפי שווי הדירה נכון למצב רכישתה, היינו בתוספת של 2 חדרים ומרפסת ברמה של שלד בשטח כולל של 32 מ"ר (זאת בהתאם לחוות דעת שמאית מטעם עמידר המצ"ב כנספח י' לתצהיר עמידר). החישוב שלי בהתאם לנתונים המופיעים בחוות הדעת השמאית מעלה כי שווי הזכויות בתוספת הדיור בשטח של 32 מ"ר לא אמור היה לעלות מעבר ל-322,169 ₪, בהתחשב בכך כי הדירה כולה בשטח של 59 מ"ר הוערכה לצורכי שומה בסכום של 594,000 ₪ בלבד. היות ועל-פי תנאי המבצע זכאיות היו התובעות להשתתפות המדינה בשיעור של 85% מערך התוספת, הרי התשלום שהיו אמורות לשאת בו לפי חישוב זה בגין תוספת הבניה לא אמור היה לעלות מעבר לסכום של 48,325 ₪. היות והתובעות שילמו לעמידר סכום של 41,860 ₪ בגין זכויות בניה באותה תוספת, ומשאלה נבלעו בתוספת עצמה נכון למועד ביצוע העיסקה, הרי התובעות נשאו בפועל בתשלום של מרבית הסכום בגין תוספת הבניה שהיה נדרש מהן אילו החישוב של שווי הדירה היה מחושב לפי מצב הדירה בפועל במועד ביצוע עריכת חוות הדעת השמאית כאמור לעיל. 24. לאחר שעמידר דחתה את הצעת הפשרה שהוצעה על ידי בית המשפט בסיום שמיעת הסיכומים לסיום ההתדיינות המשפטית בין הצדדים, נוכח המסקנות הנ"ל לא נותר לי אלא לקבוע כי על עמידר לבדה לשאת במלוא החוב בגין בניית תוספות הבנייה כלפי הקבלן. היות ולא הוגשה תביעה נפרדת של הקבלן כנגד עמידר לתשלום החוב בגין תוספת הבניה שבמחלוקת, ולא היה בהסדר הדיוני מיום 28/2/08 כדי להקנות לקבלן עילת תביעה גם כנגד עמידר, פלוגתא זו נותרה ללא כל תוצאה אופרטיבית בתיק זה. יחד עם זאת, זכותו של הקבלן להיפרע מעמידר את חובו אינה נפגעת והוא רשאי גם היום להגיש נגדה תביעה משפטית מכוח פסק דין זה. בהתחשב בכך שלפי גרסת הקבלן, שלא נסתרה, הוסכם בינו לבין עמידר כי מועד התשלום בגין ביצוע תוספת הבניה יידחה למועד העברת הזכויות בדירה, ומשרכשו התובעות את הזכויות בדירה לא לפני שנת 2006, הרי שעילת התביעה של הקבלן כנגד עמידר לכאורה טרם התיישנה. 25. באשר לתביעת התובעות בסעיף 24 ב' לכתב תביעתן לתשלום סך של 10,000 ₪ בגין נזק כספי שנגרם לתובעות כביכול כתוצאה מאי עמידה של עמידר בהתחייבותה כלפיהן למחיקת הערת האזהרה מהדירה בגין המענק המותנה לפי תנאי ההסכם לרכישת דירה חליפית, תביעה זו לא הוכחה. בסעיף 12 לתצהיר התובעת, היא מפרטת את ההלואות שנאלצה לקחת, אך לא הסבירה בצורה ברורה מה הקשר בין ההלוואות לבין ההפרה שהיא מייחסת לעמידר או לנזק בגין ההלוואות. עוד טוענת התובעת לעלויות נוספות בשל קנסות והפרשי שער, אך גם אלו לא פורטו ולא תועדו. בחקירה הנגדית, היא ניסתה להסביר את נזקיה באופן אחר לגמרי, וטענה שעל עמידר לשלם את הריבית והפרשי הצמדה הנדרש על ידי הקבלן (עמ' 2 ש' 31-24). לכן, דין תביעתן לפי סעיף 24 ב' לכתב התביעה להידחות. סוף דבר 26. תביעת התובעות כנגד עמידר מתקבלת בחלקה, בכל נוגע לצו העשה שהתבקש למחיקת הערות האזהרה, עניין שהוסדר, כאמור, בהסדר הדיוני שנערך בין הצדדים. דרישתו של הקבלן כלפי התובעות לקבלת הפיקדון שהופקד במסגרת ההסדר, נדחית. הפיקדון יוחזר לתובעות. התביעה כנגד הקבלן נדחית. 27. אני מחייב את עמידר לשלם לכל-אחד מהצדדים האחרים (לתובעות מחד ולקבלן מאידך), הוצאות משפט בסך 5,000 ₪. שעבודמקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)דירות עמידר / עמיגור / חלמיש