הפרת הסכם להקמת מפעל בטון

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרת הסכם להקמת מפעל בטון: רקע 1. תביעה כספית על הסך של 2,500,000 ₪, בגין הפרה נטענת של הסכם, שנכרת ביום 8.6.98 בין התובעים 1+2 לבין הנתבעת, למתן הרשאה לתובעים להקים במגרשים 9-11 ביישוב ערערה שבנגב מפעל בטון, אשר יופעל על ידי התובעת 3 - חברה בע"מ שהוקמה על ידם לצורך כך (להלן: "התובעים", ,הנתבעת" ו"ההסכם", בהתאמה). הנתבעת היא בעליו של המקרקעין נשוא ההסכם, ושולחת ההודעה לצדדים השלישיים, האחראים לפי עמדתה להפרת ההסכם הנטענת, ככל שייקבע כך. תמצית טענות התובעים 2. תמצית טענות התובעים הינה כדלקמן: כחודש ימים מחתימת ההסכם, ולאחר שבוצעו פעולות הכנה שעלותן בצידן, נסתבר לתובעים באופן מפתיע, כי על הקרקע נשוא ההסכם קיימת תביעת בעלות של הצדדים השלישיים בתובענה זו, בגינה מנעו הצדדים השלישיים מהתובעים, באזהרות ובאיומים, את ההחזקה בקרקע וכפועל יוצא את מימוש זכותם עפ"י ההסכם. תביעת הבעלות היתה ידועה לנתבעת זמן רב עובר לכריתת ההסכם עם התובעים, אולם, חרף המשמעות שיש לדבר במגזר הבדואי (אליו משתייכים התובעים וצדדי ג'), הוסתרה עובדה מהותית זו מהתובעים עת נכרת ההסכם. התובעים עמדו על זכותם למימוש זכותם, במקרקעין שהוקצו להם עפ"י ההסכם, אולם הנתבעת התנערה מחיוביה כלפיהם בטענה, כי הקרקע נקייה ממחזיקים וכי אין מניעה למימוש ההסכם. רק כעבור למעלה משנה מחתימת ההסכם הודתה לבסוף הנתבעת בעובדת קיומה של תביעת הבעלות האמורה והציעה לתובעים הקצאת מגרשים חלופיים. הצעה זו, לבד מכך שבאה באיחור ולאחר הצגת מצג מתמשך כי מימוש ההסכם בנוגע למגרשים המקוריים כבר נראה לעין, ולבד מכך שהתייחסה למגרשים במיקום בעייתי (בקרבת בתי מגורים, בעוד התובעים התעתדו להקים בהם מבנה תעשייתי), נתלוותה לה דרישה להתחלת תהליך ההקצאה מחדש, לרבות תוספת תשלום בגין הפרש בין ערכי הקרקעות עבור הוצאות פיתוח. מעשיה ו/או מחדליה של הנתבעת מהווים הפרת חוזה, הפרת חובת תום הלב וחובות המוטלים על רשות ציבורית, רשלנות ואף תרמית, ובהתנהגותה גרמה לתובעים נזקים בגין הוצאות השקעה בקרקע, הוצאות השקעה בהקמת המפעל ואבדן רווחים. תמצית טענות הנתבעת 3. תמצית טענות הנתבעת הינה כדלקמן: המקרקעין נשוא ההסכם היו בעבר הרחוק חלק מאדמות בהן טענו הצדדים השלישיים (יחד עם עוד אחרים) לזכויות, ולפיכך הוגשו בגינן תזכירי תביעה לפקיד ההסדר. במהלך השנים 1982 ו-1983 נחתמו הסכמים בין הנתבעת לצדדים השלישיים לקבלת פיצוי כספי וקרקעות לעיבוד, בתמורה לוויתור על הזכויות בקרקע והקנייתן באופן סופי ומוסכם למדינה [הפיצוי ניתן במסגרת חוק רכישת מקרקעין בנגב (יישום חוזה השלום עם מצרים), תש"ם-1980 (להלן:"חוק השלום"), הקובע תעריפי פיצוי גבוהים מן הרגיל, כמחווה מצד מנהלת הביצוע, על אף שדובר במקרקעין המצויים מחוץ לתחום תחולתו של חוק השלום]. אמנם, העלו הצדדים השלישיים מעת לעת טענות מטענות שונות הנוגעות להעדר קבלת מלוא התמורות המגיעות להם עפ"י ההסכמים שנכרתו עימם, והם אף עשו מספר ניסיונות למנוע בכח את עבודות הפיתוח אשר בוצעו ע"י הנתבעת, אולם, הצדדים השלישיים לא נקטו מעולם בהליך משפטי שמטרתו לחלוק על זכות המדינה בקרקע. כל טענותיהם כוונו לשיעור התמורות שקיבלו ואף ניסיונותיהם להפריע בכח לא צלחו ועבודות הפיתוח הושלמו. בחודש 2/04 נרשמה זכותה של הנתבעת כבעלים על הקרקע נשוא התובענה. התובעים ידעו על תביעת הבעלות של הצדדים השלישיים, אולם יש לציין כי אין היא מתייחסת למקרקעין נשוא התובענה, כי אם למקרקעין אחרים. ידיעת התובעים על המצב בשטח לאשורו, ואף טוב יותר מן הנתבעת, מתיישבת היטב עם היותם תושבי ערוער אשר להם היכרות רבת שנים עם הצדדים השלישיים, ואשר מתגוררים בשכנות למגרשים נשוא התובענה. מכל מקום, בטרם אושרה עסקת ההקצאה ע"י מוסדות הנתבעת, בוצעה בדיקה פיזית של הקרקע שהעלתה כי היא פנויה. התובעים לא עשו להקטנת נזקיהם, לרבות בכך שלא פעלו בהתאם להוראות ההסכם המאפשר ביטולו בתוך 30 יום ממועד כריתתו, במצב בו ישנם מחזיקים זרים בקרקע, ובכך שלא השלימו את הליך הקצאת המגרשים החלופיים, שהוצעו להם לפנים משורת הדין. אין יריבות בין הנתבעת לתובעת 3, שכן ההסכם נכרת עם התובעים 1 ו-2 בלבד. תמצית טענות הצדדים השלישיים 4. תמצית טענות הצדדים השלישיים הינה כדלקמן: אין כל יריבות בין הצדדים השלישיים לבין התובעים וכן אין יריבות ביניהם לבין הנתבעת, לאור העובדה כי המקרקעין לגביהם הוגשה תביעת בעלות ע"י הצדדים השלישיים אינם המקרקעין נשוא התובענה. בגין המקרקעין נשוא התובענה הוגשה תביעת בעלות ע"י חלק ממשפחת סמארה, אולם מעולם לא הוגשה ע"י הצדדים השלישיים תביעה לבעלות במקרקעין אלה. הצדדים השלישיים לא תבעו זכויות כלשהן במקרקעין אלה ומכאן שאף לא נקטו במעשים אלימים ו/או באיומים כלשהם כנגד התובעים ו/או הנתבעת. הצדדים השלישיים אף אינם מחזיקים בקרקע. הנתבעת ידעה מראש כי בגין המקרקעין נשוא התובענה הוגשה תביעת בעלות ע"י חלק ממשפחת סמארה, ועם זאת, הקצתה ברשלנותה את המקרקעין לתובעים. אף התובעים ידעו לכתחילה על תביעת הבעלות הקיימת, לאור העובדה כי התובע 1 מתגורר זמן רב ביישוב ערוער ודבר הגשת התביעה היה ידוע לו באופן פוזיטיבי. הראיות 5. מטעם התובעים העידו התובעים 1 ו-2. מטעם הנתבעת העיד מר אלי יפרח, מפקח במנהלת הבדואים, והגב' רות מויאל, מנהלת מחלקת עסקאות במנהלת. מטעם הצדדים השלישיים העידו צדדי ג' 2 ו-3. כן, מצוי בתיק תיעוד הכולל בין היתר תכתובות בין הצדדים, תזכירי תביעה, מסמכי הקצאת המגרשים ופרוטוקול דיון מת.א. (שלום ב"ש) 2572/02, שעניינו תביעת פינוי. דיון 6. מכלול הראיות הובילני למסקנה כי הנתבעת לא הפרה את ההסכם שנכרת בין הצדדים, ואף לא הפרה כלפי התובעים איזו מן החובות המוטלות עליה, לרבות חובת הזהירות. בנוסף לכך, לא שוכנעתי כי התנהגותה הכוללת של הנתבעת במסגרת העסקה נשוא התובענה לקתה בהתרשלות או בהפרת חובה מחובותיה, ובוודאי שלא בהטעיה או בתרמית. להלן אנמק. 7. כידוע מידת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי הינה בגבולות של הטיית מאזן ההסתברויות לזכותו של הנושא בנטל ההוכחה. במקרה הנדון, עומדות מן הבחינה העובדתית שתי גרסאות מנוגדות בעניין הטענות למניעת השימוש במגרשים נשוא התובענה. האחת- גרסת התובעים כי צדדי ג' הפריעו ומנעו מהם לממש זכותם עפ"י ההסכם, בהתנהגותם הבריונית, והשניה- גרסתם של צדדי ג' הטוענים כי לא היו דברים מעולם, וכי לא ננקטה על ידם כל פעולה הקשורה בתובעים, היותר ואין להם כל תביעה הנוגעת לקרקע נשוא התובענה. כאשר המדובר בגרסאות נוגדות, על הנושא בנטל להטות את המאזן לטובת גרסתו וככל שתתקבל בסופו של יום שקילות ואיזון ברמת הוודאות של שתי הגרסאות הנוגדות, הרי שיפעל הדבר לחובתו של הנושא בנטל השכנוע. מלבד עדויותיהם של התובעים 1 ו-2, שהינם כמובן בעלי אינטרס בתוצאות התובענה, לא הובאו עדויות נוספות מטעמם לתמיכה בטענה העובדתית, כי אכן הופרעו הם מלעלות על המגרשים ולהקים את המפעל. יודגש, כי התובעים העידו נחרצות כי טענותיהם מופנות אל הצדדים השלישיים ולא לאחרים, זאת, אף לאחר שנחשפו לגרסת הצדדים השלישיים לפיה אין להם כל תביעה בקרקע נשוא התובענה ולכן לא היתה להם כל סיבה להפריע את מימוש ההסכם. ר' עדותו של מר אבו ג'אמע בעמ' 9 לפרוט' שורות 9-11: "ש. בסעיף 3 לתצהירך אתה מדבר על בני משפחת סמארה, אני מבין שאתה מתכוון לסלימאן אבו ערר, יוסף אבו ערר ועוואד אבו ערר, שהם צדדי ג' בתיק זה? ת. נכון." ובהמשך עדותו בעמ' 17 לפרוט' שורות 14-20: "ש. באותו יום שאתה טוען שבאת עם ציוד ויש לך תעודת משלוח, מי היה שם מכל האנשים שהיו נוכחים? ת. אני, אחים שלי, עובדים שלי. ש. מי מהאחים שלך? ת. סאלח, מחמוד, עבד אולי. ומשפחת סמארה. ש. איזה ממשפחת סמארה? ת. יוסף, עוואד ואבא שלהם." ראוי לציין כי איש מן העדים הנקובים לעיל ע"י התובע 1 לא הובא למתן עדות, חרף העובדה שאינה ניתנת לעוררין כי היה בעדותו כדי לשפוך אור על המחלוקת העובדתית הנדונה, ואף לא הוצגה אותה תעודת משלוח נטענת. מנגד, הטענה כי תזכיר התביעה שהוגש ע"י מי מצדדי ג' כלל איננו מתייחס לקרקע נשוא התובענה לא נסתרה, וצדדי ג' בעדויותיהם שבו והדגישו כי אין להם כל עניין בקרקע נשוא התובענה. ר' עדותו של צד ג' 2 בעמ' 59 לפרוט' שורות 27-28: "ת. אנחנו משפחה, ראית שיש 14 לכל אחד יש חלק. אני בחלקות שאתה מתייחס אליהן בתיק זה אין לי כלום." ובהמשך עדותו בעמ' 62 לפרוט' שורות 28-29: "ש. התובעים בתביעה שלהם טוענים שאיימתם עליהם ומזכירים את השמות שלכם? ת. איפה איימנו עליהם, איפה ראינו אותם בכלל?! לא היו דברים כאלה בכלל." בעניין זה הוגש פרוטוקול הישיבה מיום 20.3.06 שהתקיימה בת.א. (שלום ב"ש) 2572/02 (נ/1) במסגרתה הוצהר מפי צד ג' 2 (הנתבע 7 שם) כדלקמן: "... אני לא מחזיק שום מגרש באיזור התעשייה בערוער, כולל מגרשים 9, 10 ו-11, הם לא בחלקה שלי בכלל... ... אני מכיר את מוחמד עבד אל רחמאן אבו גאמע... מר אבו גאמע גר בישוב בערוער. מעולם לא מנעתי מאדון אבו גאמע וממר אבו קווידר להקים מפעל או להיכנס למגרשים 9, 10 ו-11, הם לא שלי בכלל." 8. לאור האמור, נראה כי גרסאות הצדדים מאיינות האחת את השניה, ומותירות את כפות המאזניים מעויינות. יחד עם זאת, מאחר ובסיכומים מטעמם טוענים התובעים כי ההתנגדות ומניעת העלייה על הקרקע היתה פרי מעשיהם של "בני משפחת סמארה", ומאחר ואכן עולה תמונה של סכסוך (כספי) שהתקיים גם בנוגע לקרקע נשוא התובענה, אתייחס, על מנת שלא להותיר את ה"דף חלק", לטענות התובעים כאילו הן מופנות אל מי מבני משפחת סמארה, ללא ציון של בן משפחה זה או אחר. תחילה, יובהר כי במחלוקת זו יש להבחין בין הטענה להחזקת הקרקע בידי אחר עת נכרת ההסכם ובעת נעשה ניסיון לממשו, לבין הטענה כי מימוש ההסכם בידי התובעים הופרע עד כדי סיכולו, הכל, כפי הנטען, באחריות הנתבעת. העובדה הנלמדת מן הראיות היא, כי עת שווקו המגרשים לתובעים היו הם פנויים מחפץ ומאדם. עדי הנתבעת העידו על כך לרבות באמצעות קבלת חוות דעת של מפקח טרם השיווק, והתובעים אף הם הודו בכך, הן במישרין והן בעדותם כי נתוודעו אל שטחי המגרשים זמן מספיק קודם לכריתת ההסכם. ר' עדותה של הגב' מויאל בעמ' 37 לפרוט' שורות 3-5: "ת. מנקודת מבטי אם מישהו היה מתבצר בשטח לפני שמימשתי את העסקה, הייתי מקבלת חוות דעת של מפקח שהיה אומר לי שהשטח תפוס על ידי מתבצר כזה או אחר. אני קיבלתי חוות דעת של מפקח שהשטח פנוי ועל סמך זה ביצעתי את העסקה." ובהמשך באותו עמ' שורות 9-12: "ת. אני מבקשת שתפריד בין העניין של הטענות שלהם לבין עניין מימוש העסקה. כשאנחנו ביצענו את העסקה השטח היה פנוי וריק ואנחנו לא ידענו על קיומם של טוענים כאלה או אחרים לבעלות, אנחנו לא ידענו אל (צ"ל: על - י.ש.) קיומם. אני בכל אופן לא ידעתי על קיומם של תובעי בעלות כאלה ואחרים בזמן מימוש העסקה." בהמשך עדותה בעמ' 38 לפרוט' שורה 7: "ת. אני יודעת מה קורה בשטח. כשמימשתי את העסקה המגרש היה פנוי וריק." באותו עמ' שורות 14-16: "... אנחנו עשינו את העסקה אחרי שקיבלתי חוו"ד מקצועית מכל המחלקות. מבחינתם וגם מבחינתי, אני בעת החתימה לא ידעתי על שום בעיה בשטח." כאמור, עדות התובעים מאשרת את עובדת היות הקרקע פנויה, ר' עדותו של מר אבו ג'אמע בדבר ביקוריו היומיומיים באיזור התעשיה בו מצויים המגרשים ובדבר מגוריו הסמוכים להם (עמ' 9 לפרוט' שורות 20-24), ועדותו הישירה בעניין, בעמ' 10 לפרוט' שורות 9-14: "ת. ... בזמנו הגשתי בקשה למנהל מקרקעי ישראל והם קבעו את המגרשים, לא ידעתי שהם יקבעו את המקום הזה, אני לא בחרתי את המקום הזה, הם הציעו לי את המקום הזה. אני רואה את כל איזור התעשיה, זה איזור פתוח, אין שם בניינים, אין מתקנים אין כלום. זה פנוי וריק? ת. כן." ובהמשך עדותו בעמ' 16 לפרוט' שורות 27-30: "ש. אותו יום מה היה על השטח, הוא היה ריק? ת. נכון. ש. גם ביום ששילמתם את הקבלה הראשונה 23.11.97 נספח ג' השטח היה ריק? ת. כן." ר' גם עדותו של מר אבו קוידר בעמ' 24 לפרוט' שורות 10-11: "ת. מאחר וזה שטח פתוח, זה לא משורטט ומהודק, מספיק שאני אעמוד על שטח המפעל של מתכת התקווה אני רואה את המגרש." בהמשך בשורות 17-23: "ש. גם אתה ראית עוד הרבה לפני ההסכם כי השטח היה פנוי וריק? ת. אני לא זוכר אם ראיתי. השטח ריק זה איזור תעשיה, אין באיזור התעשיה כלום. ש. ראית בכל הביקורים שעשית שהגעת למתכת התקווה, למרות ששם אתם מסתובבים למרות שיש לכם חוזה, בביקורים שעשית במתכת התקווה האם באותם ביקורים שהסתכלת מסביב לאיזור שאתה יודע היום שהוא המגרש, ראית מישהו ממשפחת סמארה? ת. בוודאי שלא." אציין כי ניסיונות שנעשו ע"י התובעים בעדותם לטעון בניגוד להודאותיהם לעיל כאילו לא היתה להם היכרות מוקדמת עם המגרשים, אינם מתיישבים עם היגיון בסיסי, ואין להם כל תימוכין. 9. הוכח אם כן, כי עת שווקו המגרשים לתובעים אכן היו הם פנויים מחפץ ומאדם, ובמובן זה לא הציגה הנתבעת מצג מטעה. ככל שטענת התובעים מכוונת למועדים שלאחר כריתת ההסכם, הרי שגם אז לא הפרה הנתבעת את ההסכם, אלא אף להיפך: משהוצגה בגוף ההסכם האפשרות לביטולו ללא סנקציה ככל שיימצאו מחזיקים במגרש, מהווה הדבר גילוי נאות מצד הנתבעת למציאות, בה עלולים פולשים לתפוס בכל רגע נתון חזקה בשטח ריק, מציאות אשר וודאי ברורה וידועה ממילא לתובעים החיים בתוך עמם (ר' סעיף 4 להסכם ההקצאה). מכל מקום, לא הוכחה החזקה בפועל של אחרים במגרשים וכל שנותר הוא טענת התובעים להפרעה ולמניעת מימוש ההסכם בידי אחרים התובעים בעלות על השטח. הדבר בא לידי ביטוי בתשובות עקביות מצד הנתבעת לפניות התובעים, שניתנו בזמן אמת ולאחר בדיקות שנעשו, ולפיהן אין מחזיקים במגרשים והם פנויים וריקים (ר' מכתב היועמ"ש של המנהלת מיום 7.6.99 ומכתבה של הגב' מויאל מיום 19.10.99, נספחים י"ד ו-כ"א לכתב התביעה, המציינים ב"רחל בתך הקטנה" כי אין על השטח מחזיקים בפועל), ואף בפנייתו של מר אילן שגיא (נספח ו' לכתב התביעה) בה מצוינת תמיכתו בפתיחת הליכים משפטיים "בטענה של הפרעה לעבודות ולאכלוס" (ההדגשה אינה במקור - י.ש.). 10. מן הראיות ומתוך גרסאות הצדדים כפי שהן מובאות עולה, כי בנוגע לאזור בו מצויים המגרשים נשוא התובענה, היו אכן קיימות בעבר הרחוק תביעות בעלות, אשר הוגשו לפחות בחלקן ע"י מי מבני משפחת סמארה. גרסת הנתבעת כי התביעות לבעלות הוסרו במסגרת הסכמי פיצוי-וויתור עוד בשנות השמונים וכי כל שנותר מעניין זה הוא טענות מצד תובעי הבעלות לשעבר לפיצוי חסר, אך לא תביעת בעלות של ממש, לא רק שלא נסתרה, כי אם נתמכה בכלל הראיות. כך ציינו התובעים בעצמם בסעיף 25 לכתב התביעה, כי המדובר למעשה בחילוקי דעות כספיים, ושבו והעידו על כך בעדויותיהם הראשיות (סעיפים 25 לתצהיריהם). כך גם העידו צדדי ג' על תביעותיהם הכספיות (הפרשי תשלום עקב מדידות מוטעות לטענתם, וכיוצ"ב), והדבר נלמד גם מעמדת הנתבעת בזמן אמת בתשובותיה המצוינות לעיל, ולפיהן מדובר בתובעי בעלות לשעבר הטוענים כי לא קיבלו את כספם. מכאן, כי במצב דברים זה לא ניתן לומר כי הפרעות לשימוש בידי גורם זה או אחר, ובפרט בידי מי אשר לו תביעה כספית נגד הנתבעת, היו בגדר צפייתה. מבחן הצפיות נסקר רבות בפסיקה, ולענייננו ראויים לעיון הדברים האמורים בפסה"ד ברע"א 5277/08 עזבון המנוח אמיר אליקשווילי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 28.7.09, טרם פורסם ): "מבחינת קיומה של חובת הזהירות במקרה הפרטני מורה כאמור סעיף 36 לפקודת הנזיקין כי זו נגזרת מיכולתו של אדם סביר לצפות כי בהתנהגותו עלול הוא להביא לנזק שנגרם. כפי שהתפרש מבחן הצפויות בפסיקה, הרי שמורכב הוא הן מהיכולת הפיסית לצפות את התרחשות הנזק, והן מהשאלה הנורמטיבית האם סביר או ראוי הוא לדרוש מאדם לצפות את התרחשותו של נזק מסויים, במובחן מהשאלה בדבר היכולת לצפותו.... בכל הנוגע לשיקולים של מדיניות משפטית הנשקלים לשם קביעת הצפיות הנורמטיבית נקבע כי:   "בית המשפט מתחשב בצורך להבטיח חופש פעולה מזה ובצורך להגן על הרכוש והגוף מזה. הוא מתחשב בסוג הנזק ובדרכי התרחשותו. הוא לוקח בחשבון את השפעת פסיקתו על דרכי התנהגותם של הבריות בעתיד. הוא שוקל את המעמסה הכספית, אשר תוטל על סוג מסוים של מזיקים או ניזוקים בעקבות החלטתו." (ענין ועקנין, עמוד 123) ...    לשם בחינת השאלה האם ההתנהגות הנדונה של הנתבע מהווה הפרה של חובת הזהירות הנדרשת ממנו, יש לבחון האם עמדו פעולותיו בסטנדרט ההתנהגות המצופה ממנו כאדם סביר בנסיבות הענין, או שמא מדובר בהתנהגות בלתי ראויה. בחינה זו נעשית בהתחשב במכלול נסיבות האירוע, על פי המידע שמצוי היה בידי הנתבע באותה עת, ולאור המצב בו מצוי היה. אין מדובר בבחינה "בתנאי מעבדה" או בחוכמה לאחר מעשה (ראו ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498, 507 (2004)). במסגרת החלה זו של עקרון הסבירות נבחנים בין היתר האמצעים אותם נקט הנתבע לשם מניעת הנזק שעלול היה להיווצר כתוצאה מהתנהגותו, לאור השאלה האם נדרש היה כי ינקוט במשנה זהירות. שקילה זו נעשית אף היא לאורן של נסיבות המקרה הפרטניות, אולם יש בה גם כדי לערב שיקולים כלליים ורחבים יותר, שעניינם במשמעות דרישתו של סטדנרט זהירות מחמיר יותר מזה שננקט על ידי הנתבע (ראו ענין שתיל, בפסקה 18). (ההדגשות אינן במקור - י.ש.) הנתבעת לא היתה צריכה לצפות כי יהא בתביעה כספית של מאן דהוא כדי לטרפד את העסקה עם התובעים. הדבר אינו ולא היה בגדר חובתה, אף לא כעניין שבמדיניות רצויה. בנסיבות העניין, נקטה הנתבעת בכל האמצעים שהיה עליה לנקוט על מנת שיתממש ההסכם, החל בקבלת חוות דעת מכל המחלקות הרלבנטיות טרם ההקצאה, וכלה בתהליך שלם של אישור ההקצאה אצל כל הגורמים הרלבנטים. בחינת השתלשלות העניינים (הנטענת ע"י התובעים) כעת, איננה אלא חוכמה לאחר מעשה, אולם לכתחילה לא הוכח כי היה בתחום ידיעתה של הנתבעת דבר קיומם של איומים ו/או הפרעות מצד מאן דהוא, לא היה עליה לצפות את מהות היחסים בין הצדדים הרלבנטים, ולא היה עליה להנהיג סטנדרט זהירות מחמיר יותר מזה שהנהיגה בפועל. ודוק, ההפרעות לשימוש לא הוכחו כעובדה, כמפורט לעיל, אך כך או אחרת, כאמור, לא היה בהתרחשותן כדי להטיל חבות על הנתבעת, מקום שלא היה עליה להניח כי יש יסוד שיתרחשו. 11. לכל האמור מצטרפות הטענות המופנות כלפי התובעים כי ידעו מראש את מצב הקרקעות והתביעות הקשורות בהן, לאשורן. ר' הנטען בסעיף 37 לתצהיר מטעם צדדי ג' כי התובע 1, המתגורר ביישוב ערוער שנים רבות, ידע על התביעה הנוגעת למגרשים נשוא התובענה מבעוד מועד, וכן פרוטוקול סיכום פגישה שנערך ע"י העדה הגב' מויאל בו מצוין דבר ידיעתו על תביעה קיימת. ער אני לעובדת היות הפרוטוקול חסר ברישום של תאריך, אולם לאור החסר בציון התאריך העידה העדה לגבי עריכתו, כי הפגישה זכורה לה וכי פירטה את נוהגה לערוך תרשומות של הפגישות ביום בו הן נערכות. מעבר לכך, קיומה של הפגישה אושר ע"י מר אבו קוידר בעצמו, בעדותו בעמ' 25 לפרוט'. בנסיבות אלה, נשמטת הקרקע תחת טענה אפשרית מצד התובעים להטעיה באמצעות מסירת מידע מוטעה או לחילופין הסתרת מידע. 12. כאן המקום לדחות את טענות התובעים שעניינן הודאות לכאורה של הנתבעת בטענותיהם. עיון במכתבו של מר חנניה ובפנייתה של הגב' מויאל למס רכוש, על רקע נסיבות המקרה כמפורט לעיל, מעלה כי הם אינם אלא נדבך נוסף בהשתלשלות העניינים, ובוודאי שאין הם מהווים הודאה בעובדה כזו או אחרת. ממכתבו של מר חנניה (נספח י"ט לכתב התביעה) עולה, כי הוא אינו בקיא במידע באופן אישי, ולפיכך הוא מפנה את התובעים אל הגב' מויאל אשר בידיה מצוי המידע הרלבנטי. המכתב אינו מהווה הודאה בהפרעה הנטענת, שכן איתור המגרשים החלופיים נעשה לפנים משורת הדין, לאור בקשתם/טענתם של התובעים. מכאן, תשובתה של הגב' מויאל, הבקיאה בעסקה (נספח כ"א לכתב התביעה) המבהיר את המצב לאשורו: "היזמים חוששים לעלות על השטח בשל הפרעות של תובעי הבעלות בעבר הטוענים כי לא קיבלו את כספם בגין המגרשים הנ"ל..." (ההדגשה אינה במקור - י.ש.), והתואם את העמדה שהובהרה זה מכבר במכתבו של היועמ"ש של המנהלה מיום 7.6.99. מכל מקום, הוכח כאמור לעיל כי דובר לכל היותר בתביעות כספיות ולא בתביעה לבעלות של ממש בקרקע, וכי טענות התובעים להפרעה לא הוכחו די הצורך. התובעים מנסים להיבנות אף מפנייתה של הגב' מויאל, לפי בקשתם, למס רכוש בהודעה על ביטול העסקה, פנייה אשר מטרתה מניעת תשלום מס ע"י התובעים על עסקה שלא יצאה אל הפועל. כפי שהעידה, ציינה הגב' מויאל בהערה את טענות התובעים אשר הובילו לביטול העסקה - הא ותו לא, ואין מקום לראות בהערה האמורה כהודאה בטענה מטענותיהם. לבסוף, לעניין תביעת הפינוי, אמנם, בכתב ההגנה נרשם כי התביעה לפינוי נשוא ת.א. 2572/02 נוגעת גם לקרקע נשוא התובענה (ולשטחים נוספים), אולם, כפי שקבעתי בהחלטתי מיום 26.2.09, עמ' 65-66, מדובר בקרקעות שאינן הקרקעות נשוא תובענה זו, אלא באיזור אחר, ועל כך אין מחלוקת. 13. תמיכה נוספת בעמדת הנתבעת יש למצוא בעובדה, כי התובעים לא מצאו לנכון בשום שלב שהוא, להפנות טענותיהם לכל הפחות גם לגורמי הנזק הישירים, דהיינו מי מבני סמארה אשר כטענתם מנעו מהם את מימוש ההסכם, באמצעים משפטיים. סיכום 14. מכל המקובץ, ואף מעבר לחובת ההוכחה המוטלת על התובעים לעניין עצם סיכול החוזה שלא צלחה, נגזרת המסקנה כי לא היתה מוטלת על הנתבעת החובה לצפות מראש סיכולו של מימוש החוזה בנסיבות הנטענות, והיא לא הפרה את ההסכם ו/או כל חובה אחרת המוטלת עליה. הצעתה של הנתבעת להקצאת מגרשים חלופיים מקורה בניסיון לסייע לפנים משורת הדין, ולחילופין, משבוטל ההסכם המקורי לא היתה מניעה כי הצדדים יתקשרו בהסכם חדש להקצאת מגרשים אחרים. 15. התביעה נגד הנתבעת נדחית אם כן, וכפועל יוצא נדחית גם ההודעה לצדדי ג'. התובעים ישלמו שכ"ט עו"ד והוצאות הנתבעת בסך של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק וכן שכ"ט עו"ד והוצאות צדדי ג', בסך של 15,000 ₪ נוספים בתוספת מע"מ כחוק. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום מהמצאת פסק הדין.הפרת חוזהחוזההקמת מפעלמפעל