הפרת הסכם סוד מסחרי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרת הסכם סוד מסחרי: עניינה של התביעה שבפניי בטענת התובע כי הנתבעים, אשר קיבלו ממנו מידע אודות המרפאה שהוא מפעיל וחתמו על הסכמה שלא לעשות בו שימוש, ניהלו עמו משא ומתן שלא בתום לב, הפרו את ההסכמה ועשו שימוש בסוד המסחרי שלו לשם הקמת מרפאה דומה בהונגריה. התובע מפעיל בירושלים מרפאה בשם "UV קליניק", בה מתבצעים טיפולי פוטותרפיה (ריפוי בעזרת קרני אור) למחלות עור שונות. לטענת התובע, הרעיון העומד בבסיס המרפאה שלו הוא ייחודי, בכך שנעשה בה שימוש בנורות UVB מסוג "נרובנד" (Narrowband) שהינן בטוחות לשימוש יותר מהנורות בהן היה מקובל להשתמש במרפאות פוטותרפיה אחרות, וכך נחסך הצורך בליווי צמוד של רופא, עובדה שמובילה לחיסכון משמעותי בעלויות התפעול של המרפאה. בשנת 2004 נפגש התובע, בתיווכו של ישעיהו בר לב, אשר חיפש עבורו משקיע, עם הנתבעים ועם בני הזוג גרשון ושפרה טבצ'ניק, במטרה לבחון אפשרות לשיתוף פעולה בהקמת מרפאה בחו"ל. במהלך המגעים ביניהם חתמו הנתבעים על הסכם סודיות ואי תחרות שהציג בפניהם התובע (להלן - ההסכם). ההתקשרות בין התובע לנתבעים לא יצאה אל הפועל. לטענת התובע, בדיעבד הסתבר לו כי הנתבעים הקימו בהונגריה מרפאה העוסקת בריפוי באמצעות אור, ובכך הפרו את ההסכם והתעשרו שלא כדין על חשבונו. עוד טוען התובע כי הנתבעים ניהלו עמו משא ומתן בחוסר תום לב וכי הם חייבים לפצותו על כך בסכום הנקוב בהסכם או בסכום אחר שישקף את הנזק שנגרם לו. לטענת הנתבעים, התחייבותם בהסכם איננה תקפה מאחר והותנתה במתן פרטים רפואיים, טכניים, כספיים ועסקיים על ידי התובע, וזה מצידו לא מסר להם כל פרטים כאלה. לטענתם, אין כל ייחוד או סוד מסחרי באופן בו פועלת מרפאתו של התובע, והסודות אשר לטענת התובע מייחדים את מרפאתו הינם מידע המצוי בידיעת הכלל או הניתן לגילוי בנקל. עוד לטענת הנתבעים, אין להם חלק בהקמת המרפאה בהונגריה. לטענתם, המרפאה לא הוקמה על ידם, אלא על ידי חברה בשם Medaid, והחברה עצמה הוקמה על ידי נשותיהם של הנתבעים, סילביה גורביץ ורות לוינובסקי, יחד עם שפרה טבצ'ניק. הנתבעים טוענים עוד כי התנאי בחוזה האוסר עליהם לפתוח מרפאה נוגד את חוק יסוד: חופש העיסוק, ודינו בטלות. הנתבע 2 טוען כי מכר את מניותיו (היינו מניותיה של אשתו) לנתבע 1 עוד לפני שהוקמה המרפאה, וממילא לא היה שותף להקמתה. הנתבע 1 טוען כי הקמת המרפאה היתה רעיון של אשתו, כי המרפאה מופעלת על ידי בני משפחתה של אשתו שהם תושבי הונגריה וכי הוא עצמו נכנס כבעל מניות בחברה לתקופה של שלושה חודשים בלבד וברגע שהדבר התאפשר העביר את מניותיו לאחיה של אשתו. אשר לפיצוי שנתבע, נטען כי הסכום הנתבע אינו ברור וננקב בחוסר תום לב ומתוך רצון של התובע להתעשר שלא כדין על חשבון הנתבעים, כי הפיצוי המוסכם נקבע ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו בעת חתימת ההסכם, וכי גם אם ייקבע כי התובע זכאי לפיצוי, יש להפחיתו באופן משמעותי. מטעם התובע העידו ישעיהו בר לב, אשת הנתבע 1 - סילביה גורביץ, אשת הנתבע 2 -רות לוינובסקי, ד"ר גיורא גיבס - אשר שימש בתקופה הרלבנטית רופא מנהל בקופת חולים מאוחדת, והתובע עצמו. הנתבע 1 נתן עדות. מטעם הנתבע 2 העידו גרשון ושפרה טבצ'ניק, החוקר הפרטי מתי אשר והנתבע 2 עצמו. התחייבות הנתבעים ביום 9.6.04 נפגשו התובע וישעיהו בר לב עם הנתבעים ועם בני הזוג טבצ'ניק במרפאתו של התובע. התובע ביקש כי הנוכחים יחתמו על מסמך שכותרתו "הסכם סודיות ואי תחרות" (נספח א' לתצהיר התובע). הנתבעים חתמו על ההסכם ואילו בני הזוג טבצ'ניק סירבו לחתום. לאחר שהנתבעים חתמו על ההסכם, הראה התובע לנוכחים, כולל בני הזוג טבצ'ניק, את המרפאה. בהסכם נכתב: "הואיל וגיל הינו בעלים של מרפאת עור יו וי קליניק ברחוב בן סירא 3. והואיל והמתחייבים מעוניינים לקבל מגיל פרטים על המרפאה, בכתב או בעל-פה, לצורך הקמת מרפאות דומות בחו"ל, יחד עם גיל. והואיל וגיל מוכן לשתף את המתחייבים בפרטים רפואיים, טכניים, כספיים ועסקיים לצורך קבלת החלטה אם להקים מרפאות כאלה עם המתחייבים. לפיכך המתחייבים מתחייבים: לא להביא לידיעת צד שלישי כל מידע שיימסר על ידי גיל. לא לפרסם את המידע. לא להקים בעצמם מרפאות לטיפול במחלות עור באמצעות אור ולא להיות שותפים במרפאות כאלה. לא לייצר או להיות שותפים בייצור מתקנים לטיפול במחלות עור באמצעות אור. הסכם זה יחול בישראל ובכל מדינה בעולם, ובכלל זה רומניה, הונגריה ורוסיה. תוקף הסכם זה חמש שנים מחתימתו. במידה ואחד המתחייבים יפר התחייבותו בהסכם יהיה עליו לשלם לגיל סכום של 200 אלף דולר ארה"ב מבלי צורך הוכחת נזק." המשא ומתן בין הצדדים לא עלה יפה והם לא הגיעו להסכמה על פתיחת מרפאה בחו"ל. מהתכתובות שהוגשו עולה כי המגעים האחרונים במסגרת המשא ומתן בין הצדדים נערכו בחודשים ספטמבר-אוקטובר 2004. האם לתובע סוד מסחרי לטענת ב"כ התובע, התובע, הסובל בעצמו ממחלת עור, הגה רעיון גאוני. אין ברעיון המצאה של "יש מאין" אלא רעיון הנובע מידע רחב בתחום רפואת העור וחיבור של מספר פיסות מידע לרעיון מגובש אחד. הרעיון נוגע לדרך הפעלתה של מרפאה לריפוי עור באמצעות אור בעלות נמוכה באופן משמעותי מהעלות שהייתה ידועה ומקובלת באותה עת. לטענת הנתבעים אין כל סוד מסחרי באופן בו פועלת מרפאתו של התובע. לטענתם השימוש בנורות ה"נרובנד" נפוץ בכל העולם; העובדה שהטיפול במרפאתו של התובע ניתן באמצעות נורות "נרובנד" מפורסמת על ידי התובע עצמו; העובדה שהטיפול ניתן שלא בנוכחות רופא גלויה לכל מי שמבקר במרפאה והתובע אינו נוקט בכל אמצעי לשמירה על סודיות מידע זה. עוד נטען כי בחוזה ההתקשרות של התובע עם קופת חולים מאוחדת, אשר לטענת התובע מבוססת על הרעיון המקורי שלו, מנויים שני רופאים כחברי הצוות הרפואי אשר ייתן את השירות במרפאה ומהדו"ח הכספי של המרפאה עולה כי היא מוציאה הוצאות רבות בגין ליווי רפואי, והמסקנה היא כי טענת התובע לפיה הוא מפעיל את מרפאתו ללא רופא הנה שקרית. התובע מודה כי כל אחת מפיסות המידע אותן הפך בסופו של דבר לאותו "רעיון", הייתה נגישה לציבור, אך לטענתו, חיבורן למכלול אחד ולרעיון אחד היה פרי מוחו. התובע הצהיר כי המרפאה מבוססת על שכלול רעיון מקורי שלו אשר כלל שני אלמנטים: שימוש במנורות חדישות ובטוחות מסוג "נרובנד" ומתן טיפולים ללא נוכחות רופא (התובע, סעיף 15 לתצהיר). לפי תצהירו, הוא הנדסאי אלקטרוניקה ועבד בחברות שונות בפיתוחים בתחום האופטיקה ואף יש לו פטנטים עולמיים בתחום המנורות. עוד הצהיר התובע כי "חקרתי את המנורות האלה בהדסה והתברר לי כי ההקרנות הן למעשה אור אולטרה סגול וחלק מתחום זה הוא קרינה מייננת. בשנת 1998 עזבתי את העיסוקים שלי והתחלתי לעסוק בייצור מיתקנים עם מנורות כאלה ולמכור אותן לחולים בארץ ובעולם" (התובע, סעיף 4 לתצהיר). התובע הצהיר עוד כי בשנת 2001 התחילה חברת פיליפס לייצר נורות רפואיות מסוג נרובנד והוא החל לשלב אותן במתקנים שלו מתוך הבנה כי נורות אלה בטוחות יותר מהנורות הקודמות (התובע, סעיף 8 לתצהיר). הרעיון של התובע היה להפעיל מרפאה עם הנורות החדשות ללא נוכחות רופא עור (התובע, סעיף 9 לתצהיר). לפי תצהירו, מדובר ברעיון אישי שלו (שם). התובע הצהיר כי במועד הקמת המרפאה שלו, לא רצו קופות החולים להפנות אליו חולים מאחר וטיפולי הפוטותרפיה היו כרוכים בסיכון ועלולים היו לגרום לכוויות ולסרטן העור, ולכן העדיפו לעבוד עם מרפאות המצויות בבתי חולים (התובע, סעיפים 6-7 לתצהיר). לפי עדותו, לאחר שהחל לעבוד עם נורות הנרובנד הוא התקשר עם קופת חולים מאוחדת והאחראים בקופה בדקו את הרעיון שלו, ראו שהוא מוצלח והתחילו להפנות אליו חולים (התובע, סעיף 11 לתצהיר). התובע העיד כי במרפאה נמצא רופא פעמיים בשבוע, לצורך קבלה ראשונה של המטופל, מתן הנחיות לאחיות וקשר עם הרופאים המפנים (עמודים 35-36 לפרוטוקול). עוד העיד כי בחוזה עם קופת החולים התחייב שיהיה רופא לפחות 10 שעות שבועיות (עמוד 40 לפרוטוקול). ד"ר גיורא גיבס, אשר שימש בעת היכרותו עם התובע רופא מנהל בקופת חולים מאוחדת, העיד כי בשנת 2001 חיפש ספק שיעזור לו לתת שירות לחולי פסוריאזיס מעבר לשעות הפעילות של המרפאה בבית החולים הדסה, וכך נפגש עם קבוצת "UV קליניק" - קבוצתו של התובע. לפי עדותו "היו שלושה סוגים של שיזוף שהיה מדובר באותה תקופה, היו UVA שבה השתמשה הדסה, היה UVB בשני סוגים, היה נרובנד וברודבנד, כאשר הבטוח ביותר לשימוש, מבחינת מה הצרכים שלנו היו, היה נרובנד, הכי פחות תופעות לוואי, אנחנו בחרנו בו, זה היה יחודי, לא היה בירושלים" (עמוד 92 לפרוטוקול). עוד העיד ד"ר גיבס כי "אני לא דרשתי שיהיה רופא נוכח במהלך הטיפולים, מה שהוזיל מאוד את העלות של הטיפולים" (עמוד 93 לפרוטוקול). מעדותו של ד"ר גיבס עלה כי קיומן של נורות ה"נרובנד" היה מוכר לעוסקים בתחום, אך בשנת 2001 עדיין לא נעשה בהן שימוש במרפאות אחרות, לפחות לא בירושלים. ד"ר גיבס התבקש להתייחס לטענה שאין כל רעיון ייחודי במרפאת "UV קליניק" והשיב "על פי מה שאני זוכר לפני שמונה שנים, ה- UVB נרובנד היה יחודי, העדר רופא במרפאה פיזית במהלך הטיפולים היה יחודי, וכל הרעיון לעשות את זה בקהילה היה יחודי. בקופת חולים כללית, באותה תקופה היתה להם מרפאה שישבה בתוך סניף של הקופה, שזה דומה לבית חולים, אבל לעשות את זה מחוץ לכותלי בית חולים, זה היה יחודי. היום אני לא יודע, אני לא מתעסק עם זה שמונה שנים, אבל אז זה היה יחודי" (עמ' 94 לפרוטוקול). לשאלה האם נכון שהוא לא צריך היה לחפש בנרות את הנושא באינטרנט, השיב ד"ר גיבס: "התחום היה מוכר, גם בהדסה, אבל עדיין לא היה בהדסה, בהמשך אני יודע שהם כן הכניסו את המנורות האלה גם כן, אבל באותה תקופה לא היה בהדסה, ובירושלים לא היה, ידעו על הנושא" (עמוד 101 לפרוטוקול). לשאלה האם הוא זה שיזם ותכנן את המהלך, השיב ד"ר גיבס: "אני תכננתי, אבל התובע הוא זה שבא לקופת חולים, הוא היה היזם, אני חידדתי את מה שאני רוצה לטובת המבוטחים. אבל הוא היה היזם המקורי שבא אלינו" (עמוד 105 לפרוטוקול). התובע הצהיר כי ישנן בעולם רק כארבעים מרפאות המשתמשות בנורות נרובנד, זאת נוכח חוסר ההיכרות של העוסקים בתחום עם נורות אלה והצורך לקנות מתקנים חדשים. לפי תצהירו, בארבעים מרפאות אלו מוחזק גם רופא. התובע הצהיר עוד כי לדעתו יש רק ארבע מרפאות בעולם בהן אין רופא קבוע, ובהן למעשה עובדים לפי הרעיון שלו, והן שלוש המרפאות שלו והמרפאה של הנתבעים בהונגריה (התובע, סעיף 14 לתצהיר). במהלך חקירתו הנגדית של התובע התעורר ספק בדבר מהימנות מידע זה ונוצר הרושם כי בנסיבות שונות מוסר התובע מידע שונה ומספרים אשר ספק אם הם מבוססים (עמודים 37-38 לפרוטוקול). הנתבע 1 הצהיר כי בהונגריה יש שש מרפאות נוספות העושות שימוש בנורות נרובנד (הנתבע 1, סעיף 19 לתצהיר) אולם ספק אם די בעדותו זו כדי לקבוע ממצאים ביחס לאופן התנהלות אותן מרפאות. הגדרתו של "סוד מסחרי" בסעיף 5 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, היא: "מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו." כפי שנפסק בפרשת עלית (ע"א 2600/90 עלית חברה ישראלית לתעשית שוקולד וסוכריות בע"מ נ' סרנגה, פ"ד מט(5) 796 (1996)): "גם אם האינפורמציה ידועה לציבור עדיין יכול בעליה להיות ראוי להגנה בגין האופן בו השתמש בידע הציבורי לייצר מוצר ולהשיג תוצאה ספציפית כאשר אין גישה לאינפורמציה זו ללא מאמץ והשקעת עבודה." באותו פסק דין מפנה ביהמ"ש לספרו של Dean ופסקי הדין המאוזכרים בו וכותב: "ברוח זו נפסק בין השאר בפסק הדין בעניןSALTMAN ENGINEERING CO. LTD V. CAMPBELL ENGINEERING CO LTD (1948) 65 R.P.C. 203 (המובא בספרו של DEAN בעמ' 113). באותה פרשה נדון מקרה שבו יצרו הנתבעים, ללא רשות התובע, מכשירים לייצור מוצרי עור, על פי תוכניות שסופקו להם על ידי התובע. הם המשיכו לייצר אותם מכשירים למטרתם הם תוך שהם משתמשים באותן תוכניות. נטען, כי מאחר ומוצרי העור היו ניתנים להשגה על ידי הציבור או נגישים לציבור, היו הם בגדר נחלת הכלל ("PUBLIC DOMAIN") ואת התוכניות ניתן היה להכין בתהליך של הנדסה עצמית. ביהמ"ש דחה טענות אלה בקובעו כי מה שהפך את המידע לסודי הוא העובדה שיוצר המסמך השתמש בשכלו ובדרך זו יצר תוצאה היכולה להתקבל רק על ידי מי שעובר בעצמו את אותו תהליך (DEAN בספרו הנ"ל, שם)." פסק הדין ניתן, אמנם, לפני שנחקק חוק עוולות מסחריות, אולם הפרשנות שניתנה בו מתאימה גם להגדרת "סוד מסחרי" בחוק. עדותו של ד"ר גיבס תומכת בכך שבמועד אשר בו הוא היה בקשרים עסקיים עם התובע יצר לעצמו התובע יתרון עסקי, אשר היה ייחודי לו, בכל הנוגע לאופן מתן הטיפול ובעיקר העלויות הנמוכות. התנהלות התובע מול הנתבעים תומכת בכך שהוא נקט באמצעים סבירים לשמירה על הסודיות. כיצד ראו הצדדים את המידע שהועבר התובע העיד כי לאחר החתימה על הסכם הסודיות סיפר לנתבעים, מלבד על השימוש בנורות ה"נרובנד" ועל כך שהטיפול נעשה ללא נוכחות רופא, גם על כך שהפיקוח של משרד הבריאות על הנושא הוא רופף ולכן הקמת מרפאה כזו קלה ממה שנהוג לחשוב, וכן הציג את יומני המרפאה ואת מספר הטיפולים בחודש. בר לב העיד כי אחרי שחתמו על ההסכם מסר התובע לנתבעים "את כל המידע הקשור למכשירים שאותם קנה התובע והשפעתם, והמידע על המכון עצמו, ועל הקשר שבינתיים יצר עם קופת חולים מסוימת שמשם התחיל לקבל לקוחות, בהמשך לזה הראה להם את יומן הפעילות של המרפאה, שיתרשמו יותר מהפעילות של אותה מרפאה" (עמוד 7 לפרוטוקול). בהמשך העיד כי התובע מסר פרטים "על המכשירים עצמם, בניית המכשירים, מי בונה, ומי מתחזק. והוסבר בגין זה שעלות יצור המכשירים הרבה יותר זולה, מרכישת מכשיר מוכן, כמו שבתי חולים רוכשים בסכום יותר גבוה" (עמוד 9 לפרוטוקול). מעדותה של שפרה טבצ'ניק עלה כי התובע הציג בפני הנתבעים את המרפאה, הסביר להם כי הוא אינו מעסיק רופא והדבר מפחית את ההוצאות (שפרה טבצ'ניק, עמוד 71 לפרוטוקול). הוא הראה להם את הדוחות הכספיים והסביר להם על החיסכון (עמוד 72 לפרוטוקול) וכן הראה את היומנים של פעילות המרפאה (עמוד 77 לפרוטוקול). גם גרשון טבצ'ניק העיד כי התובע הראה להם את המרפאה (עמוד 82 לפרוטוקול). התובע הצהיר כי לאחר הפגישה הראשונה התקיימו עוד כעשרה מפגשים בהם נכחו הוא, ישעיהו בר לב, הנתבע 2 ובני הזוג טבצ'ניק, ובחלקם נכחו גם שותפו לבעלות במרפאת "UV קליניק" מאיר שי והנתבע 1 (התובע, סעיף 19 לתצהיר). עוד הצהיר התובע כי "לאחר כמה פגישות עם קבוצת המשקיעים הם הבהירו לי כי הם מוכנים עקרונית להקמת מרפאה בבודפשט כיון שיאיר גר שם. ונשאר לי להתחיל את הקמת המרפאה באופן מעשי, זאת כיון שלא הייתי לפני כן בהונגריה ולא הכרתי את המצב שם בדיוק. קבעתי פגישות עם הממונה על הבריאות במשרד הבריאות ההונגרי ועם בית החולים העיקרי שם ונסעתי לשם" (התובע, סעיף 20 לתצהיר). לפי עדותו של בר לב, לאחר הפגישה הראשונה הגיבו הנתבעים מאוד בחיוב למה ששמעו והציעו להמשיך להיפגש, אך בשלב מאוחר יותר נכשל המשא ומתן בין הצדדים לאחר שלא הצליחו להגיע להסכמות (עמוד 7 לפרוטוקול). הנתבע 2 הצהיר כי "במסגרת המשא ומתן עם גיל ובר לב הוצע להם להיות שותפים בחברה שאנו עומדים להקים ותעסוק במגוון רחב של מתן שירותים רפואיים..." (הנתבע 2, סעיף 24 לתצהיר). במכתב הנתבעים וגרשון טבצ'ניק לתובע ולישעיהו בר לב מיום 14.9.04 (נספח ג' לתצהיר הנתבע 2), נכתב: "בהמשך לשיחתנו... הרינו להציע לכם פתיחת מרפאה רפואית בבודפסט שתכלול טיפול באולטרא סאונד, טיפול אורולוגי טיפולי לייזר ומרפאת עור". הנתבע 1 הצהיר כי "מטרת הקמת החברה (חברת "Medaid", ע.כ.) מלכתחילה, הייתה לצורך השותפות העתידית עם גיל..." (הנתבע 1, סעיף 24 לתצהיר). עדויות אלה תומכות בכך שלאחר החתימה על ההתחייבות התנהל משא ומתן ענייני בין הצדדים. הנתבע 1 הצהיר, אמנם, כי: "לאחר שחתמנו על המסמך, חיכינו שגיל יחשוף בפנינו את הפטנטים עליהם הוא דיבר. או אז אמר לנו גיל, שהפטנט עליו הוא מדבר, הוא טיימר כפול שיש במנורות איתן הוא משתמש" וכי לא נחשף בפניהם דבר נוסף (הנתבע 1, סעיפים 10-11 לתצהיר). בעדותו נשאל איזה מידע נתן התובע והשיב "אני חושב שהוא לא נתן מידע בכלל, דיברנו באופן כללי על האפשרות של שיתוף פעולה" (עמוד 137 לפרוטוקול). במענה לשאלות שנשאל השיב הנתבע 1 כי לא זכור לו שהתובע סיפר שהמרפאה עובדת בלי רופא ולא שהתובע הראה מסמכים של המרפאה, וכי העובדה שבמרפאה נעשה שימוש בנורות "נרובנד" היתה ברורה עוד לפני הפגישה (שם). הנתבע 2 הצהיר אף הוא כי: "בפגישה עצמה נודע לקבוצת המשקיעים, כי הסוד המקצועי השמור לכאורה של גיל הינו שגיל קונה מנורות ניאון מסוג מסוים אותם הוא קונה בקפריסין (שלדבריו לא ניתן להשיג בישראל) מתוצרת פיליפס, והם נמכרות באופן חופשי בכל מקום בעולם (פרט לישראל) וכן כי אין במרפאתו רופא. כמו כן גיל ציין הוא מתקין מפסק אוטומטי כפול על מנורות הטיפול שברשותו. אציין, כי למיטב ידיעתי מפסק אוטומטי כפול הנו סטנדרט מקובל במכשור מעין זה ואינו פטנט רשום של גיל. בתום הפגישה לא הבנו מה למעשה הסוד של גיל היות והמנורות הנן מוצר מדף ועובדת הטיפול עם או בלי רופא נראית לעין כל" (הנתבע 2, סעיף 20 לתצהיר). עדויות אלה בדבר הציפייה כי התובע יגלה להם איזשהו "פטנט", אינן מתיישבות עם עדותו של התובע, עדותה של שפרה טבצ'ניק ונוסח ההתחייבות שעליה חתמו הנתבעים. הזלזול שהביעו הנתבעים ביחס למידע, שלכאורה קיבלו, אינו מתיישב עם המשך ניהול המשא ומתן עם התובע וההצעות שהעלו להפעלת מרפאה משותפת עמו. הנתבע 1 הצהיר כי בעוד שלנתבעים היה ברור שמדובר בשותפות של 50%-50% בינם ובין התובע, במהלך המשא ומתן התברר כי התובע דורש 51% מהשותפות לעצמו ועוד 19% לבר לב, כאשר 30% בלבד ייוותרו לנתבעים והם אמורים להשקיע את כל ההשקעות הכספיות (הנתבע 1, סעיף 13 לתצהיר). עוד הצהיר הנתבע 1 כי הסתבר שלמתקן אותו מייצר התובע אין תו תקן ולפיכך לא ניתן לקבל היתר ממשרד הבריאות בהונגריה להשתמש בו במרפאה, וכי הצעת הנתבעים לרכוש מתקן תקני ממקור אחר נתקלה בסירוב מוחלט של התובע (סעיף 14 לתצהיר). הנתבע 1 הצהיר כי "במהלך המו"מ העלינו הצעות נוספות להקמת המרפאה בהונגריה, אך אלו נדחו על ידי גיל ושותפו... הואיל וכך נפרדנו מגיל לשלום, לאחר כשלושה חודשים מעת שפגשנוהו" (הנתבע 1, סעיף 16 לתצהיר). גם גרשון טבצ'ניק העיד כי העסקה לא יצאה אל הפועל בשל אי הסכמה על התנאים: "אנחנו עם התובע לא היינו שותפים, כי לא קיבל את התנאים שלנו, התובע רצה להיות בעל שליטה בחברה מבלי להשקיע אגורה, ולזה לא הסכמנו בשום אופן, הוא רצה להיות בעל השליטה, וחברו היזם, בר לב, הוא יהיה איש הכספים והגזבר, גם יקבל אחוזים וגם משכורת, ולזה לא הסכמנו, וזו הסיבה שלא עשינו את העסקה עם התובע" (עמוד 84 לפרוטוקול). בחקירה הנגדית הייתה לנתבע 1 גרסה קצת שונה ולפיה הנתבעים לא התכוונו מלכתחילה להקים שותפות עם התובע, אלא נפגשו איתו במטרה לשכנע את טבצ'ניק בכדאיות הקמתה של מרפאת עור (עמוד 142 לפרוטוקול). הנתבע 1 נשאל והשיב: "ש. מלכתחילה הפגישה עם התובע נועדה להיות שותפים איתו. ת. לא, היא נועדה במקור כדי שטבצ'ניק ישתכנע מהרעיון של הקמת מרפאה" (עמוד 142 לפרוטוקול). לפי עדותו, כבר במהלך הפגישה שינה את דעתו: "אני כשהגעתי לפגישה, לא חשבתי שיהיה לי שותף, אבל במהלך הפגישה חשבתי שאם זה מה שישכנע את טבצ'ניק להשקיע, אז שיהיה עוד שותף" (עמוד 141 לפרוטוקול). גם לנתבע 2 הייתה גרסה אשר איננה מתיישבת עם הראיות ועם האמור בתצהירו של הנתבע 1, ולפיה מן הרגע הראשון הוא התרשם לרעה ממרפאתו של התובע והחליט שלא להתקשר איתו. לפי עדותו: "חתמתי מתוך ידיעה ברורה שאני לא הולך על זה, בגלל זה היה לי קל לחתום. ש. כשאתה חתמת על המסמך אתה ידעת שאתה סתם חותם, אתה לא מתכוון להכנס לעסק הזה. ת. אחרי שיאיר חתם, מפאת כבודו, צרפתי את החתימה שלי, וביני לבין עצמי ידעתי שאין סיכוי שאני אפר את ההסכם הזה, כי אני לא אעסוק בזה. זה עורר בי דחיה כל העניין הזה" (עמוד 179 לפרוטוקול). הנתבע 2 הצהיר כי "בלחץ מר בר לב התקיימו עוד מספר מפגשים בעיקר בביתו של מר טבצ'ניק בתל אביב... כולם ידעו לאן הרוח נושבת; קרי לכישלון המו"מ בין הצדדים" (הנתבע 2, סעיף 22 לתצהיר). העובדה שהנתבעים המשיכו את המשא ומתן עם התובע לאחר אותה פגישה ראשונה ועל סמך המידע שקיבלו, ואף הציעו לו שותפות במרפאה שתוקם, איננה מתיישבת עם גרסת הנתבע 1 כפי שעלתה בחקירה הנגדית (להבדיל מגרסתו בתצהיר) ואף לא עם עדותו של הנתבע 2. לשאלה מדוע חתם על מסמך בו התחייב לא להקים מרפאה בתחום העור, אם התכוון עוד לפני כן לפתוח כזו מרפאה, השיב הנתבע 1: "אתה מטעה אותי בכוונה. השאלה שלך נגעה לזה שעוד מעט מקימים מרפאה, ומקימים חברה. אני מודה חתמתי, ולמה כי הייתי טיפש, כי אני חשבתי שאם אני חותם אני אקבל את הכסף של טבנצ'ניק ודב, ואמרתי טוב לי ציפור אחת ביד משתיים על העץ. לא אחזור על הטעות הזו" (עמוד 141 לפרוטוקול). לשאלת בית המשפט איך חתם והתחייב לא לפתוח מרפאה בהונגריה, כאשר הוא יודע שהוא הולך לפתוח מרפאה כזו, השיב הנתבע 1: "סמכתי על טבצ'ניק" (עמוד 142 לפרוטוקול). לשאלה מדוע לא ביקש את המסמך חזרה בסוף הפגישה, אם לא קיבל כל מידע, השיב גורביץ: "כשהתחלנו לצאת, אמרתי לו הבטחת לשתף אותי בפטנט, הוא אומר לי שהפטנט שלו זה טיימר כפול, ועד היום חשבתי שאני הוזה, עד ששמעתי את העדות של ד"ר גיבס" (עמוד 143 לפרוטוקול). כאשר נשאל שוב את אותה שאלה השיב: "לא, כי אמר לי שזה הפטנט, ואמרתי לו שאני צריך לבדוק. אתה צריך להבין שהיה אמור להיות המשך לאותה פגישה, אז אמרתי בסדר, לא קיבלתי פרטים מהותיים עכשיו, אקבל אותם עוד שבועיים" (עמוד 143 לפרוטוקול). עדותו של הנתבע 1 איננה מתיישבת עם נוסח ההתחייבות ועם התנהלות הדברים כפי שהייתה בפועל, לרבות המשך המשא ומתן עם התובע. המשך המשא ומתן עם התובע, כמו גם הצעת השותפות, תומכים בכך שהנתבעים ראו במידע שקיבלו מידע בעל ערך. אני מקבלת את טענת התובע לפיה ככל שהנתבעים נהלו איתו משא ומתן רק כלפי חוץ, כפי שהם ניסו לטעון, הם הטעו אותו ופעלו בחוסר תום לב. עם זאת, וכפי שיפורט להלן, לא שוכנעתי שכך היו פני הדברים ונראה כי הטענה שהמשא ומתן נוהל רק כלפי חוץ נטענה מתוך מגמה לחזק את גרסת הנתבעים לפיה התובע לא גילה להם דבר בעל ערך אודות מרפאתו. משמעות ההתחייבות כפי שנפסק בפרשת עלית: "גם אלמלא היה המידע נשוא ההתחייבות בגדר מידע סודי, די היה בהתחייבות כדי לחייב את המתחייב על פיה, קל וחומר משהמידע הוא אכן סודי, שאז החובה שלא להעבירו נובעת הן מהדין והן מההתחייבות." הדברים נכתבו ביחס להתחייבות שלא לעשות שימוש במידע, אולם נכונים גם ביחס להתחייבות שלא לפתוח מרפאה לריפוי עור באמצעות אור, ללא התובע. ההתחייבות של הנתבעים לא הותנתה במסירת סוד מסחרי או פטנט ולכן אין בטענתם לפיה לא נמסר להם סוד או פטנט כדי לפטור אותם מההתחייבות. המרפאה בהונגריה התובע הצהיר כי כמה שנים אחרי המפגש עם הנתבעים, הוא נפגש עם מתחרה שלו, שמעון שטאובר, ששימש משווק של מתקני פוטותרפיה מתוצרת חברה שוודית, ושטאובר סיפר לו שמכר כמה מתקנים למרפאה בבודפשט. לפי תצהיר התובע, על פי בקשתו שלח לו שטאובר תכתובת עם אותה מרפאה, והתברר לו כי מדובר בנתבע 1 (התובע, סעיף 26 לתצהיר). עוד לפי תצהיר התובע, בתאריך 13.6.06 הוא נסע להונגריה וביקר במרפאה וראה שהיא אכן פועלת באותה תבנית כמו המרפאה בירושלים ומשתמשת בשכלול שלו, היינו משתמשת במנורות נרובנד ואין בה רופא בזמן מתן הטיפולים (התובע, סעיף 29 לתצהיר). בחקירה הנגדית נשאל התובע האם נכנס לתוך המרפאה, והשיב שלא (עמוד 115 לפרוטוקול). לשאלה עם מי דיבר, השיב: "עם האחות" (עמוד 115 לפרוטוקול). לשאלה כיצד הוא יודע שהייתה אחות, הוא השיב: "כי זה מופיע באתר שלהם" (עמוד 115 לפרוטוקול). מעדות התובע עולה כי הוא הציג את עצמו כמטופל ונאמר לו שעליו להיבדק על ידי רופא לפני שיקבל טיפול. לשאלה מדוע לא נכנס ונפגש עם רופא, השיב התובע: "לא היה שם רופא, היא אמרה לי לבוא ביום שני" (עמוד 116 לפרוטוקול). לא די בעדות זו של התובע על מנת לקבוע כי המרפאה בהונגריה מתנהלת על פי אותם עקרונות ורעיונות של התובע. לאור מסקנתי זו, הרי גם אם לתובע היה באותה תקופה סוד מסחרי, לא הוכח כי הנתבעים עשו שימוש באותו סוד. חברת "Medaid" המרפאה בהונגריה הוקמה על ידי חברת "Medaid שירותי בריאות בע"מ" (להלן "Medaid" או "החברה"). החברה נרשמה במרשם החברות ההונגרי ביום 7.10.04 ולפי תמצית רישום החברה בהונגריה נרשמו בה כ"חברים" סילביה גורביץ (אשת הנתבע 1), רות לוינובסקי (אשת הנתבע 2) ושפרה טבצ'ניק. הנתבעים טענו כי את החברה הקימו נשותיהם. עוד טענו הנתבעים כי לפי הדין ההונגרי ישנה הפרדת רכוש מוחלטת בין בעל לאשתו וכי הנטל להוכיח שאין הדבר כך מוטל על התובע. סילביה גורביץ, אשר הוזמנה על ידי התובע לתת עדות, העידה כי היא הקימה את החברה יחד עם רות לוינובסקי ועם שפרה טבצ'ניק, במטרה לפתוח באמצעותה מרפאה בעתיד (עמודים 51-52 לפרוטוקול). לדבריה "זה היה רעיון שלי, לפתוח מרפאה, לכן אני רציתי להיות הראש של החברה, שפרה לדעתי היא מטפלת בעניינים העיסקיים, ורותי ודוב בעלה של רותי, אני מכירה אותם, ולדב יש גם עסקים בישראל, והוא לא רצה להיות שותף לחברה" (עמוד 59 לפרוטוקול). הנתבע 2 הצהיר כי במחצית הראשונה של שנת 2004 עלה רעיון על ידי קבוצת היזמים ועוד אחרים להקים חברה שתתמחה במתן שירותים רפואיים שונים בניהול הנתבע 1 ואשתו (הנתבע 2, סעיף 8 לתצהיר). בחקירתו הנגדית הוא נשאל אודות הקמת החברה והשיב: "ש. חברת MEDAID מי הקים אותה. ת. על מנת לפשט, ולהגיע לגוף העניין, שלוש משפחות, טבצ'ניק, לוינובסקי ומשפחת גורביץ כשבעלי המניות היו הנשים בלבד." ובהמשך: "ש. תסכים איתי שכך ראית את עצמך גם בחברה למרות שפיזית אישתך היתה רשומה כבעלת מניות, אתה ראית את עצמך כיישות אחת, מבחינה מהותית. ת. מקובל עלי" (עמודים 173-174 לפרוטוקול) גרשון טבצ'ניק העיד: "ש. אם אני מבין נכון הסיבה היחידה שסילבי רשומה ברשם החברות כבעלת מניות בחברה, בגלל מס, ובעצם מי שמבחינתכם היה אחראי על החברה בפועל זה יאיר. ת. נכון. אני מוסיף יאיר וחלקית בעזרת אישתו, היא בצד הקוסמטי. ש. אצל דב ורות זה אותו רעיון, גם דב היה בעל המניות בפועל, למרות שרות נרשמה. ת. זה היה רות ודב ביחד" (שם). רות לוינובסקי העידה כי: "במהלך שנת 2004, אני יודעת שדב היה קשור עם הנתבע 1 וטבצ'ניק, הם החליטו להקים מרפאה לצורך אולטרסאונד לנשים שבהריון שתהיה בהונגריה, ולצורך זה הקמנו את חברת המניות. זה מה שאני יודעת. הקמנו חברה על שם שלוש הנשים, שפרה טבצ'ניק, אני, וסילבי גורביץ..." (עמוד 19 לפרוטוקול). גרשון טבצ'ניק העיד כי מי שאמור היה לקדם את כל עניין המרפאה בהונגריה היה הנתבע 1 (עמוד 83 לפרוטוקול). הוא אמור היה לקבל את הרישיונות, לתפעל את המרפאה ולהביא את הרופאים (עמוד 84 לפרוטוקול). בחודש אוגוסט 2005 רכש הנתבע 1 את המניות של רות לוינובסקי ושפרה טבצ'ניק בחברה. הסכם הרכישה (נספח ה' לתצהיר הנתבע 2) נושא את הכותרת "הסכם שנחתם בין גורביץ יאיר טבצניק גרשון ולבינובסקי דוב". על פי ההסכם הנתבע 1 "יקנה את חלקם של משפחת טבצניק ומשפחת לבינובסקי בחברת MEDAID KFT". עוד נכתב בהסכם כי "מוסכם בין כול הצדדים שמתאריך 28.8.05 כול האחריות, זכויות החברה וחובות החברה יהיו של גורביץ יאיר בלבד". גם בתצהירו של הנתבע 2 נכתב כי "באוגוסט 2005 החלטתי יחד עם הזוג טבצ'ניק לפרוש מהחברה והשותפות עם ד"ר גורביץ" (הנתבע 2, סעיף 27 לתצהיר). ההסכם בין הצדדים כמו גם הראיות האחרות שפורטו לעיל תומכים בכך שהנתבעים היו מעורבים בהקמת החברה ובפעילותה, ואין בסיס לטענתם כי החברה הוקמה על ידי הנשים בלבד והייתה רק שלהן. הטענה כי על פי הדין בהונגריה ישנה הפרדת רכוש מוחלטת בין בעל ואשתו היא טענת הגנה והנטל להוכיחה מוטל על הנתבעים. בנוסף, היה על הנתבעים להוכיח כי על היחסים ביניהם חל הדין ההונגרי. הנתבעים לא עמדו בנטל זה ודין הטענה להדחות. אני דוחה את טענת הנתבעים לפיה התובע אינו רשאי לטעון טענות העומדות בסתירה לעדותה של סילביה גורביץ מאחר והיא הוזמנה להעיד מטעמו. סילביה גורביץ היא אשתו של הנתבע 1 והדבר משפיע על המשקל שיש לייחס לעדותה, גם אם הוזמנה להעיד מטעם התובע. העובדה שהיא לא הובאה לעדות מטעם הנתבעים יכולה הייתה לפעול לחובתם, אם לא הייתה מוזמנת על ידי התובע. אני מקבלת, אפוא, את טענת התובע לפיה החברה הוקמה על ידי שלוש המשפחות והן היו בעליה. הרעיון להקים מרפאת עור הנתבע 1 העיד כי עוד לפני שפגשו את התובע התכוונו להקים מרפאת פוטותרפיה - "אנחנו הגענו לתובע לאחר שאישתי רצתה לפתוח מרפאה לפוטותרפיה עם נורות UVB" (עמוד 137 לפרוטוקול). סילביה גורביץ העידה אף היא כי רפואת נשים היה הרעיון של הנתבע 1 ורפואת העור היה רעיון שלה (עמוד 53 לפרוטוקול) וכך העידה גם שפרה טבצ'ניק (עמוד 69 לפרוטוקול). עדויות אלה אינן מתיישבות עם עדויותיהם של הנתבע 2 ואשתו מהן עולה כי קבוצת המשקיעים לא התעניינה קודם לפגישה עם התובע ברפואת עור באופן מיוחד ורק חיפשה ערוץ השקעה בחו"ל, בעיקר בהונגריה. בתצהיר שצורף לבקשה לרשות להתגונן שהגיש, הצהיר הנתבע 2: "כוונת היזמים הייתה לעסוק בתחום הפר-רפואי כגון הקמת בית רופאים ו/או מרפאות כאלו ואחרות" (סעיף 14 לתצהיר מיום 2.2.07) וכן: "לצורך רצוננו זה נפגשנו עם אנשי מקצוע רבים בארץ, לרבות מנהל בי"ח לניאדו אשר בנתניה, רופאים, אנשי עסקים שונים ומשקיעים שונים ובדקנו אפשרויות עסקיות שונות" (סעיף 15 לתצהיר מיום 2.2.07). "הפגישה עם גיל נסבה סביב הרעיון להקמת מרפאה לריפוי במחלות עור באמצעות אור.." (סעיף 17 לתצהיר). בסעיף 10 לתצהיר העדות הראשית בתיק זה הצהיר הנתבע 2: "בסופו של דבר התמקדנו ברעיון קניית מכונת אולטרה סאונד תלת ממדית לנשים בהיריון ואף קיבלנו מספר הצעות מחיר בנושא. במקביל המשכנו להיפגש עם אנשים אחרים והכל בשלב זה נשאר בגדר תוכניות לעתיד". לשאלה מי העלה את הרעיון להקים מרפאות עור, השיב הנתבע 2: "טבצ'ניק ברגע שאמר שהוא מכיר מומחה לריפוי בעור, אולי זה, מן הסתם טבצ'ניק העלה את הרעיון" (הנתבע 2, עמוד 186 לפרוטוקול). לשאלה מה אמורה הייתה החברה לעשות, השיבה: "לתת שירותי אולטרסאונד לנשים, ולהתפתח לבדיקות נוספות בהריון" (עמוד 22 לפרוטוקול). לא שוכנעתי כי היוזמה להקים מרפאת עור הייתה של סילביה גורביץ וכי הכוונה להקים מרפאה כזו עלתה עוד לפני המפגש עם התובע. מקובלת עלי בעניין זה טענת התובע לפיה גרסת הנתבעים כי התכוונו מלכתחילה להקים מרפאת עור אינה מתיישבת עם הסכמתם לחתום על ההתחייבות שלא להקים מרפאת עור. בין אם היה הרעיון של סילביה גורביץ ובין אם לאו, הרי משחתמו הנתבעים על ההתחייבות, אין בעובדה שהרעיון היה של אשתו של הנתבע 1 כדי לפטור אותם מהתחייבותם. המועד בו נפתחה המרפאה הצדדים חלוקים באשר למועד בו נפתחה המרפאה. לטענת התובע, המרפאה החלה לפעול בחודש מאי 2005. לטענת הנתבעים היא החלה לפעול באמצע שנת 2006. אני דוחה את טענת הנתבע 2 לפיה טענת התובע עלתה בשלב הסיכומים והינה הרחבת חזית אסורה. סוגיית המועד המדויק של הקמת המרפאה עלתה כתוצאה מטענת הנתבעים כי עזבו את החברה בטרם הוקמה המרפאה, ושני הצדדים התייחסו אליה במהלך שלב ההוכחות. התובע העיד כי שמעון שטאובר שלח לו מייל ואמר שהתקין את המתקנים לקראת סוף ינואר 2006 (עמוד 123 לפרוטוקול) אולם מדובר בעדות שמיעה, ולא ניתן לבסס עליה ממצאים. לפי עדותה של סילביה גורביץ, בחודש ספטמבר 2004 פנתה לעורך דין על מנת שיבחן את ההליכים הנדרשים לשם פתיחת מרפאה, אך הפניה לרשויות בבקשה לאשר את פתיחת המרפאה נעשתה רק באביב 2006 והיא נפתחה בפועל ביוני 2006 (עמודים 60-61 לפרוטוקול). עוד לפי עדותה, היא החלה לרכוש מכשירים עבור המרפאה בתחילת שנת 2006: "בתחילת 2006 קניתי אחד, במאי עוד אחד, לאחר מכן ביולי עוד אחד, ולאחר כמה חודשים, עוד אחד" (עמוד 55 לפרוטוקול). הנתבע 2 צירף לתצהירו הסכם שכירות (נספח ח'1 לתצהיר) מיום 30.5.06, לפיו שכרה חברת Medaid דירה בכתובת בודפשט 1072, כיכר קלאוזל 6 קומה 1 דירה 2, החל מיום 1.6.06. לטענת הנתבע 2 זהו הסכם השכירות של המרפאה, וממנו ניתן ללמוד כי לא התחילה לפעול לפני מועד זה. המועד בו נטען כי הדירה נשכרה אינו מתיישב עם מסמכים אחרים שהוגשו. היתר העבודה של המרפאה (נ/14א' וב') ניתן ביום 4.4.06, וניתן לעסק שכתובתו היא הכתובת הנ"ל שבכיכר קלאוזל. בהנמקה להיתר אף מצוין כי ניתן "על סמך תצפית שנערכה במקום עצמו". כך גם בנוגע להיתר העבודה של הרופאה במרפאה (נספח ח'2 לתצהיר הנתבע 2). יתרה מכך, לפי העתק רישום החברה של חברת Medaid (נ/12) שונה כבר ביום 19.12.05 מקום מושבה של החברה לכתובת הנ"ל. ניתן לקבוע כי הדירה המשמשת את המרפאה לא נשכרה על ידי חברת Medaid ביום 1.6.06 אלא לכל המאוחר ביום 19.12.05. עם זאת, דין טענת התובע לפיה נשכרה הדירה כבר במאי 2005 להידחות בהיעדר ראיה כלשהי לכך. העובדה שהדירה נשכרה כבר בשנת 2005 איננה ראיה לכך שהמרפאה החלה לפעול במועד זה. היתר העבודה של המרפאה ושל הרופאה, הנושאים כאמור את התאריך 4.4.06, תומכים בעדותה של סילביה גורביץ לפיה תהליך קבלת האישורים למרפאה התבצע באביב 2006. בסיכומיו טען התובע כי ניתן ללמוד על מועד פתיחת המרפאה מכך שביוני 2006 כבר היה קיים אתר האינטרנט של המרפאה (UVB FENYTERPIA) ושסילביה גורביץ העידה כי האתר המדובר נפתח כשנה אחרי פתיחת המרפאה. אלא שהראיה היחידה שהובאה בנוגע למועד פתיחת אתר האינטרנט הינה תדפיס (נספח ו'1 לתצהיר התובע) שלפי הנטען הופק באמצעות אתר אינטרנט בשם "who.is", אשר ניתן לבדוק בו את מועד הפתיחה של כל אתר אינטרנט. ספק אם יש בטיעון זה כדי לבסס את מועד פתיחת המרפאה כמועד מוקדם יותר, מה גם שבקטע הפרוטוקול אליו מפנה התובע (עמוד 61 לפרוטוקול) העידה סילביה גורביץ במפורש כי האתר המדובר נפתח חודש או חודשיים אחרי פתיחת המרפאה, ולא שנה לאחריה כטענת התובע. יתכן כי כוונת התובע היתה לאתר אחר שהפעילה המרפאה (UVB SZOLARIUM) לגביו אמנם העידה סילביה גורביץ כי נפתח שנה אחרי פתיחת המרפאה, אך גם בנוגע אליו אין ראיה ממשית לכך שפעל בשנת 2006 מלבד התדפיס המדובר שצורף לתצהיר התובע. אוסיף בעניין זה כי הראיות בכל הנוגע למועד פתיחת המרפאה הנן בשליטת הנתבע 1 ואשתו, ואי הגשת הראיות אשר יכולות היו להצביע באופן מדויק על מועד פתיחת המרפאה פועלת לחובת הנתבע 1. מכירת המניות של לוינובסקי וטבצ'ניק ביום 28.8.05 נמכר חלקן של שפרה טבצ'ניק ורות לוינובסקי בחברה לנתבע 1. התובע טען כי מכירת המניות הייתה קשורה בפתיחת המרפאה אשר תעסוק בפוטותרפיה. הנתבע 2 הצהיר כי: "באוגוסט 2005 החלטתי יחד עם הזוג טבצ'ניק לפרוש מהחברה והשותפות עם ד"ר גורביץ, ואכן כך היה" (הנתבע 2, סעיף 27 לתצהיר). לשאלה האם לפני שהוא עזב פנה אליו הנתבע 1 ודיבר איתו על הקמת מרפאת עור, והוא התנגד, לאור ההתחייבות כלפי התובע, השיב הנתבע 2 בחקירה על התצהיר שנתן בבקשה לרשות להתגונן: "אני לא זוכר מי פנה למי, אני לא זוכר במדוייק מה נאמר, אני רק יכול להגיד בוודאות שאני יצאתי מכל הענין" (עמוד 1 לפרוטוקול מיום 10.5.07), ובהמשך: "החתימה על נספח א' בכתב התביעה (הסכם אי התחרות, ע.כ.) זה אחת הסיבות שבגללן יצאתי מכל הענין אני לא מפר הסכמים" (שם). לשאלה האם נכון שהנתבע 1 אמר לו שהוא מתכוון להקים מרפאת עור, השיב הנתבע 2 בחקירתו הנגדית: "לא, לא מוחלט" (עמוד 185 לפרוטוקול). לפי עדותו, התעוררה בעיה של חוסר מעש מצד הנתבע 1, אשר לא עבר באותה תקופה להונגריה, ולכן הם החליטו לפרוש (עמוד 186 לפרוטוקול). לשאלת ביהמ"ש מדוע מיהר למכור את חלקו השיב: "אני איש מעשי, אולי זה החטא שלי שמיהרתי. אמרתי קודם שהוא נשאר בארץ, ואז למה לי להסתבך גם בהשקעה וגם בזה, וגם פתאום התובע יקפוץ לי על הגב, אולי" (עמוד 186 לפרוטוקול). בהמשך הוא נשאל והשיב: "ש. אני אומר לך בהנחה שלי, שדובר בין המשפחות לפני שעזבת את החברה על הקמה של מרפאות עור, זה נכון? ת. ההנחה שלך לא נכונה. ש. אף אחד לא דיבר על זה לפי גרסתך? ת. זה אתה אומר. ש. תאשר שאף אחד לא דיבר. ת. אני מאשר שלא שמעתי, יכול להיות שדיברו או עשו קנוניה מאחורי גבי" (עמודים 186-187 לפרוטוקול). שפרה וגרשון טבצ'ניק הצהירו כי מכרו את חלקם מאחר ועד למועד המכירה לא נעשה בחברה כל דבר מעשי (שפרה וגרשון טבצ'ניק, סעיפים 14-15 לתצהירים). הנתבע 2 הצהיר: "למען הסר כל ספק ולהדגשת העניין שהנו לב ליבה של התביעה, ברצוני לציין חד משמעית כי עד למועד החתימה על הסכם הפרישה מהחברה לא נעשו כל צעדים מעשיים, בין באופן ישיר ובין באופן עקיף, להקמת ופתיחת מרפאה ועל כן לא הפרתי התחייבויותיי המפורטות ב"הסכם סודיות ואי תחרות" עליו חתמתי" (הנתבע 2, סעיף 29 לתצהיר). עדותו של הנתבע 2 מעוררת שאלות וכך גם סמיכות הזמנים בין הפרישה של טבצ'ניק ולוינובסקי ובין פתיחת המרפאה אולם לא די באלה כדי לקבוע שהוחלט על הקמת מרפאת עור קודם למכירת המניות על ידי הנתבע 2. אני מקבלת את טענת הנתבע 2 לפיה המבחן הרלבנטי הוא האם הנתבע 2 הקים את המרפאה או לא. בהיעדר ראיה להקמת המרפאה במועד מוקדם יותר מסוף שנת 2005 לא ניתן לקבוע כי הנתבע 2 נטל חלק בהקמת המרפאה וממילא לא הוכח כי הנתבע 2 הפר את ההסכם. אחריותו של הנתבע 1 לטענת הנתבע 1, בסוף שנת 2005 הוא העביר את המניות שרכש מטבצ'ניק ומלוינובסקי לאחיה של אשתו וביום 19.12.05 חדל להיות בעל מניות בחברה. לפי העתק רישום החברה (נ/12), נרשם הנתבע 1 כ"חבר" החברה ביום 9.9.05 ונמחק ביום 19.12.05, אך מתמצית רישום החברה (נ/13) עולה כי הנתבע 1 נמחק מרשימת בעלי המניות ביום 1.8.06, כאשר נכתב כי תוקף חברותו הוא בין התאריכים 9.9.05-19.12.05. לטענת התובע, מדובר בניסיון של הנתבע 1 למחוק עצמו רטרואקטיבית מרשימת בעלי המניות לאחר שהתגלה לו כי התובע שמע על הקמת המרפאה. הנתבע 1 טען כי חתם על המסמכים עבור רשם החברות בסביבות הרבע האחרון של שנת 2005 והפער שנוצר הוא בין הגשת המסמכים ובין רישום המחיקה (עמוד 136 לפרוטוקול) אולם בהמשך הסתבר כי הרישום לפיו פקעה חברותו של הנתבע 1 בחברה ביום 19.12.05 נעשה בעקבות צו של בית משפט הונגרי (נ/16) אשר תיקן רישום קודם. לא הוברר מה כלל הרישום הקודם ומה היו הנימוקים לשינוי הרישום. לא די בחומר שהוגש כדי לקבוע שהרישום לפיו הסתיימה מעורבותו של הנתבע 1 בחברה ביום 19.12.05 מבוסס על הטעיה. עם זאת, ספק אם יש משמעות למועד העברת המניות שהיו רשומות על שם הנתבע 1 וזאת לאור קביעתי לפיה אין לקבל את ההבחנה שניסו הנתבעים ליצור בינם ובין נשותיהם בכל הנוגע לחלקם בחברה ולאור העובדה שחלק החברה שנרשם על שם סילביה גורביץ לא הועבר לאחר. מהראיות עולה כי הנתבע 1 הקים את המרפאה, יחד עם אשתו, באמצעות חברת Medaid . העובדה שהמרפאה הוקמה באמצעות החברה אינה פוטרת את הנתבע 1 מההתחייבות כלפי התובע. בסיכומי הנתבע 1 עלתה הטענה שלא הנתבעים הקימו את המרפאה אלא החברה ומאחר ולא נתבעה הרמת מסך בינם ובין החברה לא ניתן לייחס להם את המעשה. טענה זו עלתה לראשונה בסיכומים, ודי בכך כדי לדחותה. לגופו של עניין, ניתן להטיל על אורגן של חברה אחריות אישית בגין מעשה שנטל בו חלק, גם אם מנקודת המבט של דיני התאגידים נעשה המעשה על ידי החברה. כפי שנפסק בד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673 (1983): "הן בקשר לתחום הפלילי והן בקשר לתחום דיני הנזיקין נאמר כבר, כי ראייתו של מנהל כאורגן החברה באה כדי להרחיב את האחריות המוטלת על החברה ולא כדי לצמצם את היקף אחריותו של המנהל בשל מעשה שביצע בעצמו או שהיה מעורב בו, המוליד בדרך כלל חבות אישית. ... עקרונית ועל יסוד הגזירה השווה, אין מקום ליצירת הבחנה בין אחריות של מנהל לעוולה לבין אחריותו לתשלום פיצויים בשל הפרת חובה סטטוטורית בתחום הטרום - חוזי, כמוגדר בסעיף 12(ב) לחוק החוזים (חלק כללי). אין אדם נפטר מאחריותו האישית לעוולה או להפרת חובה סטטוטורית, יהיה זה בשל היותו אורגן או יהיה זה בשל היותו שלוח. ... סיכומם של דברים, כל אימת שמנהל עשה או נמנע מעשיית מעשה שיש בו כדי להטיל אשם או חבות אישית לפיצויים, שרירה וקיימת אחריותו האישית, ומעמדו בתאגיד אינו מקנה לו, כמובן, חסינות כלשהי. הגיונה הפנימי של גישה זו יכול להיבחן מזווית ראייה נוספת: לו היה המנהל נוטל על עצמו התחייבות חוזית לנהוג בדרך מוגדרת או לשאת באחריות אישית, בה אינה קמה אחריות כאמור מכוח הדין, הרי היו רואים את ההתחייבות האמורה כתקפה, ולא היה מקום לסברה, כי כוחה של התחייבות זו מוטל בספק עקב מעמדו המשפטי של המנהל בתאגיד." הטלת אחריות אישית על נושא משרה בחברה איננה תלויה בהרמת מסך: "אחריות אישית הינה תופעה נורמאטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. ... האחריות האישית מוטלת על האורגן על-פי קני המידה הרגילים להטלת אחריות במשפט האזרחי. האורגן יישא באותו נזק אשר הוא גרם אישית לפי דיני האחריות, הסיבתיות והפיצויים. הרמת המסך - לעומת זאת - חותרת תחת עצם האחריות המוגבלת, הנובעת מאישיותה המשפטית של החברה" (ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661 (1994)). העובדה שהקמת המרפאה נעשתה באמצעות חברת Medaid איננה גורעת מאחריותו האישית של הנתבע 1 להקמתה ומהעובדה שהפר, תוך כדי ההקמה, את התחייבותו כלפי התובע. הפגיעה בחופש העיסוק של הנתבעים לטענת הנתבעים, הגבלתם בהסכם מלפתוח מרפאה בהונגריה נוגדת את חוק יסוד: חופש העיסוק, היא אינה מידתית ולא נועדה להגן על אינטרסים לגיטימיים של התובע שכן היא חורגת מעבר לדרוש להגנת אינטרסים אלה הן במשך ההגבלה והן בהיקפה, וכל מטרתה מניעת תחרות. לטענת התובע, מעשה הנתבעים אינו מוגן תחת חוק יסוד: חופש העיסוק, וזאת משום שהחוק לא בא להגן על גזילת סוד מסחרי או על עשיית עושר ולא במשפט. עוד נטען כי התובע אינו מבקש להגביל את חופש העיסוק של התובעים, אלא למנוע מהם לגזול את עיסוקו שלו. כפי שנפסק בע"א 6601/96 AES SYSTEM INC. נ' סער, פ"ד נד(3) 850 (2000), נקודת המוצא העקרונית לבחינתן של סוגיות ההתנגשות בין סעיפי אי תחרות ובין חופש העיסוק הינה סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, הקובע כי "חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור - בטל". "תקנת הציבור" בעניין זה הינה תוצאה של שקילת כלל הערכים והאינטרסים התומכים בקיום החוזה אל מול אלו התומכים בביטולו. כן נפסק כי בעובדה שתנאים שנקבעו בהסכם אינם מידתיים בכל הנוגע לאורך תקופת ההגבלה, אין כדי להביא בהכרח לבטלותם. "מכוח חוק החוזים, רשאי בית-המשפט ובית-הדין לעבודה, לקצר את תקופת ההגבלה שנקבעה בהסכם, על מנת להכניסה למתחם הסבירות" (פרשת עלית). לפי הפסיקה: "..בבוא בית-המשפט לבחון אם סביר הוא התנאי המגביל את חופש העיסוק והוגן לגבי הצדדים והציבור כולו, אין הוא בהכרח חייב לסווגו לאחת משתי הקבוצות הנזכרות : של יחסי עובד ומעביד מחד וחוזה למכירת עסק על המוניטין שלו מאידך. המבחנים הם בעיקר לאור אופי ההגבלה, היקפה, הזכויות הקניניות עליהן היא באה להגן, תחום וזמן תחולתה, אם נועדה ההגבלה להגן על סודות מקצועיים או מסחריים אשר נרכשו עקב היחסים המשותפים בין בעלי-הדין, וכדומה שיקולים העשויים ללמד אם בנסיבות המקרה המסויים עשוי צד אחד להפיק הנאה יתירה מבלי שיהיה זכאי לכך מבחינת היחסים החוזיים שביניהם מבחינה כוללת - שאז ייפסל התנאי" (ע"א 369/74 "טרומאסבסט" חברה להרכבת מבנים טרומיים בע"מ נ' זכאי, פ"ד ל(1), 793 (1976)). שיקול נוסף אשר יש לקחת בחשבון הוא טיב המידע בו נטען כי נעשה שימוש ומידת סודיותו. התובע מפעיל עסק שדרכי פעולתו אינן ידועות לכל. לבעל עסק שכזה, אף אם האופן בו הוא פועל אינו עולה כדי "סוד מסחרי" כמשמעו בחוק, אינטרס לגיטימי לשמור את שיטותיו לעצמו, ובכלל זה להימנע מניהול משא ומתן שיסתיים בניצולו ובלימוד שיטות הפעולה שלו. התחייבות הנתבעים שלא לפתוח מרפאה בתחום המסוים של ריפוי עור באמצעות אור התבקשה על מנת להבטיח כי לא יעתיקו את המודל של המרפאה ויפתחו מרפאה אחרת, בלעדיו. בענייננו אין מדובר ביחסי עובד-מעביד, אלא בשני צדדים אשר שקלו לפתוח עסק משותף. הנתבעים אינם בעלי מומחיות בתחום של רפואת העור, אלא משקיעים אשר חיפשו אפיק להשקעה, כך שהפגיעה בחופש העיסוק שלהם הינה מוגבלת והתובע איננו צד חזק אשר ניצל עמדת מיקוח טובה יותר על מנת למנוע תחרות. התובע והנתבעים היו בעלי מעמד שווה והתקשרו מתוך רצון חופשי וללא אלמנט של כפייה. יחד עם זאת, וכפי שנפסק בעניין עלית: " הפגיעה במשיב 1 איננה השיקול היחיד אותו יש לשקול. יש לתת את הדעת על אופיו של המידע הסודי שנטל עימו המשיב מספר 1. בענין זה מקובלת עלי קביעתו של בית משפט קמא כי ייצור של קפה שחור תהליך פשוט ללימוד וכי מידע זה עשוי להגיע לציבור בקלות יחסית וסודיותו היא איפוא יחסית ואינה מוחלטת וכך צריך להיות גם הסעד." לשיקול זה יש להוסיף את היקף ההתחייבות במקרה שבפניי, אשר איננה מוגבלת למרפאות מסוגו של התובע, אלא למרפאות לטיפול בעור באמצעות אור בכלל. מכלול השיקולים שנזכרו לעיל מעלה כי המגבלות שמטיל החוזה על פתיחת מרפאת עור לטיפול באור, לתקופה של חמש שנים, גם אם המרפאה אינה דומה למרפאת התובע, חורגות מההגנה על האינטרס הלגיטימי של התובע, וכפועל יוצא נוגדות את תקנת הציבור. אשר לאורך התקופה, בבחינת סבירות תקופת ההתחייבות יש מקום לאבחן בין פתיחת מרפאת עור לטיפול בשיטה בה מטפל התובע ובין פתיחת מרפאת עור לטיפול באור בכלל, כאשר קיצור תקופת ההגבלה יהיה משמעותי יותר במקרה בו המרפאה אינה פועלת בשיטת התובע. על הנתבע 1, הטוען כנגד סבירות התנאי, להוכיח את העובדות התומכות בקיצור התקופה במקרה שבפניי, לרבות העובדה שהמרפאה שהוקמה על ידו שונה מזו של התובע. הנתבע 1 לא הוכיח כי המרפאה מתנהלת באופן שונה מזו של התובע, לא הוכיח כי את הרעיון להקים מרפאה במתכונת שהקים לא למד מהתובע ואף לא הראה מקור אחר אשר ממנו למד על אופן ניהול המרפאה. המידע אודות אופי פעילות המרפאה והדמיון בינה ובין מרפאת התובע מצוי בידיעת הנתבע 1. הנתבע 1 לא הביא מידע זה לידיעת ביהמ"ש ואף לא הזמין את בני משפחת אשתו, המנהלים את המרפאה, לתת עדות בעניין זה, והדבר פועל לחובתו. אשר לתחום הגיאוגרפי של המגבלה - האינטרס הלגיטימי של התובע הינו בהגנה על אמצעי המיקוח שלו בעת המשא ומתן. מאחר והצדדים נשאו ונתנו אודות הקמת מרפאה בחו"ל, לא ניתן לומר כי לא היה זה מידתי או מוצדק לקבוע בהסכם שייאסר עליהם להקים מרפאה גם בחו"ל. הפיצוי המוסכם הפיצוי המוסכם שנקבע בגין הפרת ההסכם הינו 200,000 דולר ארה"ב. לטענת הנתבעים, יש להקטין את הפיצוי המוסכם, מכיוון שנקבע ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לצפות בעת חתימה על ההסכם. לטענת התובע לא יכול להיות ספק כי הפיצוי נקבע ביחס סביר לנזק שניתן היה לצפות, והראיה היא שהנתבעים, שהם אנשי עסקים מיומנים, חתמו על ההתחייבות. בסעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, נקבע כי: "הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן - פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה." הפסיקה פירשה חריג זה בצמצום. נפסק כי "כלל היסוד בהפעלת הסמכות הקבועה בסעיף 15(א) לחוק התרופות הוא, כי הפחתת הפיצוי נעשית רק במקרים חריגים, בהם לא נמצא יחס סביר כלשהו - ולו בדוחק - בין שיעור הפיצוי המוסכם ובין הנזק שניתן היה לחזותו בעת כריתת החוזה" (ע"א 18/89 חשל חברה למסחר ונאמנות בע"מ נ' פרידמן, פ"ד מו(5) 257 (1992)). לא זו בלבד שאין צורך להוכיח את שיעור הנזק שנגרם בפועל, אלא שאף היעדרו של נזק בפועל אינו מהווה שיקול בהפחתת הפיצוי. הפיצוי יופחת רק אם ייקבע שמלכתחילה נקבעו פיצויים מוגזמים שאינם ביחס סביר לנזק שניתן היה לצפות שייגרם כתוצאה מן ההפרה. קביעתי לפיה המגבלות שמטיל החוזה על הנתבעים בכל הנוגע לאורך תקופת האיסור על הקמת מרפאה לטיפול במחלות עור באמצעות אור, גם אם אינן דומות למרפאת התובע איננו מידתי, תומכת בהפחתת הפיצוי המוסכם. לאחר שקלול הנתונים והראיות אשר אליהם התייחסתי לעיל בכל הנוגע לאורך תקופת ההתחייבות והמסקנה לפיה יש לצמצם את אורך התקופה מחד, ולאור קביעתי לפיה הנתבע 1 הקים, בסופו של דבר מרפאה לטיפול בעור באמצעות אור, בניגוד להתחייבות, ולא הוכיח כי מרפאתו שונה מזו של התובע מאידך, יופחת הפיצוי המוסכם ויועמד על סך של 200,000 ₪. חוסר תום לב בניהול המשא ומתן לטענת התובע, הנתבעים ניהלו איתו משא ומתן בחוסר תום לב, שמטרתו היתה להשיג ממנו את הידע שלו על מנת להקים מרפאה משלהם בלעדיו. לטענת הנתבעים, נכשל המשא ומתן בשל אי הצלחת הצדדים להגיע להסכמות באשר לחלוקת הבעלות במרפאה שתוקם. לא שוכנעתי כי הנתבעים ניהלו את המשא ומתן עם התובע במטרה להשיג את סודותיו. הדבר אינו מתיישב עם המשא ומתן שהוסיפו הנתבעים לנהל עם התובע במשך כשלושה חודשים לאחר שכבר למדו כיצד פועלת המרפאה. העובדה שלאחר כשלון המשא ומתן הוקמה המרפאה ללא התובע איננה ראיה מספקת לכך שזו היתה כוונת הנתבעים מלכתחילה. עשיית עושר ולא במשפט לטענת התובע, בהקמת המרפאה התעשרו הנתבעים שלא כדין על חשבונו, תוך מכירת רעיון שלו ופגיעה בזכות יוצרים ובסוד מסחרי שלו. מאחר ולא הוכח כי המרפאה מתנהלת באותה מתכונת כמו זו של התובע, דין טענה זו להדחות. אוסיף כי כפי שנפסק, כאשר עסקינן בתביעה בתחום הקניין הרוחני, הרי שהמסלול הטבעי הינו תביעה בעילות של דיני הקניין הרוחני והנזיקין. "רק במקרים חריגים יסודות האמצאה בהם מאופיין המוצר, ייחודו, חדשנותו, משאבי הזמן, משאבי הכסף ומשאבי האנוש שהושקעו בפיתוחו הנם בשיעור המצדיק את הטיית הכף לטובת מתן סעד מכוח דיני עשיית העושר ולא במשפט, ולא על-פי האכסניה הטבעית והמקובלת של דיני הקניין הרוחני ודיני הנזיקין" (ע"א 9568/05 שמעוני נ' "מובי" בירנבאום בע"מ (פורסם במאגרים, 25.6.07)). סיכום אני מקבלת את התביעה נגד הנתבע 1. הנתבע 1 ישלם לתובע פיצוי בסך 200,000 ₪. הנתבע 1 ישלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪. הנתבע 1 ישא בהוצאות המשפט בהן נשא התובע, לרבות מחצית מההוצאות ושכר הטרחה בהן חויב התובע כלפי הנתבע 2, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל הוצאה. אני דוחה את התביעה נגד הנתבע 2. התובע ישלם לנתבע 2 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 25,000 ₪.הפרת חוזהחוזהסודיותסוד מסחרי