קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זיהוי כלב תוקף: כללי בפני תביעה שעניינה נזקי גוף. התובעת, ילידת 1937, טענה כי הותקפה ע"י כלבם של הנתבעים (מסוג פוינטר) בבקר יום 26.5.2005, בעת שצעדה ברח' האקליפטוס ביישוב חופית. הנתבעים טענו שלא הוכחה תקיפה ע"י כלב - וזאת בהעדר סימני תקיפה או נשיכה. לשיטתם, אין לשלול שהתובעת מעדה, כפי שארע לה במקרים קודמים. בנוסף נטען כי הכלב שלפי הנטען תקף את התובעת - לא זוהה. הנתבעים הדגישו כי ביישוב מסתובבים כלבים רבים - ובתוכם כלבה נוספת מסוג פוינטר - ואין לדעת איזה כלב תקף את התובעת (אם בכלל). במישור הנזק: התובעת הגישה את חוות דעתו של האורטופד ד"ר ויאצ'סלב לשינר. מטעם הנתבעים הוגשה חוו"ד של האורטופד ד"ר אבינועם גורדין. הצדדים הסכימו להעמיד את נכות התובעת כתוצאה מהתאונה כדלקמן: 10% נכות צמיתה בגין הגבלה קלה של תנועות שורש יד ימין; 10% בגין הגבלת תנועה במפרק ירך ימין; וכן 2.5% בגין צלקת לאחר ניתוח בירך (ר' ס' 3 לסיכומי התובעת וס' 8 לסיכומי הנתבעים). נכותה המשוקללת של התובעת בתחום האורטופדי עומדת על 19%. הצדדים חלוקים לגבי ראשי הנזק וסכומי הפיצויים. הנתבעים הגישו הודעת צד ג' כנגד חברת הביטוח אשר ביטחה את אחריותם כלפי צד שלישי בגין מעשי הכלב. חברת הביטוח התכחשה לחבותה הביטוחית, מהטעם שהכלב לא היה קשור בעת האירוע. חברת הביטוח טענה כי קשירת הכלב מהווה תנאי לכיסוי הביטוחי. במישור הדיוני: מטעם התובעת הצהירו היא ובן-זוגה. מטעם הנתבעים הצהיר הנתבע 2. מצהירי הצדדים נחקרו בבית המשפט. ב"כ הצדדים סיכמו בכתב. להלן אדון בסוגית האחריות, ולאחר מכן בשאלת הנזק. לבסוף אעבור לבחון את הודעת צד שלישי. שאלת האחריות התובעת העידה כי ביום האירוע צעדה כהרגלה ברחוב האקליפטוס, וכי כלב מסוג פוינטר קפץ עליה והפיל אותה ארצה (ס' 2 לתצהירה; עדותה בפ' ע' 5 ש' 4-10). לדבריה, הכלב היה משוחרר, והתקיפה ארעה ללא התגרות מוקדמת (ס' 3 לתצהירה). בחקירתה תיארה שהלכה הליכה מהירה במשך כעשר דקות (פ' ע' 53 ש' 18-26), ראתה את הכלב בפינת הרחוב (פ' ע' 55 ש' 16-17), ואז "הוא עמד, ופתאום הוא קפץ, והיה לו איזה... ש. הוא היה מבוהל? מאוים? ת. לא, לא יודעת ממה" (פ' ע' 57 ש' 10-12). לא היו עדי ראיה לתאונה. אין מחלוקת כי התובעת לא ננשכה ולא נשרטה, ולא נמצאו על גופה סימני תקיפה של כלב. התובעת הסבירה כי נפלה בעקבות קפיצת הכלב עליה: "ראיתי אותו קופץ, קפץ עלי והפיל אותי" (פ' ע' 5 ש' 10). ב"כ הנתבעים הפנה לתיקה הרפואי העשיר של התובעת, ממנו ניתן ללמוד על נפילות רבות לאורך השנים (ס' 56 לסיכומיו). בן-זוגה אישר כי נטתה לנפילות: "אני יכול להעיד שראיתי את אשתי נופלת המון פעמים באלפים, כששם הייתי מטייל איתה. זה הכל לפני התקיפה של הכלב" (פ' ע' 72 ש' 17-19). לטענת ב"כ הנתבעים, "יתכן והתובעת מעדה גם במועד הארוע לאחר שאולי חששה מכלב כלשהו אשר היה במקום הליכתה ומבלי שהותקפה כלל, כאשר מהתיעוד הרפואי/תעודת חדר מיון לא עולה כי נמצאו סימני תקיפה" (ס' 56 סיפא לסיכומיו). אין בידי לקבל השערה זו של הנתבעים. טענת התובעת כי כלב קפץ עליה וגרם לנפילתה, הוכחה במידה מספקת במשפט אזרחי. עדות התובעת אודות נסיבות נפילתה נתמכת בראיות מזמן אמת: בפניה לחדר המיון ביום 26.5.2005 נרשם: "נפלה היום ברחוב כשהותקפה ע"י כלב" (נספח א' לכתב התביעה). הנפילה היתה קשה וגרמה שני שברים - האחד באמה הימנית והשני בירך הימנית (ר' פרק "דיון ומסקנות" בחוו"ד ד"ר גורדין). התובעת העידה ש"קמתי בקושי מהנפילה הזאת, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי" (פ' ע' 12 ש' 20-21). כידוע, שברים מסבים סבל רב. הדיווח שהתובעת מסרה בזמן אמת בחדר המיון ובמצב של כאבים, אודות נפילה בעקבות תקיפה של כלב, מחזק את אמינות תוכנו. התובעת גם הגישה תלונה במשטרה, בה סיפרה: "בתאריך 26.05.05 בשעה 6:00 כהרגלי צעדתי בשדרות חופית ברח' האקליפטוס וקפץ עלי כלב מסוג פוינטר בצבע חום כהה וכשנפלתי נחבלתי שברתי שני שברים, ביד ימין... ונמצא שבר בפרק ירך, נותחתי והייתי מאושפזת בבית חולים מאיר..." (נספח 1 לתצהיר הנתבע). התלונה למשטרה אמנם הוגשה בהמלצת עורך דין (עדות התובעת, פ' ע' 20 ש' 6-7), אך אין להניח כי מדובר בדיווח כוזב. פניה שקרית למשטרה דורשת תעוזה רבה (ופלילית). אין זו דרכם של הבריות בדרך כלל. בן-זוגה של התובעת כתב מכתב לנתבעים ביום 20.9.2005 (נספח ג' לתצהירו), בו סיפר על התאונה ועל מצבה הרפואי של התובעת. בנוסף דיווח שהוא והתובעת יצאו לחפש את הכלב התוקף, וכי התובעת זיהתה אותו ליד מקום הנפילה. מטרת המכתב היתה ליידע את הנתבעים כי כלבם זוהה, ובנוסף: "לפעולתכם - אנא קשרו את הכלב! גם אחרים נוהגים לעשות סיבוב בקר". מר אבן הוסיף ודיווח לנתבעים כי הוגשה תלונה למשטרה. התיאור המופיע במכתב הוא עקבי עם גרסת התובעת בהליך דנא. עולה מתוכו נימה של כעס וצער על התאונה שארעה. עצם כתיבת המכתב, כמו גם תוכנו - - תיאור מהלך הזיהוי של הכלב, הטחת אשמה בשכנים, הדיווח על הגשת תלונה למשטרה, והדרישה לקשור את הכלב - - כל אלה מחזקים את גרסת התובעת כי אמנם נפלה בעקבות תקיפה של כלב. התובעת סיפרה גם למומחה מטעמה, ד"ר לשינר, כי "כלב של השכן קפץ עליה והפיל אותה ארצה" (כמתואר בחוות דעתו מיום 6.7.2006, בפרק "תולדות המקרה"). עדות התובעת הותירה רושם אמין. כך, התובעת ניסתה לדייק בתשובותיה בכל הקשור לזיהוי הכלב התוקף (נושא שייבחן בנפרד להלן). למשל, כאשר נשאלה על כלבת פוינטר השייכת למשפ' שטיינברג (תמונה נ/1), הודתה שאינה יכולה לדעת אם הכלב שבתמונה הוא "אותו כלב" שגרם לתאונה (פ' ע' 9 ש' 4-8). התובעת הוסיפה והודתה, כי היא אינה יכולה לאשר שביום התאונה ראתה את הכלבה של משפ' שטיינברג בחצר הבית, מאחורי גדר (פ' ע' 64 ש' 10-19). אמינות התשובות נובעת מתוך כך שהן מכרסמות במידה מסוימת בזיהוי הכלב התוקף. התובעת גם נמנעה מהפרזות בכל הקשור להיקף הנזק. כך הודתה כי לא חל שינוי בהיקף העסקתה של עוזרת הבית בעקבות התאונה (פ' ע' 47 ש' 5-10), וכי גם כיום היא הולכת הליכה ספורטיבית (פ' ע' 47 ש' 11-22). אמינות התובעת ודיווחיה מזמן אמת יוצרים בסיס ראייתי מספק להכרה בגרסתה. סיכומה של נקודה זו: התובעת הוכיחה במידה מספקת במשפט אזרחי כי נפילתה ביום 26.5.2005 נגרמה בעקבות קפיצה של כלב עליה. שאלת הזיהוי: הנתבעים טענו כי אין ראיות הקושרות את כלבם לארוע, שהרי "במקום זה משוטטים כלבים רבים" (ס' 10 לתצהיר הנתבע 2). ד"ר אגרנט הצהיר: "לא רק שכלבם של הנתבעים לא תקף את התובעת, שכן המדובר בכלב בית רגוע, אשר נמצא בחצר ביתנו ואינו יוצא לרחוב אלא עם ליווי, אלא שבקרבת ביתנו מתגוררת משפחת שטיינברג אשר גידלו כלבה דומה לחלוטין לכלבם של הנתבעים מסוג פוינטר מעורב, שהיא אימה של כלבת הנתבעים, כאשר אף אנו התקשנו להבדיל ביניהן. כלבה זו נעלמה לאחר הארוע. הארוע עצמו התרחש בקרבת ביתם של משפחת שטיינברג" (ס' 15 לתצהירו). התובעת העידה על הדרך בה זיהתה את הכלב התוקף: "בסמוך לשחרורי מהשיקום (בחודש ספטמבר 2005) יצאתי עם בעלי בשעות הבקר, לאזור בו היתה התקיפה, כדי לחפש את הכלב התוקף. כבר בסיורנו השני זיהיתי את הכלבה התוקפת בוודאות ליד המקום בו היתה התקיפה נשוא התביעה. נסענו לאט לאט ברח' האקליפטוס, וראיתי חבורת נערים וביניהם מסתובבת הכלבה שתקפה אותי. שאלתי את אחד הנערים: למי שייכת הכלבה? והשיב הנער: היא שלנו. שאלתי אותו ומי אתה? אמר אני הבן של אגרנט ולקח את הכלבה ואנחנו נסענו הלאה. אציין כי הכלבה שתקפה אותי היא הכלבה של משפחת אגרנט. הכרתי אותה מראייה בטיולי בקר קודמים (הכלבה נהגה להסתובב חופשיה באזור) וזיהיתי אותה בבטחון ברגע שראיתיה" (ס' 19-22 לתצהירה). התובעת חזרה על תיאור החיפוש והזיהוי בחקירתה הנגדית (פ' ע' 21 ש' 10 עד ע' 22 ש' 11). מר אבן אישר בעדותו את מהלך החיפוש והזיהוי (ר' ס' 13-15 לתצהירו). בעדותה אישרה התובעת כי בטיולי הבקר נהגה לראות כלבים שונים (פ' ע' 6 ש' 22-26). בפינת הרחוב שבו מדובר נהגה להתקהל "חבורה רגילה" של כלבים, כמשתקף בתמונה נ/4 (פ' ע' 55 ש' 16 עד ע' 56 ש' 12). בבקר הארוע ראתה רק את הכלב התוקף (פ' ע' 54 ש' 4 עד ע' 55 ש' 1), אם כי לא שללה שמאחורי האקליפטוסים עמד "עוד איזה כלב מהחבורה הרגילה, אני לא יודעת" (פ' ע' 55 ש' 16-18). גם בחקירתה בדיון המקדמי ציינה: "כשהכלבה התנפלה עלי לא היה אף אחד בסביבה, היו עוד כלבים וזהו, לא ממש בפינה אבל ברחוב היו עוד כלבים" (פ' מיום 28.10.2008, ע' 5 ש' 7-8). התובעת הכירה את הכלב התוקף מטיולי הבקר השוטפים (פ' ע' 6 ש' 19-20), בהיותו פוינטר בצבע חום כהה: "אני גידלתי כלב פוינטר גזעי חום כהה, והכלב הזה [התוקף] היה בולט לעין בכל הטיולים הקודמים גם" (פ' ע' 12 ש' 9-11). התובעת לא ידעה בזמנו למי שייך הכלב (פ' ע' 59 ש' 24-25 וע' 60 ש' 8-9). היא גם לא ידעה אם מדובר בכלב או בכלבה (פ' ע' 42 ש' 5-9 וש' 20 וכן ע' 21 ש' 21-23 ובע' 45 ש' 3-22). יחד עם זאת, התובעת חזרה וציינה כי דובר ב"פוינטר חום כהה" (פ' ע' 15 ש' 7). זיהוי הכלב נעשה למעלה משלושה חדשים לאחר הארוע (ס' 19 לתצהיר התובעת), אך יש לזכור כי הליכות הבקר נמשכו "שנים", בתדירות של כפעמיים בשבוע; התובעת העידה כי נהגה לראות את הכלב התוקף בבקרים כעניין של שגרה (פ' ע' 57 ש' 19 עד ע' 58 ש' 3 ובע' 59 ש' 21-23). התובעת אישרה כי ביישוב חופית הוחזקה כלבת פוינטר נוספת, אצל משפחת שטיינברג (פ' ע' 7 ש' 10 עד ע' 8 ש' 9). התובעת זיהתה כלבה זו בתמונות נ/1 ו- נ/2, בהן רואים כלב פוינטר בצבע חום כהה (פ' ע' 8 ש' 8-21). התאריך הרשום מאחורי התמונות הוא 5.9.2008 - מעל שלוש שנים ממועד הארוע. התובעת לא יכלה לאמר אם הכלב הניבט בתמונות הוא "אותו כלב" שתקף אותה, שכן "זה היה לפני חמש שנים" (פ' ע' 9 ש' 4-5; וכן בע' 11 ש' 13-15): "ש. המדובר באותו כלב, לא באותו כלב, אינך מסוגלת להבחין, נכון? ת. לדעתי כן אבל אני לא יכולה להתווכח"). גם בהמשך אישרה: "ש. אם יוברר או אם בית המשפט יקבל את העדות של ד"ר אגרנט שהכלב של משפחת שטיינברג למשל הוא בדיוק אותו כלב, כי זה האמא, באותו צבע, את לא תוכלי לשלול שהכלב הזה שפגע בך בשעתו, הוא לא אותו כלב? ת. לא, אני לא אוכל לשלול שום דבר, לא" (פ' ע' 23 ש' 18-22). הנה כי כן, בפני בית המשפט לא מונח זיהוי וודאי של הכלב התוקף. יחד עם זאת, התובעת הרימה את הנטל להוכיח, ברמה מספקת במשפט אזרחי (51%), כי כלבתם של הנתבעים היא זו שקפצה עליה ביום התאונה. הטעמים למסקנה עובדתית זו הם כדלקמן: כאמור, התובעת הותירה רושם אמין בפני בית המשפט. תשובותיה היו זהירות, והתרשמתי שהיא מבקשת לדייק. כך למשל הודתה, כי לא נתנה דעתה למינו של הכלב התוקף ואם הוא זכר או נקבה (פ' ע' 42 ש' 5-9). הסייגים בעדותה מחזקים את כוחה של האמירה הפוזיטיבית, כי נהגה לראות את הכלב התוקף בטיולי הבקר השגרתיים (פ' ע' 5 ש' 20-25, ע' 6 ש' 19-20). על כן גם זיהתה אותו כאשר ביצעה את החיפוש (פ' ע' 22 ש' 4-11). לדבריה, תמיד ראתה רק פוינטר אחד שהסתובב בחוץ (פ' ע' 7 ש' 5-7; ע' 9 ש' 17-19). לעומת זאת, את הכלב של משפ' שטיינברג נהגה לראות בחצר הבית, מאחורי גדר: "הכלב שלהם [של משפ' שטיינברג] לא ראיתי אף פעם ברחוב. אני רואה אותו עומד מעל, יש שם גדר גבוהה אצלם בבית, גדר בטון. הוא מציץ החוצה ויורד" (פ' ע' 8 ש' 2-4). עדות זו לא נסתרה על ידי הנתבעים: איש ממשפ' שטיינברג לא זומן על ידם להעיד. הוצגו ראיות נסיבתיות, המחזקות את זיהוי הכלב של הנתבעים ככלב התוקף: ראשית, אין מחלוקת כי בית משפ' אגרנט אינו תחום בגדר. זהו בית השייך ל"בתים הישנים" ביישוב, שאינם מוקפים בגדר (עדות התובעת, פ' ע' 10 ש' 25 עד ע' 11 ש' 12). הנתבע 2 אישר כי ביתו לא מוקף בגדר, וכי קיים מעבר חופשי בין החצר לרחוב (פ' ע' 104 ש' 9 עד ע' 105 ש' 4). לעומת זאת, מתברר כי בית משפ' שטיינברג מוקף גדר גבוהה (עדות התובעת, פ' ע' 8 ש' 2 ש' 2-12). כך גם עולה מהתמונות שהציג ב"כ הנתבעים, נ/1 ו-נ/2. אין צורך לאמר כי מעבר חופשי בין החצר לרחוב מקל על יציאת הכלב, ומחזק את ההסתברות שכלב הנתבעים הוא שנכח בארוע. שנית, אין מחלוקת כי הנתבעים מתגוררים ברחוב האקליפטוס, בסמוך יחסית למקום הארוע (ר' טיעון זה במכתבו של מר אבן, שלא נסתר - נספח ג' לתצהיר התובעת). לעומת זאת, התובעת העידה כי בית משפ' שטיינברג ממוקם רחוק יחסית ממקום הארוע: "לדעתי הוא רחוק יותר, הוא בכיוון אחר בכלל... אני חושבת ש[הבית] של שטיינברג יותר רחוק" (פ' ע' 17 ש' 9-21). עדות זו לא נסתרה, שהרי איש ממשפ' שטיינברג לא זומן להעיד. הקרבה בין בית הנתבעים למקום הארוע מהווה אינדיקציה נוספת הקושרת את כלבת הנתבעים למקרה. טענת הנתבע 2 כי כלבתו אינה יוצאת לרחוב ללא ליווי (ס' 15, 21 לתצהירו), לא זכתה לגיבוי ראייתי. מתברר כי שלושת ילדי המשפחה נשאו בנטל הוצאת הכלבה לטיול (פ' ע' 132 ש' 3-10). הנתבעים לא הזמינו אך אף אחד מהם להעיד. במכתב תשובה למר אבן כתבה הנתבעת: "אני לא יודעת אם אכן מדובר בכלבה שלי. יש עוד כלבה דומה המשוטטת בסביבה. הכלבה שלנו בדרך כלל מצויה בבית או קשורה מאחוריו" (נספח ד' לתצהיר התובעת). הנתבעת לא שללה במכתבה את האפשרות כי כלבתה שוטטה ביום הארוע, אלא אך טענה כי "בדרך כלל" הכלבה "בבית או קשורה". הנתבעת עצמה לא הגישה תצהיר עדות ראשית, ונמנעה מלהעמיד את גרסתה למבחן החקירה הנגדית. יושם אל לב כי הנתבע 2 אישר שהוא עצמו נהג לשחרר את הכלבה בלילות (פ' ע' 130 ש' 12-14). לדבריו, "כל היישובים יודעים ששם אפשר לשחרר גם את הכלבים, אפשר, עושים את הצרכים שלהם" (פ' ע' 129 ש' 25-26). המקום בו מדובר - צומת דרכים בין חופית, בית חירות וכפר ויתקין (פ' ע' 128 ש' 13-14) - הוא לדבריו מקום ש"מיועד לכלבים" (פ' ע' 129 ש' 19). על כן, לשיטתו, גם אין צורך לאסוף שם את צואת הכלבים (פ' ע' 129 ש' 12-17). טענה זו לא נסמכה על אסמכתא חוקית או ראיתית כלשהי, והיא נוגדת את הדין הכללי הנוהג ברשויות המקומיות (ור' נ/6, חוק עזר לעמק חפר (פיקוח על כלבים ובעלי חיים אחרים), התמש"ט-1988, ס' 5). התובעת העידה שגם כאשר זיהתה את הכלב בלווית בן הנתבעים, "לא היתה לו רצועה" ו"הוא לא היה קשור" (פ' ע' 26 ש' 3 ו- 23). היה מקום שהנתבעים יזמנו את הבן למסור גרסתו בעניין זה. אך הבן לא הגיע להעיד. סיכומה של נקודה זו: בית המשפט פוסק במשפט אזרחי על פי מאזן ההסתברויות. אמינות התובעת וגרסתה העקבית, לצד הראיות הנסיבתיות כמפורט לעיל, קושרים את כלבת הנתבעים לתקיפה המתוארת, ברמה ראייתית מספקת. אני זוקפת כנגד הנתבעים את הימנעות הנתבעת מלהעיד, כמו גם את הימנעותם מלהעיד את מי מילדיהם או שכניהם. בנסיבות הענין, מוטל עליהם הנטל להזים את הראיות שהציגה התובעת בדבר זיהוי הכלבה. יוזכר כי הנתבעים בחרו שלא להזמין איש מבני משפ' שטיינברג להעיד, למרות הרלבנטיות של עדות כזו לתמיכה (או להפרכה) של טענותיהם. שאלת הנזק התובעת תבעה פיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר, הפסד השתכרות לעתיד, עזרת צד שלישי, הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה, וכן בגין כאב וסבל. הפסד השתכרות לעבר -- לאחר התאונה פנתה התובעת לחדר מיון. שם בוצע שחזור השבר של שורש כף יד ימין בהרדמה מקומית והתובעת שוחררה לביתה (נספח א' לתצהירה). בביקורת עוקבת מיום 6.6.2005 אובחן שבר גם במפרק ירך ימין. התובעת אושפזה ונותחה ביום 7.6.2005 לצורך קיבוע פנימי (ר' בהמשך נספח א' לתצהירה). בשחרורה מבית החולים, ביום 15.6.2005, הומלץ על 60 ימי מחלה (שם). עם שחרורה מבית החולים, ביום 15.6.2005, נקלטה במרכז גריאטרי לצורך טיפול שיקומי, ושהתה בו עד ליום 22.8.2005 (ר' בנספחי א' לתצהיר התובעת). בקבלתה למרכז הגריאטרי היתה מרותקת לכיסא גלגלים (ר' פרק "דיון" ב"סיכום מחלה" של המרכז, בנספחי א' לתצהיר התובעת). ביום 18.7.2005 הוסר הגבס מהיד (שם). התובעת השתחררה מהמרכז כאשר היא מתהלכת "בעזרת הליכון עם דריכה חלקית, זקוקה לעזרה בחלק מפעולות יומיומיות ובניהול משק ביתה" (שם). התובעת נזקקה לטיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה ממושכים (למשל, מסמך של שירותי בריאות כללית מיום 4.9.2005 ומסמך נוסף מיום 6.2.2006, בנספחי א' לתצהיר התובעת). מהתיעוד הרפואי עולה כי סבלה מכאבים בירך ומצליעה לאורך חדשים רבים (למשל, מסמך שירותי בריאות כללית מיום 28.11.2005 ומסמך נוסף מיום 6.6.2006). התובעת העידה כי לא עבדה כשנה וחצי ממועד התאונה, ושבה לעבוד רק בסוף שנת 2006 (ס' 36 לתצהירה). לדבריה, לפני התאונה עבדה כמורה ליוגה וכמעסה, והשתכרה שכר ממוצע של כ- 1,500 ₪ לחודש (ס' 34 לתצהירה). טענה זו נתמכת בפנקסי קבלות המשקפים תשלומים לתלמידים ולמטופלים (ת/1 לשנת 2004 ת/2 לשנת 2005). לשנת 2004, הוצגו נתוני השתכרות לחדשים מרס עד דצמבר (לא מופיעות הכנסות לחודש אוקטובר 2004). לפי הפנקס, השכר החודשי הממוצע בשנת 2004 היה 825 ₪. בחדשים ינואר עד מאי 2005 השתכרה בממוצע סך של 2,420 ₪ לחודש. התובעת העידה על משכורת שנתית שנעה בין 5,000 ₪ ל- 13,000 ₪ (פ' ע' 27 ש' 18-23). כאשר נשאלה בחקירתה אם נכון ששכרה השנתי עמד על 5,000 ₪, השיבה "אני לא מוכנה להתווכח על זה, בסדר"; שכן "מה שלי חשוב זה הנזקים, והחיים שלי והשוני שיש בהם עכשיו" (פ' ע' 28 ש' 2-8). על רקע הנתונים שהוצגו, אני מעמידה את שכרה הממוצע של התובעת לפני התאונה על סך של 1,000 ₪ לחודש. יש לקבל את טענת התובעת על קושי לשוב לעבודה לאחר התאונה. השברים ביד ובירך, הכאבים והצורך בשיקום - כל אלה הקשו בוודאי על חזרתה לעבודתה הפיסית. מהתיעוד הרפואי עולה כי טיפולי הפיזיותרפיה וההידרותרפיה נמשכו כשנה. לאחר מכן התייצב מצבה, אך נמצא קיצור של 13 ס"מ בגפת ימין תחתונה וכן דפורמציה בשורש כף יד ימין (ר' מסמך של ד"ר יעלי קראוס משירותי בריאות כללית, מיום 6.6.2006, בנספחי א' לתצהיר התובעת). יחד עם זאת, אין מקום לפסוק תקופת אי כושר כה ממושכת, שהרי שוחררה מהשיקום כבר ביום 22.8.2005, פחות משלושה חדשים מעת התאונה. אני מעמידה את תקופת אי הכושר על מחצית השנה. על כן, על הנתבעים, ביחד ולחוד, לפצות את התובעת בסך של 6,000 ₪ בגין אובדן הכנסות לעבר, בתוספת הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.2005 (אמצע התקופה) ועד לתשלום בפועל. אובדן כושר השתכרות (לעתיד) - התובעת נפגעה בעת שהיתה בת 68 שנים. זהו גיל פנסיה, אשר ברגיל אינו מצדיק פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות (ר', למשל: ע"א 1972/03 בוני השרון נ' טליה רקובה (11.10.2005), בע' 5). התובעת אמנם עבדה בפועל לפני התאונה, ואולם בהיקף מצומצם. גם היום היא עובדת, אם כי בצמצום (ר' למשל עדות בן-זוגה, פ' ע' 74 ש' 2-17). לא הוצגו נתונים אודות מצב ההכנסות האקטואלי. בנסיבות אלה, איני רואה מקום לפיצוי, והתביעה בראש נזק זה נדחית. הוצאות רפואיות לעבר - התובעת נזקקה לטיפולי הידרותרפיה, בעלות של 120 ₪ לטיפול ובסך כולל של 6,990 ₪ (ר' בנספחי ו' לתצהירה). בחקירתה הודתה כי קיבלה החזר עבור "מספר טיפולים קטן" (פ' ע' 30 ש' 25-27). לא התברר מה היה גובה ההחזר, ומדוע לא ניתן על כל הטיפולים או רובם. בנוסף נזקקה לפיזיותרפיה, וטענה כי שילמה 200 ₪ לטיפול שקיבלה פעמיים בשבוע במשך כשנה (ס' 39 לתצהירה). הטיפול ניתן באופן פרטי בביתה, ולא הוצגו קבלות (עדותה בפ' ע' 31 ש' 27 עד ע' 32 ש' 22). לדבריה, לא פנתה לשירותי קופת החולים, משום שאינם מספקים ("יכולתי לקבל, לא פעמיים בשבוע ולא... שעה עד שעה וחצי... בנתניה בקופת חולים, שאז היו צריכים להסיע אותי לקופת חולים, לעמוד בתור..."; פ' ע' 31 ש' 19-23). כידוע, טיפולי פיזיותרפיה מצויים בסל הבריאות. מצד שני, אין חולק כי השירות לפי הסל הוא מוגבל מבחינת כמות הטיפולים, מישכו של כל טיפול, מידת התפנותו של המטפל לחולה במהלך הטיפול, והצורך להגיע למרפאה לצורך קבלתו. על כן, נכון לעיתים להכיר בצורך של ניזוק להיזקק לטיפול פרטי. בנסיבות הענין, נראה לי נכון להכיר בתביעה בראש זה בחלקה, ולהורות על פיצוי של כמחצית מההוצאות בגין הידרותרפיה ופיזיותרפיה, בסך כולל של 14,295 ₪. הנתבעים ישלמו סכום זה ביחד ולחוד, בתוספת הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.2006 (אמצע התקופה) ועד לתשלום בפועל. עוד בעניין הוצאות רפואיות לעבר - יש לפצות את התובעת בגין היזקקות למדרסים ולהתאמת מבנה הסוליה לרגל, בסך 4,490 ₪, בתוספת הצמדה וריבית כחוק מיום 1.3.2006 ועד לתשלום בפועל (ר' קבלות בנספחי ז' לתצהירה). העובדה כי הקבלות מתיחסות לתקופת זמן מגובלת (ר' ס' 103 בסיכומי הנתבעים), אינה מפריכה את הצורך בהוצאה זו בעקבות התאונה. התביעות הנוספות בענין הוצאות רפואיות לעבר - נדחות. לא הוכח קשר סיבתי בין התאונה לבין טיפולים פסיכולוגיים (נספחי ח' לתצהיר התובעת). לא הוצג תצהיר של הפסיכולוג או רישומים כלשהם בענין מהות הטיפולים. לא הוגשה כל חוו"ד לתמיכה בטענה לנזק נפשי. בענין כסא גלגלים והליכון (ס' 43 לתצהיר התובעת) - התובעת הודתה כי אלה הושאלו מ"יד שרה" ואין צורך בהחזר כספי (עדותה בפ' ע' 50 ש' 16-27). לענין מושב לאמבטיה (ס' 43 לתצהיר התובעת) -לא הוגשה קבלה. בענין הוצאות לפינוי באמבולנס (בנספח ט' לתצהיר התובעת) - אין זה ברור מדוע לא התבקש החזר מקופ"ח, כפי שניתן לעשות. הוא הדין בענין התייעצות רפואית (ר' קבלה של ד"ר וייס): זהו שירות הניתן בסל הבריאות, ולמצער ניתן לקבל בגינו החזר כספי. הוצאות רפואיות לעתיד - התובעת סובלת מנכות אורטופדית צמיתה, בידה וברגלה. כידוע, הגיל אינו מטיב עם מצב הבריאות ויש להניח כי גם בעתיד תזקק למדרסים או להתאמת נעליים. על דרך של הערכה, ובהתחשב בתוחלת החיים, תפוצה בסך של 5,000 ₪ בראש נזק זה. עזרת צד שלישי -התובעת הודתה, כי גם לפני התאונה העסיקה עוזרת בית, וכי לא חל כל שינוי בהיקף משרתה. כדבריה: "ש. את העסקת עוזרת בית גם לפני התאונה? ת. נכון. ש. ולא חל שום שינוי בענין הזה? ת. לא. ... אבל חל שינוי גדול בעזרה שאני צריכה... ש. חל שינוי בהיקף? ת. לא. ש. לא חל שינוי? ת. אמרתי לך, אמרתי לא" (פ' ע' 46 ש' 11-15 וכן ע' 47 ש' 5-10). ר' גם עדות בן-זוגה, שאישר כי לא חל שינוי בהיקף העזרה בין התקופה שלפני התאונה לבין התקופה שלאחריה (פ' ע' 67 ש' 6-10). בנסיבות אלה, אין לפצות את התובעת בגין עזרה לעבר. יחד עם זאת, יש מקום לפצותה בסכום מסוים בגין העתיד. אמנם, יש להניח כי ממילא היתה ממשיכה להיזקק לעוזרת בית, כפי שעשתה בטרם התאונה. יחד עם זאת, העזרה בעבר נבעה מטעמי נוחות, ואילו עתה היא הפכה בחלקה לצורך. התובעת איבדה את חירותה לוותר על עזרת צד שלישי לטובת פעילות אלטרנטיבית. על כן, ובהתחשב בתוחלת החיים (83 שנים) תפוצה בסך של 23,131 ₪. הבסיס לחישוב הוא סך של 210 ₪ לחודש, כמשקף רבע התשלום בגין עזרה שבועית בשכר לפי 5 שעות כפול 40 ₪ לשעה בתוספת נסיעות בסך 10 ש"ח, ובהיוון מתאים לעשר שנים. הוצאות נסיעה וניידות - בגין העבר, ועל דרך של הערכה, תפוצה בסך 3,000 ₪. לא הוכחה נזקקות לעתיד. כאב וסבל - על רקע עוצמת הפגיעה, משך האישפוז (מיום 6.6.2005 ועד 22.8.2005), הצורך בשיקום, והיקף הנכות הצמיתה, התובעת תפוצה בסך 100,000 ₪. לסיכום: אני מקבלת את התביעה בחלקה וכמפורט לעיל. הנתבעים, ביחד ולחוד, יישאו בהוצאות התובעת בהליך זה (אגרה ושכ"ט מומחים), וכן בשכ"ט עו"ד בשיעור 20% מסכום הפיצויים. הודעת צד ג': התביעה כנגד חברת הביטוח הנתבעים ביקשו להפעיל את פוליסת הביטוח "רימון לדירה - פוליסת כל הסיכונים לביטוח הדירה ותכולתה", ולחייב את הצד השלישי לשפותם בגין הפיצויים נשוא התביעה העיקרית. אין מחלוקת כי הפוליסה הרלבנטית כוללת ביטוח חבויות (פרק ג' - ר' נספח 2 לתצהיר הנתבע ומוצג ג' בתיק מוצגי צד ג'). בסעיף 7א(5) נקבע סייג לחבות המבטחת, כדלקמן: "המבטח יפצה את המבוטח על כל סכום שיחוייב או יהיה חייב על פי כל דין לשלם לצד שלישי כפיצויים בגין תאונה... אך לא:- עבור או הנובע במישרין ובין בעקיפין מתוך או בקשר עם: ... (5) בעלי חיים, למעט כלבים וחתולים ביתיים, בבעלות המבוטח, שהמבוטחת מקיים לגביהם את ההוראות והדרישות הקבועות בדין, לרבות ההוראות הנוגדות לקשירת כלבים וכבילתם, נשיאת מחסום בפיהם וחיסונם". החיקוק הרלבנטי - חוק עזר לעמק חפר (פיקוח על כלבים ובעלי חיים אחרים), התשמ"ט-1988 - קובע בהוראת סעיף 5(א) כדלקמן: "לא יחזיק אדם בעל חיים במקום ציבורי ולא ירשה אדם כי בעל חיים יוחזק במקום ציבורי אלא אם כן הוא קשור היטב ויש מחסום על פיו" (ר' נ/6) . הנתבע הודה כי ידע על הוראות המועצה, המחייבות קשירה של כלב במקום ציבורי (ר' למשל עדותו בפ' ע' 130 ש' 18 עד ע' 131 ש' 2). הנתבע הודה, כי ידע על קיום תנאי בפוליסת הביטוח המחייב לקשור את הכלב כתנאי לכיסוי הביטוחי. כדבריו (פ' ע' 122 ש' 6-18): "ש. ... אתה ידעת, שיש תנאי בביטוח, שאם הכלב לא קשור, או אין לו זמם, אם הוא לא ממלא אחר הוראות חוקי העזר, אז יש בעיה עם הכיסוי הביטוחי? ת: אני, אני ידעתי." 33. חברת הביטוח הוציאה במקרה דנא שני מכתבי דחיה: האחד מיום 19.3.2007 (נספח 3 לתצהיר הנתבע), והשני מיום 30.7.2007 (נספח ד' בתיק מוצגים משלים מטעם צד ג'). במכתב מיום 19.3.2007 נדחתה תביעת המבוטחים בנימוק ש"ההודעה בגין הארוע העברה לחברתנו באיחור של שנה ועשרה חדשים, וזאת בניגוד גמור לתנאי הפוליסה ואף לחוק חוזה ביטוח" (בס' 2 למכתב). במכתב מיום 30.7.2007 הוסף הנימוק לפיו "אין כיסוי בפוליסה", וזאת משום ש"התאונה נגרמה בהיות כלבתכם משוחררת" (ס' 2-3 למכתב). 34. הנתבעים טענו כי אין בסיס לטענת האיחור (המכתב הראשון), שהרי הודיעו לסוכן בע"פ על דבר הארוע, סמיכות לאחר שקיבלו את מכתב הנתבע 2 (ס' 23 לתצהיר הנתבע 2). אשר למכתב הדחיה השני, נטען כי חב' הביטוח לא היתה רשאית להוציאו, מחמת שהיא כבולה לנימוקיה כפי שהעלתה במכתב הראשון. ב"כ הנתבעים ביקש להסתמך על הלכת רע"א 10641/05 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' חביב אסולין (4.5.2006), האוסרת על חברת ביטוח להעלות בכתב הגנתה טיעונים חדשים שלא ציינה במכתב הדחיה. ב"כ הנתבעים הפנה גם להנחיות המפקחת על הביטוח מיום 9.12.1998, המחייבות את המבטח למסור למבוטח את מלוא עמדתו בהזדמנות הראשונה (ס' 130-135 לסיכומי הנתבעים). הנתבעים ביקשו לדחות את הגנת הצד השלישי ולהכיר בחבותו הביטוחית. אין בידי לקבל טענותיהם, מן הנימוקים שיפורטו להלן. 35. הנתבע העיד כי דיווח לסוכן הביטוח על תלונת התובעת, מיד לאחר שהתקבל המכתב של בן- זוגה (ס' 23 לתצהירו). העיתוי המדויק של הדיווח לסוכן הביטוח לא התחוור עד תום: ראשית, אין מחלוקת כי בעת השיחה עם הסוכן, המבוטחים טרם שיגרו הודעה כתובה (ר' למשל הודעת הנתבע לחב' הביטוח מיום 13.4.2007, נ/7, ע' 2 ש' 7). אף כי לפי סעיף 22 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, לא מוטלת על המבוטח חובה לשגר הודעה בכתב דווקא, הרי שהכתב תורם למידת רצינותו של הדיווח ובהירותו. שנית, סוכן הביטוח לא זומן להעיד לתמיכה בטענת הנתבע אודות עיתוי הדיווח. 36. כך או אחרת - וכאן נעוצה הנקודה החשובה - הנתבע הודה כי כאשר דיווח בע"פ לסוכן הביטוח על התלונה, הסוכן הסביר לו שהארוע אינו מכוסה: "ש. כאשר אתה נפגשת עם אותו סוכן... שהוא חבר שלך... ואמרתי לו שקרה מה שקרה... מישהו אומר ככה, אז הוא אמר לך מיד, תשמע אם הגרסה של אותו אחד מישהו יאמין לה, אז יש בעיה, כי זה בלי כיסוי... זה כלב לא קשור... ת. כן הוא הזכיר דבר כזה, כן" (פ' ע' 122 ש' 19 עד ע' 123 ש' 4). גם בהודעה הכתובה שמסר לחב' הביטוח ביום 13.4.2007, הנתבע רשם (נ/7): "לאחר כ- 4-5 חדשים ממועד המקרה הנטען קיבלתי דף נייר... בדף נטען כי כלבתי תקפה והפילה את הנפגעת. לאחר קבלת הדף, ערכתי שיחה של 15-20 דקות עם סוכן הביטוח גיורא דגן, לגבי הארוע והשתלשלות המקרה. הסברתי לו על תוכן המכתב ושאלתי את דגני גיורא כי כלבתי היתה מעורבת בארוע. גיורא דגני אמר לי כי אין לי ביטוח היות ולא היתה קשורה במידה וזו הכלבה שתקפה" (נ/7, ע' 1 ש' 26 עד ע' 2 ש' 6). 37. הנה כי כן, הנתבע ידע, מיד בעת שדיווח לראשונה לסוכן הביטוח, כי אל לו לצפות להכרה של חברת הביטוח בתביעתו. הסוכן הודיע לו זאת בהזדמנות הראשונה. בנסיבות אלה, לא היה במכתב הדחיה השני הנ"ל כדי להפתיע את המבוטחים. לא רק שהם ידעו מראש כי הכיסוי לפי הפוליסה מותנה בקשירת הכלב (הודאת הנתבע, פ' ע' 122 ש' 6-18), אלא שהדבר גם הוברר להם גם בתשובת הסוכן, שנמסרה לנתבע עם הדיווח בעל-פה. בנסיבות אלה, תוכנו של המכתב מיום 30.7.2007 לא היה אלא חזרה על תנאי הפוליסה המוכרים, ועל עמדתה הידועה של חברת הביטוח, שהשתקפה בתשובת הסוכן. 38. זאת ועוד: בנסיבות הענין, יש לראות בשני מכתבי הדחיה מהלך דיוני שלם אחד. כתב התביעה דנא הוגש ביום 1.1.2007, והנתבעים מסרוהו למבטחת (ר' הודעת הנתבע בנ/7, ע' 2 ש' 8-9); מכתב הדחיה הראשון הוצא ביום 19.3.2007; לאחר מכן, ביום 13.4.2007, הוגשה הודעת המבוטח בכתב (נ/7); בעקבות ההודעה הכתובה הוצא מכתב הדחיה השני, ביום 30.7.2007; כתב ההגנה של הנתבעים בתיק דנא והודעת צד ג' כנגד חב' הביטוח הוגשו רק ביום 16.12.2007. נמצא, אם כן, כי שני מכתבי הדחיה נמסרו למבוטח בשלב הדיוני שבטרם הגשת הודעת צד ג'. בנסיבות אלה, עמדתה של חברת הביטוח נפרשה בפני המבוטח במלואה, בטרם החליט להגיש את תביעתו כנגדה. עמדתה במשפט - אין בה כדי להפתיעו. 39. בכך שונה המקרה דנא מן המקרה שבו חב' הביטוח מפתיעה את המבוטח, לראשונה בעת הגנתה במשפט, בטיעונים חדשים שלא ציינה בפניו קודם לכן (פרשת הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' חביב אסולין הנ"ל). במקרה דנא, אין בעמדת המבטחת במשפט כל התנגשות עם ציפיתו הסבירה של המבוטח. המבוטחים ידעו מהי עמדת המבטחת, הן מפי הסוכן והן מכחם של מכתבי הדחיה. הם יכלו לשקול צעדיהם בטרם הגישו את תביעתם כנגד חברת הביטוח. זאת ועוד: הלו"ז הנ"ל מלמד כי היה בידי המבוטחים די והותר זמן לבוא בדברים עם חב' הביטוח ולנסות לשכנעה בדבר החבות הביטוחית. ואמנם, המבוטחים לא קיבלו את עמדת הדחיה שבמכתב הראשון, ופנו למבטחת בכתב. לאחר הפניה הכתובה, נמסר מכתב הדחיה השני. מכתב זה הוא תוצר של בדיקה נוספת, בעקבות הפניה הנוספת. עמדת המבטחת במשפט דנא היא עקבית עם תשובותיה הקודמות למבוטחים, ולא נפל בה פגם. 40. סיכומם של דברים: הפוליסה במקרה דנא אינה מקנה לנתבעים כיסוי ביטוחי. העדרו של כיסוי היה ברור וידוע למבוטחים מראש וללא תלות בארוע. עמדת המבטחת הובררה להם בעת שדיווחו לסוכן על האירוע, וכן לאחר מכן - באמצעות מכתב הדחיה השני. בנסיבות אלה, אין להכיר בהודעת צד ג', והיא נדחית. הנתבעים ישלמו לצד השלישי הוצאות בסך 20,000 ₪. כלבבעלי חייםנשיכת כלב / תקיפת כלב