זכויות בן זוג דייר מוגן שעזב את הנכס

הלכה פסוקה היא שאם שניים שוכרים נכס משותף ואחד עוזב את הנכס והשני ממשיך להחזיק בו לבדו, מוסיף זה האחרון – כל עוד הוא משלם את דמי השכירות, אשר השניים התחייבו לשלם לבעל הבית – להנות מהגנת החוק לגבי המושכר בשלמותו. הטעם להלכה זו הוא: כאשר שני אנשים שכרו נכס במשותף, נחשב כל אחד כמחזיק בנכס כולו, כך שאם אחד מהם יוצא ממנו, עדיין ממשיך השני להחזיק בנכס בשלמותו ולכן זוכה הוא להגנת החוק.

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכויות בן זוג דייר מוגן שעזב את הנכס:



שלוש תביעות פינוי שהגישו התובעים נגד הנתבעת, שמצידה טוענת כי היא דיירת מוגנת אשר לא הפרה את תנאי השכירות.




העובדות

התובעים הינם הבעלים של דירה ברחוב הרב לוין 1 בירושלים (גוש 46 חלקה 24). ביום 10/08/81 נכרת בין התובעים לבין בנימין והלן X הסכם שכירות מוגנת לפיו שכרו הנ"ל את המושכר יחד ולחוד. כפי שקבע כב' השופט מילנוב בהתדיינות קודמת בין הצדדים (ת.א. (X י-ם) 4133/93), , הלן ובני X רכשו את חלקו של הדייר הקודם במושכר תמורת דמי מפתח בסכום של 30,000 דולר. לימים נטשה הלן X את המושכר והתגרשה מבני X. ביני לביני, הגישו התובעים תביעת פינוי נגד בני X (ת.א. (X י-ם) 6835/92). בית המשפט פסק כי קיימת עילת פינוי נגד בני X, אך במקביל העניק לו סעד מן הצדק. ביום 26/09/90 התחתן בני X עם הנתבעת וזו עברה לגור במושכר. בשנת 1993 הגישו התובעים נגד בני X ונגד הנתבעת תביעת פינוי שנדונה בפני כב' השופט מילנוב (ת.א. 4133/93 הנ"ל). כב' השופט מילנוב פסק כי הנתבעים הפרו את הסכם השכירות בכך שעשו שימוש בגג העליון של המושכר (סעיף 6 לפסק הדין), ובכך שפירקו ללא היתר גלריה מדרגות ומזנון שהיו במושכר (סעיף 7.4 לפסק הדין). עם זאת, כב' השופט מילנוב העניק לנתבעים סעד מן הצדק בכפוף לפיצוי בסך של 25,000 ₪. התובעים ערערו על פסק הדין לבית המשפט המחוזי ולבית המשפט העליון וערעוריהם נדחו. ביני לביני, התגרשה גם הנתבעת מבני X. בהסכם הגירושין שקיבל תוקף של פסק דין נקבע כי:

"הצדדים הינם בעלי זכויות דיירות מוגנת בבית ברחוב רבי אריה 1 בירושלים בחלקים שווים (להלן –"הבית"). הבעל מסכים להעביר את זכויותיו בבית לאישה..."

בהמשך לכך עזב מר בני X את המושכר והנתבעת מחזיקה בו עד היום.



התביעות שלפניי

בראשית היה ת.א. 3116/07. בתובענה זו דורשים התובעים את פינוי הנתבעת מן המושכר בטענה שאין לה זכויות של דיירת מוגנת בנכס, ובטענה שהיא עושה שימוש בגג המושכר ובחצרו בניגוד להסכם השכירות. לגבי הגג, התובעים טוענים כי למרות פסק דינו של כב' השופט מילנוב ממשיכה הנתבעת לעשות שימוש בגג העליון. ולגבי החצר, התובעים טוענים כי הנתבעת סגרה את החצר בשער נעול ובכך היא תפסה בה חזקה שלא כדין.
בשנית היה ת.א. 10421/08, בגדרו עותרים התובעים לסעד הצהרתי וכן לסעד כספי בסך של 22,800 דולר. בתביעתם טוענים התובעים כי הנתבעת איננה דיירת מוגנת "לפחות בחצי מהנכס". הכיצד? לטענת התובעים כאשר בני X נפרד מאישתו הראשונה, הלן, הוא לא קיבל לרשותו את חלקה במושכר, משום שסעיף 11 להסכם השכירות אוסר להעביר את זכות השכירות בין השותפים לשכירות ללא הסכמת הבעלים. על כן, התובעים טוענים כי על הנתבעת לשלם להם דמי שכירות ראויים בגין מחצית מהמושכר בסך של 400 דולר לחודש.
ולבסוף, התובעים הגישו גם תביעה שלישית – ת.א. 12454/08. בתובענה זו עותרים התובעים לסעד של פינוי משום שהנתבעת סירבה לאפשר להם לבקר בנכס.
הדיון בשלוש התביעות אוחד בפניי.



טענות הנתבעת

הנתבעת טוענת כי היא דיירת מוגנת בכל המושכר מכוח סעיף 21 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב – 1972. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי היא איננה עושה שימוש בגג העליון של המושכר אלא בגג התחתון בלבד, דבר שהותר בפסק דינו של כב' השופט מילנוב. הנתבעת טוענת כי פסק הדין של כב' השופט מילנוב מהווה מעשה בית דין לטובתה בכל הנוגע לשער החצר, שכן כב' השופט מילנוב קבע כי השער נבנה לפני כריתת הסכם השכירות וכי החצר הינה חלק מהמושכר. הנתבעת טוענת כי היא לא סירבה לאפשר לתובעים לבקר בנכס. ולבסוף, הנתבעת עותרת, לחילופין, לקבלת סעד מן הצדק.

דיון והכרעה


זכות הדיירות המוגנת

כאמור, בתחילת הדרך נכרת הסכם שכירות בין התובעים לבין הלן ובני X. בהסכם נקבע כי השוכרים הם:

"בנימין X ת.ז. X והלן X ת.ז. X שניהם ביחד וכל אחד מהם לחוד"

בשלב מסוים התגרשה הלן X מבני X ואף נטשה את המושכר. התובעים טוענים כי בנקודת זמן זו נותרה בידי מר בני X רק מחצית מזכות הדיירות המוגנת שכן מחצית הזכות שהיתה של הלן לא עברה אליו. את טענתם מבססים התובעים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 1273/00 ורד קוקיה נ' רינה ארזדה (פורסם באתר נבו). התובעים מוסיפים וטוענים, כי גם אם עברה זכותה של הלן לידי בני X הרי שהזכות לא עברה לנתבעת, מפני שבני X הינו "דייר נגזר" בכל מה שנוגע למחצית הזכויות שהיו בידי הלן, ודייר כזה איננו יכול להעביר את זכויותיו לידי גרושתו.



בפרשת טיסונה הידועה נדון מקרה שבו הושכר נכס לשני שותפים אשר אחד מהם עזב לאחר זמן את השותפות. בהסכם השכירות נקבע כי השכירות תתבטל אם אחד השוכרים יחדל להיות שותף. כב' הנשיא אגרנט פסק בהסכמת כב' השופט כהן כי:


"הלכה פסוקה היא שאם שניים שוכרים נכס משותף ואחד עוזב את הנכס והשני ממשיך להחזיק בו לבדו, מוסיף זה האחרון – כל עוד הוא משלם את דמי השכירות, אשר השניים התחייבו לשלם לבעל הבית – להנות מהגנת החוק לגבי המושכר בשלמותו. הטעם להלכה זו הוא: כאשר שני אנשים שכרו נכס במשותף, נחשב כל אחד כמחזיק בנכס כולו, כך שאם אחד מהם יוצא ממנו, עדיין ממשיך השני להחזיק בנכס בשלמותו ולכן זוכה הוא להגנת החוק"

(ע"א 446/64 טיסונה נ' כהן פ"ד יט(1) 497; וראו גם – ע"א 602/71 שוקלינסקי נ' יעקובסון פ"ד ל(3) 609-605).

כב' הנשיא אגרנט נדרש בפרשת טיסונה גם לשאלה מה תוקפה של ההוראה החוזית אשר קבעה כי במקרה של עזיבת אחד השותפים מתבטלת השכירות. בענין זה פסק הנשיא כי מדובר בהוראה הקובעת את קיצה של השכירות החוזית, אולם אין ביכולתה להפקיע את זכות הדיירות המוגנת מכוח החוק.

ובלשונו של כב' הנשיא אגרנט:

"אכן משפקעה השכירות החוזית עקב אירוע המאורע האחרון, עדיין אין לבעל הבית.... כל זכות לתבוע את פינויו של השותף שנשאר במושכר.... שכן מוסיף זה האחרון, כפי שראינו, להחזיק במושכר כדייר המוגן על ידי החוק, כשם שעם חלוף תקופת השכירות החוזית, נהנה הדייר, כל עוד הוא מחזיק במושכר, מהגנת החוק"

(שם, בעמ' 499).

על הלכות אלו חזר בית המשפט המחוזי בפרשת קוקיה אליה הפנו התובעים, אלא שבית המשפט המחוזי הבהיר כי הן חלות מקום בו אין בהסכם השכירות תנאי השולל את העברת הזכויות בין השותפים. במקביל הטעים בית המשפט המחוזי, כי במקום שבו לשותף שנפטר יש יורש שנתקיימו בו הוראות סעיפים 23 ו-21 לחוק הגנת הדייר, אזי אותו יורש מקבל את זכותו של השותף, והמושכר ממשיך להיות בחזקתם של שני שותפים – היורש והשותף שלא נפטר.



נסיבות המקרה שלפניי שונות מעט מאלו שנדונו בפסק דין קוקיה. ראשית, עסקינן בדירת מגורים ולא בבית עסק. ושנית, השותפים שבהם מדובר – הלן ובני X – היו בעל ואישה ולא שותפים עסקיים. עם זאת, גם בהסכם שבפניי קיימת הוראה האוסרת על העברת השכירות בין השותפים, וזו לשונה:


"מוסכם בין הצדדים כי המושכר מושכר לשוכר בתנאי מפורש שכל אחד מיחידי השוכר הנ"ל לא יהיה זכאי להשכיר ו/או להעביר את המושכר ו/או חלק ממנו לרעהו ללא נטילת הסכמה מוקדמת בכתב מאת המשכיר, והעברה ו/או מסירה ו/או השכרת המושכר או חלק ממנו ללא נטילת הסכמה מוקדמת בכתב מאת המשכיר והעברת ו/או מסירת ו/או השכרת המושכר או חלק ממנו, ע"י אחד מהם לרעהו ו/או עזיבת המושכר על ידי אחד מהם תהווה הפרת החוזה ותחייב גם את השני בפינוי המושכר".
(ראו- סעיף 11 להסכם השכירות)

אלא, שבצד תנאי חוזי זה ניצב לו סעיף 21 לחוק אשר קובע כי:

"דייר של דירה שנפרד או שנתגרש מבן זוגו או שבוטלו נישואיהם לאחר שהשניים היו בני זוג לפחות שישה חודשים, והיו מתגוררים יחד תקופה זו, יהיה לדייר בן הזוג הבא להחזיק בדירה בתוקף הסכם בכתב שנעשה בין בני הזוג לרגל הפירוד או הגירושין, או בתוקף פסק דין שעל פיו נפרדו או נתגרשו או בוטלו נישואיהם, והוא אף אם חדל הדייר לפני כן להחזיק בדירה"

כאמור לעיל, מפרשות טיסונה ו-קוקיה עולה כי במקרה של התנגשות בין הוראות החוזה לבין הוראות חוק הגנת הדייר גוברות האחרונות. מכאן שיש לבחון האם התקיים בבני X סעיף 21 לחוק בעת שהתגרש מאישתו הלן, ואם התשובה חיובית אזי זכויותיה עברו אליו למרות התנאי החוזי הנ"ל.



אין חולק על כך שבני והלן X היו נשואים וכי הם גרו יחדיו בדירה למעלה משישה חודשים עד שהתגרשו. כמו כן, אין חולק על כך שלאחר הגירושין המשיך בני X לגור בדירה לבדו. מכאן, שהתקיימו יסודותיו המהותיים של סעיף 21 לחוק. אכן, לא הוצג בפניי הסכם הגירושין בין בני X לבין הלן, ברם פגם זה נרפא לנוכח העובדה שהתובעים עצמם לא כפרו בכל השנים בזכותו של בני X כדייר מוגן בכל הדירה. הנה כך, בפסק דינו של כב' השופט כהן בתביעת הפינוי שהגישו התובעים נגד הלן ובני X (ת.א. 6835/92 הנ"ל), נקבע כי למרות שהלן X התגרשה מבני X ועזבה את הדירה יוכל בני X "להנות מהגנת חוק הגנת הדייר" אם ישלם לתובעים סך של 5,000 ₪. הסכום האמור שולם והתובעים לא טענו בשום שלב כי התX מקנה לבני X רק מחצית מהדיירות המוגנת. בתביעת הפינוי הנוספת שהגישו התובעים מאוחר יותר נגד בני X ונגד הנתבעת שבפניי (ת.א. 4133/93 שנדון בפני כב' השופט מילנוב), כתבו התובעים כי "נתבע מס' 1 (בני X – א.ר.) ... מחזיק בדירה בת שלושה חדרים במקרקעין הנ"ל בשכירות מוגנת ... בהתאם לחוזה שכירות..." (ראו – נספח 9 לתצהיר הנתבעת). הוא הדין בתביעת פינוי נוספת שהגישו התובעים נגד בני X בלבד (ת.א. 7509/04), גם שם כתבו התובעים כי:


"2. הנתבע החזיק בדירה בת 3 חדרים במקרקעין הנ"ל בשכירות מוגנת... על פי חוזה שכירות מיום 10/08/81 אשר נחתם בין הנתבע ואישתו דאז הלן X לבין יורשי המנוח לייב ברוכין"

(ראו – נספח 10 לתצהיר הנתבעת).

אמור מעתה, התובעים גילו דעתם במסגרת תביעותיהם לבית המשפט כי לאחר גירושיו מהלן היו לבני X זכויות של דייר מוגן בכל המושכר. די בכך כדי להשתיק אותם מלטעון אחרת לאחר שנים כה ארוכות.



התובעים טוענים כי כב' השופט מילנוב קבע בפסק דינו שהנתבעת תוכל לגור במושכר כל עוד היא תהיה נשואה לבני X, וכי קביעה זו מהווה מעשה בית דין. בטענה זו אין ממש משום שהשאלה מה יהיו זכויותיה של הנתבעת במושכר אם וכאשר היא תתגרש מבני X כלל לא עמדה לדיון ולהכרעה בפני כב' השופט מילנוב.




בהמשך לקביעתי כי זכויותיה של הלן עברו לבני X מכוח סעיף 21 לחוק, אני קובע כי גם זכויותיו של בני X עברו לנתבעת לפי סעיף 21 לחוק. אין חולק כי הנתבעת ובני X היו נשואים למעלה מחצי שנה וגרו יחדיו במושכר. השניים התגרשו ובהסכם הגירושין נקבע כי הזכויות במושכר יעברו לנתבעת (נספח 6 לתצהיר הנתבעת). העובדה שבני X קיבל את זכויותיה של הלן מכוח סעיף 21 לחוק אינה שוללת את האפשרות שהזכויות יעברו פעם נוספת לנתבעת, ובלבד שמתקיימים בה תנאי סעיף 27(1) לחוק. התנאים אכן מתקיימים בנתבעת; הנתבעת ממשיכה לגור בדירה ואין לה ולא הייתה לה דירה אחרת למגוריה. למען הסר ספק אציין, כי אמנם עלה בישיבת ההוכחות שיש לתובעת זכויות בדירת נופש במלון דירות, אך זו איננה יכולה להיחשב כ"דירה אחרת למגוריה", שכן מדובר בדירה שעומדת לרשות הנתבעת מספר ימים בשנה בלבד, ולא מדובר בדירת מגורים.




התובעים טוענים כי לפי הסכם הגירושין ניתנה לנתבעת זכות להחזיק במושכר רק עד שביתה מבני X תגיע לגיל 18, ומשעה שכיום הבת הגיעה לגיל 20 הזכות פקעה. טענה זו לא נטענה בכתב התביעה ואין לה ביסוס בלשון הסכם הגירושין. אכן, ההסכם קובע כי הדירה ניתנת לנתבעת עבור מדור לילדה. ואולם, מהמשך המשפט שבו נאמר: "בנוסף לסכום מזונות הילדה על פי סעיף 4 להסכם זה" ברור שכוונת ההסכם הייתה להגביל את זכות הנתבעת לדרוש מבני X מזונות נוספים עבור מדור לבת המשותפת, ולא להגביל בזמן את זכותה של הנתבעת לגור בדירה.




אשר על כן, אני קובע כי הנתבעת הינה בעלת זכות דיירות מוגנת בכל הדירה.




השימוש בגג ובחצר

טענת התובעים לפיה הנתבעת מפרה את הסכם השכירות בכך שהיא נועלת את השער לחצר איננה במקומה, משום שבעניין זה כבר פסק כב' השופט מילנוב שהחצר הינה חלק מהמושכר וכי השער שבו מדובר כבר היה קיים עובר לכריתת הסכם השכירות בין בני והלן X לבין התובעים (ראו – נספח ד' לכתב התביעה). קביעתו של כב' השופט מילנוב מהווה מעשה בית דין.



טענת התובעים לפיה הנתבעת משתמשת בגג העליון של המושכר ומאחסנת חפצים בחצר, כל זאת בניגוד לפסק דינו של כב' השופט מילנוב, לא הוכחה. התובעים לא הציגו שום תמונה או דו"ח חקירה פרטית אשר ילמדו כי הנתבעת משתמשת בגג או מאחסנת חפצים בחצר. לעובדה זו יש משמעות מיוחדת מפני שהעד מטעם התובעים – עו"ד אהרון ברוכין – ציין כי הוא צפה בגג מבתים סמוכים, ולמרות זאת, לא נשמע מפיו הסבר מדוע הוא לא צילם את אשר ראה. חסר ראייתי זה בולט על רקע העובדה שבהליך הקודם שהתקיים בפני כב' השופט מילנוב טרחו התובעים להציג תמונות. עו"ד ברוכין גם לא מסר הסבר משכנע לשאלה כיצד הוא ראה שהנתבעת מאחסנת חפצים בחצר אם כטענתו, בתצהירו מיום 17/02/08, הנתבעת נועלת את השער לחצר דרך קבע באופן שאיננו מאפשר צפייה על הבית.




סירוב לאפשר ביקור במושכר

על פי סעיף 4 להסכם חייבת הנתבעת לאפשר לתובעים לבקר במושכר "במשך שעות היום כדי לבדוק אם תנאי חוזה זה מקויימים". עו"ד ברוכין טען בעדותו כי הנתבעת סירבה לאפשר לו לבקר בנכס פעמים רבות לפני הגשת התביעות וגם לאחר הגשתן. עדותו של עו"ד ברוכין לגבי הסירוב לאפשר ביקורים עוד לפני הגשת התביעות איננה משכנעת כלל ועיקר, מפני שאין לו שום תיעוד כתוב לגבי פניותיו לנתבעת לאפשר לו להיכנס לנכס. לעובדה זו יש משמעות מיוחדת בהביאי בחשבון את העובדה שעו"ד ברוכין יודע היטב, מתוקף מקצועו והכשרתו, ומתוקף ההליכים הרבים שניהל בעניין המושכר, מה רבה חשיבותו של תיעוד ההפרות.
אשר לתקופה שלאחר הגשת התביעות, בתקופה זו נדון נושא הביקורים בבית המשפט וטוב שכך, לנוכח היחסים הרעועים בין הצדדים. ויודגש, אינני סבור שהנתבעת הפרה את ההסכם בכך שביקשה את הכרעת בית המשפט בנושא הביקורים, שכן עו"ד ברוכין ביקש לבקר במושכר עם אדריכל ושמאי וכן לצלם אותו מבפנים ומבחוץ, דרישות שאין להן ביסוס בסעיף 4 להסכם.



סעד מן הצדק

למעלה מן הצורך אציין כי גם אילו הייתי משתכנע שהנתבעת הפרה את הסכם השכירות אזי הייתי נותן לה סעד מן הצדק בכפוף לפיצוי כספי לא גבוה. מדובר בדירת מגוריה היחידה של הנתבעת שהיא אם חד הורית לבן צעיר ולבת בגיל 20. טענתה של הנתבעת לפיה מצבה הכלכלי איננו משופר לא נסתרה. העובדה שהנתבעת עובדת בחנות נעליים ושיש לה די ממון כדי לשלם את שכר טרחתו של בא כוחה אין בהן כדי ללמד שהיא בעלת אמצעים. ההפרות המיוחסות לנתבעת אינן חמורות ויש להזכיר כי היא קיבלה את הדירה מבני X אשר שילם דמי מפתח לתובעים. כל הנסיבות הללו מצדיקות מתן סעד מן הצדק.



סוף דבר

התוצאה היא שהתביעות על כל ראשיהן נדחות. בקביעת סכום ההוצאות יש להביא בחשבון כי התובעים הגישו נגד הנתבעת שלוש תביעות שאת הדיון בהן לא ניתן היה לאחד כבר בראשית ההליך.



אשר על כן, אני פוסק כי התובעים ישלמו לנתבעת את הוצאותיה בסך של 3,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך של 22,000 ₪.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. דיני הגנת הדייר

  2. תיקונים במושכר

  3. דייר נדחה

  4. דייר נגזר

  5. עזיבת דייר מוגן

  6. פינוי דייר ממשיך

  7. שוכר משנה דייר מוגן

  8. אי קיום אסיפת דיירים

  9. דייר מוגן שימוש בחצר

  10. פינוי דייר מוגן מחנות

  11. הגנת הדייר אחזקת הבית

  12. דייר מוגן בעסק שנפטר

  13. פינוי דייר מוגן בעסק

  14. דייר מוגן נגזר ונדחה

  15. בן של דייר מוגן שנפטר

  16. זכות דיירות מוגנת בצריף

  17. חוק הגנת הדייר - נטישה

  18. נכדה של דייר מוגן שנפטר

  19. דייר מוגן שזנח בן זוגו

  20. סעיף 20 לחוק הגנת הדייר

  21. מעבר דייר מוגן לבית אבות

  22. שינויים במושכר דייר מוגן

  23. פיצוי על פינוי דייר מוגן

  24. זכויות נכדים של דייר מוגן

  25. בן זוג של דייר מוגן שנפטר

  26. פטירת דייר מוגן לפני פינוי

  27. העברת זכויות של דייר מוגן

  28. פינוי משפחת דייר מוגן מחנות

  29. פינוי דייר מוגן לצורך קיומי

  30. פינוי בני משפחה של דייר מוגן

  31. האם עובר יכול להיות דייר מוגן

  32. חוק הגנת הדייר - רקע היסטורי

  33. פינוי דייר מוגן בגלל שיפוצים

  34. נכד של דייר מוגן שהוריו בחיים

  35. דייר מוגן שלא שילם דמי שכירות

  36. פינוי דייר מוגן מעסק בשל נטישה

  37. דמי שכירות דיירים מוגנים בחנות

  38. פינוי דייר מוגן שלא משלם שכירות

  39. זכויות דייר ממשיך בדיור הציבורי

  40. התנתקות דייר ממערכת מיזוג מרכזית

  41. תביעה לפינוי דייר מוגן בתל אביב

  42. זכויות קרובי משפחה של דייר מוגן

  43. מועד פינוי דייר מוגן לאחר פסק דין

  44. החלפת מנעול לדייר מוגן ללא התראה

  45. פינוי דייר מוגן - שינויים במושכר

  46. גובה דמי שכירות של דייר מוגן בעסק

  47. הגדרת ''בעל בית'' בחוק הגנת הדייר

  48. דייר מוגן בחנות בבית קרקע בתל אביב

  49. תחולת חוק הגנת הדייר על תוספת בניה

  50. ויתור על חוק הגנת הדייר בשטר משכנתא

  51. פינוי דייר מוגן שלא משלם מיסי עירייה

  52. דמי שכירות גבוהים מהמוסכם לדייר מוגן

  53. פינוי דייר מוגן לצורך תיקונים בדירה

  54. פינוי דייר מוגן עקב קבלת רישיון בניה

  55. זכויות בן זוג דייר מוגן שעזב את הנכס

  56. פסק דין הצהרתי לגבי ירושה מדייר מוגן

  57. דירה בבעלות דייר ממשיך שגר בה דייר מוגן

  58. תביעה לתשלום דמי שכירות נגד דייר ממשיך

  59. הכרה כ"דייר ממשיך" ערעור לבית המשפט העליון

  60. צמצום היקף תחולתו של חוק הגנת הדייר בפסיקה

  61. פינוי דייר מוגן שמשכיר את הדירה בשכירות משנה

  62. פירוק שיתוף בדירת מגורים בן זוג של דייר מוגן

  63. התיקונים שבעל הבית חייב לבצע לפי חוק הגנת הדייר

  64. תניית ויתור על הגנות של סידור חלוף או דיירות מוגנת

  65. האם רכישת זכויות דיירות מוגנת בחנות כוללת את החצר ?

  66. תביעה לפנות דייר מדירה ציבורית בה התגוררה אימו המנוחה

  67. האם נרכשו זכויות בהתאם לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי

  68. עתירה כנגד החלטה שלא למכור דירה בדיור הציבורי בתנאי מבצע

  69. דייר מוגן: מספיק שהיה מקום אחר להתגורר בו כדי לשלול את זכאותו

  70. תביעה לפנות בני זוג הרשומים כנשואים, מדירה אשר הושכרה בשכירות בדיור הציבורי

  71. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון