קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכות לעכב סחורה: הרקע לתביעה: 1. עניינה של התביעה שלפניי, בתביעה תשלום בגין אספקת שירותי לוגיסטיקה ושינוע. התובעת סיפקה שירותי לוגיסטיקה ושינוע לנתבעת, שעוסקת ביצור ומכירה של גופי תאורה. לטענת התובעת, לא שולמה לה התמורה בגין שירותי השינוע בעבור חודשים מאי-יוני-יולי-אוגוסט, בשנת 2007. התובעת עותרת, איפוא, לחיוב הנתבעת בתשלום בגין השירותים שסיפקה לנתבעת בין החודשים מרץ עד אוגוסט 2007. סכום התביעה הועמד על סך 506,331 ₪. טענות התובעת: 2. במהלך חודש ינואר 2007, פנתה הנתבעת אל התובעת לקבלת הצעת מחיר לאספקת שירותי הפצה והובלות. הצעת המחיר שערכה התובעת נידונה במסגרת פגישה בין הצדדים. לאחר שגובשו ההסכמות בין הצדדים, העבירה התובעת הצעת מחיר עדכנית, אשר תוכנה היווה בסיס להתקשרות בין הצדדים. 3. על פי הסכמת הצדדים, החלה התובעת לספק לנתבעת שירותי הפצה בחודש מרץ 2007. במסגרת השירות, הוצב במחסני הנתבעת נציג מטעם התובעת אשר היה אחראי על העמסת הסחורה על המשאיות, פיזור הקווים והפעלת המלגזות במחסנים. כך, הוסכם, שהנתבעת תשלם עבור השירותים על בסיס "שוטף + 60" ביום ה- 10 לכל חודש. 4. אליבא התובעת, היא סיפקה לנתבעת שירות לשביעות רצונה המלא וכפועל יוצא מכך גדל היקף עבודתה של הנתבעת עימה. כך, מידי חודש העבירה התובעת לנתבעת חשבוניות המפרטות את כל ההובלות אשר בוצעו באותו חודש. החשבוניות הועברו לבדיקת מנהל התפעול במחסן הנתבעת, שאישר בכתב ידו את המפורט בחשבוניות. 5. הנתבעת נמנעה מלשלם בגין מלוא השירותים שסיפקה לה התובעת. כך, על פי החשבוניות אשר הוצאו לנתבעת בפריסת חודשי העבודה, הנתבעת נמנעה מלשלם לתובעת את הסכומים הבאים: סך 5,179 ₪ בגין חודש אפריל 2007; סך 147,943 ₪ בגין חודש מאי 2007; סך 143,242 ₪ בגין חודש יוני 2007; סך 159,575 ₪ בגין חודש יולי 2007; סך 84,725 ₪ בגין חודש אוגוסט 2007. 6. הנתבעת נמנעה מלשלם בגין השירותים אף לאחר פניותיה של התובעת בעניין ואף לאחר שנערכה פגישה בין הצדדים, במסגרתה הוסכם שכתנאי להמשך אספקת השירותים ישולמו "חובות העבר" של הנתבעת. אלא מאי, שביום 19.8.07 נמסר לתובעת, על ידי סמנכ"ל התפעול בנתבעת (מר ביידא), שאין בכוונתה לשלם את "חובות העבר". בכך, הפרה הנתבעת, באופן חד צדדי, את ההסכם עם התובעת. 7. משכך, פעלה התובעת ביום 20.8.07 ועיכבה סחורה שנלקחה להפצה באותו היום ממחסניה של הנתבעת. עוד באותו היום, שלחה התובעת אל הנתבעת התראה לפני תביעה, במסגרתה נדרשה הנתבעת לשלם את כלל הכספים המגיעים לתובעת. כן נמסר לנתבעת, שהסחורה שעוכבה מוחזקת כערובה לתשלום הכספים וההוצאות שיהיו כתוצאה מאחסון הסחורה על ידי התובעת. 8. חרף הודעותיה של התובעת, נמנעה הנתבעת מתשלום חובותיה לתובעת. משכך, יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך 439,656 ₪ בגין שירותיה בחודשים מרץ עד אוגוסט 2007 וכן סך 66,675 ₪ בגיו הוצאות מימון, הלוואה ואחסון בהן נשאה התובעת, בעקבות מחדליה של הנתבעת. טענות הנתבעת: 9. הנתבעת הינה חברה ותיקה המנהלת עסק של ייצור גופי תאורה על פני למעלה מ- 30 שנה. התובעת, אשר הייתה בראשית דרכה העסקית, הציגה לפני מנהליה של הנתבעת מצגים בדבר איכות שירותיה, במטרה להתקשר עם הנתבעת בהסכם ארוך טווח. במסגרת המשא ומתן בין הצדדים, נדונו אפשרויות העברת כל פעילות השינוע בנתבעת לגורם חיצוני. חרף זאת, מעולם לא הגיעו הצדדים להסכמה בדבר עלות השירותים וממילא הצעת המחיר שהעבירה התובעת מעולם לא אושרה בכתב על ידי הנתבעת. 10. חתימותיו של מנהל התפעול בנתבעת על גבי החשבוניות אינן מעידות על כך שהנתבעת נתנה את הסכמתה לעניין עלות שירותיה של הנתבעת, שכן, עניין עלות השירותים הצריך את הסכמתו של מנכ"ל הנתבעת, מר שאלתיאל אודי. לא זו אף זאת, על פי מצגיה של התובעת, היה ברור לנתבעת שהעלות החודשית של שינוע מכלול מוצריה תעמוד, לכל היותר, על סך 100,000 ₪. על בסיס מצגים אלה, הסכימה הנתבעת שהתובעת תתחיל לספק לה את שירותיה. 11. הואיל וההתקשרות בין הנתבעת לתובעת לא סוכמה באופן מסודר, הרי שגם נוהל העבודה לא סוכם בצורה מסודרת. כך למשל, דו"חות הפעילות של התובעת לא הועברו להנהלת החשבונות של הנתבעת ולא היה כל גורם מוסמך אשר יכול היה לאשר את חשבונותיה של התובעת. חרף זאת, בגין שני חודשי העבודה הראשונים, שילמה הנתבעת "כעיוורת" את כל חשבונותיה של התובעת במועדם. רק עת קיבלה הנתבעת לידיה את החשבון בגין חודש מאי 2007, אשר "קפץ" לסך 195,000 ₪, החלו להתעורר אצלה ספקות בדבר מהימנות הנתונים שהציגה לפניה התובעת. 12. הצדדים הגיעו, אחרי דין ודברים, להסדר גלובלי לפיו כלל פעילות השינוע של הנתבעת תועבר לידי התובעת כנגד תשלום חודשי בסך 95,000 ₪. משכך, העבירה הנתבעת סך 40,000 ₪ בגין חודש מאי 2007, וזאת לסילוק מלא של חובותיה כלפי התובעת. אלא שהתובעת החליטה לסגת מההסדר, תוך שהיא עומדת על כך שההסדר האמור יחול רק החל מחודש ספטמבר 2007. 13. התובעת, ללא כל התראה מוקדמת, פעלה באופן חד צדדי ושלא כדין בכך ששיתקה את פעילותה העסקית של הנתבעת בדרך של הפסקת השינוע והטלת עיכבון על הסחורה של הנתבעת. פעולה זו מצד התובעת, גרמה לנזקים אצל הנתבעת, ביניהם: אובדן סחורה בסך 330,000 ₪, עיכוב בהעברת סחורה ללקוחות וכתוצאה מכך קבלת תלונות רבות מלקוחות הנתבעת בסך 330,000 ₪, נזק בשל הצורך לייצר מחדש את הסחורה שנתפסה בסך 200,000 ₪, נזק למוניטין ולשמה הטוב של הנתבעת בסך 100,000 ₪. משכך, הנתבעת טוענת לקיזוז מלוא הפסדיה ונזקיה, כמפורט, מכל סכום שייפסק לחובת הנתבעת. דיון: זכותה של התובעת לקבלת הכספים בגין שירותי הלוגיסטיקה: 14. התובעת הינה חברה ישראלית המתמחה באספקת שירותי לוגיסטיקה ושינוע לגופים פרטיים ולחברות. הובלת סחורה נעשית באמצעות קבלני משנה וספקים המופעלים על ידה. הנתבעת הינה חברה המנהלת עסק של ייצור גופי תאורה. 15. בין הצדדים הוחלפו שתי הצעות מחיר לשירותי הפצה, שתספק התובעת לנתבעת. בתחילה, הועברה הצעה ראשונית. לאחר מכן, בתחילת חודש ינואר 2007, נמסרה הצעת מחיר שנייה, בזו הלשון: "א. קווי הפצה קבועים הפצת גופי תאורה בקווים יומיים מיבנה לשלושה אזורים מוגדרים בהתאם לדרישתכם: אזור הפצה גבולות אזור דוקאטו משאית משאית קבועה מרכז- יומי גדרה עד חדרה 700 1,250 1,250 דרום- יומי גדרה עד באר שבע 900 1,500 1,380 צפון- פעמיים בשבוע חדרה עד נהריה 900 1,500 1,380 " כמו כן, נקבע בהצעת המחיר ש"מחירי ההובלה למשאית קבועה הינם בתנאי שתוך חודש ימים מתחילת הפעילות כל קווי ההפצה עוברים לפיק אפ. במידה ולא יועברו במלואם יחויב מחיר משאית רגיל". בנוסף, נקבעו ה"הערות" כדקלמן: "1. הפצה בימי א'-ה'-בלבד. לא כולל יום שישי. [...] 4. תוספת נקודות מעבר לנ"ל באותו אזור תחייב תוספת מחיר לכל נקודה בסך 60 ₪ לנקודה ובלבד שניתן לבצע את החלוקה בשעות המבוקשות במסגרת הסבב הרגיל. [...] 6. 16. על פי גרסתו של מר בן צבי [סעיף 6 לת/1], הצעת המחיר הראשונה נדונה במסגרת פגישה שנערכה בינו לבין מר נועם ביידא. לאחר שהתנהל מו"מ בין הצדדים, תוקנה הצעת המחיר הראשונה, כפי שהדברים משתקפים בהצעת המחיר השניה כמפורטת לעיל [נספח ב' לת/1]. לאחר שסוכמו תנאי ההתקשרות, בין מר בן צבי לבין מר ביידא, החלה התובעת לשנע את הסחורה בעבור הנתבעת. 17. חיזוק לגרסתו של מר בן צבי, עולה מעדותו של מר נתי פרץ. מר פרץ שימש בזמנים הרלוונטיים לתביעה, כמנהל הפצה בנתבעת. גם מר שאלתיאל אישר בתצהירו, שמר פרץ היה מנהל המחסן והאחראי בנתבעת על שינוע הסחורה [סעיף 39 לנ/2]. מר פרץ זומן לעדות בעל-פה על ידי התובעת. 18. גם על עדותו של מר פרץ, מי שטיפל בהתקשרות מצד התובעת אל מול התובעת, היה נועם ביידא, הסמנכ"ל. יחד עם זאת, גם מר פרץ נטל חלק במספר ישיבות שנערכו עם נציגי התובעת. על פי גרסתו של מר פרץ, תחילת העבודה בין הנתבעת לתובעת היתה ניסיונית - "פיילוט". לאחר שגורמי הנתבעת נוכחו בעבודתה הרצינית של התובעת, החלו לעבוד עמה באופן שוטף: "היה פיילוט מסוים שערך כשבועיים פלוס מינוס, שהיתה הצעה שמר מיקי בא ואמר לנו, ואמר שנוביל לפי פר חבילה... כך זה (היה) עבד בהתחלה... כאשר ראינו שמדובר בחברה רצינית, אז מכרנו את כל המשאיות וקראו לתובעת לפגישה, נתנו להם בתחילה רכב אחד,... אחר כך התרחבנו עוד יותר ובשלב הסופי, אם איני טועה, זה היה לכל האזורים, לא היו הובלות חיצוניות... ברגע שהתחלנו לעבוד עם התובעת באופן שוטף רק התובעת היתה בתמונה, לחלוטין". [פר' עמ' 47, ש' 20-28] 19. כפי שעלה מעדותו של מר בן צבי, פרט לביצוע ההובלות בעבור הנתבעת, לכל רחבי הארץ, הציבה התובעת עובד מטעמה, בתפקיד "מנהל פרויקט". תפקידו של מנהל הפרויקט היה, לפקח על שינוע הסחורה ממחסני הנתבעת אל רשימת הלקוחות שהנתבעת מסרה לתובעת. בעלות שכרו של מנהל הפרויקט נשאה התובעת. 20. מר שאלתיאל, מנהל הנתבעת, אישר בתצהירו שתחילת הפעילות של התובעת בעבור הנתבעת החלה בחודש מרץ 2007. כעולה מתצהירו [סעיף 42-44 לנ/2], בחודשים מרץ ואפריל 2007, פעילות השינוע שביצעה התובעת הייתה הדרגתית והחשבונות שולמו על פי הדרישה שהוצגה מצד התובעת. 21. הנתבעת לא זימנה לעדות מטעמה את מר נועם ביידא, אשר שימש בתפקיד סמנכ"ל והוא זה שניהל את המו"מ עם התובעת. אי זימונו של עד כה משמעותי, בכל הנוגע למחלוקת בדבר ההסכמות שבין הצדדים, פועלת לחובתה של הנתבעת. 22. בנסיבות שהובאו לפניי - סיכום "מחירון" להובלת הסחורה, הצבת פרוייקטור מצד התובעת בחצרי הנתבעת, לצורך ארגון ההובלות והשינוע וביצוע חוזר ונשנה של הובלות על פני מספר חודשים - ברי כי נכרת חוזה בין הצדדים על דרך ההתנהגות. כריתת חוזה מסוג זה מעוגנת בסעיף 6(א) לחוק החוזים (חלק כללי). כך מובאים הדברים בספרה של ג. שלו (דיני חוזים, מהדורה שנייה, ירושלים, תשנ"ה, עמ' 132): "חוזה יכול להכרת בהתנהגות. על כן, הקיבול יכול שיהיה... גם במעשה לביצוע החוזה או בהתנהגות אחרת." וכך גם נפסק בבית המשפט העליון: "המעשה לביצוע החוזה או "ההתנהגות האחרת" - מקיימים, בעת ובעונה אחת את שני יסודותיו של הקיבול - הם מהווים תחליף להודעת הקיבול, והם ממלאים גם אחר הדרישה ל"גמירת דעת", בהעידם על כוונת הנתבע להתקשר עם התובע בהסכם ואף מהווים חלק מקיום ההסכם גופו". [ע"א 355/89 עיזבון המנוח ניקולא חינאווי ז"ל נ' מבשלת שיכר לאומית, פ"ד מו(2) 70, 75 (1992)] 23. אף אם לא נחתם חוזה בין הצדדים, עדיין נוצרה בין הצדדים התקשרות חוזית מחייבת. כפי ששנינו, התקשרות חוזית זו, יסודה בהצעת המחיר המתוקנת [נספח ב' לת/1]. הנתבעת קיבלה את הצעת המחיר בהתנהגותה, כקבוע בסעיף 6 לחוק החוזים (חלק כללי). 24. אני דוחה את טענות הנתבעת כאילו היא חויבה במחירים שלא הוסכמו או בגין הובלות שלא בוצעו. בהקשר זה, לצד גרסתו של מר בן צבי ולצד אי העדתו של מר ביידא, ניצבת עדותו של מר נתי פרץ, מי ששימש כמנהל ההפצה בנתבעת. העד מר פרץ אישר בעדותו לפניי, שהתובעת ביצעה את עבודות השינוע באופן מקצועי. העד מר פרץ אישר שלגורמי הנתבעת לא היו טענות כלל כנגד ביצוע עבודות השינוע על ידי הנתבעת. גם מר שאלתיאל אישר בתצהירו, שהתובעת פעלה כראוי: "לא אכחיש כי בשלב זה, התרשמנו לחיוב מביצוע העבודה על ידי פיק אפ וראינו בה בהחלט ספק ראוי לביצוע המשך כלל השינוע של החברה בכפוף כמובן להגעה להבנה בדבר עלויות..." [סעיף 48 לנ/2] 25. כפי שעלה מתצהירה של גב' אורלי עוז, אשר משמשת כמנכ"ל משותף ואחראית על הנהלת החשבונות בתובעת, החשבוניות שהנפיקה התובעת בגין ביצוע המשלוחים הועברו לבדיקתו של מר פרץ. על פי תצהירה של גב' עוז, לאחר שהחשבוניות הועברו לבדיקתו של מר פרץ נערכו ישיבות משותפות במסגרתם נערכה התחשבנות, כאשר על גבי החשבוניות נערכו תיקונים שונים בכתב יד. בסופו של ההליך חתם מר פרץ על החשבוניות ואישר אותן לתשלום. 26. לחיזוק גרסתה של גב' עוז, צורפו לתצהירה עותק החשבוניות, בגין ביצוע פעולות השינוע לחודשים מרץ - אוגוסט 2007, זאת כנספחים ג' עד ח' לתצהירה [ת/3]. החשבוניות מחודשים מרץ-אפריל 2007, נפרעו כנדרש. כפי שציין מר שאלתיאל בתצהירו, המחלוקת נתגלעה, החל מחודש מאי. אז כבר סיפקה התובעת לנתבעת את מרביתה המכרעת של עבודת השינוע. 27. עיון בחשבוניות לחודש מאי 2007 מלמד שהן אכן נבדקו על ידי נציגי הנתבעת, כפי שהעידה גב' עוז. כך, על גבי החשבוניות בוצעו תיקונים והתאמות שונות. בחלק מהחשבוניות בוצעה הפחתת סכומים כאשר על סכום המתוקן הוספה חתימה, אשר נחזית כחתימתו של מר פרץ [ראו לדוגמא נספחים ה' 14, ה' 12 ה' 10]. תהליך דומה נערך לגבי החשבוניות שהגישה התובעת לגבי פעילות השינוע בחודש יוני 2007. ניתן להיווכח מתוך התיקונים שנערכו על החשבוניות, שמר פרץ לא פעל על דעת עצמו באישורי החשבוניות. כך בנספח ו' 2 נרשם: "הוזמן טלפונית באישור נועם על ידי נתי ( - )". כך גם בנספחים ו' 4, ו' 5, ו' 6, אשר כולם נושאות חותמת של הנתבעת וחתימת מר פרץ, לאחר שערך תיקונים על גבי החשבוניות. הליך דומה בוצע על גבי חשבוניות שהוגשו בחודש יוני 2007 [נספח ז' לת/3]. יתירה מכך, לגבי חשבוניות אלה - ערכו הצדדים "דו"ח חודשי פיקאפ": דו"ח שכלל את ימי החודש, את איזורי צפון, שרון, דרום, ירושלים והובלות אחרות. בסוף כל יום עבודה אישר מר פרץ את ביצוע עבודת השינוע. דו"ח דומה קיים לגבי חודש אוגוסט 2007, עד לתאריך ה- 16.8.07. 28. העד מר פרץ אישר בעדותו לפניי, שהוא היה הגורם המוסמך להורות על ביצוע משלוחים והפעלת קווי הפצה. משהוצגו למר פרץ החשבוניות שצורפו כנספח לתצהירה של גב' עוז, הודה מר פרץ שהוא שאישר את החשבוניות וחתם עליהם. מר פרץ העיד כי החשבוניות הועברו לנועם ביידא. בשלב מסוים, כך על פי גרסתו של מר פרץ, מר נועם ביידא ביקש שהחשבוניות יפוצלו על מנת "שיהיה לו (לנועם) יותר קל להגיש את זה ככה לאודי (שאלתיאל)" [פר' עמ' 48, ש' 15-25]. 29. מר פרץ הודה לפניי, שהוא היה הגורם שמאשר הן את ביצוע ההובלה והן את מחירה. מר פרץ הציג לפניי נהלי העבודה ברורים ומסודרים, כאשר הוא הגורם המפקח והמאשר של עבודות הלוגיסטיקה שביצע התובעת בעבור הנתבעת. 30. למרות ניסיונותיו של מר שאלתיאל בחקירתו הנגדית להציג את מר פרץ כ"מלגזן", התרשמתי שמר פרץ אכן שימש בתפקיד כאחראי הלוגיסטיקה בנתבעת. מר פרץ אישר את ביצוע המשלוחים ואת מחירם מתוקף תפקידו בנתבעת. 31. התרשמתי לחיוב מעדותו של מר פרץ. התרשמתי שמר פרץ מציג את העובדות כהווייתן. התרשמתי שמר פרץ אינו מציג "גרסה נקמנית" כנגד הנתבעת. גרסתו של מר פרץ עולה בקנה אחד עם ראיות חפציות שהוגשו לפניי - חשבוניות וטבלאות שאושרו בחתימתו ונעשו ב"זמן אמת". 32. גרסתו של מר פרץ, אשר שימש בתפקיד בכיר יחסית אצל הנתבעת, עולה בקנה אחד עם גרסתו של מר בן צבי אודות ההסכמות בינו לבין נציג הנתבעת מר נועם ביידא. גרסתו של מר פרץ עולה בקנה אחד עם גרסתה של גב' עוז לגבי ההתחשבנות בדבר שירותי השינוע ועם הראיות החפציות, אותן סקרתי לעיל. 33. בנסיבות אלה ומהטעמים אותם פירטתי לעיל, אני קובע שהצדדים פעלו מספר חודשים על יסוד ההסכמות שנקבעו בהצעת המחיר לשירותי ההפצה אשר שלחה התובעת לנתבעת. לנוכח החשבוניות המאושרות שהוצגו לפניי ובהיעדר כל ראיה אחרת מצד הנתבעת, אני קובע שכל עבודות השינוע להן טענה התובעת בוצעו כנדרש. 34. כפי שעלה מעדותו של מר פרץ, הוא אישר את דרישות התשלום של התובעת. האישור של מר פרץ מטעם הנתבעת, לא נעשה כלאחר יד, אלא שמר פרץ בחן את החשבוניות בשיתוף נציג התובעת. רק לאחר מכן, מר פרץ אישר את החשבוניות לתשלום. כפי שציינה גב' עוז בעדותה לפניי: "הגשנו חשבוניות מפורטות קיבלנו תשלומים מפורטים, קיבלנו תשלומים בזמן לא ראינו צורך להחתים על הסכם". [פר' עמ' 16, ש' 11-12] 35. גב' עוז הסבירה שבחודש מאי 2007 נדרש סכום גבוה יותר, לאור הגדלת היקפי העבודה. גם מר פרץ בחקירתו הנגדית הסביר שהיקפי העבודה גדלו מאוד. עוד הסביר בעדותו שהתובעת נדרשה לבצע הובלות נוספות, אשר ייקרו מאוד את היקף העבודה: "אם נניח שהיה בסיס חודשי. אני יכול להוסיף לו בדרך שיחזור מחיפה, תיכנס מפה תביא לי לפה. תחזיר לי מהלקוח הזה לפה. תמיד יש עלות נוספת אם תגיע לעלות כללית של פלוס מינוס 100,000 ₪, תוסיף לזה להביא משטח לפה ולשם תעשה לי פה, יש לזה עלות של כסף." [פר' עמ' 55, ש' 31-33] 36. מהראיות שהובאו לפניי עולה, שהנתבעת החלה לעבוד עם התובעת כנותן שירות מרכזי ובלעדי בתחום הלוגיסטיקה. על פי עדותו של מר פרץ, הנתבעת מכרה את ארבעת המשאיות שהיו ברשותה. משכך, אני מקבל את הסבריו של מר פרץ ואת האמור בתצהירה של גב' עוז שלא נסתר, כי בחודשים מאי, יוני, יולי ואוגוסט 2007, חלה עליה של ממש בהיקף ביצוע עבודות השינוע. בהתחשב בכך, שמרבית חשבוניות התובעת אושרו על ידי הגורם המקצועי בנתבעת, אני קובע שהתובעת אכן זכאית לסכום המצטבר של החשבוניות שאושרו כמפורט בסעיף 10 לתצהירה של גב' עוז בסך 439,656 ₪. 37. מר שאלתיאל טען בתצהירו ואף בחקירתו הנגדית, כי הוא לא אישר את הסכומים המבוקשים על ידי התובעת, בגין ביצוע ההובלות. לגרסתו הסיכום שנערך עם מר בן צבי הוא ביצוע הובלות גלובליות לפי מחירון של 25,000 ₪ למשאית לכל חודש, ובמצטבר, לפי ארבע משאיות סך 100,000 ₪, כתשלום גלובאלי לחודש. יחד עם זאת, בהמשך חקירתו הנגדית עולה שאין מדובר בהסכמה משותפת, אלא במעין ציפייה של מנהל הנתבעת, בינו לבין לעצמו: "...לא מענין אותי בחשבונית, כמה זמן עבדה אצלי המשאית כפול 25 שתים ורבע משאיות. אני בדקתי עד התאריך עד לפני שהם התחילו להעלים את הסחורה ולגנוב אני בדקתי המשאית בפועל עבדה וסיפקה את הסחורה שלנו ועשיתי את החשבון 25 אלף למשאית כפול התקופה". [פר' עמ' 39, ש' 25-28] 38. אם סבר מר שאלתיאל, מנכ"ל הנתבעת, שמחירי התובעת מופקעים, או שהתובעת גובה שכר שאינו הולם את המקובל בשוק, היה באפשרותו לסיים ההתקשרות העסקית עימה לאחר ההזמנה הראשונה, או לכל המאוחר, כשבדק את החשבוניות שהוגשו לתשלום, מייד בסוף החודש. זה המקום לציין, מר שאלתיאל העיד לפניי, שהנתבעת עבדה עם ספקים שונים, על כן היה בידה הידע והניסיון לאמוד את מחירי התובעת ולהחליט אם לאשרם אם לאו. אין הדעת סובלת כי כעת, לאחר שהתובעת סיפקה לה שירותי הובלה על פני חודשים, היא תחליט לפתע שמחירי ההובלה גבוהים יתר על המידה ותסרב לשאת בתשלומים שאושרו על ידי נציגיה, הסמנכ"ל ביידא ואחראי ההפצה מר פרץ. דברים נכוחים אמר מר פרץ, כשעומת בחקירתו הנגדית, עם אי ביצוע התשלומים על ידי מנכ"ל הנתבעת: "ש. אצל אודי שאלתיאל נוצרה הפתעה גדולה ביותר עם קבלת החיובים של התובעת. ת. הוא ידע על החודש השני על ה- 158,000 ₪. הוא יכול היה להגיד לנו אל תמשיכו, יכול היה לפטר אותי ולומר לי לך הביתה, ויכול היה לפטר את נועם, מדוע הוא לא עשה את זה [פר' עמ' 57 ש' 20-22] ניתן להקיש לענייננו, מהדברים שנקבעו על ידי בית המשפט העליון בע"א 290/80 ש.ג.מ חניונים בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 633, 647 (1983): "אם נכנס אדם לתוך מספרה, מתיישב בכיסא ונותן לספר לטפל בשערות ראשו, הרי יש לראותו כאילו קיבל את הצעת הספר ונקשר קשר חוזי בין השניים, ואין נפקא מינה, אם יתברר, כי לא היה בכוונת אותו אדם לשלם עבור התספורת. הוא הדין ביחס לאדם הנכנס לרכב ציבורי, בו אין התשלום מתבצע מראש, ואשר אין ביכולתו או ברצונו לשלם את דמי הנסיעה.... העובדה, שהאדם הנהנה משירות מסוג זה אינו מתכוון, מסיבה זו או אחרת, לשלם את המחיר הנאות, אינה משחררת אותו מהתחייבות חוזית לשלם עבור השירות. קובעת המשמעות של התנהגות הצדדים מבחינה משפטית-נורמטיבית, ולא הפירוש הסובייקטיבי, אותו הצדדים או אחד מהם נותנים למהותה של התקשרות זו". כפי שעלה מהעדויות שלפניי, מר שאלתיאל לא היה שותף לגיבוש ההסכמות מצד הנתבעת, אלא מר נועם ביידא, אשר כאמור לא הובא לעדות לפניי. כפי שכבר קבעתי, הצדדים נהגו לאורך מספר חודשים על פי ההסכמות שגובשו. אין מדובר בפעילות חד פעמית. אין מדובר בפעילות מסחרית ערטילאית ובלתי קונקרטית. נהפוך הוא, מדובר בפעילות מסחרית חוזרת ונשנית. כל יום מחדש בוצעו הובלות במחיר נתון. הן ההובלות והן המחירים אושרו על ידי גורמי הנתבעת. הנתבעת לא פעלה כנגד אותם גורמים ולא נקטה כנגדם הליכים משפטיים, כאילו פעלו בחוסר סמכות ובניגוד להרשאה. 39. זאת ועוד, התובעת נעזרה בקבלני משנה לביצוע ההובלות. התובעת הסתמכה על הצעת מחיר בכתב שמסרה לסמנכ"ל הנתבעת ובה פורטו המחירים הנדרשים לכל הובלה והובלה [נספח ב' לת/2]. התובעת הסתמכה על החשבוניות שאושרו על ידי גורמים מוסמכים בנתבעת. 40. החשבוניות הוגשו לגורמי הנתבעת בסמוך לביצוע העבודות. אם אכן המחירים שהוסכמו על גורמי הנתבעת לא היו מקובלים על המנכ"ל, מר שאלתיאל, הוא היה רשאי להפסיק את ההתקשרות, תוך כדי הודעה מראש של פרק זמן סביר. כזו לא עשה. 41. הרושם המתעורר מדרך הילוכה של הנתבעת, עת התכחשה לביצוע התשלומים הוא, שהנתבעת הפעילה מנוף של לחצים על התובעת, על מנת שזו תוותר על דרישותיה הכספיות. בהתכחשותו של מר שאלתיאל להסכמות שעל פיהן נהגו הצדדים לאורך מספר חודשים לא מבוטל, יש כדי חוסר תום לב בוטה. בכל אלה, יש כדי להביא לדחיית טענותיה של הנתבעת כנגד חיובה בעלות הובלת והפצת הסחורות על ידי התובעת. 42. סיכומו של דבר - אני קובע שהתובעת זכאית לתשלום בעבור שירותי השינוע והלוגיסטיקה שספק לנתבעת סך 439,656 ₪. הפעלת זכות העיכבון על ידי התובעת: 43. הנתבעת העלתה טענת קיזוז בגין נזקים שנגרמו לה כתוצאה מהפעלת זכות העיכבון על ידי התובעת. לטענתה, העיכבון בוצע שלא כדין: גורמי התובעת לקחו סחורה ממחסני הנתבעת לצורך ביצוע העיכבון וערכה של הסחורה שעוכבה עולה על גובה החוב בעת ביצוע העיכוב. עוד טענה הנתבעת לנזקים נוספים שנגרמו בגין אובדן תעודות משלוח ובגין פגיעה במוניטין. 44. כפי שקבעתי, בין הצדדים לתביעה דנן, נכרת הסכם מחייב. על פי תנאי ההסכם, התחייבה התובעת לשנע סחורה של הנתבעת אל לקוחותיה ברחבי הארץ ובכלל זה למסור ולאסוף תעודות משלוח בגין הסחורות ששונעו. 45. כפי שקבעתי לעיל, למרות אישור החשבונות שהוגשו לנתבע על ידי מר פרץ, הנתבעת לא פרעה את מלוא התשלומים בגין חודש מאי, שהיו אמורים להיות משולמים בתאריך 10.8.2007. הנתבעת ראתה לנכון לשלם לתובעת רק סך 147,943 ₪ בשיקים, שזמן פירעונם לתאריכים 15.8.07 ו - 25.8.07. הסכום ששולם היה נמוך ב - 47,923 ₪ מסך החשבוניות שאושרו על ידי מר פרץ במהלך חודש מאי [ס' 12 לת/3]. גם מר שאלתיאל, לא חלק על כך, שראה לנכון להפחית את סך החיוב לחודש מאי בסך "כ-40,000 ₪ בתוספת מע"מ" [ס' 48 לנ/2]. כפי שקבעתי, להפחתה זו לא הייתה הצדקה, לנוכח ביצוע עבודת השינוע על ידי התובעת ואישור הביצוע והמחיר על ידי גורמי הנתבעת, לאחר מכן. 46. זאת עוד, במועד ביצוע ההפחתה, בחודש אוגוסט 2007, נוכחה הנתבעת לדעת, שהסיכומים שנערכו על מר ביידא ומר פרץ, אינם מכובדים על ידי מנכ"ל הנתבעת, מר שאלתיאל. היה זה לאחר שהתובעת כבר ביצעה עבודות שינוע בהיקף רחב ביותר, בחודשים יוני, יולי וחלק משמעותי מחודש אוגוסט. 47. זה המקום לשוב ולהדגיש, לצורך ביצוע עבודות השינוע נעזרה התובעת בקבלני משנה מטעמה. הנתבעת אף העסיקה "פרוייקטור" שהוצב במחסניה של הנתבע, מתוך כוונה לרכז את עבודת השינוע ולפקח עליה. בכל אלה יש ללמד שהתובעת הסתמכה על ההסכם ועל תנאיו, נערכה בהתאם ובצעה את עבודות השינוי על פני מספר חודשים, תוך שהיא נחשפת למערכת התחייבויות בעל היקף כספי ניכר, כפועל יוצא מביצוע חיוביה כלפי הנתבעת. 48. דווקא בנקודה קריטית זו בחר מר שאלתיאל לנקוט עמדה בלתי מתפשרת, אל מול דרישות התובעת לתשלום שכרה. על פי תצהירו של מר בן צבי, שלא נסתר בחקירה נגדית, הוא הגיע למשרדי הנתבעת בתאריך 14.8.07, לאחר שנועם ביידא תיאם עבורו פגישה עם מר שאלתיאל. לאחר שהמתין ארבע וחצי שעות מחוץ למשרד, עזב מר שאלתיאל את משרדו בדלת האחורית [ס' 13 לת/1]. למחרת, נקבעה למר בן צבי פגישה עם מר הילל רבין ומר ביידא, שם נתבקשה התובעת לבצע את עבודות השינוע בשכר גלובאלי בסך 105,000 ₪ בצירוף מע"מ. על פי גרסתו של מר בן צבי, הנתבעת התנתה את תשלום חובות העבר, בכך שיסכים למתווה ההתקשרות החדש. לנוכח מצוקת התובעת היא נתנה את הסכמתה למתווה החדש בכפוף לתשלום חובות העבר, כאשר המחיר החדש לא יכלול משטחים, נמלים, ספקים, מיוחדים ואת חברת RMS [נספח ט' לת/1]. 49. למרות הסכמת התובעת, לגרסתו של מר בן צבי, הודיע לו מר ביידא, בתאריך 19.8.07, שהסכמת הנתבעת למתכונת ההעסקה החדשה מותנית בכך, שלא תהא מחויבת לשלם את חובות העבר. חובות אלה, כפי ששנינו, הינם בסך 439,656 ₪. 50. כאמור, הנתבעת לא זימנה לעדות את מר ביידא, הגם שגרסתו של מר בן צבי הייתה פרושה לפניה, בתצהירו. משכך, אני רואה לנכון לקבל את גרסתו של מר בן צבי, אודות שיחת הטלפון ממר ביידא, בה הלה מסר לו את עמדת המנכ"ל שאלתיאל בדבר אי- נכונותו לשאת במלוא שכרה של התובעת, שעמד באותה עת על סך 439,656 ₪ [וכן ראו פר' עמ' 13 ש' מיום 8.7.09 ש' 3-4]. 51. גם מר פרץ, בחקירתו הנגדית, חיזק מאוד את גרסת הנתבע, בדבר אי-נכונותו של מר שאלתיאל לשאת בשכרה של התובעת: "ש. האם נכון שהפיצוץ נוצר מזה שהנתבעת סירבה לשלם כסף לתובעת. ת. ברור שהנתבעת לא רצתה לשלם כסף. ש. מי בנתבעת לא רצה לשלם כסף. ת. אודי שאלתיאל......אודי שדיברנו בטלפון והיו לנו לא מעט שיחות, הוא אמר כביכול לא מוכן לשלם את הכסף הזה, איך הגענו לכאלה מימדים, ומה פתאום". [פר' עמ' 57 ש' 7-16] 52. לאור העדויות אותן סקרתי לעיל, אני קובע כי ביום 19.8.07 גילתה הנתבעת את דעתה, שאין בכוונתה למלא אחר חיוביה על פי ההסכם שנכרת בינה לבין התובעת, כקבוע בסעיף 17 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות"). 53. נוכח הודעתו של מר ביידא אודות עמדתו של מנכ"ל הנתבעת, בדבר אי תשלום שכרה של התובעת, פעלה התובעת לעיכוב הסחורה של הנתבעת: "...לאור חובות הנתבעת כלפיה עיכבה התובעת ביום 20/8/07 את הסחורות אשר נמסרו באותו יום להפצה". [ס' 17 לת/1] על פי עדותו של מר בן צבי, הגיעו ארבע המשאיות מטעם התובעת אל חצרי הנתבעת. הסחורה הועמסה על המשאיות לשם שינועה אל לקוחות הנתבעת. אז, עוכבה הסחורה בידי התובעת והובלה למחסן חיצוני. הפעלת זכות העיכבון בדרך זו, תוכננה על ידי התובעת יום קודם לכן [פר' מיום 8.7.09 עמ' 15 ש' 20-27]. עדותו של מר בן צבי מתיישבת גם עם עדותו של מר פרץ, בדבר האופן בו עוכבו הסחורות. מר פרץ העיד לפניי ש"העמסנו אחה"צ בשביל היום למחרת....לא יכול להיות דבר כזה, מה שאמר אודי, כאילו שלשה ימים לא חילקו סחורה" [פר' עמ' 50 ש' 19-27]. מר פרץ דחה את גרסתו של מר שאלתיאל, כאילו התובעת "צברה" סחורה שלושה ימים כדי לעכב מקסימום סחורה. אני מקבל את גרסתו של מר בן צבי, שעולה בקנה אחד עם גרסתו של מר פרץ, מי שהיה הגורם האחראי להפצה מצד הנתבעת. אני קובע, איפוא, שהסחורות הועמסו באופן שגרתי אחה"צ על מנת לשנע אותן למחרת היום, באמצעות התובעת. משכך, אני דוחה את טענת הנתבעת, כאילו הסחורה הגיעה לידי התובעת "בתפיסה חודרנית חד צדדית על גבול הגניבה" [ס' 22 לסיכומי הנתבעת]. 54. סעיף 19 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים התרופות"), קובע בזו הלשון: "קיבל הנפגע עקב החוזה נכס של המפר שעליו להחזירו, תהא לנפגע זכות עיכבון באותו נכס כדי תשלום הסכומים המגיעים לו מן המפר עקב ההפרה". 55. על מהותה של זכות העיכבון, עמד כב' השופט גרוניס בע"א 4588/06 אלוניאל בע"מ נ' עו"ד שי גרנות, כונס נכסים ואח', (ט.פ.) (2009): "על פי הסעיף, לנפגע מהפרת חוזה קיימת זכות עיכבון על נכס שקיבל עקב החוזה. החיוב המובטח על ידי העיכבון הוא כל סכום המגיע לנפגע עקב הפרת החוזה. בספרות נמתחה ביקורת על רוחב פרישתה של זכות העיכבון לנפגע מהפרת חוזה, אשר אינה מכילה דרישה לזיקה ספציפית בין הנכס מושא העיכבון לבין החיוב המובטח (ראו, נינה זלצמן עיכבון, 52-51 (1998) (להלן - זלצמן))." 56. הנה כי כן, בהיעדר זיקה ספציפית בין הנכס מושא העיכבון לבין החיוב המבוטח, פעלה התובעת כדין עת עיכבה תחת ידה את הסחורה שהועמסה על משאיות התובעת, לשם הובלתן ללקוחות הנתבעת ברחבי הארץ. הפעלתה של זכות העיכבון נעשתה, איפוא, מכוחו של סעיף 19 לחוק חוזים תרופות. 57. בעת הפעלת העיכבון, בתאריך 20.8.07, הייתה חייבת הנתבעת לתובעת סך כ - 47,000 ₪, זאת בהנחה שהשיקים שנמסרו לה וזמן פירעונם היה ליום 25.8.07, ייפרעו. יחד עם זאת, עובר להפעלת העיכבון, גילתה הנתבעת את דעתה כי אין בכוונתה לקיים את התחייבויותיה על פי ההסכם, היינו הפרתה של הנתבעת את ההסכם היתה צפויה. 58. על פי ההלכה הפסוקה, אין מניעה לעכב נכס או זכות, גם מקום בו מדובר בהפרה צפויה וגם מקום בו החייב חולק על חלק מהחיוב, כבנסיבות ענייננו: "במועד שבו היה על המערערת להשיב את הנכס המושכר גילה כבר המשיב את דעתו כי אין בכוונתו לשלם את יתרת דמי ההשתתפות. בנסיבות אלו, בנקודת הזמן בה חלה על המערערת חובה להחזיר את הנכס המושכר הייתה לכל הפחות הפרה צפויה של ההסכם ושל התוספת על ידי החברה. הפרה צפויה זו העניקה למערערת, שהחזיקה בנכס, זכות לעכב את הנכס המושכר (ראו, זלצמן, עמ' 169-167; דויטש, עמ' 248). העובדה שהמשיב חלק על קיומו של חיוב אינה מונעת את שכלול זכות העיכבון בגין חיוב זה (ראו, " 5095/93 .. " ' ... , " (1) 730, 738 (1995))." [ע"א 4588/06 אלוניאל בע"מ נ' עו"ד שי גרנות, כונס נכסים ואח', (ט.פ.) (2009)] 59. הגם שקבעתי כי התובעת הפעילה את זכות העיכבון מכוח סעיף 19 לחוק החוזים תרופות, אסבר את האוזן ואציין, כי גם מקום בו עסקינן בהפעלה זכות העיכבון מכוח חוק חוזה קבלנות, התשל"ד-1974 (להלן: "חוק חוזה קבלנות"), ניתן לעכב נכסים לנוכח קיומה של הפרה צפויה. רק לאחרונה נקבע על ידי בית המשפט העליון כהאי לישנא: "כפי שציין בית הדין, עכבון סטאטוטורי זה עניינו בחובות שמועד פרעונם הגיע וטרם נפרעו. כך מתבקש מהתיחסות סעיף 19 לעכוב נכס של "המפר", בגין "הסכומים המגיעים" (ולא "שיגיעו") עקב "ההפרה". כמו כן, ייכללו לעניין זה גם סכומים "שיגיעו" במצב של הפרה צפויה כמובנה בסעיף 17 לחוק התרופות, ולפיו "הפרה צפויה" מקימה לצד הנפגע את הזכות לאותן התרופות שהוא זכאי להם במקרה הפרה של ממש. ראו למשל א' זמיר בספרו חוק חוזה קבלנות: "זכות העיכבון נתונה לקבלן רק להבטחת חיובים שמועדם כבר הגיע… אולם, אם גילה המזמין את דעתו שלא יקיים חיוב מחיוביו, או שנסתבר מנסיבות העניין שלא יוכל או לא ירצה לקיימו (כאמור בסעיף 17 לחוק התרופות), זכאי הקבלן למכלול התרופות בשל הפרת חוזה גם לפני ההפרה האקטואלית, ובכלל זה לזכות העיכבון." (בעמ' 575)" [ע"א 6916/04 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה (ט.פ.) (2010)] 60. אני רואה לנכון לדחות את טענת הנתבעת, כאילו לתובעת לא היתה זכות לעכב את הסחורה מכוח חוק חוזה קבלנות, על יסוד חובות של חודשי שירות קודמים. טענה זו של הנתבעת אינה עולה בקנה אחד עם פסיקת בית המשפט העליון. כך, בפרשה אחת שנדונה בבית המשפט העליון, בה עיכבה חברת לוגיסטיקה סחורה של לקוחתהּ, קבע בית המשפט העליון כי לצורך הפעלת זכות העיכבון, עסקינן בעיסקה אחת ואין מניעה מלעכב טובין, שנמסרו לשינוע או אחסון, על יסוד חובות מחודשים קודמים: "נותן שירותים כגון דא, הקשור בחוזה ארוך טווח, שדרך קבע מגיעים אליו ויוצאים הימנו מאות ואלפי טובין של החייב - אם יידע כי בשחרור נכס שצבר החייב לגביו חובות, מוותר הוא למעשה על זכות העיכבון ביחס לנכסים אחרים שבבעלות החייב, ואשר הגיעו לרשותו מכוח חיוב הכרוך מהותית באותה עיסקה - יתומרץ לעכב את נכסי החייב, בכל עת שבה מסיבה זו או אחרת יחול עיכוב בתשלום. שאר הנושים, המכירים במערכת היחסים בין נותן השירותים לחייב, מודעים לכך שיתכן כי הנכס המצוי ברשותו של נותן השירותים יעוכב; "צדדים שלישיים בדרך כלל אינם יודעים בגין איזה חוב מעוכב הנכס על ידי נושה, וברור להם, כי במצב של עיכבון קיים סיכון באשר ליכולת שלהם להיפרע מהנכס. בנוסף הצדדים בוודאי יכולים היו להסכים לכך שהעיכבון החדש יחול בגין כל חיובי העבר, והסכמה זו, כאשר ההחזקה מועברת בפועל לנושה, היתה מקימה לטובתו זכות לעיכבון...... עם זאת, הגם שעסקינן בחוזה תקופתי, אין לקבוע מסמרות כי בידי נותן השירותים להפעיל את זכות העיכבון בגין חובות שהצטברו לחייב לאורך זמן ממושך. ככל שחולף הזמן, החוט הקושר את העיסקה כעיסקה אחת, הולך ונפרם. בענייננו פרק הזמן שחלף מהפרת החוזה עד לביטולו - נוכח טיבו ותכליתו - היה סביר בנסיבות של עיסקה מסוג זה. המשיבה פנתה ביום 18.8.02 למשביר על מנת שזו תשלם לה את התשלומים בגין פעילות פברואר, מרץ ואפריל אותה שנה - שהיו אמורים להתקבל אצל המשיבה בימים 31.5.02, 30.6.02 ו- 31.7.02 בהתאמה..... סוף דבר: נראה כי המדובר בעיכבון שבנסיבות היה לגיטימי ובעל נפקות, ובעיסקה שניתן לראותה כעיסקה אחת." [ע"א 5789/04 המשביר הישן בע"מ ואח' (בפירוק) נ' לוגיסטיקר בע"מ ואח', (ט.פ.) (2007)] 61. הואיל ולתובעת זכות חוקית לעכב תחת ידה נכסים של הנתבעת, שהגיעו אליה מכוח פעולתה כחברת השינוע וההפצה של הנתבעת, הרי שהתובעת פעלה כדין, עת עיכבה תחת ידה סחורה של הנתבעת, לנוכח אי תשלום חלק משכרה של התובעת ולנוכח גילוי דעתה של הנתבעת שאין בכוונתה לפרוע את התחייבויותיה על פי המוסכם. 62. הנתבעת טענה כי נגרמו למלאי המוחזק אצל התובעת נזקים של ממש. לטענתה, עקב התיישנות המלאי ועקב שינויי התקינה, איבד המלאי את ערכו. בנוסף, טענה הנתבעת כי עיכוב תעודות המשלוח גרם לה אף הוא נזק ניכר. 63. אחריותו של מעכב הנכס, מכוח סעיף 19 לחוק החוזים תרופות, הינה כשל אחריותו של שומר שכר, בתנאי סעיף 1 (ג) לחוק השומרים, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק השומרים"). יחד עם זאת, מאחר ומטרת ההחזקה בנכס אינה שמירה על הנכס, אלא להבטיח את פירעון החוב באמצעות העיכוב, חלים התנאים שבסעיף 2(ב) סייפא לחוק השומרים. היינו, אחריות התובעת לנזקים שנגרמו לטובין המעוכבים הינה פטור מאחריות אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו [נינה זלצמן, עיכבון, הוצאת רמות עמ' 280]. רמת אחריות דומה חלה גם מקום בו מופעלת זכות העיכבון מכוח חוק חוזה קבלנות [נינה זלצמן, עיכבון, הוצאת רמות, עמ' 283, 285-286]. 64. בענייננו, התרשמתי שהטובין המעוכבים מאוחסנים כנדרש [פר' עמ' 16 ש' 3-16]. אין טענה מצד הנתבעת שהטובים עצמם ניזוקו או אבדו. טענתה העיקרית של הנתבעת, היא שחלק מהתקנים השתנה ועל כן לא ניתן לשווק את הסחורה במצבה הנתון, אלא לאחר שיוחלפו בגופי התאורה רכיב שכונה "משנק" [עדות מר הלל רבין, פר' עמ' 34, ש' 25-31]. 65. מתוך עדותו של מר גוטמן, שהינו ראש מדור גופי תאורה במכון התקנים, עולה, שמחודש יולי 97', התקן לגופי תאורה לא השתנה [פר' עמ' 27 ש' 28]. מתוך חקירתו הנגדית של מר גוטמן, עולה שכמעט ואין חשיבות למימד ה"טריות" בגופי התאורה, למעט רכיב ה"קבל". מר גוטמן בחן גופי תאורה שהוצגו לפניו, מתוך אלה שעוכבו בידי התובעת, וציין כי באותן דוגמאות לא הוטבעו תאריכי ייצור. מר גוטמן בחן גוף תאורה בבדיקה ויזואלית, בחקירתו הראשית, וציין שקיימים בגוף התאורה ליקויים שפוסלים אותו לשיווק, מבחינת מכון התקנים [עדות מר גוטמן אבי פר' עמ' 26 ש' 7-10]. 66. הפועל היוצא מהעדויות שנשמעו לפניי, הוא שהתקן הישראלי לעניין גופי התאורה לא השתנה בשנים האחרונות. אם אכן גופי התאורה שעוכבו על ידי התובעת אינם ראויים לשיווק, הרי שלא ניתן לייחס זאת למעשי התובעת - גופי התאורה לא עמדו בתקן אף עובר לעיכובם על ידי התובעת. ממצא זה מתיישב עם תצהירו של מר שאלתיאל [ס' 92 לנ/2] בו מצוין, ש"במהלך השנה אחרונה" ביצעה הנתבעת התאמות שונות בהליך הייצור, על מנת שתקבל את תקן מכון התקנים. 67. בנסיבות אלה אני קובע שהתובעת לא הפרה חובת זהירות כלפי הנתבעת וממילא אין כל קשר בין העיכוב לאי ההתאמה של גופי התאורה לתקן הישראלי. אי התאמה לתקן הישראל הייתה קיימת עוד קודם להפעלת זכות העיכבון על ידי התובעת. קל וחומר, שאין התובעת אחראית לנזקי הנתבעת, לאור רמת האחריות הנמוכה, באופן יחסי, כקבוע בסעיף 2 (ב) סייפא לחוק השומרים. עוד אציין, שהשתכנעתי מעדותה של גב' עוז, שהפעלת העיכבון נעשתה בלית ברירה, מתוך תקווה ליצור לחץ ולהביא את מר שאלתיאל להידברות ישירה עימם [פר' עמ' 20 ש' 4-6]. עובדה היא שהתובעת הציעה לנתבעת, סמוך לאחר ביצוע העיכבון, להחזיר את הסחורה כנגד תשלום או להמירה בערובה אחרת [מכתב ב"כ התובעת מיום 3.9.07, נספח יג לת/3]. הצעה זו לא נענתה על ידי הנתבעת. בכך יש להביא למסקנה כי כל נזק, אם נגרם לנתבעת, נגרם עקב אחריותה המלאה. 68. הנתבעת טענה כנגד עיכוב תעודות המשלוח על ידי התובעת. גם דין טענה זו להידחות. אין מניעה שקבלן או נפגע עקב הפרת חוזה יעכב בידו מסמכים שהגיעו לידו. הפעלת זכות העיכבון על מסמכים מתיישבת עם תכליתה של זכות העיכבון - יצירת אמצעי לחץ על בעל הנכס לקיים את חיובו [איל זמיר, חוק חוזה קבלנות, תשל"ד - 1974, המכון למחקרי חקיקה על שם הרי ומיכאל סאקר, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשנ"ה-1994, בעמ' 561]. משקבעתי כי גם לגבי תעודות המשלוח הופעלה זכות העיכבון כדין, ממילא יש לדחות את הטענה לנזק בגין עצם העיכוב. 69. הואיל וקבעתי שהתובעת הפעילה את זכות העיכבון כדין, היא זכאית לשיפוי בגין הוצאותיה, כקבוע בסעיף 8(א) לחוק השומרים. התובעת הוכיחה לפניי, באמצעות תצהירה של גב' עוז, שהינה נושאת בעלות אחסון בסך השווה ל - 216 דולר בצירוף מע"מ לכל חודש וחודש של אחסון. סכום זה ליום הגשת התביעה עומד על סך 3,991 כולל מע"מ [סעיף 25 לת/3 ונספח יז לת/3]. הואיל וסכום זה הינו תולדה של הוצאות אחסון סבירות, הנני מחייב את הנתבעת בסכום זה. 70. התובעת טענה שנגרמו נזקים נוספים בגין הפרת ההסכם: עלויות ניכיון שיקים בסך 31,715 ₪, עלות הלוואה בסך 400,000 ₪ שנלקחה מהבנק בינלאומי הראשון בסך 14,000 ₪, עלות שכר הפרויקטור, שעבודתו הופסקה באופן פתאומי בסך 16,969 לפי חישוב של חודש וחצי [סעיף 25 לת/3, נספחים יד-יח]. 71. לאחר ששקלתי את טענות התובעת באשר לנזקים הנוספים, אני סבור כי דינן להתקבל כדלקמן: א. הוצאות ניכיון שיקים - לא שוכנעתי שהוצאה זו הינה הוצאה שנגרה עקב ההפרה. על כן אינני מקבלה. ב. הוצאות בגין הקמת הלוואה בסך 400,000 ₪ - אני סבור כי יש מקום לחייב את הנתבע בנזק זה, שכן מדובר בהוצאה שנגרמה עקב אי תשלום שכר החוזה במועדו. משכך, אני מחייב את הנתבעת לשאת בראש נזק זה בסך 14,000 ₪ ליום הגשת התביעה. ג. עלות שכר הפרוייקטור - לא שוכנעתי שהוצאה זו הינה הוצאה שנגרה עקב ההפרה. על כן אינני מקבלה. 72. לא מצאתי ממש ביתרת טענות הצדדים והן נידחות. 73. סוף דבר - התביעה מתקבלת בחלקה המכריע. הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך 457,647 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה. בנוסף תישא הנתבעת באגרת בית המשפט ושכר עדי התובעת, כפי שפסקתי. הנני מחייב את הנתבעת אף בשכ"ט ב"כ התובעת בסך 35,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין.סחורה