קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכות שימוש בלתי הדירה במקרקעין מכוח שנים: מבוא תביעה לסילוק יד. התובעת (להלן גם "העירייה") היא בעלת זכויות החכירה במגרש נשוא התביעה, המצוי בתחומי העיר חולון ומתואר בכתב התביעה (להלן גם "הנכס"). מטרת החכירה היא לצרכי ספורט בלבד. הנתבעת 1 (להלן גם "הנתבעת" או "העמותה") היא עמותה שמטרותיה הן פעילות ספורט לציבור תושבי האזור בו מצוי המגרש (מדובר בעיקרו של דבר בשכונת ג'סי כהן בחולון). הנתבע 2 (להלן גם "הנתבע") הוא מנהל העמותה. העמותה והנתבע מחזיקים בנכס נשוא התביעה. העמותה מנהלת בנכס פעילות ספורט, והנתבע מנהל את הפעילות האמורה ובנוסף לכך הוא גם מתגורר בחלק מהנכס. בתמצית, טענת העירייה היא כי בין שהעמותה פלשה לנכס מלכתחילה ובין שהורשתה להחזיק בו, הרי שממועד משלוח דרישת הפינוי נספח ב' לכתב התביעה המתוקן (28/5/2006) בוטלה הרשות ככל שהיתה ומאז חייבים הנתבעים לפנות את הנכס, אשר זכות הקניין בו מסורה לעירייה (וראו סעיף 3 למכתב הדרישה הנ"ל). טרם שאפרט את טענות הנתבעים ואדון בתביעה אציין כי אין למעשה חולק על כך שלפני העמותה הנתבעת פעלו בנכס עמותות קודמות (עמותת מכבי לזרוס חולון ואחריה עמותת מכבי ג'סי כהן חולון), ולפניה פעלה שם אגודת ספורט בשם א.ס. לזרוס. הנתבעת נרשמה והתאגדה ביום 10/12/1998. הנתבעת טוענת כי היא באה בנעלי העמותות והאגודה שקדמו לה, כיסתה את חובותיהן ו"ירשה" מהן את הזכויות להשתמש במגרש נשוא התביעה ולהחזיק בו. זכויות הצדדים בנכס היות וזכות הקניין (חכירה) של התובעת אינה שנויה במחלוקת, עובר לכתפי הנתבעים הנטל להוכיח כי הם זכאים להמשיך ולהחזיק בו חרף דרישת התובעת כי יפנו אותו. חרף העובדה שעיקר טיעוני הנתבעים בסיכומיהם מתמקדים בטענת "רשות בלתי הדירה", הרי שבשולי הדברים ולחלופין ביקשו הנתבעים כי אם ימצא בית המשפט שיש לפנותם מהנכס, יתנה את הפינוי בפיצוי על השקעותיהם וכן יעמיד לרשותם "פרק זמן ארוך", כלשונם, עד לביצוע הפינוי. בפתח הדיון יש לומר כי מכלול הנסיבות העולות מחומר הראיות מלמד כי העירייה ידעה היטב שהנתבעת היא המחזיקה בנכס ופועלת בו מאז הקמתה או בסמוך לכך, וכי היא עושה כן במקום ההתאגדות שקדמה לה. מצב זה התקיים לא רק בידיעת גורמים שונים בעירייה אלא אף תוך שהם מעורבים בדבר בצורות שונות, כמתחייב מתפקידיהם של ממלאי התפקידים השונים מטעם העירייה שבאו במגע עם הנתבעת ואנשיה. בנסיבות אלה נקודת המוצא של הדיון היא כי לפחות בכל הנוגע לעמותה הנתבעת, עסקינן במי שיש לראותה כבעלות רשות לגבי הנכס. אין טענה שתקופת הרשות נקצבה ולפיכך מדובר ברשות לתקופה שאינה קצובה, והשאלה היא האם ביטול (או סיום) הרשות על ידי העירייה נעשה כדין ומזכה את העירייה בקבלת פסק דין המחייב את הנתבעים לפנות את הנכס ולסלק ידם ממנו. רשות בלתי הדירה הכלל לגבי רשות במקרקעין לתקופה שאינה קצובה הוא, כי רשות כזו ניתנת לביטול (לטעמי נכון יותר לדבר על סיום הרשות ולא על ביטולה) בכל עת תוך מתן הודעה מוקדמת סבירה, אלא אם הוסכם אחרת. חריג לכלל זה נקבע בפסיקה, ועל פיו יש נסיבות בהן רשות לתקופה שאינה קצובה אינה ניתנת לביטול (או לסיום) כלל והרשות הופכת לבלתי הדירה. נסיבות כאלה הן חריגות ביותר (ע"א 588/81 ציזיק נ' הורביץ, ; ע"א 2836/90 בצר נ' צילוביץ). בשני המקרים הללו מדובר במקרקעין שברי הרשות בנו עליהם בית למגוריהם, על חשבונם, על בסיס מצג עליו הסתמכו שהרשות תהיה לעולם ועד. נסיבות אלה אינן מתקיימות בענייננו: אין המדובר בבית מגורים; המתקנים בנכס לא הוקמו, מראשיתם, על ידי ועל חשבון הנתבעים או מי מהם; ולא מצאתי שנעשה כלפיהם מצג מצד העירייה לפיו הרשות תעמוד בעינה לעולם ועד. יודגש כי ההכרה בקיומה של רשות בלתי הדירה חייבת להיות בגדר חריג נדיר משום שמשמעותה ריקון זכות הקניין של בעליה מעיקר תוכנה - הזכות להחזיק בנכס או לקבוע, במוקדם או במאוחר, מי יחזיק בו ובאילו תנאים. המשמעות היא שבר הרשות הופך לבעל זכות שהיא קניינית, או לפחות משיקה לקניינית, הן מצד תוכנה (זכות להחזיק) והן מצד תקופתה (לעולם ועד). ככלל, זכויות קניין במקרקעין חייבות ברישום שנועד לשרת בעיקר אינטרסים של ודאות, פומביות והסתמכות. יצירת זכות קניינית במהותה שאינה רשומה ואינה יכולה להירשם היא הזמנה לתקלות ול"תאונות משפטיות" שעלולות לפגוע בצדדים שלישיים תמי לב. אמנם הדין מכיר באפשרות דומה בהקשר של דיירות מוגנת לפי חוק הגנת הדייר, וכן מוכרות סיטואציות של "זכויות שביושר תוצרת ישראל" שיש להן סממנים קנייניים מסוימים, אולם דעתי היא שטעמי מדיניות כבדי משקל מחייבים זהירות מופלגת ביצירת מצבים נוספים של זכויות שיש להן מהות קניינית ברורה ומשמעותית מבלי שניתן לתת להן ביטוי ברישום. יתרה מכך: הקניית זכות קניין, ואף זכות שכירות לתקופה העולה על 5 שנים, במקרקעי עירייה, טעונה אישור רוב חברי מועצת העירייה ואישור שר הפנים (סעיף 188 לפקודת העיריות [נוסח חדש]). מקל וחומר שמתן זכות שימוש ללא תמורה וללא הגבלת זמן אינה יכולה להיות חופשית מאותן הגבלות המוטלות על עירייה בבואה להעניק זכות שכירות שהיא זכות שימוש מוגבלת בזמן ובתמורה, למשך יותר מחמש שנים, במקרקעיה. הכרה בקיום רשות בלתי הדירה במקרקעין של עירייה צריכה, לפיכך, להיות זהירה במיוחד, משום שיש בה עקיפה של כל ההליכים הקבועים בחקיקה ראשית לגבי הקניית זכויות קניין (ואף פחות מכך) במקרקעי עירייה. נזכיר גם כי מקרקעין של רשות מקומית הם "מקרקעי ציבור" כהגדרתם בסעיף 107 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, ומכח סעיף 113(ג) לחוק האמור לא חל עליהם סעיף 94 לחוק הנ"ל, המאפשר רכישת זיקת הנאה בהם מכח שנים. מכאן שהמחוקק ראה לנכון להבחין בין מקרקעין שאינם מקרקעי ציבור למקרקעי ציבור במובן זה שבמקרקעי ציבור, להבדיל ממקרקעין שאינם מקרקעי ציבור, לא ניתן לרכוש זיקת הנאה מכח שנים (שבמהותה היא זכות הנוצרת אך ורק משום שהתקיימה בפועל לאורך פרק זמן נתון). לטעמי, חל כאן הכלל של "קל וחומר": אם במקרקעי ציבור לא ניתן לרכוש זיקת הנאה מכח שנים, לא יתכן שיהיה ניתן לרכוש זכות חזקה לצמיתות (רשות בלתי הדירה) במקרקעין כאלה רק "מכח שנים", כלומר מחמת עצם ההחזקה בהם במשך תקופה כזו או אחרת בידיעת העירייה וללא התנגדות פעילה מצידה. הנתבעים מבססים חלק מטיעונם לרשות בלתי הדירה על העובדה שזכות החכירה של העירייה ניתנה לה אך ורק למטרה של קיום פעילות ספורט בנכס, פעילות שההתארגנויות שקדמו לה והיא אחריהן ביצעו בנכס הלכה למעשה. הנתבעת טוענת כי היא וקודמותיה הן שמנעו את פקיעת זכות החכירה של העירייה בזכות הפעילות שקיימו בנכס, התואמת ומגשימה את מטרת החכירה. אין מחלוקת על כך שמטרתה היחידה של החכירה היא אכן קיום פעילות ספורט בנכס, ואין מחלוקת שהנתבעת מקיימת מטרה זו (הגם שהעירייה טוענת כי חלק מפעילות הנתבעת מתבצע בכלל במגרש ספורט עירוני אחר, עובדה שגם הנתבע אישר את נכונותה, וכי היקף הפעילות של הנתבעת בנכס אינו גדול). השאלה היא האם יכולה הנתבעת לכפות על העירייה, מחמת עובדות אלה, את המשך החזקתה בנכס. לטעמי התשובה שלילית. קיום פעילות ספורט היא מטרת העמותה הנתבעת. העמותה לא עשתה כל חסד עם העירייה בכך שהשתמשה בנכס בדרך המגשימה הן את מטרת קיומה שלה והן את מטרת החכירה שהוענקה לעירייה בנכס. כל עוד מחזיקה הנתבעת בנכס מכח רשות שלטענתה קיבלה מהעירייה, היא חייבת לממש את החזקה הזו בדרך שאינה פוגעת בזכות החכירה של העירייה ולו משום שחייבים לקרוא לתוך הרשות תנאי מכללא לפיו הרשות תופעל ותיושם בדרך שאינה פוגעת בזכותו של נותן הרשות בנכס, והדברים מובנים מאליהם. הנתבעת גם אינה עושה כל חסד ואינה מיטיבה עם איש כאשר היא פועלת למימוש מטרותיה כעמותה. כל זאת במבט הצופה פני עבר. כאשר מבטנו צופה פני עתיד, לא ניתן לקבל טיעון שמשמעותו היא כי העמותה הנתבעת יכולה לכפות על העירייה את המשך המצב הקיים בנימוק שבכך היא משרתת את האינטרסים של העירייה עצמה בנוגע לזכויותיה בנכס. העירייה היא המופקדת על הגדרת האינטרסים שלה ועל קביעת הדרכים לקידומם ולמימושם. כך לגבי אינטרסים ברכוש שבתחומו של המשפט הפרטי (בכפוף לכך שעירייה היא מטבעה גוף דו-מהותי, נתון שיש בו כדי להשפיע על אופן התנהלות העירייה גם במרחב של המשפט הפרטי). כך גם לגבי האופן בו ממלאת העירייה את תפקידיה הציבוריים המובהקים ובהם קידום פעילות פנאי, לרבות פעילות ספורט, לתושבי העיר בגילאים שונים ובחלקים שונים של העיר. החלטות העירייה בשני המישורים נתונות לפיקוח ולביקורת ציבורית בכמה רבדים: מועצת העיר הכוללת את נבחריו של ציבור התושבים; סמכויות משרד הפנים ושר הפנים (וכבר הצבענו על הוראות סעיף 188 לפקודת העיריות בהקשר להקניית זכויות במקרקעי העירייה); ביקורת פנים (שקיומה בעירייה מחויב על פי חוק); מבקר המדינה; ובנוסף לכל אלה קיים גם המנגנון הבלתי פורמאלי אך החשוב, ולעיתים גם רב העוצמה, של התקשורת ודעת הקהל. יש להותיר בידי העירייה והעומדים בראשה את החופש המלא להחליט אם ברצונם בכלל להוסיף ולהחזיק בזכויות החכירה בנכס, ואם כן - כיצד ובאמצעות מי ברצונם לפעול בו בהתאם למטרת החכירה, וכיצד ובאמצעות מי הם מוצאים לנכון לדאוג לפעילות פנאי וספורט לאותה אוכלוסיה הפעילה כיום במסגרת העמותה הנתבעת. חזקה על מגוון מנגנוני הפיקוח והביקורת שפורטו לעיל כי יעשו מלאכתם נאמנה ביחס להחלטות ופעולות העירייה במישורים אלה. לכך יש להוסיף כי בנתונים הקיימים, הטענה כי פינוי הנתבעת מהנכס יפגע בקיום פעילות ספורט לצעירי שכונת ג'סי כהן לא הוכחה כלל. לא הוכח כמה צעירים בגילאים הרלבנטיים (שלא הוכחו בפני עצמם) מתגוררים בשכונה, כמה מהם משתתפים בפעילות הנתבעת, מה חלקם של בני השכונה בכלל המשתתפים בפעילות הנתבעת, או כל נתון רלבנטי אחר. בנוסף, אין מחלוקת כי במרחק של מאות בודדות של מטרים מהנכס מצוי אצטדיון עירוני שרמת הפיתוח שלו בודאי אינה נופלת מזו של המגרש שבנכס, והעמותה הנתבעת יכולה עקרונית להשתמש בו. אמנם הדבר כרוך בתשלום, אולם מנגד יכולה הנתבעת לזכות בתמיכה מתקציבי העירייה אם תשוב ותעמוד באמות המידה שנקבעו על ידי העירייה לקבלת תמיכה כזו. מכאן שהטענה לפיה ייגרם נזק ציבורי-חברתי אם תתקבל התביעה לא הוכחה, ואין לקבלה. לא גורל הפעילות עצמה לרבות גורל קבוצת הכדורגל המופעלת על ידי העמותה עומד כאן להכרעה, אלא רק גורל הנכס. את הפעילות והקבוצה ניתן לקיים, כאמור, גם שלא בנכס הזה וזאת מבלי להתרחק מהמקום הנוכחי אלא מרחק סמלי. חשוב להוסיף כי ככל הנראה קיים צו סגירה בתוקף האוסר על פעילות הנתבעת בנכס, וכאשר הנתבע - מנהל העמותה - נשאל שאלה ישירה בנדון (על ידי בית המשפט, לאחר שעשה כל שביכולתו כדי להתחמק מלהשיב לשאלות ב"כ התובעת) טען ש"אינו זוכר בדיוק" אם צו הסגירה בתוקף או שבוטל (עמ' 26 ש' 1-2). זו תשובה שאין כל אפשרות להאמין לה, וחזקה שאילו צו הסגירה שאין חולק שהוצא היה מבוטל, היה הנתבע יודע על כך היטב ואף מצטייד במסמכים המוכיחים זאת. מכאן שיש לקבוע כי נכון למועד שמיעת הראיות, לא ניתן בכלל לקיים פעילות ספורט של ממש בנכס אלא אם הפעילות תתבצע בניגוד לצו סגירה בתוקף, וברור שבית המשפט לא ייתן ידו לכך. לנתון זה משמעות ברורה: בעת הזו, קבלת התביעה אינה משפיעה על פעילות קבוצת הכדורגל שבבעלות ובניהול העמותה, משום שקבוצה זו אינה יכולה ממילא לקיים משחקים בנכס. הנתבעת טוענת כי "באה בנעלי" העמותות שקדמו לה בקיום פעילות ספורט בנכס, וכי הדבר היה ידוע היטב לתובעת. מכאן, לטענת הנתבעת, כי היא "ירשה" את זכויות העמותות שקדמו לה. עוד טוענת הנתבעת כי העירייה נמנעה מלהוכיח מה היו תנאי הרשות שניתנה בזמנו למי שקדמו לנתבעת בפעילות בנכס. זו בכל הכבוד טענה שאין בה מאום. הנתבעת אינה טוענת, ומקל וחומר שלא הוכיחה, כי לעמותה שקדמה לה (או לקודמותיה של זו) היתה רשות לתקופה קצובה או רשות בלתי הדירה להחזיק בנכס. בתביעה זו התנהלו הליכי קדם-משפט ענפים, ועמד לרשות הנתבעת זמן מספיק לעשות שימוש במגוון הכלים שסדרי הדין מעמידים לרשותה כדי לדרוש גילוי מסמכים בעניין זה ואף לשלוח שאלון בנדון. יתרה מכך: אין מחלוקת עובדתית אמיתית על כך שאכן הנתבעת היא שהחליפה, הלכה למעשה, את העמותות שקדמו לה בהפעלת הנכס ובשימוש בו, ואף פרעה חובות שנצברו טרם הקמתה בגין הנכס והפעילות בו. יחד עם זאת, כדי "לרשת" את מכלול הזכויות של העמותה הקודמת, ככל שהיו כאלה, אין בכך די. עם הקמתה ותחילת פעילותה של הנתבעת לא נערך כל חוזה בינה לבין העמותה שקדמה לה המעביר אל הנתבעת את התחייבויותיה וזכויותיה של העמותה הקודמת בנכס. נספח ב' לתצהירו של הנתבע (נ/2) אינו מזכיר את הנכס או את העירייה כלל. העמותה הקודמת - כך לטענת הנתבעת - היתה חדלת כושר פירעון (משום שכנטען הותירה חובות כספיים שלא היה ביכולתה לפרוע). לפי חוק העמותות, תש"ם-1980, עמותה חדלת פירעון צריכה להתפרק בדרכים הקבועות בפרק ז' לחוק האמור. ככל שנותרו לה נכסים (וזכויות הן נכסים לכל דבר ועניין), יש לממשם לצורך פירעון החובות, ובעודף - אם נותר - יש לעשות שימוש לפי סעיף 58 לחוק האמור, לרבות בדרך של העברת הנכסים למטרות זהות או קרובות ככל האפשר למטרות העמותה המתפרקת. פירוק כזה נעשה בתהליכים המוסדרים בפירוט בחוק העמותות תוך מתן מעמד לרשם העמותות לגבי התהליך, כאשר קיימת אפשרות שהפירוק ינוהל מתחילה על ידי בית משפט וכן אפשרות שניהול הפירוק יועבר לידי בית המשפט גם אם ראשיתו בפירוק מרצון. אין בחומר הראיות שמץ של אינדיקציה לכך שהעמותה שקדמה לנתבעת פורקה אי פעם וכי זכויותיה ונכסיה, יהא טיבם אשר יהא, הועברו כדין לנתבעת. מכאן שהנתבעת אינה זכאית לטעון כי היא ה"יורשת" או החליף של קודמתה, גם אם בחרה ליטול על עצמה את חובותיה של קודמתה. כוונת הדברים היא כי אין בעצם העובדה שהעמותה הנתבעת באה בפועל בנעלי קודמתה, ואף בעצם העובדה שפרעה חובות של קודמתה, כדי ליצור רצף בין זכויות העמותה הקודמת בנכס ככל שהיו כאלה (וכאמור לעיל לא הוכח כי לעמותה הקודמת היו זכויות החורגות מרשות לתקופה שאינה קצובה) לבין זכויות העמותה הנתבעת, ואין הנתבעת בגדר חליף של קודמתה לעניין זה, לטוב ולרע. אותה תוצאה מתחייבת גם במישור תום הלב. הנתבעת טוענת כי זהו חוסר תום לב מצד העירייה לקבל ממנה את כספי החובות שהותירה העמותה הקודמת, ולאחר שאלה נפרעו - לדרוש את פינוי הנכס. התשובה לטענה זו היא כי לא הוכח בכל דרך שהיא שאותם חובות נבעו מהשקעות פיזיות של ממש בנכס, להבדיל מהוצאות והשקעות בפעילות הספורטיבית עצמה (הסעות למשחקים, רכישת ציוד וביגוד ספורט, תשלומי שכר למאמנים ולגורמי סיוע מקצועיים אחרים וכיו"ב) או בתחזוקת המגרש שבנכס. יודגש כי "השקעה" בתחזוקה ובטיפוח שוטף אינה השקעה כלל אלא הוצאה גרידא. על כן אין, ומקל וחומר שלא הוכח, קשר ישיר בין החובות שנפרעו לבין "זכות" השימוש בנכס. זאת ועוד: מעדותו של עת/1, מר יגאל אייל, שלא נסתרה, עולה חד משמעית כי העמותה הנתבעת נטלה על עצמה את פירעון חובות קודמתה לעירייה לא בתמורה ל"זכויות" כלשהן של קודמתה בנכס ככל שהיו כאלה (ולכך עוד אשוב), אלא משום שזה היה התנאי של העירייה לכך שהנתבעת תוכל לזכות בתמיכה מתקציב העירייה (עמ' 8 ש' 1-2; עמ' 9 ש' 1-3). לפי אותה עדות שלא נסתרה, אכן נהנתה הנתבעת מתקציבים עירוניים כל עוד עמדה בקריטריונים לקבלתם (עד שנת 2005). עדות זו לא רק שלא נסתרה אלא שהיא גם משתלבת היטב עם שאר הראיות וכן עומדת במבחן ההיגיון, ועל כן אני מאמץ אותה. לאור עובדות אלה אין לדבר על חוסר תום-לב מצד העירייה שנהנתה, כביכול, מפירעון החובות ולאחר מכן בחרה לדרוש את פינוי הנכס, משום שהעירייה היתה דורשת את פירעון החובות גם לו בחרה העמותה הנתבעת לפעול מהאצטדיון העירוני או ממקום אחר, ואין בין דרישה זו של העירייה לבין המשך החזקה בנכס ולא כלום. מכלול הראיות שהובאו על ידי הנתבעת אינו תומך בטענה כי ההתארגנויות שקדמו לנתבעת קיבלו אי פעם רשות בלתי הדירה להחזיק בנכס, או כי נעשה אי פעם מצג כלפי הנתבעת או איזו מקודמותיה שרשות השימוש בנכס היא לעולם ועד ולא תבוטל לעולם. העובדה שהנכס הוקצה להתארגנות שקדמה בכמה גלגולים לנתבעת חלף מגרש אחר אינה מוכיחה אלא את עצמה, מה גם שלא הוברר אילו זכויות, אם בכלל, היו לאותה התארגנות באותו מגרש אחר. מצג אחר בדבר אי הדירות הרשות לא רק שלא הוכח, אלא שקריאה קפדנית של חומר הראיות מלמדת כי גם לא נטען טיעון קונקרטי בעניין מצג כאמור. הוכח כי ראש העירייה המנוח פנחס איילון ז"ל, שסיים את תפקידו בשנות השמונים של המאה הקודמת, הקצה את המגרש בנכס לשימוש ההתארגנות שקדמה בכמה "סבבים" לנתבעת, אך לא הוכח ואף לא נטען שבאותו מעמד, או במעמד אחר כלשהו, הצהיר מאן דהוא מטעם העירייה שרשות השימוש בנכס תהיה לעולם ועד או אמר דברים שניתן לפרשם כמצג כזה. גם במישור ההשקעות נכשלה הנתבעת בהוכחת טענותיה כי היא או קודמותיה השקיעו כספים בנכס. כפי שכבר נכתב, השקעה בפעילות הספורט ואף בשיפורים במגרש שבנכס (כגון שתילת דשא ותחזוקתו, שיפור בשערי הכדורגל שבמגרש וכיוצא באלה) אינה השקעה בנכס עצמו בכלל, ובודאי שאינה בגדר השקעה שיש בה כדי להביא לכך שרשות השימוש בנכס תהפוך בגינה לבלתי הדירה. המסמך היחיד שנכלל בראיות הנתבעת ויש בו כדי להעיד על השקעה כלשהי בנכס עצמו עניינו בבניית חדר שירותים במבנה קיים בנכס. לא הוכח בכמה כסף מדובר. בכגון דא הכמות הופכת לאיכות: אין דין השקעה קטנה בנכס במהלך שנים רבות של חזקה ושימוש בו ללא תמורה, כדין השקעה מז'ורית של בניית מבנה שלם או של הקמת מתקנים בעלות גבוהה. מראיות הנתבעת עצמה עולה כי היציעים ("טריבונות") שבנכס הוקמו לא על ידי הנתבעת או מי מקודמותיה, אלא דווקא על ידי חברת נתיבי איילון בע"מ. כך העיד עת/2 בעמ' 15, ועדותו מתיישבת היטב עם עדות עה/2 בעמ' 28 ש' 17-19 לפיה הקמת היציעים מבטון התבצעה בשנות השמונים של המאה הקודמת. תקופה זו תואמת לתקופה שבה אכן התארגנה חברת נתיבי איילון לסלילת הנתיבים הסמוכים לנכס, מה-גם שמדובר בתקופה הקודמת בשנים רבות לתחילת פעילות העמותה הנתבעת. פינוי כנגד פיצוי על השקעות מהאמור לעיל עולה כי לא רק שלא הוכחו התנאים לקיום רשות בלתי הדירה (מצג לפיו הרשות בלתי הדירה, והשקעה מהותית על סמך אותו מצג), אלא גם לא התקיימו התנאים לכך שסיום הרשות יותנה בפיצוי הנתבעת על השקעותיה בנכס. גם התניית ביטול רשות בפיצוי על השקעות אינה מובנת מאליה. כדי שתיקבע התניה כזו נדרשת הוכחה כי נעשו השקעות של ממש בנכס, השקעות בנות-קיימא ובסכומים מהותיים. השקעות כאלה לא הוכחו. משלא הוכח כי נעשו השקעות כאלה, הרי מקל וחומר שלא הוכח סכום ההשקעה. חשוב לזכור שהנתבעת היא עמותה המחויבת על פי חוק בניהול ספרי חשבונות ובקיום ביקורת חשבונאית. כך גם לגבי מי שקדמו לה בנכס, לפחות מאז שחוק העמותות נכנס לתוקף. השקעות בנכס מקרקעין שביצעה עמותה חייבות ברישום בספרי חשבונותיה ויש להן ביטוי במאזנה ובדו"חות הכספיים שלה. לא הובאו בפניי רישומים ודו"חות כאמור. לא ניתן לכך הסבר מניח את הדעת, וכידוע מי שאינו מביא ראיה רלבנטית מקים חזקה שאילו היתה הראיה מובאת, לא היתה תומכת בגרסתו. הנתבע, שהיה גם עד הגנה מס' 1, טען כי הוא ובני משפחתו השקיעו כספים רבים, לרבות כספים שמקורם בהלוואות שקיבלו מאחרים, אולם לא הובאה ראיה כלשהי לכך. לא הוכח באילו סכומים מדובר ומתי הושקעו. לא הוכח שהכספים, ככל שהיו, הושקעו בנכס. ממכלול הראיות עולה כי ככל שהושקעו כספים הרי שהם הושקעו בפעילות הספורט ולא בבניה בנכס עצמו (וראו למשל עמ' 20 ש' 25-30, שם מספר הנתבע בעצמו על סכומי ההוצאות שעליהם דיווח ומפרט מה הם כוללים, והפירוט אינו כולל כל השקעה שהיא בנכס עצמו). איש מהאנשים שמהם גויסו, כביכול, הכספים לא העיד ולא ניתן לכך כל הסבר. נספח י"ד לתצהיר הנתבע, שהוא מסמך שהכין במסגרת הדיונים על מיזוג אפשרי של קבוצות הכדורגל הפועלות בעיר חולון, הוא מסמך שאין לתוכנו כל תימוכין שהם. המספרים הרשומים בו "מעוגלים", וממילא ברור שלא נלקחו מספרי חשבונות. מקור הנתונים השונים שבמסמך לא הוכח (הנתבע עצמו טען שקיבל נתונים אלה מ"אחרים", אולם לא פירט ולא העיד את אותם "אחרים" שיאמתו את הנתונים - עמ' 20 ש' 15, 22-23). לא ניתן ליישב בשום פנים ובשום דרך את הנתונים שבמסמך זה עם אלה שבנספח י"א לתצהירו של מר שניידר מטעם העירייה, הכולל את הדו"חות שהגיש הנתבע בשם העמותה הנתבעת לרשם העמותות. ניסיונותיו (המביכים עד מאד) של הנתבע להסביר את ההבדלים בין השניים (עמ' 19 ש' 18 - עמ' 22 ש' 14) אינם ראויים לאמון כלשהו ומעידים כאלף עדים על כך שהמסמך שערך, נספח י"ד לתצהירו, אינו כולל נתונים שיש להם בסיס בעובדות לאמיתן, אפילו בקירוב, ובכל מקרה אינו מוכיח כל השקעה בנכס עצמו. המסקנה מכל האמור לעיל היא כי הנתבעת כשלה בהוכחת טענת הרשות הבלתי הדירה, ואף לא הוכיחה כי היא זכאית לפיצוי כנגד פינוי הנכס וסיום הרשות להחזיק בו. מעמד הנתבע בנכס כל האמור לעיל מתייחס לעמותה הנתבעת. בנוסף, מופנית התביעה גם כלפי הנתבע בעצמו. מסתבר שהוא גם "ארגן" לעצמו דירת מגורים בתוך הנכס. לא למותר לציין כי עד שמיעת הראיות לא אישר הנתבע את הטענה כי הוא מתגורר דרך קבע בחלק מהנכס (כך, תצהירו הארוך נ/2 אינו כולל כל רמז לעובדה זו), ורק כשהעיד אישר זאת. כאשר נשאל על בניית הדירה טען שכאשר בא לנכס "הכל היה כפי שהוא היום" (עמ' 23 ש' 18-19). לאחר מכן אישר שלפניו התגורר במקום אחיו, וכאשר נשאל מכח מה דיבר תחילה על כך שמימן את הפעילות מכספו האישי. רק כאשר התערבתי בעדותו ושאלתי שוב שאלה ישירה, אישר שאיש לא התיר לו או לאחיו להתגורר במקום אולם טען שמחמת השקעת כספים אישיים בכיסוי החובות של העמותה הקודמת "מצאנו את עצמנו בלי שום מקום לגור ואז גרנו שם מחוסר ברירה" (עמ' 24 ש' 1 - 17). תשובה זו התבררה מייד כתשובה שאינה אמת, משום שכאשר נשאל הנתבע על ידי בית המשפט האם היתה לו דירה שנמכרה על ידו כדי לכסות חובות של הקבוצה, השיב בשלילה (עמ' 24 ש' 18-19). לאחר מכן טען שבתקופת העמותה הקודמת היה אדם אחר שהתגורר באותו חלק של הנכס שבו הוא עצמו מתגורר מזה שנים, אולם לאחר כמה שאלות ישירות ורצופות שינה הנתבע את גרסתו ואישר כי היכן שהוא מתגורר בנכס היו בעבר משרדים ומחסנים (עמ' 24 ש' 20 - עמ' 25 ש' 7). גם כאן ניכרת התפתלות ממש מצד הנתבע עד אשר מצא עצמו נאלץ להודות בעובדות שאינן נוחות לו. בכל מקרה, לא ניתן לטעון שהעירייה נתנה אי פעם רשות להשתמש בחלק מהנכס כדירת מגורים. לא הוכח שהתאמת אותו חלק מהנכס לשמש כדירה (במקום כמחסנים ומשרדים) נעשתה בהיתר כדין או כי שימוש כזה מותר בכלל מבחינה תכנונית. שימוש כזה גם עומד בניגוד גמור למטרת החכירה של הנכס. השימוש בחלק מהנכס למגורים ללא רשות מהעירייה ובנסיבות האמורות לעיל לא רק שמקים עילה לסילוק ידו של הנתבע עצמו מהנכס, אלא שהוא אף מחזק את עילת הפינוי כנגד העמותה הנתבעת. סיכום והכרעה לא מצאתי צורך להידרש לשאר טענות הצדדים, שאינן צריכות הכרעה נוכח האמור לעיל. המסקנה המצטברת מכל האמור לעיל היא כי דין התביעה להתקבל הן כנגד הנתבעת והן כנגד הנתבע באופן אישי. עוד יש לקבוע כי הנתבעים או מי מהם אינם זכאים לקבל סכומי כסף כלשהם כנגד פינוי הנכס. נותר רק לקבוע את מועד הפינוי. בהינתן העובדה שהדרישה לפינוי יצאה בחודש מאי 2006 וכי חלפו מאז כמעט ארבע שנים, נראה שהנתבעת קיבלה בפועל ארכה סבירה לפינוי ואף למעלה מכך. על כן אני קובע כי הנכס יפונה מכל אדם וחפץ של הנתבעים לא יאוחר מיום 14/4/2010, והחזקה בו תימסר לתובעת לא יאוחר ממועד זה. נוכח התוצאה, וכן לאור האמור לעיל לגבי מהימנות ואמינות עדות הנתבע, אני מחייב הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת את הוצאות המשפט בהן נשאה, וכן - לשלם לתובעת שכר טרחת עורך-דין בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. רישיון / רשות / זכות - בלתי הדירה