קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חוב בגין אספקת מכונות לתעשייה: לפני תביעה כספית שעניינה חוב בגין מכונות לתעשיית העץ שסיפק התובע לנתבעת מס' 3 , כאשר השאלה העיקרית היא אם ניתן לחייב את הנתבעים 1 ו-2 באופן אישי בתשלום החוב. העובדות הדרושות להכרעה; התובע,בעלים של עסק לייבוא ושיווק מכונות לתעשית העץ המנוהלת תחת השם המסחרי "דהן טכנולוגיות". נתבעת מס' 3 הינה חברה שהתאגדה כדין,ועוסקת בין היתר בעבודות נגרות (להלן :"חברת הזדמנות פז");נתבע מס' 2 נאסר יוסף סיאם הינו מנהלה ובעל מניותה הרשום של חברת הזדמנות פז ( להלן : "סיאם" ). בחודשים 11 ו- 12 לשנת 2003 הזמינה הנתבעת 3, במועדים שונים, מכונות לצורך פתיחת נגריה: משור שולחן, מכונת שרשרת מכבש לחיצה לדלתות, אקדחים, סיכות, מדחס משורים שונים, שלייף ,פריזר ועוד מספר מכונות כמפורט בחשבוניות, בעלות כוללת של 554,757 ₪ ,אך התביעה הועמדה לצורכי אגרה, על סך 300,000 ₪. התובע טען בכתב התביעה כי נתבעת מס' 3, בנסיבות שנעמוד עליהם בהמשך, הזמינה מאת התובע מכונות על פי ההזמנות מס' 20, 22, 23, 24, 25 ו-26, בעלות כוללת של 554,757 ₪ ; ננתבעת מס' 3 חברת הזדמנות פז מסרה לידי התובע 21 שיקים הראשון בהם זמן פרעון ליום 15/12/03 בסך של 57,000 ₪,יתרת השיקים כמפורט בסעיף 11 לכתב התביעה. בטרם פירעון השיק הראשון כל המכונות נמסרו לידי נתבעת מס' 3 בעסקה שהוקם באיזור התעשייה עטרות; עניין זה אושר בסעיף 12 לכתב ההגנה של נתבעים 2ו-3 ועדותו של אברהם דהן בעמוד 15 שורות 1עד 8. רק ההמחאה הראשונה ,על סך 57,000 ₪ ,נפרעה ושאר ההמחאות חוללו באי כיבוד בשל היות החשבון נתבעת מס' 3 חשבון מוגבל. לפני פרעון השיק השני ובמהלך פגישה מקרית עם מתחרה עסקי מחברת שר תעש בע"מ, התברר לתובע,שרכשו במקביל גם מחברת שר תעש ציוד זהה לזה שנרכש מהתובע,אז הבין התובע שנפל קורבן "לעוקץ", והחל לברר פשר העניין ואף הגיע למקום עסקה של נתבעת מס' 3 באזור התעשייה עטרות בירושלים ומצא כי המקום ריק לחלוטין וכל הציוד נעלם ולא מנוהל במקום כל עסק. התובע הגיש תלונה במשטרת ישראל ביום 5/2/03 בעניין קבלת דבר במרמה-כעולה מהאישור, וזאת לאחר שכל ההמחאות למעט ההמחאה הראשונה, חוללו באי פרעון. טענות התובע; התובע טוען בכתב תביעתו שנתבע מס' 1 (להלן :" אבו עומר תאופיק"), פנה אל התובע וביקש לרכוש מכונות עיבוד עץ לנגריה שבבעלותו;אבו עומר תאופיק הציג את עצמו כבעלים ומנהל חברת הזדמנות פז יחד עם נתבע מס' 2 נאסר סיאם. התובע המשיך וטען כי אבו עומר תאופיק הזמין אותו לנגריה שבבעלותו,ושם הבחין התובע בנגריה פעילה בה מבצעים עבודות נגרות ומספר עובדים רב. אבו עומר תאופיק, לטענת התובע, הפנה אותו לסניף הבנק בו מתנהל חשבונה של נתבעת מס' 3 , וזאת בכדי שהתובע יברר אודות חשבונה העסקי וחוסנה הכלכלי של נתבעת מס' 3; הבירור באמצעות הבנק העלה,שמצבה הכספי של נתבעת מס' 3 היה תקין ליום הבדיקה. בעקבות מספר ביקורים של אבו עומר תאופיק ונאסר סיאם,לרבות במשרדו ולאחר מו"מ, בוצעה ההזמנה ונמסרו ההמחאות. התובע עותר לחייב את כל הנתבעים בסכום החוב הנטען בכתב התביעה ;כלפי נתבעת מס' 3 מכוחו ההמחאות שצורפו לכתב התביעה ומכוח חוק החוזים. באשר לאחריות נתבעים 1 ו-2, עותר התובע להורות על הרמת מסך ההתאגדות החוצץ בין הנתבעת 3 לנתבעים אלו שטרחו להציג את עצמם כאורגן ו/או נושא משרה בנתבעת 3, בהתאם לחוק החברות, התשנ"ט-1999. התובע טוענת כי יש להטיל חבות אישית על הנתבעים 1ו-2 בגין ניהול משא ומתן שלא בתום לב; בגין הפרת הסכם שבין התובע לנתבעת 3; בגין פעילותו בניגוד להוראת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; ובגין מצג שווא ותרמית, לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח-1968 (להלן: "פקודת הנזיקין"). הנתבע אבו עומר תאופיק, הכחיש שהוא בעל מניות או מנהל או הרוח החיה מאחורי נתבעת מס' 3;הנתבע מכחיש שפנה אל התובע לא במועד שצויין בכתב התביעה או במועד מאוחר יותר ולא ביקש לרכוש מכונות עיבוד ואילו נאסר אבו סיאם הינו בעל המניות והמנהל של נתבעת מס' 3. אבו עומר תאופיק הכחיש שבבעלותו נגרייה או מי שעתיד לתפוח נגריה לצורך ביצוע עבודות נגרות ולא טען שעליו לרכוש מכונות נגרות, ומעולם לא הייתה בבעלותו נגריה. הנתבע אבו עמר תאופיק המשיך וטען בכתב הגנתו שלא ניהל מו"מ לרכישת המכונות,לא ביצע הזמנה בשם נתבעת מס' 3ומעולם לא מסר המחאות כלשהן. נתבעים מס' 2 ו - 3, הודו בכתב ההגנה שקיבלו לידיהם את כל המכונות, וכי מעבר להמחאה שנפרעה שולם במזומן עוד 50,000 ₪. נתבעים אלו, טענו כי הסחורה שסופקה סחורה פגומה ובמקום מכונות חדשות,כמוזמן, קיבלו מכונות ישנות. בחלק מהמכונות התגלו תקלות טכניות ואף חלקן הושבת והעבודה הופסקה לסירוגין בגין כך. הנתבעים ,טוענים, התקלות החוזרות ונשנות גרמו להפסדים ענקיים אצל נתבעת מס' 3 ובעקבות אי יכולתה לעמוד בהחזר חובותיה,הופסקה פעילותה.התרמית,לשיטתם, אם הייתה הייתה מצד התובע שסיפק מכונות ישנות ולא חדשות כפי שהתחייב והדבר גרם להפסקת פעילות הנתבעת מס' 3. נתבע מס' 2 טוען כי אין כל עילה לחיוב אישי נגדו וטענות התובע בעניין זה הינן חוסר תום לב משווע. ראיות הצדדים; מטעם התובע העידו : התובע עצמו ( ת/1); מר ירון זלצמן, מנהל סניף בחברת שר תעש (ת/2); מר אברהם דהן עובד אצל התובע ( ת/3), גב' ציונה כחלון (ת/4) וגב' אורית אמויאל (ת/5), עובדות בחברת תעשיות מילניום בע"מ. נתבע מס' 1 העיד (נ/2) וגם נתבע מס' 2 העיד (נ/3). גרסת התביעה; התובע מסר בתצהירו והעיד בפני שמר אבו עומר תאפיק יצר איתו קשר לראשונה בדוכן בגני התערוכה בת"א במהלך קיומה של תערוכת מכונות לענף העץ ואשר הציג את עצמו בפניו כתאופיק סיאם (זהות שהתבררה זהות בדויה (סעיף 5 לתצהיר) ); ביקש ,במהלך חודשים 11 ו12 לשנת 2003 , לרכוש מכונות לעיבוד עץ לנגרייה שבבעלותו. התובע המשיך וציין אבו עומר תאופיק ביקר במשרדי התובע , הציג עצמו, יחד עם שותפו, הנתבע נאסר סיאם , כמי שמתעתדים לפתוח נגרייה בבעלותם. הנתבעים 1 ו-2, הזמינו את הנתבע לנגריה פעילה שבבעלותם(סעיף 7 לתצהיר), שם הבחין התובע בנגריה פעילה בה מספר עובדים. אבו עומר תאופיק הפנה את התובע לסניף הבנק שבו מתנהל חשבונה של הנתבעת 3, וזה שוחח עם סניף בנק לאומי, וביקש אדם בשם רמון שתואר על ידי הנתבע כמנהל הסניף, בכדי שימסור לדהן פרטים אודות הנתבעת 3. התובע פנה לאחד מפקידי בנק לאומי בסניף חלוצי התעשייה שם הוא מנהל את חשבונותיו, אשר נתבקש לפנות לבנק שבו מנהלת הנתבעת 3 את חשבונה, לשם בירור מצבה הכספי, תוך מסירת פרטי החשבון שנמסרו על ידי הנתבע 1. בירור זה העלה כי מצבה של הנתבעת 3 היה "תקין". משהתגלה העניין והחלו בנקיטת הליכים לגביית החוב, הגיע התובע למקום עסקה של הנתבעת מס' 3 , זמן לא רב לאחר מסירת המכונות, וגילה שהמקום ריק, הנגריה לא פעילה והציוד כולו נעלם. העד אברהם דהן העיד שפגש בשני הנתבעים במשרדי התובע, ומר תאופיק אבו עומר הצהיר בפניו שבבעלותו נגריה, מפעל לזכוכית במזרח ירושליים ועוסק בייבוא סחורה מסין והמזרח הרחוק, ובמהל השיחה איתם הבחין שעברו למקום יותר גדול באיזור התעשייה עטרות. העד המשיך וציין שהוא בעצמו ביצע את משלוח המכונות למקום העסק של נתבעת מס' 3, באותו מועד פרק את המכונות בנוכחות הנתבעים ועובדיהם והמכונות מוקמו בנגריה; מאחר וטרם הותקנו נקודות חשמל, ממשיך ומציין העד, חזר לאחר מספר ימים וביצע התקנת המכונות וחיבורן בנוכחות אבו עומר תאופיק. עד זה ביקר במקום מספר פעמים לצורך הדרכה,התקנה ואספקת מכשירים נוספים;ואף הוזמן על ידי אבו עומר תאופיק לבית קפה סמוך. עד זה חזר ואישר כי אבו עומר תאופיק הציג את עצמו הבעלים יחד עם אבו סיאם ואף היה הרוח החיה והדומננטי יותר בניהול השיחות. התובע לא הסתפק בעדויות שהובאו ביחס להתקשרות הישירה בינו לבין הנתבעים, התובע הזמין עדים נוספים שיכולים להעיד על מעשים דומים שביצעו נתבעים אלו באותה שיטה ותחכום, כך למשל העד ירון זלצמן, מנהל המכירות של הסניף הצפוני בחברת שר תעש בע"מ, שמולו בוצעה ההתקשרות נשוא ההזמנה הראשונה בין חברת שר תעש בע"מ לבין הנתבעים כאן.העד סיפר כי אבו עומר תאופיק בסוף שנת 2003 ותחילת שנת 2004 ,באזור התעשייה תרדיון שבגוש שגב, במרצדס מפוארת, והציג עצמו כתאופיק סיאם, איש עסקים בירושלים, אשר ביחד עם שותף כלשהו מתכוון להרחיב נגרייה בבעלותו באזור התעשייה עטרות שבירושלים. המשיך וסיפר העד ששתאופיק אבו עומר ביקש לרכוש מכונות לעיבוד עץ, מכונת הקצעה,מסור ומכונות נוספות. העד ציין שהיו מספר שיחות איתו לצורך השלמת המו"מ בעניין המחיר ובירורים טכניים. העד ציין בתצהיר (סעיף 12) שלפני ביצוע ההזמנה ביקר בנגרייה בעטרות, ופגש את הנתבעים אבו עומר וסיאם , וכן מספר פועלים שנכחו במקום , והתרשם כי מדובר בנגרייה פעילה. לדברי זלצמן , המו"מ התנהל בינו לבין אבו עומר תאופיק , כאשר נאסר סיאם הגיע רק בשלב הסופי. לאחר מספר שיחות טלפוניות והתמקחות, בוצעה העסקה למכירת מכונה ביום 19.1.04. כבטוחה לתשלום תמורת המכונות, מושכנו המכונות לטובת התובעת ברשם המשכונות. ביום 22.1.04 סופקה המכונה . מסור שולחני סופק ביום 29.1.04 . העדות מויאל וכחלון ,העידו על דפוס פעולה זהה ודומה בו מגיע אדם לא גבוה כ- 1.70 מ' ומציג את עצמו "כסיאם" ובעלים של חברת הזדמנות פז וביצע רכישות ,תחילה שילמם במזומנים וההזמנוצת האחרות שילם בשיקים שלא נפרעו. מר תאופיק אבו עומר העיד שמעולם לא פנה אל התובע בבקשה לרכוש מכונות לעיבוד עץ, מעולם לא היה בבעלותו נגרית עץ;מעולם לא הציג את עצמו כבעלים וכמנהל חברת הזדמנות פז יחד עם נאסר אבו סיאם. הנתבע הודה בקיום קשרי חברות בינו לבין נתבעת מס' 2 אבו סיאם,אך מעולם לא ניהל מו"מ עם התובע ולמעולם לא הזמיו מכונות וציוד,עוד הוסיף כי לא חתם על שיקים ולא העבירם לידי התובע. נאסר אבו סיאם העיד שפגש את התובע בגני התערוכהוכי התובע הוא זה שחיזר אחריו והציע לו לרכוש מכוהנות, התובע אף קיבל פרטים על חשבון החברה וקיבל אינפורמצייה חיובית. הנתבע נפגש עם התובע במלון היאט בירושליים וסיכמו פרטי העסקה,העביר לידיו את פרטי המכונות שמבקש להזמין ושילם במזומן 50,000 ₪., היתרה בהמחאות מעותדות כשההמחאה הראשונה על סך 57,000 ₪ נפרעה. לאחר קבלת המכונות גילה שלא מדובר בהזמנה שביצע,אלא דובר על מכונות אחרות בחלקן,ומכונות ישנות. התרמית שביצע התובע באספקת המכונות גרם לו נזקים כלכליים בלתי ניתנים להערכה,לרבות הפסדים מיידים להזמנת לקוחותדבר שגרם להפסדים וסגירת העסק. התובע הוא שהפר את ההסכם וכי הוא פעל בתום לבבהתקשרות ומצבה החברה בעת ההתקשרות היה סביר ותקין ואלמלא התנהלות התובע, החברה הייתה ממשיכה ופעולת. מהימנות העדים; מהימנותו של עד נקבעת, בדרך כלל, בעזרת אחד או יותר מארבעה המבחנים הבסיסים הבאים: מבחן ההתרשמות, מבחן ההשוואה החיצונית, מבחן ההשוואה הפנימית, ומבחן האישיות (ראה ספרו של קדמי "על הראיות" חלק שלישי, עמ' 1599). בהקשר זה, סעיף 57 לפקודת הראיות מורה, כי אין בקיומן של סתירות, הן פנימיות והן חיצוניות, כדי לאיין את דברי העדים הנוגעים בדבר; לעניין זה יפים הדברים שנקבעו בע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' אופיר בארי ו-3 אח', פ"ד מח(1), 302: "בית המשפט רשאי להסתמך על קטעי עדותו של עד גם אם אינו מקבל את דבריו כאמינים בשלמותם וכמקשה אחת. נסיון החיים מלמד שנדירים המקרים בהם אין בתום עדות, בייחוד עדות ארוכה, קטע זה או אחר של אי-דיוק, שיכחה או אף הינתקות מתיאור האירועים לאשורם, בדרך כלל שלא מדעת, ולעתים אף מדעת - במיוחד מקום שהמדובר בעדות שנמסרה זמן רב לאחר האירוע עצמו. אמרנו על כן בע"פ 71/76 (מרילי נ. מדינת ישראל, פד"י ל'(819 ,813 (2 מול האות א'), כי עדות שיש בה סתירות, רשאי בית המשפט לנסות ולבור בה את הבר מן התבן, היינו לחלק את העדות באופן שבית המשפט יתן אמונו בחלק מן הדברים וידחה יתרתם. סתירה כשלעצמה איננה חייבת להוליך לשלילת דברי העדות אם יש הסבר סביר לסתירה .. אך מובן שבחירה זו בין קטעי דברים איננה יכולה להיעשות באופן שרירותי, אלא מתבקש יסוד סביר לאבחנה בה מאבחן בית המשפט בין חלקי העדות"". וכך גם נקבע בע"פ 567/80 הרצל אביטן נ. מדינת ישראל, פ"ד לו (1) 680:   "השאלה, שיש לשאול ולהציג בתום המשפט, היא, אם עדותו של עד פלוני היא מהימנה, ואת מסקנתו הכוללת בעניין זה רשאי בית המשפט לשאוב גם מעדויות אחרות, לרבות עדויות הסיוע, התומכות במסקנה זו, כך גם נהג בית-משפט זה מימים ימימה: ראה, בין השאר, ע"פ 11 58[3]. בעמ' 1944שמר בן אור הביא לפנינו."   לענייננו, לאחר שבחנתי את הראיות שלפני ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי עדיפה בעיני גרסתו של התובע , ביחס לנסיבות העסקה, ההתרשמות מהמצגים שהוצגו, ההתחזות של אבו עומר תאופיק, חלקם של הנתבעים 1 ו-2 בעסקה, ואשר נתמכת גם בדפוס פעולה קבוע שאימצו נתבעים אלו. עדי התביעה עשו עליי רושם מהימן שכן עדותם נמסרה בצורה שוטפת, מסודרת ובבטחון ולא בצורה מקוטעת מגומגמת ומהוססת והיא הותירה בי רושם מהימן (לאופן שבו עד מוסר את עדותו ראה: ע"פ 275/74 הרצל אביטן נ. מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 470). עדותם של עדי התביעה תאמה בכל הקשור לפניית הנתבעים, התפאורה שקדמה לעסקה, ובכל פרט מהפרטים שמסר התובע . מאידך,עדי ההגנה הותירו בי רשום שלילי ביותר, עדותם אינה אמינה ואינה מהימנה עלי, סתירות רבות בגרסתם, למרות זאת נתבע מס' 1 קשר את עצמו חלקית לאירועים . הכרעה; אין ולא יכולה להיות מחלוקת ביחס לחובת נתבעת מס' 3 חברת הזדמנות פז בחוב על פי כתב התביעה, התביעה נוהל בשל השדרישה לחייב את שאר הנתבעים בחוב החברה, חברה זו הפסיקה את פעילותה, אין כל טענת הגנה בפיה. הטענה שהועלתה בדבר הפרת ההסכם בידי התובע אינה טענה היא, מדובר בטענה שאין לה כל יסוד, לו טענה זו היה לה בסיס מן הסתם הייתה החברה ומי מנהל אותה לנקוט בפעולה פשוטה של החזר הסחורה וביטול החוזה ,אך לא מביא לידי כך שהסחורה נעלמה כאילו לא הייתה. מכאן ראוי לחייב נתבעת זו במלוא הסכום הנתבע על פי כתב התביעה. אחריותם של הנתבעים 1ו- 2; שאלת אחריותם של הנתבעים 1 ו-2 מעוררת שאלות משפטיות מתחומי משפט שונים, החל מהחלת דיני החוזים ,בדבר קיומה של התחייבות חוזית או השאלה האם ניתן לחייב את המערערים באופן אישי בגין הפרת חוזה על ידי החברה או ניהול משא ומתן בחוסר תום לב;דרך דיני הנזיקין. ניתן לחייבם מכוח דיני הנזיקין, ובחינת השאלה האם ניתן להאשים את המערערים בעוולות תרמית ועוולה של רשלנות, והאם ניתן לראות בהם כמשתתפים או מסייעים לביצוע עוולה בהתאם לקבוע בסעיף 12 לפקודת הנזיקין. לבסוף מגיעים אנו לדיני החברות ולשאלה האם במקרה דנן היה מקום לחייב את המערערים באופן אישי מכוח הדוקטרינה של הרמת מסך. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, סיכומיהם, הראיות שהובאו ומעשים דמים של נתבעים 1 ו-2, אני סבור כי ניתן לחייב נתבעים אלו,בחוב התבע על פי כתב התביעה ואלה נימוקיי; נימוקים כללים; ראשית, נתבע מס' 1,כך עולה ממארג הראיות שהובאו בפני, הינו הרוח החיה מאחורי התנהלות הנתבעים כולם, הוא האיש הדומננטי ברקיחת מעשי הנתבעים שהביאו בסופו של יום,בקלות בלתי נסבלת, לרכישת ציוד רב ערך, בשיטה החוזרת על עצמה: תשלום סכום ראשוני ,חילול ההמחאות ואי תשלום היתרה ותוך תקופה קצרה הציוד והמכונות נעלות להן בנסיבות לא ברורות. מדובר בתרגיל הונאה,פשוט אך מתוחכם מה ששגור בפי הכל בתרגיל "עוקץ". נתבע מס' 1 יוזם את הפנייה, דואג לכל ההצגה שסביב פנייתו,לרבות לבוש והצגת עצמו איש העולם הגדול סחר יבוא מארח את "הנעקץ" בנגריה פעילה שאיש מהם לא בדק ולא טרח לבדוק את זהות הבעלים שלה , שבויים בקסמיהם של הנתבעים וקסמי הכסף המזומן והעסקה ההולכת והנרקמת, שכירת נכס לניהול נגריה באיזור נוח-איזור תעשיה עטרות איזור שאינו "חשוד", תשלום המקדמה ללא כל תקלה, הפניה לבדיקת החשבון של החברה בבנק וקבלת מידע חיוב על פעילות החברה ועם קבלת הסחורה העסק מתאדה כאילו לא היה. דפוס זה חוזר על עצמו הן בתביעה שבפני הן בתביעות אחרות שמנוהלות בתיקים אחרים, אותה שיטה, אותו דפוס התנהגות ואותה תוצאה. מדובר ,החל מהפניה הראשונה, בכוונה ברורה אצל הנתבעים ביחד ולחוד , לרכוש מכונות ,ללא כוונה לשלם את התמורה, מזימה זו נגועה מתחילתה ועד סופה בהעדר כוונה לנהל מו"מ רציני כנה ואמיתי, אלא נועד לרמות ולהטעות את התובע. שנית, איני נותן כל אימון בגרסת נתבע מס' 1 כפי שהובאה בפני; הן בתצהירו ובחקירתו במשטרת ישראל, שמדובר במעורב תמים!! התעניין בשותפות בלבד אך לא היה לו כל חלק במהלך. נתבע זה אישר בחקירתו במשטרה ת/6 שלא רק קשרי ידידות בין הנתבעים היו במקרנו. הנתבע הודה חלקית שהייתה ראשית של שותפות או כלשונו "ביקש שאכנס איתו שותף" אך לא הספיק להשקיע . העד אישר שביקר בנגריה באיזור התעשייה עטרות,אישר עוד כי היה יחד עם נאסר אצל דהן וספקים אחרים ונאסר היה מתווכח על מחירים ולעניין זהותו, רק אם היו שאולים היה עונה תאופיק אבו עומר. בעדותו בפני אישר שהיה נוכח בעת המו"מ בין נתבע מס' 2 לתובע( ראה עמוד 20 שורה 14 עד 17). אם כך, נתבע זה קשר את עצמו לניהול המו"מ, בשלב בו דיבר על שותפות עם סיאם, קשירה זו,אמנם חלקית, אך היא חיזוק משמעותי לעדות התביעה. אין הסבר מדוע חבר סתם חבר עוזב את עסקיו ומתלווה לנתבע מס' 2 כעדותו, הן אצל התובע ואצל שאר ה"נעקצים", בתמימות ואורח מקרי!!!!. העד אישר כי היהיחד עם סיאם במספר בתי עסק, נתבע זה אישר עובדה זו(ראו עמוד 21 שורות 25 עד 30). שלישית, אני מאמין לעדות התובע, ולשאר העדים ביחס למקרים אחרים, שנתבע מס' 1 הוא זה אשר מסר את פרטי החשבון וביקש שיבררו אודות חברה זו, אני מאמין לתובע ועדיו ביחס לכך שהנתבע מס' 1 הוא שניהל את המו"מ יחד עם הנתבע האחר ודוחה את טענות הנתבע בעניין זה.אמנם מדובר נתבע מס' 2 שהוא בעל המניות והרשום כמנהל, אך נתבע מס' 1 הוא השולט, המכוון והמפיק של ההצגה. רביעית, בשיטת המשפט הישראלית ראיות על "מעשים דומים ושיטת ביצוע" של הנתבעים, תתקבלנה על ידי בית המשפט אם יש בהן רלבנטיות, "לאמור: אם הוכחתם 'שייכת לעניין' במובן זה, שיש בכוחם לתרום לפתרון שאלה השנויה במחלוקת בין בעלי הדין" (קדמי, בעמ' 624). הרתיעה הקיימת מקבלת ראיות בדבר "מעשים דומים ושיטת ביצוע", נובעת מהחשש כי קבלת ראיות כאלה תיצורנה אצל השופט היושב לדין "משפט קדום" כנגד הנתבע , שיבוא כתחליף להבאת ראיות מספיקות להוכחת התביעה (קדמי, שם). על כן, נקבע בפסיקה כי: "נאסרת הוכחת מעשים דומים ושיטת ביצוע, במקום שכוחן מצומצם להקמת משפט קדום; ומותרת - במקום שיש להם משקל ראייתי ענייני - לבד מיצירת משפט קדום כאמור - להוכחת העובדות השנויות במחלוקת" (קדמי, שם; ראה גם: ע"פ 265/64 שיוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יט (3) 421). משעים דומים ושיטת ביצוע הם רבלנטיים מאוד, על מנת להוכיח כי פעולת נתבעים אלו, אינה מעידה,כשלון עסקי חד פעמי, אלא שיטה מתוכננת,המקימה את יסוד הכוונה בהתנהלות הנתבעים, ובפני יש מעשים זהים ולא רק דומים,באופי ההתנהלות, בתפאורה שקדמה, במלכודות שטומנים הנתבעים ובתוצאה. ראיות אלו על שיטות ביצוע ומעשים דומים מחזקת משמעותית את גרסת התביעה ומשלימים את הפאזל ,לצורך הוכחת אותה כוונה שנדרשת לצורך עוולת התרמית. התנהגות הנתבעים בפרשות האחרות שבהן מתקיים הליך מקביל או שהתקיים יש בהם על מנת להוכיח את עוולת התרמית , קווי הדמיון שבין מעשי המירמה המיוחסים להם מצביעים על דפוס התנהגות נמשך, ומכניסים כל אחת מן הפרשות לגדר ההלכה בדבר מעשים דומים. מעשים אלה מחזקים את עדויות התובעים, שוללים את טענת הנתבעים , בדבר תום-לבם ,העדר מעורבות ומוכיחים את המעשה המיוחס להם . ראו להשוואה: ע"פ 265/64 שיוביץ' נ' היועץ המשפטי לממשלה, בעמ' 449; ע"פ 4009/90 מדינת ישראל נ' פלוני, בעמ' 300; ע"פ 7024/93 פלח נ' מדינת ישראל בעמ' 27. במקרנו הייתה שיטה ברורה שעולה מחומר הראיות, פניה על ידי הנתבעים לרכיש ציוד, ניהול מו"מ, תשלום על חשבון והגעה בלבוש הולם ורכב מתאים והצגהת שני הנתבעים כאנשי עסקים ;לכך התלווה ביקור בנגריה שלא ברור בבעלות מי מהצדדים ומסירת חשבון בנק תקין ואחריה העלמת הרכוש ואי תשלום החוב. א.האחריות של שני הנתבעים במישור הנזקי; א.1.מצג שווא רשלני; העילה של התרשלות בשל מצג רשלני אשר יש בו כדי להטעות את הצד השני, יונקת חיותה מהוראות סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] - וזאת מתוך תפיסה שלפיה מבחינה עקרונית אין מקום להבחין בין מעשה פיזי לבין מסירת מידע שנעשו ברשלנות, מקום שבו מוסר האינפורמציה ידע או היה עליו לדעת כי מבקש האינפורמציה יסתמך עליה. המקרה הנפוץ שבו הכירה הפסיקה בחובה שלא למסור מידע רשלני, הוא במסגרת ניהול משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה [ראו למשל: ע"א 230/80 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לה(2) 713, 728-729 (1981)]. ואולם, סוגיית המצג הרשלני נדונה גם במנותק מיחסים חוזיים - כך, למשל, הוכרה חובתו של בעל מקצוע שלא להתרשל בהכנת חוות דעת מקצועית [ראו למשל: המרצה 106/54 וינשטיין נ' קדימה, אגודה שיתופית להספקת מים בע"מ, פ"ד ח' 1317 (1954)], וכן חובתם של רשויות וגופים דו מהותיים למסור מידע אמין למי שפונים אליהם לקבלת המידע [ראו למשל: ע"א 86/76 "עמידר", החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ נ' אהרן, פ"ד לב (2) 337 (1978)]. במקרנו המצג הרשלני הינו שזור בהליך כריתת ההסם בין הצדדים. יסודות העוולה של מצג שווא רשלני פורטו על ידי כבוד השופט ת' אור בע"א 790/81 American Microsystems Inc. נ' אלביט מחשבים בע"מ, פ"ד לט(2) 785, 795-796 (1985): "בהסתמך על הוראות סעיפים 35ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ועל האמור לעיל, כשבוחנים קיומה של עילה בשל התרשלות בהיצג רשלני במהלך משא ומתן, יש לבחון: האם הוכח היצג של עובדות; האם ההיצג לא היה מהימן, ובזהירות ושקידה ראויות היה על מציג העובדות לדעת, שההיצג אינו מבוסס; האם היה עליו לצפות, כי הצד האחר למשא ומתן יסתמך על דבריו ויפעל על פיהם, ואם יפעל כך עלול להיגרם נזק פיסי לגוף או לרכוש או נזק כלכלי לאחר; האם בפועל הסתמך האחר על ההיצג הרשלני וכתוצאה מכך נגרם לו נזק." כשבאים ליישם קיומו של מצג רשלני מתברר כי כל התנהלות הנתבעים , כוללת מצגי שווא בדבר זהות הנתבע מס' 1 ; בדבר תפקידו בחברה; יכולתה הכלכליתשל נתבעת מס' 3 , התייצבות בלבוש הולם, הגעה ברכב מרשים , הצגת עסק פעיל ובו מספר עובדים והזמנות רבו בעת הביקרו בנגריה; השכרת מקום באיזור כגון איזור התעשייה עטרות בירושלים כשהוא תשוב מזרח ירושליים ,פרעון המחאה הראשונה שנועד לתת היצג לעניין היכולת הכלכלית, פתיחת חשבון והפקדת כסף לצורך קבלת מידע תקין על חשבון החברה, כאל אלה מצגי שווא ,שנועדו ליצור מצג, לפיו הנתבעתים ובפרט החברה מסוגלים לעמוד בהתחייבויותיהם. מצג שווא זה ניתן להוכיח אותו מעדות עדי התביעה מקיומם של מעשים דומים ושיטת ביצוע; העובדה שהשיקים,כולם,בכל העסקאות,למעט השיק הראשון, חוללו באי כיבוד וכי החברה אין לה כל יכולת כלכלית מלמדת ,בעליל ,שההיצג לא היה מהימן בלשון המעטה. עוד עולה מהעובדות כי התובע בחן אינפורמציה בנקאית ומעבר ולא יכל לגלות את הכוונות המוסתרות של הנתבעים, וכי בשקידה ראויה לא היה יכול לגלות את המזימה הנרקמת. עוד ברור כי התובע הסתמך ועוד הסתמך על מצבה הכלכלי של נתבעת מס' 3 ועל שאר הדברים שהוצגו בפניו במהל המו"מ, לצורך מכירת ציוד במאות אלפי ₪, היקף העסקה מלמד על אימונה ביכול הכלכלית של החברה. מהעובדות עולה כי המכונות סופקו ונעלמו ותמורה אין!! אין נזק מעבר לכך. אי לכך הוכחו כל יסודות עוולת הרשלנות בגין היצג רשלני. א.2. תרמית; מעמדו של מנהל כאורגן של החברה אינו מטיל עליו, מיניה וביה, אחריות אישית בנזיקין, והוא ישא בה רק אם יוכחו כלפיו כל היסודות הנדרשים לגיבושה של אחריות נזיקית - ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל פ"ד נא(4) 769 (1997) (להלן: "פרשת מתתיהו"); ע"א 9183/99 פניגשטיין נ' חברת חברי המהפך מס' 1 (מחצבות) בע"מ פ"ד נח(4) 693 (2004) (להלן: "הלכת פניגשטיין"). הטלת חבות אישית על אורגן בחברה מכוח דיני הנזיקין בגין פעולות שעשה בשם החברה תיעשה במקרים חריגים בלבד - ע"א 8910/05 א. אדמון בע"מ נ' וינבלט (ניתן ביום 20.9.2007) בסעיף 32 לפסק הדין. לאבחנה בין אחריות אישית בנזיקין; אחריות אישית בחוזים; והרמת מסך ראה ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ פ"ד מח(5) 661 (1994) וע"א 2792/03 יצהרי נ' טל אימפורט (מוצרי היער) בע"מ (ניתן ביום 14.12.2006). עוולת התרמית שבסעיף 56 לפקודת הנזיקין,כוללת חמישה יסודות: א. היצג כוזב של עובדה; ב. העדר אמונה באמיתות ההיצג; ג. הכוונה שהתובע יוטעה על ידי ההיצג, ויפעל בהסתמך עליו; ד. התובע הוטעה, ופעל על סמך טעותו; ה. התובע סבל מנזק ממון עקב פעולתו על סמך המצג (ע"א 614/84 ספיר נ' אשד, פ"ד מא(2) 225 (1987). כל יסוד מיסודות העוולה זו מולאה. מדובר במקרה מובהק של תרמית; מדובר בחברה המתכוונת לפתוח עסק של נגריה ולהקים עסק וכי ביכולת החברה או בכוונתה לפרוע את החוב, הינה היצג כוזב, החברה הוקמה למטרה לא כשרה ,במטרה להונות ולרכוש ציוד שלאחר מכן להעלימו, החברה לא סבלה כל בעיה כלכלית במהלך חיי מסחר תקינים, החברה הוקמה מלכתחילה למטרה לא כרשה ולא קיימת אמונה במצג שהוצג, כל התפאורה שלוותה מהלך כריתת ההסכם,הביאו להטעיית הצד השני מהיצג זה, ופעל על סמך היצג זה ונגרם לו הפסד ממון רב. אחריות נזיקית זו קיימת עבור שני הנתבעים, מבלי להיכנס ,לשאלת תרומתו של כל אחד משניהם. במקרנו זו ניתן להשית האחריות על שני הנתבעים, ביחד ולחוד, מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין הקובע: "לענין פקודה זו, המשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל, שנעשו או שעומדים להיעשות על ידי זולתו, או מצווה, מרשה או מאשר אותם, יהא חב עליהם." שניהם ,כאחד, פעלו במשותף, אם כי תרומתו של נתבע מס' 1 בתפקיד המתכנן והמוציא אל הפועל היא רבה, אך ניתן מכוח סעיף 12 לחייב את שניהם, גם כאשר מידת המעורבות של שניהם אינה ברורה. ראה ע"א 269/82 הילמן נ' כרמי, פ"ד מא(4) 1 (1987) (להלן: פרשת הילמן) מדובר היה בשני ילדים ששיחקו יחד בנשק ופגעו בעוברת אורח. התעורר ספק באשר לשאלה מי מהילדים אחז בנשק באותו הרגע בו נפלט הכדור הקטלני. השופטת בן-פורת קבעה כי מדובר ב"הרפתקה" משותפת ולכן שני הילדים אחראים לנזק כמעוולים במשותף מכוח סעיף 11 לפקודת הנזיקין וגם כאחראים אף מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין (שם, בעמ' 6). גם במקרנו , שניהם יצאו למסע הרכש,שנועד להונות ולרמות יבואנים בתחום זה, "הרפתקה" משותפת זו ,היא מעשי ידיהם של שני הנתבעים ויש לחייבם בעילה הנזקית מכוח עילת התרמית ושניהם מכוח סעיף 12 לעיל. ב. העילה במישור החוזי; ההתקשרות החוזית היא עם החברה ולפיכך, במצב דברים שכזה, הכלל הוא שאין האורגנים ונושאי המשרה חבים בגין הפרות החוזה של החברה. קיימת הפרדה בין אישיותה המשפטית של החברה לבין האורגנים ונושאי המשרה אשר אינם אחראים כלפי מאן דהו שהתקשר בהסכם עם החברה. בע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661 (1994) (להלן: עניין צוק אור) עמד הנשיא מ' שמגר על חשיבות ההבחנה בין הטלת אחריות אישית על אורגן בחברה מכוח דיני החוזים לעומת האפשרות להטלת אחריות אישית על אורגן או נושא משרה מכוח דיני הנזיקין: "הנושה החוזי רשאי לבור לעצמו -  התקשרות עם החברה בלבד או התקשרות עם החברה ועם בעלי השליטה (או כל גוף אחר בחברה)...שונים הם פני הדברים ביצירת הקשר הנזיקי. קשר זה אינו רצוני. הנושה אינו רשאי לבור לעצמו מסלול של קשר עם החברה בלבד או מסלול של קשר עם החברה וגופים נוספים בה. נושה רצוני - חוזי אשר התקשר עם החברה בלבד אינו יכול לשטוח את טרונייתו כי החברה חדלת פירעון (להוציא, מקרים נדירים דוגמת תרמית). לעומת זאת, הנושה הנזיקי אינו צריך להיפגע מעצם העובדה כי חברה ביצעה את העוולה כלפיו. ודוק: אין בכך הצדקה להרמת מסך, יש בכך הצדקה לנקיטת הדרך המתונה של הטלת אחריות אישית על מנהלים, אם הם עצמם - אישית -  קיימו את יסודות האחריות בנזיקין" (ראו: עניין צוק אור, שם, בעמ' 699)." יחד עם, ניתן להטיל אחריות במישור החוזי מכוח חובת תום הלב.קיימת החובה לנהוג בתום לב במשא ומתן ובקיום חוזה לפי סעיפים 12, 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל''ג-1973 (ראה: ד''נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע''מ נ' קסטרו, פ''ד לז(4) 673 (1983); ע''א 10362/03 א. ברזני שירותים ועסקאות בע''מ נ' אחים בן רחמים (צפון) בע''מ (, 20.10.2009) . להטלת חבות אישית על המנהל אין די להיווכח כי נורמת תום-הלב - המכתיבה רמת התנהגות אובייקטיבית - הופרה, אלא יש להראות שעל המנהל רובץ אשם אישי (סובייקטיבי) למעשים או למחדלים שיש בהם משום ביצוע עוולה או הפרת חובה חוקית. סקרנו את התנהגות שני הנתבעים במגעים שקיים עם התובע, לדידי, אין מקום לפקפק כלל כי מעשיהם ומחדליהם שהוליכו את המשיבים שולל להאמין כי נתבעת מס' 3 יכולה ומסוגלת לשלם את התמורה לעסקה במאות אלפי ₪ , ראו לשם השוואה - ע"א 148/82 גליק נ' ארמן ואח', פ"ד מה(3) 401 (1991); ע"א 10385/02 מכנס נ' ריג'נט השקעות בע"מ, פ"ד נח(2) 53 (2003). אין ולא יכול להתקיים ספק, בנסיבות תיק זה, כי מלכתחילה לא הייתה כוונה, מצד הנתבעים, לשלם עבור הסחורה שנרכשה מן התובע; הדבר אף מקבל משנה תוקף ומתעצם נוכח התנהלות הנתבעים לאחר חתימת ההסכם ובמהלכו,עת שהתמורה לא שולמה, השיקים חוללו באי כיבוד והסחורה נעלמה כאילו לא הייתה. מדובר בהתנגות בחוסר תום לב מובהק, הן בשלב השטרום החוזי והן בשלב של קיום ההסכם, מלמדות על הפרה של הוראטות סעיפים 12 ו- 39 לחוק החוזים. משכך, ניתן להסיק את המסקנה שיש להטיל עליו חבות אישית בגין הפרת חובת תום הלב במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה (וראו והשוו: רע"א 7875/06 זלץ נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 29.11.2009); ע"א 10362/03 א. ברזני שירותים ועסקאות בע"מ נ' אחים בן רחמים (צפון) בע"מ (לא פורסם, 20.10.2009 ). התוצאה, הנני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד , בסך 300,000 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק, החל מיום 5/7/2006 ועד התשלום המלא בפועל. הנני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 35,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. כמו כן, הנתבעים ,ביחד ולחוד, יחזירו לתובע את סכום האגרה על שני חלקיה, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום התשלום ועד אספקהחובתעשיה