במטרה לחשוף תופעות של העברות כספים מיד ליד וממקום למקום נקט המחוקק בשיטה הנהוגה בדיני מסים, והטיל חובה לדווח באורח שוטף על העברות של רכוש ושל כספים, הן במערכות הפיננסיות למיניהן, והן בדרכים אחרות [ע"א 9796/03 חביב שם טוב ואח' נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2005(1), 2099, בעמ' 2106; וכן בג"ץ 779/92 סלאמה ואח' נ' ראש עיריית נצרת, פ"ד מז(5) 183, 186]. חובת הדיווח על אודות תנועות כספים גדולים ממקום למקום נתפשת, אפוא, כנושא בעל חשיבות נעלה, ומטעם זה מצא המחוקק לנכון לייחד בסעיף 3(ב) עבירה האוסרת על פגיעה בה או על שיבושה. האינטרס המוגן בהוראות החוק הינו הצורך הדוחק בקיומו של דיווח ובאמיתותו של דיווח. אמיתותו של הדיווח מותנית, בין היתר, בזיהוי מלא של הלקוחות (יחידים ותאגידים) באמצעות המסמכים הנדרשים על פי הצו ושמירתם הראויה של מסמכים אלה. המחוקק קבע לעניין הפרת חובת הדיווח שני אמצעי אכיפה, בשני מסלולים מקבילים - מסלול פלילי ומסלול מינהלי. המסלול המינהלי נועד למקרים "קלים" יחסית, לגביהם סבורה הרשות המוסמכת כי אמנם הופרה חובת הדיווח אלא שניתן להסתפק בהליך מינהלי, שעיקרו הטלת עיצום כספי, כמו במקרה שלפנינו.   המחוקק לא פסח על קביעת סדרי התנהלותן של הועדות להטלת עיצום כספי, ואף ייחד בתקנה 9 לתקנות איסור הלבנות הון (עיצום כספי), התשס"ב - 2001 (להלן - התקנות) אמות מידה לקביעת גובה העיצום הכספי. על פי נוסח התקנה, אין מדובר ברשימה סגורה ורשאית ועדה, לצורכי הכרעה, לבחון גם את מידת תום הלב שבמעשי המפר. בהפעילה את הסמכות שהוענקה לה בחוק ובתקנות, אין הועדה כפופה לדיני הראיות הרגילים ורשאית היא לבסס את החלטתה על כל ראיה סבירה בעלת ערך הוכחתי, בין שהובאה על-ידי צד זה או צד אחר, ובין שמדובר בקביעות עובדתיות של גוף אחר, ובכלל זה, רשויות מינהליות אחרות [עע"ם 9018/04 סאלם מונא ואח' נ' משרד הפנים (טרם פורסם) ]. הועדה אמורה להפעיל את שיקול דעתה על פי אמות מידה מקובלות של הגינות ויושר, ולא מתוך שרירות לב, משוא פנים, ניגוד עניינים, אפליה או חוסר סבירות. תפקידו של בית המשפט בהליך הערעור הוא לקיים ביקורת שיפוטית על החלטתה של הרשות המינהלית נשוא הערעור, שמשמעותה - בחינת ההחלטה, בהתחשב בסמכויות ובסעדים שמקורם במשפט המינהלי. במילים אחרות, בשלב הערעור אין בית המשפט אמור לבחון את טיב הראיות שנשמעו בפני הועדה ומהימנותן, אלא תפקידו לבחון את סבירות החלטתה של הועדה, את המידתיות שלה והאם הועדה מיישמת את אמות המידה והעקרונות המקובלים. כמו כן, על בית המשפט לבדוק אם לא נפלה בהחלטה טעות חמורה, או פגם היורד לשורש העניין ומצדיק התערבות [ראו: בג"צ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור ואח', פ"ד לה(1) 421; בר"מ 3186/03 מדינת ישראל נ' עין דור, תקדין 2004(2), 1084, והפסיקה המובאת שם]. הפסיקה העוסקת בחובת הדיווח לפי החוק, במשמעותה ומטרתה של חובה זו, מתרחבת והולכת. אומר על כך כב' השופט חשין בעניין שם טוב הנזכר לעיל:   "הנחת היסוד של החוק היא כי מלביני ההון פועלים באורח פתלתול וערמומי, וניתן יהא לחשוף את מעלליהם רק אם תוטל חובת דיווח טוטלית וגורפת על כל פעולה מעל לסכום מסוים ועל כל פעולה חריגה. לו אחרת אמרנו, כי אז יצרנו פרצות ואיפשרנו למלביני הון להתחמק מן הדין. וזה אומנם העיקרון שחוק איסור הלבנה בנוי עליו: העיקרון הוא עקרון הדיווח - דיווח גורף, דיווח רחב ומלא - מתוך הכרה כי בשל הקושי הרב הכרוך בחשיפה, לא ניתן יהא אחרת להתחקות באורח אפקטיבי אחר עבירות ועבריינים. חובת דיווח רחבה ex ante משרתת כהלכה את מטרות החוק, מאפשרת היא לעקוב כראוי אחר פעולות ברכוש, ובכך מקלה היא על חשיפתן ועל איתורן של הלבנות הון".   ובהמשך (בסעיף 27 לפסק הדין) נאמר: "...למדנו מהו מרחב פרישתן הראוי והנכון. ידענו כי דיווח הוא מאושיותיו של חוק איסור הלבנה, כי בלעדיו לא ייכון החוק, כי הוא התשתית ליכולתן של הרשויות ללחום בפשיעה הגדולה, לכוחן של הרשויות לנסות ולמגר את עבריינות הלבנת ההון. חובת הדיווח על-אודות תנועות הון נועדה לשמש כלי-עזר למלחמה בהלבנת ההון, אך משקמה ונהייתה הפכה החובה להיותה אחד העמודים המרכזיים הנושאים על כתפיהם את חוק איסור הלבנה. בחינת הדברים מקרוב תלמדנו כי קשיים רבים ניצבים לפני הרשויות עד שעולה בידיהן לקשור בין כספים גדולים הנעים ממקום למקום לבין מקורם של הכספים - לענייננו: היותם כספים אסורים - ונמצא כי דרך יעילה לצאת מן המבוך תהיה בהטלת חובת דיווח גורפת וטוטלית, חובת דיווח שאינה תולה עצמה בהיותם של הכספים רכוש אסור. אכן, לסופו של הליך אפשר שיימצא כי המדובר הוא ברכוש שאינו בהכרח רכוש אסור, אך זאת נדע רק לאחר מיון ובדיקה של כל הכספים הגדולים העוברים מיד-ליד".מיסיםעבירות מסהלבנת הון