קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חובת הזהירות של עורך דין כלפי צד שלישי: 1. התובעת הייתה הבעלים הרשום של מבנה וקרקע בקריית גת הרשומה כחלקה 4 בגוש 1907 (להלן 'הנכס'). בתחילת שנות התשעים החל מר שמחה פלד, מנהל התובעת, ליזום הקמת מבשלה ליצור שיכר בנכס באמצעות חברת בת של התובעת, בירגת בע"מ. האחרונה קיבלה מימון מבנק דיסקונט ומהבנק לפיתוח התעשיה וכנגדו שיעבדה את נכסיה, והתובעת- את הנכס. 2. בשנת 1993 נכשלו מאמציה של בירגת להקים את מבשלת השיכר והיא נקלעה לקשיים כלכליים ונתבעה על ידי שני הבנקים. פלד, שלא הצליח למצוא משקיע שיציל אותה, ביקש למכור במהירות את הנכס לכיסוי חובותיה. ביום 10.10.94 פגש פלד בנתבע, אותו הכיר הכירות שטחית וסיפר לו כי בידו הצעה לרכישת הנכס בסכום של 850,000$. הנתבע הבטיחו כי הוא מכיר אנשי עסקים בעלי יכולת החלטה מהירה והפגישו ביום 11.10.94 עם מר אלי אפריים, בעל חברות (להלן 'אפרים') . בו ביום חתמו השניים על זכרון דברים, אותו הכין הנתבע, לפיו תרכוש חברת אפריים אליהו, בבעלות אפרים את הקרקע בסכום של 900,000 $. הוסכם כי מתוך סכום זה 50,000 $ ישולמו לתובעת עם חתימת ההסכם והיתרה- לא יאוחר מיום 11.1.95 כנגד קבלת החזקה בנכס והמצאת כל האישורים הדרושים לרישומם על שם הרוכשת. באותו יום החל הנתבע לייצג את בירגת בתביעות הבנקים כלפיה ואף הגישה בשמה בקשה לדחיית הדיון הקבוע בבית המשפט. 3. הרוכשת לא נתנה לתובעת שיק על סך 50,000$ אלא הפקידה בידי הנתבע שיק פרטי של אפרים, מתוך כונה להחליפו בשיק החברה למחרת. ביום 12.11.95 הודיע הנתבע לפלד כי אפרים הודיעו שלא למסור לו את הסכום האמור, משום שנודע לו כי התמורה כולה לא תספיק לכיסוי החובות הרובצים על הנכס. 4. ביום 28.11.95 נחתמה תוספת לזכרון הדברים בה הוסכם כי הקונה מסכימה להוסיף למוכרת סכום של 190,000 ₪ לתמורה הנקובה בו, תוך 60 יום. עוד הוסכם שם כי המוכרת תפנה את הציוד מהנכס תוך 30 יום ואם לאו- תהא הקונה רשאית לעשות זאת בעצמה. באותו מעמד חתמו התובעת ומנהלה על יפוי כוח לטובת רו"ח מועלם, לטפל בשמה ובמקומה של התובעת ברשויות המס לקבלת אישור העברת הנכס על שם הרוכשת, ועל יפוי כוח נוסף לטובת הנתבע, לבצע כל תשלום או חוב הרובץ על הנכס מתוך התמורה, לצורך קבלת אישור סופי להעברתו על שם הרוכשת. התובעת ופלד חתמו גם על כתב ויתור לפיו הם מוותרים על כל תביעה נגד אפרים, מנהלה או מי שהיה מעורב מטעמם בנוגע לעסקה. 5. בשנת 2000 הגישה התובעת תביעה נגד הרוכשת. משניתן בו פסק דין המזכה את התובעת בחלק מהתשלומים שתבעה בגין הפרת ההסכם, הוגשו עליו ערעור וערעור שכנגד. ערכאת הערעור דחתה את ערעורה של חברת אפרים וזיכתה את התובעת בסכום נוסף לזה שנפסק קודם לכן. 6. בשנת 2001 הגישה התובעת את תביעתה זו, שלפני. ב2007, לאחר שמוצו ההליכים הקודמים, תיקנה את תביעתה. בתביעה זו מייחסת התובעת לנתבע מצג שווא ורשלנות מקצועית בייעוץ מקצועי ובניסוח זכרון הדברים. 7. בין לבין נפטר מר אפרים והחברה הפכה להיות חדלת פירעון. התובעת כימתה את נזקיה, הפחיתה מסכום התמורה את הסכומים ששילמה חב' אפרים לתובעת ולצדדים שלישיים ע"ח חובותיה, ואת היתרה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד לסכום של 364,766₪ הינה תובעת מן הנתבע בגין מחדליו. 8. טענות התובעת התובעת טוענת כי הנתבע התרשל בתפקידו וכי התרשלותו גרמה לה נזק. ראשית, הציג לפני פלד מצג כי הוא מייצגו בעסקת המקרקעין, כמו גם בתביעות הבנקים, ולפיכך אל לו לחשוש מחתימה מיידית על זכרון הדברים. לטענתה, לו ידעה התובעת כי זכויותיה אינן נשמרות על ידי הנתבע, היתה דואגת ליעוץ מקצועי מטעמה. לשיטת התובעת נוצרו יחסי אימון בינה לבין הנתבע, עליהם הסתמכה, בין משום המצגים שהציג לפניה האחרון ובין משום שידע על מצבה הכלכלי הקשה. 9. בנוסף נטען על ידי התובעת כי הנתבע ניסח את זכרון הדברים ברשלנות, באופן שלא אפשר לרוכשת לשלם לצדדים שלישיים את חובותיה ע"ח התמורה, למרות שהיה ידוע לו כי לתובעת או לפלד אין אמצעים משל עצמם וכי מכירת הנכס נעשתה לשם סילוק חובות אלו. 10. עוד טענה התובעת כי הנתבע התרשל בעת שסירב לשלם את הסכום הראשוני של 50,000 $ למחרת האמור בזכרון הדברים בתואנה כי "התברר לרוכשת" שהתמורה לא תספיק לכיסוי חובות המוכרת, אף זאת משום שמצבה הכלכלי וחובותיה היו ידועים עובר לחתימת זכרון הדברים. 11. בנוסף נטען על ידה כי הנתבע שיתף פעולה עם הרוכשת לשם הפרת זכה"ד ולולא עשה כן הייתה התובעת זוכה למלוא כספה. 12. טענות הנתבע הנתבע טען להתיישנות עילת התביעה. בנוסף טען כי כתב הויתור בו ויתרה התובעת על כל טענה גם כנגד מי שהיה מעורב בכל צורה שהיא בעסקה, ואשר נערך ונחתם ביום 28.11.95, בעת שהתובעת היתה מיוצגת על ידי עו"ד לשם, שאישר את החתימות על המסמכים, חל גם על הנתבע וחוסם את תביעת התובעת כלפיו. 13. עוד טען הנתבע כי בית המשפט כבר פסק כי לא ייצג את התובעת ולכן לא חב לה חובת זהירות ולא הפר כל חובת האמון כלפיה. 14. לטענת הנתבע כאשר פגש לראשונה את פלד, הציג לפניו האחרון כי לתובעת יש חובות לשני הבנקים ולמס שבח ואשר פירעונם יאפשר את מכירת הקרקע. לגרסתו, כאשר הגיע לדיון בבית המשפט ביום 12.10.94 נודע לו מנציגי הבנקים כי קיימים חובות נוספים על הנכס, שלא יאפשרו לתובעת לקיים את התחיבויותיה על פי ההסכם. עוד טען כי לא ידע כי חובות אילו ניתנים להקטנה ולכן סירב אפרים ליתן לתובעת את התשלום הראשון בסך 50,000 $. 15. לגרסתו, מצבת החובות הסופית של התובעת התגלתה לאפרים רק ב- 3.12.98 עת הועברו ממנה הזכויות בלשכת רישום המקרקעין. מכל מקום, לטענת הנתבע פעל על פי הוראות לקוחו אשר הפעיל את שיקול דעתו והורה לו את שהורה. 16. באשר לניסוח זכה"ד טען הנתבע כי הוא משקף באופן אמיתי ונכון את הסכמות הצדדים. עוד טען כי כאשר אישררה התובעת את זכרון הדברים, ע"י התוספת המאוחרת, כבר הייתה מיוצגת על ידי עורך דין מטעמה ומכל מקום, כתב הויתור, שכבר הוזכר, מרפא כל טענה כנגדו בגין כך. 17. הנתבע אף טען להעדר קשר סיבתי בין הנזק הנטען לבין מחדליו, המוכחשים. 18. דיון הצדדים ביקשו מבית המשפט להסתמך על כתבי בי- דין והכרעות קודמות של בתי המשפט, להגיש סיכומיהם ללא שמיעת ראיות, ולהכריע בתובענה על פי הכתובים. להלן הכרעתי: טענת ההתיישנות שהועלתה על ידי הנתבע בכתב הגנתו נזנחה. 19. כתב הויתור בכתב הויתור הצהירה התובעת כי "אנו הח"מ סמפלסט בע"מ..ושמחה פלד כמנהל סמפלסט בע"מ ובאופן אישי מאשרים בזאת כי משהעיסקה שבין סמפלסט בע"מ לבין אפרים אליהו בע"מ מבוצעת, אין לנו ולא תהינה לנו כל טענות ו/או דרישות ו/או תביעות מכל סוג שהן כלפי אפרים אליהו בע"מ ו/או אפרים אליהו כמנהל אפרים אליהו בע"מ ובאופן אישי וכן כלפי כל מי שהיה ו/או מעורב בכל צורה שהיא מטעמם של הנ"ל, וללא יוצא מן הכלל, בנוגע לעסקה הכרוכה במקרקעין ...כפוף לביצוע התחיבויות הקונה אפרים אליהו בע"מ כלפי המוכרת..." 20. בתוספת להסכם נקבעה התמורה הנוספת ל190,000 ₪ וכי למעט השינויים שנקבעו בה, יוותרו הוראות זכרון הדברים בתוקפן. מודה התובעת כי לו היתה חב' אפרים עומדת בהתחיבויותיה על פי ההסכם, היתה מנועה, מכוח כתב הויתור, לתבוע אותה או את כל מאן דהוא שהיה מעורב בעסקה, בגין נזקים ו/או כל עילה אחרת. 21. בפסק הדין הראשון (עמ' 12)נקבע: "..עם חתימת התוספת אשר כללה התחיבות של הנתבעת לשלם סכום נוסף של 190,000 ₪, חתמה התובעת יחד עם מר פלד על נספח יב' לתצהירו של עו"ד יפה. במסמך זה נאמר כי אין לתובעת כל דרישות או תביעות מכל סוג שהוא כנגד הנתבעת או כנגד מר אפרים, בכל הקשור לעסקה למכירת הנכס על פי ההסכם מיום 11.10.94 והתוספת מיום 28.11.95.יש לכן לראות בחתימה על התוספת כהתחלה חדשה וכויתור על טענות הפרה מטעם התובעת." 22. קביעה זוו אינה סותרת את הטענה כי משנקבע בכתב הויתור כי הוא מחייב את התובעת בכפוף למילוי התחיבויותיה של אפרים כלפיה, ומשהפרה אפרים את ההסכם, כפי שקבע בית המשפט, פתוחה לפני התובעת הדלת להגיש תביעתה זו, כשם שהיתה רשאית להגיש את תביעתה הקודמת- שנתקבלה. 23. חובת הזהירות על מנת להכריע בשאלת הרשלנות יש לקבוע האם חב הנתבע חובת זהירות כלפי התובעת והאם הפר חובה זו. התובעת חזרה על טענתה להפרת חובת האמון כלפיה בוריאציות שונות: "כל האמור לעיל מראה כי לנתבע היתה חובה כלפי התובעת לדאוג שלא יחתם על ידה זכרון דברים הכולל תנאים שאין כל אפשרות שהיא תוכל לעמוד בהם. הנתבע הפר חובתו זו...והוא איפשר לרוכשת להעלות טענות מופרכות אשר הסתמכו על האמור בו. בעשותו כן הפר הנתבע גם את חובתו הבסיסית ביותר והיא לגלות לתובעת כי זכרון הדברים כפי שנערך, איננו ניתן כלל לביצוע, וכי הוא יאפשר לעשות בנוסחו, כפי שנכתב, שימוש בכדי לגרום לתובעת לנזקים כבדים." 24.      בית המשפט, בשתי הערכאות, קיבל את טענת הנתבע כי לא ייצג את התובעת או את מר פלד בעסקת המקרקעין. בפסק הדין הראשון (עמ' 8)נכתב: "אינני מקבלת את גרסתו של מר פלד באשר לייצוגה של התובעת על ידי עו"ד יפה לעניין מכירת הנכס. אין ספק כי הפגישה עם מר אפרים התקיימה בתוצאה מהפגשת הצדדים על ידי עו"ד יפה. אולם, אין בכך כדי לתמוך בטענתו של מר פלד באשר לשאלת הייצוג. מקובלת עלי עדותו של עו"ד יפה על פיה פנה אליו מר פלד על רקע היכרותו של עו"ד יפה עם אשתו המנוחה של מר פלד. מקובלת עלי גם עדותו כי פניה זו נעשתה על מנת לפנות לביהמ"ש המחוזי בת"א כדי לדחות את הדיון בבקשה למינוי כונס נכסים לבירגת. גרסה זו של מר פלד נתמכת במכתב שנשלח בשלב מאוחר יותר על די בא כוחו של מר פלד. במכתב מ(1) אשר צורף כנפח לתצהירו של מר פלד) נאמר על ידי בא כוחו של מר פלד."מר שמחה פלד פנה אליך על בסיס חברי (לא קולגיאלי) על מנת שתטפל בעבורו בעיכוב הליכי מינוי כונס נכסים נגד חברה בשליטתו ואגב כך הפנית אליו לקוחה מלקוחותיך תוך הסכמה שאתה תשמש כפרקליט שני הצדדים." ממכתב זה עולה כי אין מקום לטענתו של מר פלד בתצהירו כי הוא פנה לעו"ד יפה על מנת לייצג אותו במכירת הנכס לנכסי פישמן ואין מקום להכחשתו של מר פלד לעדותו של עו"ד יפה על פיה היתה הפניה אליו על רקע חברי. עוד יש לציין כי הטענה הנוספת המופיעה במכתב- בדבר ייצוג עו"ד יפה את שני הצדדים במסגרת מכירת הנכס לנתבעת- נטענה לראשונה במכתב זה שהוא משנת 97'. יש לציין כי עוד בחודש אוגוסט 95' יוצגה התובעת בעניין מכירת הנכס על ידי עו"ד רוטמן כפי שעולה מנספח יד' לתצהירו של מר פלד. אין מחלוקת כי את זכרון הדברים ערך עו"ד יפה על פי בקשת שני הצדדים. אולם , לא יכול היה להיות כל ספק בדעתו של מר פלד כי מר אפרים הינו לקוח של עו"ד יפה אותו הפנה אליו בעניין מכירת הנכס. אין באמור לעיל לשלול את עדותו של מר פלד על פיה העביר לעיונו של עו"ד יפה את טיוטת ההסכם עם קבוצת פישמן, שכן על יסוד הסכם זה התבקשה כאמור הדחיה בבקשת הנושים למינוי כונס נכסים לבירגת." 25. פסק דינה של ערכאת הערעור לא ביטל קביעה זו. התובעת טוענת כי חרף זאת, מכיוון שהנתבע ייצג את בירגת בהליכים משפטים -מצבה של החברה, כמו גם של התובעת ושל פלד היה ידוע לו. לא זו אף זו, מכיון שידע כי פלד סמך עליו ואף ויתר על יצוג עו"ד מטעמו בעסקת המקרקעין, משקלם של כל הנימוקים במצטבר יוצר יחסי אמון מיוחדים בינו לבין התובעת. 26. ביום 11.6.95 פנה הנתבע לשני הצדדים (נספח י"ב לתצהירו של פלד), הודיע כי זכה"ד איננו ניתן לביצוע וביקש מהצדדים כי יסורו למשרדו לקבל את זכה"ד. התובעת רואה בכך הוכחה לכך כי באותה עת ראה עצמו כנאמן של שני הצדדים במאוחד "וזאת אף אם לא יצג את התובעת לצורך חתימת זכרון הדברים גופו". 27. טענה זו נדחית על ידי. זכרון הדברים נעשה בחופזה והתובעת מודה כי העותק היחיד ממנו נשמר אצל הנתבע. אך הגיוני הוא כי משראה כי ההסכם עולה על שרטון ואין הצדדים מקימים אותו, מצא לנכון להעביר עותק הימנו לכל אחד מהם. 28. עוד טענה התובעת כי במהלך התקופה שבין זכרון הדברים ועד לחתימת הנספח 'פסחה הרוכשת על שני הסעיפים'. מחד גיסא לא הסכימה לביטול זכה"ד למרות שלא שילמה דבר מתוך התמורה שנקבעה, ומאידך גיסא לא איפשרה את ביצועו. נכון כי הרוכשת 'פסחה על שני הסעיפים' ובמשך חודשים לא החליטה סופית אם תרכוש את הקרקע אם לאו, והראיה, שאת הערת האזהרה לטובתה לא רשמה ביום עריכת זכה"ד אלא בסמוך לחתימת הנספח, עת גמרה בדעתה לבצע את העסקה, אולם היסוסיה של הרוכשת אינם מהוים מעשה או מחדל שעל הנתבע לחוב בגינם. היפוכם של דברים, לו היה הנתבע מזדרז לרשום הערת אזהרה לטובת לקוחתו, ניתן היה לראות בכך נקיטת הגנה על זכויות חב' אפרים למרות הפרת ההסכם על ידה. באי רישום ההערה מוקדם יותר גילה הנתבע דעתו כי הינו משרת את לקוחתו מבלי לפגוע באינטרס התובעת, ואין להלין עליו על כך. 29. קיומה של חובת זהירות, מצד עורך דין, כלפי הצד שכנגד, הוכרה בפסיקה: "יכול גם שתיווצר אחריות  מושגית כלפי מי שאינו לקוחו של עורך דין, הפונה בבקשה או עצה אל עורך הדין" (מפי הנשיא מ' שמגר, ע"א 751/89 מוסהפור נ' שוחט, פ"ד מו(4) 529, 535). 30. מהי חובתו של עורך דין כלפי הצד האחר בעסקה בה ייצג את אחד הצדדים: "כבאנגליה כן גם אצלנו, יכול שעורך דין יישא באחריות לנזקיו של מי שאינו לקוח שלו בשל נזק שהסב לו. מקורה של חבות זו היא בפקודת הנזיקין (נוסח חדש), שכן הנזק הוא בדרך כלל פועל יוצא של עוולה שעוול עורך הדין כלפי אדם אחר. החבות בנזיקין נובעת בראש ובראשונה מעוולת הרשלנות, ובה נתמקד בהמשך, כי היא הרלבנטית לעניננו. אולם היא אינה מצטמצמת בכך; שכן, עורך הדין ככל אדם אחר, יכול שיישא באחריות כלפי פלוני בשל מעשה תרמית והטעייה, לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין או בשל נגישה על פי סעיף 60 לפקודת הנזיקין, או למשל בשל הפרת חובה חקוקה, על פי סעיף 63 לפקודה הנ"ל. אפשר גם שיחוב בשל גרם הפרת חוזה על פי סעיף 62. אולם כאמור, בעיקרם של דברים החבות בנזיקין תהיה בדרך כלל בשל מעשה רשלנות". (ע"א 37/86ע"א 58/86 משה לוי (המערערים בע"א 37/86) נ' יצחק יחזקאל שרמן (המשיבים בע"א 37/86), פ"ד מד(4), 446 , 470-471 (1990)) 31. בית המשפט נדרש לכך בעניין סילביו נחום נ' רחל דורנבאום (ע"א 2625/02 פד' נח(3)385): "חובת הזהירות הוחלה על עורך הדין לא רק ביחסים שבינו לבין  לקוחו, כי אם גם ביחסיו עם צד שלישי. במקרה זה האחרון, מבוססים היחסים המיוחדים בין הניזוק לעורך הדין, והסתמכותו של הראשון על דברי האחרון, לא על חוזה בינם - חוזה אשר אינו בנמצא - כי אם על אופיו המיוחד של המקצוע המשפטי, ועל חובות ההגינות בהן חב עורך הדין לציבור כולו. כיוון שהציבור כולו מסתמך על מקצועיותו ועל יושרו של עורך הדין, הוא חב בחובת זהירות לא רק כלפי מרשו, אלא גם כלפי יריבו וכלפי הציבור כולו (פרשת בכור, בעמ' 214). הדברים אמורים במיוחד כאשר הניזוק היה צד לא מיוצג לעסקה, אשר בה שימש המזיק כעורך הדין של הצד שכנגד. בנסיבות שכאלה, סביר יותר שאדם אכן יסתמך על דבריו של עורך הדין של הצד שכנגד (ראו: פרשת שרמן, בעמ' 472, ע"א 6645/00 ערד נ' אבן, פ"ד נו(5) 365, 381). אלא שגם אז אין מגעת החובה הזו לכדי היקפה של החובה כלפי לקוחו.            את ההלכה בדבר אחריות עורך דין כלפי מי שאינו לקוחו, סיכם השופט ג' בך בפרשת היינוביץ, בעמ' 100: עקרונית אכן קיימת חובת זהירות מסויימת מצד עורך דין כלפי צדדים אחרים, שאינם מרשיו, אם כי זוהי חובה אשר קשה להגדירה בצורה מדויקת וגורפת [ההדגשה אינה במקור - א' ר']." 32. במאמרה של ד"ר לימור זר- גוטמן 'ייצוג מול צד שכנגד בלתי מיוצג- ייזהר עורך הדין' (דין ודברים א' תשס"ה) מבקרת המחברת את ההלכה, בשל תוצאותיה כלפי ציבור עורכי הדין, החשש מניגוד אינטרסים וחוסר הבהירות העלול לשרור באשר לחובותיו של המייצג . "דעת הרוב ודעת המיעוט בעניין עוד סילביו מבססות במידה רבה את הקביעה (ההפוכה) בשאלה האם נוצרו יחסי עורך דין- לקוח על השיקול בדבר אמת האמון שרכש הצד שכנגד הבלתי מיוצג לעורך הדין. לדעת כל השופטים יש לשיקול זה משקל רב, המחלוקת נוגעת ביישומו בנסיבות המקרה". הנני מקבלת את טענת התובעת כי למרות שנקבע בפסקי הדין כי לא חלו יחסי לקוח- עו"ד בינה לבין הנתבע, חב הוא חובת זהירות כלפיה. 33. האם הפר הנתבע חובה זו? בזיכרון הדברים לא נקבעה זכותה של חברת אפרים לשלם סכומים לצדדים שלישיים על חשבון החוב. התובעת רואה בכך את "החטא הקדמון" של הנתבע, אשר ידע כי התובעת זקוקה לכספי התמורה לצורך סילוק החובות, ובלעדיה לא תוכל לסלקם. לטענתה, משנקבע שם בס' 4 (ב) כי למעט הסכום של 50,000$, אמורה יתרת התמורה להיות משולמת לתובעת כנגד המצאת כל האישורים הדרושים להעברת הזכויות, רוקן זכה"ד מתוכן ונכשל מלכתחילה, לנוכח חוסר היכולת הכלכלית של התובעת. מכאן, לשיטתה, התרשל הנתבע בעת שניסח הסכם שלא ניתן היה לבצעו. 34. הנני מסכימה עם התובעת כי עובדה זו, שהנתבע היה מודע למצבת חובותיה של התובעת אכן נקבעה בפסק הדין: "מעדות זו עולה במפורש כי עוד לפני שנערך ההסכם בין התובעת לנתבעת לשם מכירת הנכס בסכום של 900,000$ היה עו"ד יפה מודע לכך כי בסכום של 850,000$ מדובר בהסכם שהוא "אסון" וכי אין בסכום זה כדי לכסות את החובות המוטלים על הנכס. עו"ד יפה ידע גם כי כל החובות אמורים להיות מכוסים מתמורת המכירה, שכן אין למר פלד כל מקור תשלום אחר...המסקנה היא כי הנתבעת, באמצעות עו"ד יפה אשר ייצג אותה, היתה מודעת לעובדה כי סכום של 850,000$ לא יכסה את החובות המוטלים על הנכס". ככל שניתן היה להסיק מזיכרון הדברים כי אין חב' אפרים רשאית, או חיבת לשלם לצדדים שלישיים ע"ח חובות התובעת ולסלקם, התרשל הנתבע בעת שניסח זכה"ד בניסוח לוקה זה. 35. ניתן להבחין כי הנני נוקטת בלשון זהירה בקביעה זו, משום שראינו בהשתלשלות הדברים לאחר מכן, כי חב' אפרים הכשילה את העסקה עוד לפני שסעיף 4 לעיל הגיע למבחן המציאות, לנוכח סירובו של מר אפרים לשלם את התשלום הראשון. 36. לעניין זה אינני מקבלת את טענת התובעת כי הנתבע קיבל את השיק כנאמן וחייב היה להעבירו לידי התובעת. כבר ראינו כי חובתו הינה בראש ובראשונה כלפי מרשתו, ומשהודיעו מר אפרים כי אין להעביר את השיק לידי התובעת, חובה הייתה עליו למלא אחר הוראה זו. משייחס בית המשפט את ההפרה לחב' אפרים, ובהעדר ממצא אופרטיבי כי הדבר נעשה על פי הוראת הנתבע, חזקה היא כי המפר אחראי להפרתו וכי עורך הדין פועל בהנחיית לקוחותיו. 37. גם התובעת לא ראתה בכך הפרה אלא מצידה של חב' אפרים. בתצהירה (ס' 36,38) בתביעה הקודמת כתבה:"לתדהמתי, כשהגעתי לפגישה אמר לי עו"ד יפה כי קיבל הוראה מאפריים שלא למסור לי את השיק, וזאת כיון שאמר לי שהתגלה לו שלא יהיה די בתמורה הקבועה בזכרון הדברים בכדי לכסות את כל החובות הרובצים על הקרקע...לפיכך אמרתי לעו"ד יפה כי סירובה של הקונה לשלם את הסך של 50,000$ הינו הפרה בוטה שלו, ולא הסזכמתי בשום פנים ואופן לעיכוב תשלום זה". 38. הסיבות בגינן חזר בו מר אפרים מהסכמתו הראשונית לשלם לתובעת 50,000$ יום לאחר ההתקשרות לא הובהרו לבית המשפט ולא נקבע לגביהן ממצא עובדתי מחייב למעט העובדה כי כבר מאותו יום הפרה חב' אפרים את ההסכם. 39. הקשר הסיבתי קבעתי לעיל כי הנתבע חב חובת זהירות כלפי התובעת וכי ניתן לראות בניסוח זכה"ד באופן שנוסח הפרה של חובה זו. אלא שהתובעת מתעלמת מהנספח שנוסח כשנה לאחר מכן, בעת שהתובעת כבר הייתה מיוצגת. נספח זה, שלצורך חתימתו הוסיפה חב' אפרים סכום נכבד לתמורה המוסכמת, ריפא את המחדל באופן שניתנה הוראה מפורשת לחב' אפרים לשלם לצדדים שלישיים מתוך תמורת המכר, ולסלק את חובותיה של התובעת מתוך כספי העסקה. זאת, בנוסף ליפויי כוח שנחתמו ע"י התובעת. הואיל והנספח נחתם כשנה לאחר זכרון הדברים ולאחריו שילמה הרוכשת כספים רבים לצדדים השלישיים, גם אם התרשל הנתבע בניסוח זכה"ד, ניתק הנספח, הפיצויים שבו והתשלומים לצדדים שלישיים שבאו אחריו, את הקשר הסיבתי שבין ההתרשלות הנטענת- לנזק. 40. עוד טענה התובעת כי מר אפרים לא העיד בהליכים הקודמים וכי גרסתה של החברה נשמעה מפיו של הנתבע, אשר העלה טענות שנדחו על ידי שתי הערכאות: "רק זמן רב לאחר שבוצע התשלום לבנקים הנזכר בס' 36 לסיכומים אלו לעיל , העלה לפתע הנתבע את הטענה כי מדובר היה בהקדמת תשלומים...טענה זו היותה את עיקר המחלוקת בין התובעת לרוכשת...שני בתי המשפט דחו מכל וכל את טענות הרוכשת....אין חולק כי העד המרכזי מטעם הרוכשת היה הנתבע...אין ולא יכול להיות חולק כי בית המשפט בפסק הדין לא נתן אימון בעדותו של הנתבע". לכאורה, מייחסת התובעת לנתבע עדות שקר. גם אם כך הוא, לא מצאתי באיזו מעילות כתב התביעה המתוקן עילה שהטענה האמורה תומכת בה. 41. מכל האמור לעיל נדחית התביעה. התובעת תישא בהוצאות המשפט של הנתבע ובנוסף תשלם 15,000 ₪ שכ"ט עו"ד. חובת הזהירותעורך דין