קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חיוב אישי על צד שלישי שהפר צו עיקול: 1. ערעור על החלטת כב' רשם ההוצל"פ א. אחטר מתאריך 17.6.10 בתיק הוצל"פ 02-16386-99-0, אשר הורה על חיובו של המערער כצד שלישי בהתאם לסעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל. המערער חוייב אישית היות ולא מסר ללשכת ההוצל"פ כספים שחב לחייב שעוקלו בידי המשיב בנק דיסקונט, בניגוד לחובה המוטלת בסעיף 47 לחוק ההוצאה לפועל. 2. בהחלטה נשוא הערעור בא תחשיב המבסס הדרך לפיה כימת הרשם את הסכום שתפס העיקול שהטיל המשיב, ולא הועבר על ידי המערער (מעבר לסכום הפטור מעיקול). בסכום זה חויב המערער. הערעור אינו מכוון חיציו לגבי דרך החישוב היינו לגבי הסכום בו חויב המערער, אלא לגבי עצם החיוב. 3. ברקע - המערער הינו בעל עשרות רכבים המשמשים כמוניות. בעל הזכות הרשומה במשרד התחבורה ביחס לאחד מאותם רכבים (הכוונה לזכות הציבורית להפעלת המונית) הינו מר יורם כהן. הנוהג באותה מונית הינו החייב בתיק ההוצל"פ מר מאיר גבאי. המערער טוען כי החייב עבד אצלו כשכיר במהלך מספר חודשים בשנת 2007, והחל מ 11/07 עובד הוא כעצמאי על אותה המונית השייכת למערער. הפיצול המשולש בין בעל הזכות הרשומה, בעל המונית, ומי שנוהג עליה - נהוג לא אחת בענף המוניות. הזוכה בנק דיסקונט שהטיל את העיקול טען כי הפדיון היומי במונית שייך למערער כבעליה, ומתוך אותו פדיון מותיר המערער בידיו סכום מסוים ואת היתרה היה מעביר לחייב, כאשר אותה יתרה השייכת לחייב הינה החלק שתפס העיקול, ואותו היה על המערער להעביר לתיק ההוצל"פ. טענה עובדתית זו התקבלה על ידי הרשם שבפניו עמדו תצהיריו של המערער מיום 14.6.09, 21.1.08 ו 24.10.07, תצהיר בנו בסריון קוסאשווילי, רבות ריכוז הכנסות המונית לתקופת 9/07 עד 11/08 (מאושר רו"ח) דוח חקירה מיום 24.7.07 ומיום 10.3.04, אישור רו"ח לגבי סכומים פטורים מעיקול, וחקירת בן המערער מיום 29.12.08. בתמצית, טענת המערער ובנו היתה שאכן החשבוניות המונפקות במונית לציבור הנוסעים הינן חשבוניות של המערער. ואולם לא נכון שהפדיון היומי שייך למערער וממנו מופרש (רעיונית או בפועל) סכום מסוים לחייב. לגרסתם, המצב לאשורו הינו שלמרות שהחשבוניות מונפקות על ידי המערער ועל שמו, הרי שהחייב שוכר ממנו את המונית בתמורה יומית של 300 ₪ וכן משלם לו עבור דלק (מתדלק אצלו). הפדיון הינו של החייב ואין הוא מועבר כלל לידי המערער. הכספים היחידים המועברים על ידי החייב למערער, הם כספי השכירות היומית וכספי התדלוק. משכך, מדובר בכספים של המערער עצמו ולא בחובות שהוא חב לחייב, וממילא לא נתפסו ברשתו של העיקול, ונכונה התשובה שנתן לצו העיקול. אין לחייב אפוא המערער מכוח שילוב הוראות סעיפים 47 ו 48 לחוק ההוצאה לפועל. הרשם התרשם מהחומר שבפניו שמדובר בהסבר שאינו מניח את הדעת ואין בו כדי לבאר את המנגנון לפיו מנפיק המערער חשבוניות על כל סכום הפדיון. המערער טוען שאכן יתכן והדבר אינו תקין מבחינה פיסקלית ואולם מקור השגגה בעמדת הרשם אינה אלא חוסר הכרות עם הנוהג בענף המוניות, שהינו הנוהג הנפוץ והמקובל: בעל המונית מנפיק החשבוניות אך הפדיון אינו שלו, אלא של הנהג השוכר את המונית. במקרה דנן משכיר המערער את הזכות הציבורית ממר יורם כהן (עניין אחרון זה, אינו בעל חשיבות לענייננו וצוין לשם שלמות התמונה). החשוב הוא כי בשונה מטענת הבנק לפיה הנהג החייב מעביר למערער את כספי הפדיון כפי החשבוניות שהוציא, והמערער מנכה לעצמו 300 ₪ דמי שכירות ושב ומעביר היתרה לחייב, הרי בפועל, כך דברי המערער, המצב שונה. המצב הוא שהכספים היחידים שמעביר הנהג החייב מר גבאי למערער הינם דמי השכירות היומית של המונית, ודמי התדלוק. לפיכך לא מחזיק כלל המערער בפועל כספים של החייב שהיה עליו להעביר לו. חרף הטענות כאילו לא הבין הרשם את הנוהג הנטען בענף המוניות, הרי מן ההחלטה עולה שהרשם הבין גם הבין את הטענה אלא שלא שעה לה לגופה, ולטעמי בדין. אני מוכן לקבל שהשאלה לאשורה הינה מהו המצב העובדתי, והאם תפס העיקול כספים של החייב שהוחזקו בפועל בידי הצד השלישי, להבדיל מזכות כספית "על הנייר" שלא הועברה למערער על ידי החייב (ראה ע"א 5211/97 חיטים מכון תערובת בע"מ נ' טנא פ"ד נב(1) 644 שנזכר אף בהחלטה נשוא הערעור). עוד אני מקבל שיכול להיות פער בין המצג הפיסקלי לבין המצב העובדתי. ואולם השאלה על מי הנטל. התשובה היא שכפי שקבע הרשם הנטל הראשוני לפי סעיף 48 מוטל אכן על הזוכה להמחיש כי הופר צו העיקול על ידי הצד השלישי ביחס לכספים או נכסים שבידיו, ואולם אז ככל שעמד הזוכה בנטל עובר הנטל אל צד ג' להוכיח שהתקיים ההצדק הסביר (לשון סעיף 48 (א)) לאי העברת הנכסים או הכספים המעוקלים. במקרה זה הנפקת החשבוניות אכן מעבירה הנטל על שכם המערער ולדידי משעה שעבר הנטל, לא עמד בו המערער. אין זה נכון שהנפקת החשבוניות על ידי המערער בטלה בשישים ונעדרת חשיבות בפן הראייתי, וכל חיותה אך בתחום הפיסקלי, כפי שניסה המערער להציג. מטילה היא עליו את הנטל להפריך שכספי הפדיון כולם, בגינם ועל סכומם הנפיק חשבוניות, אכן לא הועברו אליו, בניגוד לאותו מצג פיסקלי. בנטל זה לא עמד. ניתן להקיש כאן מן הפסיקה המאפשרת לתובע בתביעת נזקי גוף להוכיח כי בסיס השתכרותו עובר לתאונה נשוא התיק שצריך שיובא בחשבון, עולה על הבסיס שדווח על ידו לשלטונות המס, בשל אי דווח מלא על כל ההכנסות. גם כאן מדובר בפער בין המצג הפיסקאלי שהציג בעל הדין לבין המצב העובדתי שנטען על ידו שהוא שונה. ההלכה מאפשרת לבעל דין שכזה לנסות ולהוכיח את הפער הנטען בין המדווח על ידו לבין המצב לאשורו. אולם בד בבד מציבה היא בפועל רף ראייתי גבוה שאינו מקל (לשון המעטה) על ההוכחה, ודורש ראיות מוצקות ומשכנעות כדי לסתור אותו מצג פיסקאלי. קיימים לכך טעמים שחלקם אכן מתייחד לסוג התביעה בה עסקינן (ואינם קיימים בענייננו) היינו תביעת נזיקין שעילתה בנזקי גוף והעיקר בה השבת המצב לקדמותו, כאשר יש לנפגע אינטרס אינהרנטי להגדיל בדיעבד בסיס החישוב משידועה פגיעתו בתאונה. ואולם הצד השווה לענייננו, הינו שמבחינה ראייתית מדובר על הודאת בעל דין, הניתנת אמנם לסתירה, ואולם משקלה אינו מבוטל ובהתאם יתפס עליה בעל הדין אם לא יסתור אותה בראיות כבדות משקל. עיין: ע"א 200/63 צוף נ' אושפיז פ"ד יז 2400, 2406 ; ע"א 813/81 ציון חברה לבטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח דוד בוסקילה ז"ל ואח' פ"ד לח (4) 785, 789 ; ע"א 4797/92 ריעני נ' מכלוף (אתר נבו), בסע' 7 של פסק הדין; ע"א 5794/94 אררט נ' בן שבח, פ"ד נא(3) 489, בעמודים 495-500 ; ע"א 8639/96 אריה חב' לביטוח נ' קרדוניס תק-על 98(3) 216; בע"א 5149/94 הסנה נ' אלברט לוי (פרסום נבו). הראיות שהציג המערער בפני הרשם ובפניי אינם אלא תצהירים שלו ושל בנו המפעילים יחד העסק והינם בני משפחה גרעינית ולפיכך כמו ניתנו מפי אותו פה עצמו בבחינת עדות יחידה של בעל הדין המעוניין. הא ותו לא. לטעמי בכך אין די, וצדק איפוא כב' הרשם משהעדיף הגרסה לפיה הפדיון הינו קניינו של המערער המועבר אליו וככזה מנפיק האחרון חשבוניות, ומן הפדיון מפריש הוא לחייב את חלקו של האחרון. לפיכך תפס אכן העיקול כספים שחב אכן המערער להעביר לחייב, בתורת כספיו של האחרון. התזה של המערער אפשרית אך לא הנטל שעבר אליו לא הורם. אציין כי נטען לגבי החייב שקודם עבד כשכיר, ואח"כ כעצמאי (ואח"כ שוב כשכיר), נטען כי עבור כל יום שהוא עובד על המונית הוא משלם למערער אחוזים מן הפדיון היומי שהוא מרוויח וזו הדרך המקובלת בענף המוניות (התצהיר מ 21.1.08); לאחר מכן בישיבה מ 22.9.08 נטען שהחייב היה מעביר 300 ₪ ליום כאמור כדמי שכירות יומיים (להבדיל מאחוזים). בישיבה מ 29.12.08 נטען על ידי הבן כי החייב משלם למערער "בערך" 300 ₪ בממוצע ובחגים קצת פחות ובחישוב הסופי מה שמעל 300 ₪ נותר בידו; ולבסוף בתצהיר מ 14.6.09 ניסו ליישב בין הגרסאות על ידי גרסה מאחדת ומאחה לפיה עבור כל יום בו עובד החייב על המונית הוא משלם למערער כ 300 ₪, ומדובר באחוז קבוע מהפדיון היומי (לא מובן הכיצד אחוז קבוע מהפדיון מניב סכום קבוע של 300 ₪ ולו במקורב, שהרי הפדיון היומי והחודשי משתנה בהכרח). אם כן לא בואר פשר המעבר מהעסקת החייב כשכיר, להשכרת המונית לאותו חייב העובד עליה כעצמאי, נטען פעם לשכירות יומית בסך 300 ₪ בדיוק, פעם לבערך 300 ₪, פעם לאחוז קבוע מהפדיון היומי (שמטבעו משתנה) ופעם שאותם 300 ₪ הם אותו אחוז קבוע. כאמור השאלה בסופו של יום היא אכן שאלה עובדתית וראייתית והמסקנה היא שלמרות שעל הזוכה נטל השכנוע להראות הצדקה לחיוב הצד השלישי, הרי עמד הזוכה כאן בנטל משעה שהנטל עבר אל המערער להפריך המצג הפיסקלי שהציג, והאחרון לא הרים אותו נטל ובגרסתו ניבעו גם סימני שאלה שלגוף העניין. מדובר בסופו של יום בשקילת הגרסה על פי מכלול הראיות שהוצגו ונטלי השכנוע והבאת הראיות. בשורה התחתונה מוצדקת מסקנת הרשם. 11. אני דוחה איפוא הערעור. המערער ישא בהוצאות המשיב בערעור בגין שכ"ט עו"ד בגובה הפקדון שהופקד (בסך כולל של 4000 ₪). עיקול צד ג'צוויםעיקולאחריות אישית