חשיפה לאבק אסבסט בעבודה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חשיפה לאבק אסבסט בעבודה: מבוא: בפניי תביעת עיזבון, תלויים והטבת נזקי גוף בגין פטירתו של המנוח ז"ל, יליד 1941 (להלן: "המנוח"). התובעים 1 - 5 הינם יורשיו של המנוח והתובע 1 הוא גם מנהל העיזבון. לגבי התובעות 4, 5 נטען שהיו תלויות במנוח לפרנסתן ובשירותי האב שהעניק להן. בכתב התביעה נטען כי המנוח היה חשוף במשך שנות עבודתו לאבק אסבסט. בשנת 1999 אובחנה בגופו מחלת סרטן מסוג מזותליומה ממארת האופיינית לחשיפה לאסבסט וביום 12.11.02 הלך לעולמו. הנתבעת היא רשות כבאות הפועלת בישראל על פי חוק שירותי הכבאות, תשי"ט-1959 ומפעילה את תחנת כיבוי האש בהרצליה (להלן: "הנתבעת" ו/או "רשות כבאות") והמנוח עבד בשורותיה בין השנים 1964 - 1993. לטענת התובעים, הנתבעת התרשלה בחשיפתו של המנוח לאבק אסבסט מחליפות האסבסט המתפוררות וממבני האסבסט בשטחה וכתוצאה מכך לקה המנוח במחלת המזות ליומה. הנתבעת הגישה הודעה לצדדים שלישיים ולטענתה ככל שתחויב לפצות את התובעים היא זכאית לקבל מהם פיצוי ו/או שיפוי ו/או השתתפות בגין כל סכום שתיאלץ לשלם. לגבי אחריות צד שלישי 1, טענה הנתבעת שהיא הייתה מחויבת לרכוש ציוד כיבוי על פי הדין ועל פי הוראות מפקח כבאות ראשי הממונה על ידי שר הפנים ולגבי אחריות צדדים שלישיים 2 - 4, כי חליפות האסבסט שהיו ברשותה בכל הזמנים הרלוונטיים נרכשו מהם. בפרשת התביעה העידו פרופ' ברודרמן, מומחה למחלות ריאה, מר מימון ששימש בתפקידים שונים בנתבעת ומר ניסים משה התובע 1. בפרשת ההגנה העיד מר לגזיאל ששימש בתפקידים שונים בנתבעת. מטעם צד שלישי 1 העיד מר כחלון ומטעם צדדים שלישיים 2 - 4 מר בוכוויץ (צד שלישי 2). בנוסף, העידה פרופ' מיטס מומחית להמטולוגיה מטעם בית המשפט לגבי מחלת ה- CLL (לויקומיה כרונית) שאובחנה אצל המנוח וזאת בהקשר של נכותו, קיצור תוחלת חייו והקשר בין חשיפה לאסבסט לבין מחלה זו. בית המשפט מינה את פרופ' רובין מומחה למחלות פנימיות וריאות כמומחה מטעמו והאחרון לא זומן למתן עדות על חוות דעתו על ידי מי מהצדדים. עיקרי המחלוקת סיבת פטירתו של המנוח; סוגית החבות וחלוקת האחריות בין הצדדים ככל שתיקבע אחריות; הקשר הסיבתי בין חשיפה לאסבסט למחלת ה-CLL שאובחנה אצל המנוח וככל שייקבע שאין קשר סיבתי כאמור לעיל, סוגיית קיצור תוחלת חייו של המנוח נוכח מחלת ה-CLL שאובחנה אצלו; היקף הנזקים וניכויי המל"ל השונים. סיבת פטירתו של המנוח פרופ' רובין מומחה למחלות פנימיות וריאות מטעם בית המשפט התייחס בפרק הדיון בחוות דעתו לקשר בין עבודתו של המנוח ומחלת המזותליומה כדלקמן: "השאלה הראשונה לדיון: האם קיים קשר בין עבודתו של מר משה יצחק ז"ל ומחלת המזוטליומה? אין ויכוח בספרות הרפואית, מחלת המזוטליומה הנה בראש ובראשונה על רקע חשיפה לסיבי אסבסט, וקיימים היום נתונים שכל המקרים של המזוטליומה ממאירה קשורים לחשיפה לאסבסט גם בכמות קטנה ולא ב- 85% כפי שחשבו בתחילה. גם פרופ' י. ברודרמן וגם דר' ד. סתיו מסכימים שיתכן והחליפות שלפי התיאור התפוררו ופיזרו לכן באוויר סיבי אסבסט, היוו מקור החשיפה ומקבל אני קביעה זו. מסכים אני לחלוטין עם דר' סתיו שלא נמצא קשר בין עבודה במבנה אסבסט כולו או רק הגג כגורם להתפתחות מזוטליומה מאחר ומדובר באסבסט צמנט. יש לציין עוד שתי נקודות - הראשונה תקופת הדגירה בין תחילת החשיפה והתפתחות מזוטליומה הנה בדר"כ בין 20 שנה ו- 50 שנה. במקרה שלפנינו 25 שנה. והשניה אין קשר בין התפתחות מזוטליומה ממאירה ועישון וזאת בניגוד לסרטן הריאה על רקע חשיפה לסיבי אסבסט, בו הקשר הנו סינרגיסטי. כך שמהנתונים שבפני יש לקבוע שמר משה יצחק היה חשוף לאסבסט בעבודתו ולכן המזוטליומה הממאירה נגרמה עקב כך, למרות שאין בידי כמות החשיפה, אולם כאמור גם כמות קטנה יחסית יכולה לגרום לכך". ובסיכום חוות דעתו קבע המומחה פרופ' רובין כדלקמן: "1. מר משה יצחק ז"ל סבל ממזוטליומה ממאירה שהביאה לפטירתו וקשורה לעבודתו באיגוד ערים - שירותי כבאות הרצליה. 2. מר משה יצחק ז"ל סבל ממחלה חסימתית כרונית בדרכי הנשימה - COPD ברונכיטיס כרונית קלה על רקע עישון כבד. נכותו בגין מחלה COPD זו הנה 10% לצמיתות מצב ביניים 5 (1) א' ל- 5 (1) ב'. לציין שהפסיק לעשן. 3. הסבירות שמחלת COPD זו בדרגת חומרתה שקבעתי תגרום לקיצור תוחלת החיים קטנה ואינני חושב שצודק דר' סתיו שקבע א. 40% נכות. ב. שהסיכון לקיצור תוחלת החיים הנה 15% בהשוואה לאוכלוסיית הבריאים, מה גם שהפסיק לעשן משנת 1999. 4. למרות שידוע מהספרות שעישון כבד גורם לקיצור תוחלת החיים ב- 8 שנים בהשוואה לאלו שאינם מעשנים, אין בפני היום כל סימנים למחלת לב טרשתית שניתן להתייחס אליה. 5. לא התייחסתי למחלת הלויקמיה הלימפתית הכרונית ממנה סבל מר משה יצחק מ- 1993 כי אינני המטולוג, אולם לפי מיטב ידיעתי מחלה זו מקצרת תוחלת חיים ויש לשאול בכמה? רופא המטולוג גם אם לא קיבל טיפול עד 2003". מחוות דעתו של פרופ' רובין עולה שמחלת המזותליומה קשורה לחשיפה לאסבסט גם בכמות קטנה יחסית. כמו כן קובע המומחה, שהמנוח סבל ממזותליומה ממאירה שהביאה לפטירתו וקשורה לעבודתו בנתבעת. מחוות דעתו של המומחה עולה שמקור החשיפה הוא בסיבי אסבסט מהחליפות המתפוררות. המומחה מצא שאין קשר בין עבודה במבנה אסבסט (במחסן או הגג) כגורם להתפתחות מזותליומה מאחר ומדובר באסבסט צימנט. המומחה פרופ' רובין לא זומן למתן עדות על חוות דעתו, ולפיכך שוכנעתי לקבל את קביעתו שהמנוח נפטר ממחלת המזותליומה. סוגית החשיפה לסיבי אסבסט, היקפה ומקור החשיפה, במבנה ובגג של המחסן שם עבד המנוח או בחליפות או בשני המקורות גם יחד, היא שאלה עובדתית במחלוקת שתוכרע על פי הראיות. עם זאת, מחוות דעת מומחה בית המשפט ברור שדי בחשיפה לכמות קטנה יחסית כדי לגרום למחלת המזותליומה. המומחה מטעם התובעים, פרופ' ברודרמן, העיד אף הוא, שהסיבים בחליפות יכולים לגרום למחלת המזותליומה וגם אישר לגבי המבנים העשויים מאסבסט שכל זמן שהאסבסט אינו מתפורר אין סכנה להתפתחות מזותליומה (פרו' 31.12.07, עמ' 9). פרופ' ברודרמן העיד כי קיימים גורמים וחומרים נוספים העלולים לגרום למחלת המזותליומה (פרו' 31.12.07, עמ' 11, 12) אולם לא הוכחה חשיפה של המנוח לגורמים וחומרים אלה. אומנם, פרופ' ברודרמן השיב לגבי אדם שהיה חשוף רק פעם אחת במשך שנה לחליפה מתפוררת וחלה כעבור עשר שנים במחלת המזותליומה כי הוא לא סבור שקיים קשר מבחינה רפואית (שם, סוף עמ' 10 ותחילת עמ' 11). אולם, באותה שאלה לא נשאל המומחה לגבי חשיפה פעם בשנה משך מספר שנים רב. סוגית החבות המחלוקת בסוגית החבות היא לגבי האחריות של מי מהנתבעים והצדדים השלישיים לפטירתו של המנוח ממחלת המזתוליומה. בין היתר, קיימת מחלוקת לגבי אחריות כל אחד מהצדדים, הן ברמה העובדתית והן ברמה המשפטית. העדויות העיקריות לגבי תנאי עבודתו של המנוח אצל הנתבעת ניתנו על ידי מר מימון מטעם התובעים ומר לגזיאל מטעם הנתבעת. כמו כן, העיד מטעם התובעים, התובע 1 מר ניסים משה, בנו של המנוח, לגבי עבודתו של המנוח אצל הנתבעת. מטעם צד שלישי 1 העיד מר כחלון בכל הנוגע למערכת היחסים בין הנתבעת למפקח כבאות ראשי, כיום נציבות שירות הכבאות (להלן: "הנציבות" ו/או "מפקח הכבאות" ו/או "מפקח כבאות ראשי"). בנוסף, התובעים הגישו תצהירי עדות מוקדמת שנגבו מהמנוח ותצהיר מטעם מר חשפאי שהתובע ויתר על עדותו ותצהירו (פרו' 15.5.08, עמ' 71). לגבי תצהיריו של המנוח, אכן הוגשה בקשה להקדמת שמיעת עדותו של המנוח, אולם בטרם הספיק המנוח להעיד הוא נפטר. בהקשר זה יצוין, כי ביום 18.8.02 ניתנה החלטה על ידי בית המשפט, כי עדותו של המנוח (התובע בכתב התביעה המקורי) תישמע קרוב ככל שניתן וככל שיומן בית המשפט יאפשר זאת, אולם הדבר לא הסתייע ולצער כולם התובע בכתב התביעה המקורי נפטר בטרם שמיעת עדותו. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בהקשר זה ועיינתי בפסיקה אליה הפנו, אני סבור שאין מקום להתיר את קבלת תצהיריו של המנוח כראיה מאחר ולא מתקיים בענייננו החריג המצדיק קבלת עדות שמיעה כאשר המנוח לא הספיק להעיד בעדות ראשית בפני בית המשפט (ראה ע"א 642/87 הסתדרות אגודת ישראל העולמית - הועד הפועל, עמותה רשומה נ' חברת חזקיהו בע"מ, תק - על 90(1), 866 וכן רע"א 7953/99 גלעד פילבר ואח' נ' המרכז הרפואי שערי צדק ואח', פ"ד נד(2) 529). בסופו של יום, המנוח לא הספיק להעיד וזאת נוכח לוח הזמנים, יומנו והחלטתו של בית המשפט נכון למועד מתן ההחלטה ואין מקום להטיל על הנתבעת את האחריות לנסיבות שמנעו את עדותו. בטרם נבחן את העדויות מטעם הצדדים, נבחן תחילה את הוראות החוק הרלוונטיות לגבי היחס בין מפקח הכבאות לנתבעת. הנתבעת היא רשות כבאות שהוקמה על פי חוק שירותי הכבאות, תשי"ט - 1959 (להלן: "חוק שירותי הכבאות"). על פי סעיף 6 לחוק שירותי הכבאות, מוסמך שר הפנים לקבוע בתקנות את הכמויות והסוגים של ציוד, מתקנים וחומרים לכיבוי דלקות וכיו"ב (להלן: "אמצעי כיבוי") שיוצבו ויוחזקו בכל מקרקעין. בתקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי), התשכ"ה - 1964 (בנוסחן הקודם, תיקון רלוונטי - 4.4.68) (להלן: "תקנות ציוד כיבוי"), תקנה 2(א) נקבע כי רשות כבאות (הנתבעת בענייננו) תרכוש ציוד כיבוי מהסוגים המפורטים בחלק א' של התוספת ובהתאם למפרט ולא תרכוש ציוד כיבוי מהסוגים המפורטים בחלק א' של התוספת שלא בהתאם למפרט, אלא אם קיבלה לכך היתר מאת המפקח. עוד נקבע בתקנה 2 (ב) כי רשות כבאות תחזיק בכל תחנת כבאות את הציוד שנקבע בחלק ב' של התוספת, אלא אם קיבלה היתר מאת המפקח לא לעשות כן. בתקנה 3 נקבע כי רשות כבאות תנקוט בכל האמצעים כדי להבטיח כי ציוד הכיבוי שהיה ברשותה ערב תחילתן של תקנות אלה, יותאם למפרט ובהעדר התאמה למפרט לא תשתמש רשות הכיבוי בציוד אלא אם כן התיר המפקח סטייה מהמפרט וכפי שהתיר. בתקנה 4 נקבע, שהמפקח רשאי לדרוש מעת לעת פרטים מלאים על ציוד הכיבוי וכי הוא רשאי לבדוק את הציוד שברשות רשות הכבאות ולתת הוראות בדבר דרכי החזקתו ותפעולו. בסעיף 4 (ג)(4) לחלק א' לתוספת לתקנות ציוד כיבוי המתייחס לציוד מגן במכונית כיבוי סטנדרטית, נקבע כדלקמן: "ציוד מגן: כפפות אסבסט, רב שימושי, זוג תלבושת אסבסט, כולל כובע עם מסכת רשת ומגפיים מסכת עשן מכשיר נשימה, פחמן דו חמצני או אוויר דחוס". עולה אפוא, כי הנתבעת שהיא רשות כבאות שהוקמה על פי חוק הייתה חייבת לפעול על פי החוק ועל פי הוראות מפקח כבאות ראשי. כמו כן, הנתבעת הייתה מחויבת לצייד את הכבאים בציוד המפורט בתוספת, לרבות חליפות אסבסט. עוד עולה, כי למפקח כבאות ראשי הייתה הסמכות לבדוק את ציוד הכיבוי שברשות הנתבעת. יצוין כבר עתה, שאיני רואה חשיבות של ממש למחלוקת בסוגיה האם לאורך השנים שותפו רשויות הכבאות ברכישת הציוד באופן שרכשו אותו ישירות מהספקים או שהרכישות נעשו באמצעות מפקח כבאות ראשי בלבד. התמונה המצטיירת היא, שלפני שנים רבות, הרכישות נעשו באמצעות מפקח כבאות ראשי ובחלוף השנים רכשו גם רשויות הכבאות ציוד באופן ישיר ועדיין הן עשו כן במסגרת הוראות והנחיות מפקח כבאות ראשי באשר לאפיון וסוג הציוד. צודקת הנתבעת, כי נוכח הוראות תקנות ציוד כיבוי, היא הייתה מחויבת להחזיק חליפות אסבסט כחלק מהציוד בתחנה ולא היה זה בשיקול דעתה שלא להחזיק ציוד זה. המחלוקת בין העדים מטעם הצדדים התמקדה בשתי סוגיות: האחת, נהלי רכישת הציוד עבור רשויות הכבאות השונות כדוגמת הנתבעת והשנייה, מצבן של חליפות האסבסט שהיו ברשות הנתבעת. כמו כן, התייחסו העדים בעדויותיהם לנושא רכישת חליפות האסבסט מצדדי ג' 2 - 4 וכן ידיעתם של מפקח כבאות ראשי והנתבעת על הסכנות בחשיפה לאסבסט ומועד ידיעתם. סוגיה נוספת שעלתה, הייתה קשורה למצבם של המבנים של הנתבעת שבחלקם היו בנויים מאסבסט וכיצד היה חשוף המנוח לאבק אסבסט ממבנים אלה, אם בכלל. מטעם צד שלישי 1 העיד מר כחלון ששימש כמפקח כבאות ראשי בשנים 1979 עד 1992. בתצהירו התייחס מר כחלון לנושא הרכש של ציוד ומעדותו עולה כי בתקנות ציוד כיבוי נקבע מהו הציוד המינימאלי שצריך בכל תחנה ותחנה, אולם ההצטיידות נעשתה על ידי איגודי הערים עצמם. לפי עדותו, איגודי הערים הם שהחליטו באופן סופי ממי לקנות את הציוד הספציפי. באשר לחליפות האסבסט העיד מר כחלון שהחליפות נכנסו לשירות שנים רבות לפני שנכנס לתפקידו וכי לחליפות אלה לא היה תחליף עד ההתפתחות הטכנולוגית שאפשרה יצירת חליפות תקיפה מאלומיניום. מסוף שנות השמונים, התחילה הנציבות ברכישת חליפות אלה שהיו יותר משוכללות. מר כחלון הדגיש כי חליפת האסבסט באה יחד עם שימוש במערכת נשימה סגורה, כך שלא הייתה אפשרות שמי שעשה שימוש בחליפה ייחשף לנשימה של סיבי אסבסט בוודאי לא לפרק זמן ממושך, מר כחלון ציין כי שימוש בחליפות האסבסט היה במקרים בודדים ביותר, לכל היותר פעם בשנה לערך (סעיפים 7 - 9 לתצהירו). באשר לחליפות בלויות, היה זה באחריות שירותי הכבאות להוציאן משימוש מידית ואין זה תפקידו של המפקח לבצע ביקורת ציוד ברמה הפרטנית של תקינות כל חליפה וחליפה או פריט ציוד אחר. תחזוקת הציוד בתחנות הייתה באחריות מפקדי התחנות בלבד והיה זה באחריותו של מפקד התחנה ו/או הכבאי להוציא משימוש חליפה מתפוררת באופן מידי (סעיפים 12 - 16 לתצהירו של מר כחלון). מר כחלון העיד, כי שירותי כיבוי האש הוא ארגון היררכי וכי מפקח כבאות ראשי מפקח על הארגונים הקיימים ב- 24 רשויות מקומיות אשר כפופים לו מבחינה מקצועית, כמו הנתבעת (פרו' 16.3.09 עמ' 118, 119). מר כחלון אישר שמפקח הכבאות הראשי הקפיד שבתחנות השונות יהיה הציוד המינימאלי כמפורט בתקנות. נעשו ביקורות מעת לעת, אבל הצוות של המפקח הכבאות הראשי לא בדק כל מכונית כיבוי (שם, עמ' 122). מר כחלון אישר שבתקופתו הייתה אמורה להיות במכונות הכיבוי חליפת אסבסט, אם כי בתקופת כהונתו לא רכש חליפות אסבסט מאחר והן היו קיימות באיגודי הערים והשימוש בהן היה מועט, כך שלא היה צריך לחדש אותן כל שנה או שנתיים. לפי עדותו, שימוש בחליפת אסבסט נעשה אולי פעם בשנה באימונים (שם, עמ' 121). עוד העיד מר כחלון, שבתקופתו עד שנת 1992 על כל שירות כבאות היה להחזיק כפפות אסבסט וחליפות אסבסט בכמויות שנקבעו במפרט לתקנות והמפקח על הכבאות אכף מילוי הוראה זו (שם, עמ' 124). מר כחלון אישר כי עד שנת 1988 לא היה ער כמפקח כבאות ארצי לגבי הסכנה מחליפות אסבסט. כמו כן אישר, שלא הייתה כל הנחיה לגבי מבנים שעשויים כולם או חלקם מאסבסט (שם, עמ' 124, 125). לשיטתו, אסור היה להחזיק חליפות בלתי תקינות, אולם אין זו אחריות של מפקח כבאות ראשי (שם, עמ' 126). מר כחלון העיד שלא הכיר ואינו מכיר את יצרני חליפות האסבסט, אולם אישר שמפקח כבאות ראשי רכש ציוד מחברת ריתוך. בתקופתו הוחלפו חלק מחליפות האסבסט לחליפות אסבסט חדשות וועדת רכב וציוד של המפקח הראשי על הכבאות הייתה ממליצה על דגמים מסוימים, אולם אף שהיה בטוח שהמליצו על חברת ריתוך כספקי ציוד מסוגים שונים, לא זכר לגבי קניית חליפות אסבסט מהם (שם, עמ' 127, 128). בעדותו התייחס לספקים נוספים של ציוד כיבוי, כמו חברת גזית שגם מכרו חליפות ואחרים שמכרו ציוד אחר וגם אישר שבתחום החליפות היו מספר ספקים (שם, עמ' 129). מר כחלון העיד, שמשנת 1988 או 1987 משתמשים בחליפות אלומיניום ולא משתמשים יותר בחליפות אסבסט שלגביהן לא ידע לפרט את ההרכב המלא של החומר ממנו הן עשויות (שם, עמ' 130, 129). מטעם התובעים העיד מר מימון שעבד בנתבעת בשנים 1962 עד 2001. לפי תצהירו, מר מימון החל עבודתו ככבאי ולבסוף שימש מפקד תחנה ובמהלך שירותו הכיר את המנוח שעבד משך 10 שנים ככבאי ובהמשך כאחראי משמרת וכקצין אפסנאות ולאחר מכן כקצין אפסנאות ורכב בלבד. בתצהירו העיד מר מימון כי מחסן תחנת הכיבוי היה ממוקם במבנה שהיה בנוי כולו מאסבסט ובהמשך במבנה טרומי בעל גג אסבסט, וכי שם עבד המנוח עד פרישתו. עוד העיד, כי ציוד הכיבוי כלל חליפות עשויות אסבסט עד סוף שנות השמונים לערך. חלק מחליפות אלה הוחזקו במחסן וחלק נמצאו בכבאיות. עבודתו של המנוח כללה בדיקת תקינות ושלימות הציוד ולשם כך הוציא המנוח את החליפות מדי פעם מהמארז בו נשמרו ובדק אותן. מר מימון הוסיף, כי חלק מהחליפות היו מיושנות במצב בו האסבסט התפורר למגע יד. המנוח לבש במסגרת עבודתו ככבאי את החליפות אם כי אין מדובר במספר רב של מקרים, ולהערכת מר מימון, חשיפתו העיקרית של המנוח הייתה בעת עבודתו כמחסנאי. עוד הוסיף מר מימון, כי מעולם לא נאמר לו או לחבריו על הסיכון הכרוך בחשיפה לאסבסט ומעולם לא היו במעקב רפואי. בעדותו בבית המשפט, חזר מר מימון על טענתו כי אנשי הנתבעת עשו שימוש בחליפות האסבסט הישנות והמתפוררות שהיו בתחנה עד שנות השמונים (פרו' 15.5.08, עמ' 40). עוד העיד, כי על האיגוד (בענייננו הנתבעת) היה לרכוש ציוד תקני שמפקח כבאות ראשי אישר. עם זאת, היה בסמכותו של מפקד התחנה אם היה רואה שחסר לו ציוד, לקנות ציוד מהתקציב המקומי ועדיין היה מדובר בציוד תקני שמפקח כבאות ראשי אישר (שם, עמ' 52). מר מימון העיד כי חליפות האסבסט היו מגיעות עם הכבאיות וכי מפקח כבאות ראשי הוא שקבע באיזה חליפות ישתמשו הכבאים. חליפות האסבסט לא היו קרועות והיו טובות לשימוש אבל הייתה התפוררות של האסבסט (שם, עמ' 53). החליפות היו על הכבאיות ובמחסן הייתה חליפה אחת או שתיים לכל היותר. החליפות שנמצאו על הכבאיות נבדקו על ידי אחראי המשמרת, ואם אחת מהן הייתה קרועה היו לוקחים אחת אחרת מהמחסן (שם, עמ' 54). ספירה של הציוד במחסן היו עושים פעם בשנה והמנוח היה עושה זאת. לא היה מצב שחליפה הייתה קרועה. הכבאיות זוודו או בבית אלפא או בתכוף ובמקומות אלה היו שמים את החליפות על הכבאיות. עם זאת, לא ידע להגיד מי ייצר את החליפות והאם צדדי ג' 3, 4 ייצרו את החליפות (שם, עמ' 55). הוא עצמו קנה מחברת ריתוך ציוד משלים אבל לא קנה מהם חליפות אסבסט (שם, עמ' 55). לפי עדותו, היו מתרגלים עם חליפות האסבסט פעמיים שלוש בשנה, כאשר התרגול ארך חצי שעה וגם המנוח השתתף בתרגול (שם, עמ' 57, 58). מר מימון התייחס בעדותו גם למבנים ולמחסן והסביר שהמעטפת והגגות של המחסן שהמנוח ישב בו היו מאסבסט. המנוח בנה את המחסן שלו, אולם הוא לא בנה את המחסן עם חומרים מאסבסט. כמו כן, המנוח לא התעסק בתיקוני רכב. מר מימון הסכים כי היה למנוח מגע מועט מאוד עם חליפות האסבסט (שם עמ' 58 ,59). בכל הנוגע לשימוש בחליפות מתפוררות, העיד מר מימון כי הכבאים השתמשו עם חליפות אסבסט מתפוררות כי לא היה משהו אחר, כלשונו (שם, עמ' 49). מטעם הנתבעת העיד מר לגזיאל ששרת ככבאי מאז שנת 1972 ומשמש כסגן מפקד שירותי כבאות הרצליה, רמת השרון וכפר שמריהו. לפני 1972 היה מתנדב בשירותי הכבאות. לפי עדותו, הנתבעת כפופה בלעדית לנציבות. בנציבות הארצית פועלת וועדת אמצעים וציוד והכול נקבע על ידה. לרשות כיבוי ספציפית אין סמכות להחליט על דעת עצמה לעשות שימוש בציוד פלוני. הכול צריך לעבור דרך הנציבות הארצית שדואגת לעדכן את הדרישות הטכניות (סעיפים 5, 6 לתצהירו). נוהל רכישת הציוד השתנה עם השנים. בעבר הציוד היה מסופק ישירות על ידי הנציבות לרשויות השונות וכיום רשויות הכבאות רוכשות את הציוד במישרין מהספקים, אולם דבר לא השתנה מאחר והכול כפוף לאישור הנציבות מבחינה מקצועית (סעיף 7 לתצהירו). בהמשך תצהירו התייחס מר לגזיאל לחליפות תקיפה המכילות רכיבי אסבסט שבהמשך לקראת סוף השמונים הוחלפו בדגם חדש אשר הבידוד בו נעשה עם אלומיניום במקום אסבסט. לפי תצהירו, אין זה תפקידו של האפסנאי לבדוק את תקינות החליפות ומרבית החליפות אינן נמצאות במחסן. בדיקה אפסנאית נערכת אחת לשנה כחלק מספירת מלאי וזה הכול. אחראי המשמרת בודק את החליפות כחלק מבדיקת הציוד המשמש את הכבאים (סעיפים 8 - 12 לתצהירו). בסעיף 13 לתצהירו טען, כי הטענה שהחליפות התפוררו אינה נכונה וכי השימוש בחליפות התקיפה נעשה לעיתים נדירות ביותר. עוד הוסיף בסעיף 15 לתצהירו כי את חליפות התקיפה רוכשים בין השאר מחברת ריתוך וכי את חברת ריתוך הוא מכיר כספקית של חליפות תקיפה וציוד כיבוי עוד ממהתקופה שהיה מתנדב בשירות (סעיפים 13 - 15 לתצהירו). לעניין המחסן, היה אכן מדובר במבנה אסבסט שבשלב כלשהו הועבר למבנה טרומי בעל גג אסבסט. לטענתו, האסבסט של המחסן בו עבד במנוח לא היה מפורר ונשמר במצב תקין. במחסן היה מאוחסן ציוד יקר ערך ולא יכלו להרשות מצב של שבר או כל בעיה אחרת שתגרום לחדירת מים. הנציבות לא פנתה אל הנתבעת בכל הערה לגבי חשיפה לאסבסט ורק לפני שנה מונה קצין מהנציבות הארצית כאחראי כלל ארצי לנושא החשיפה לאסבסט (סעיף 18 לתצהיר שנחתם ביום 2.12.07). בעדותו בבית המשפט העיד, כי עד לפני 25 שנה הנתבעת הייתה מקבלת את הציוד מהנציבות וגם לאחר מכן כל ציוד שהנתבעת רכשה עבר אישור של הנציבות. מר לגזיאל טען, כי כאשר השתמש בתצהירו בביטוי חליפות תקיפה, התכוון בחלק מהמקרים לחליפות שעשויות מאלומיניום ובחלק אחר לחליפות אסבסט. כך למשל, העיד העד שמעולם לא נעשה שימוש בחליפות האסבסט וטען שבסעיף 14 לתצהירו שם כתב שהשימוש בחליפות בתקיפה נעשה לעיתים נדירות ביותר התכוון לחליפות תקיפה שאינן חליפות אסבסט שאותן כינה בעדותו חליפות עמידות אש ולא חליפות תקיפה (פרו' 9.12.08, עמ' 101). לעומת זאת, טען העד שבסעיף 13 לתצהירו, לגבי הכחשת הטענה שהחליפות התפוררו, התכוון לטענה בדבר התפוררות חליפות האסבסט. לגבי סעיף 12 לתצהירו, העיד בבית המשפט שהתייחס הן לחליפות אלומיניום והן לחליפות אסבסט (שם, עמ' 103). לעניין גג האסבסט של המחסן העיד מר לגזיאל כי הכבאים מהתחנה היו מחליפים חלקים סדוקים או שבורים של האסבסט וזאת ברגע שהייתה נזילת מים (שם, עמ' 104). כאשר נשאל האם נרכשו חליפות אסבסט מחברת ריתוך השיב שאינו יודע (שם, עמ' 106). מר לגזיאל אישר שאינו מכיר בכל 42 שנות עבודתו כבאי אחד שנפטר מסרטן למעט המנוח, וכן אינו מכיר כבאים שנפטרו מסרטן בגילאים צעירים (שם, עמ' 109). מר לגזיאל העיד, כי הוא מכיר מספר ספקים בנוסף לריתוך, כמו חברת גזית וחברת מגנייקס שגם מהם נרכש ציוד כיבוי אש. עוד הוסיף, כי אינו זוכר ממי נקנו חליפות האסבסט וכי לא השתתף ברכש באותה תקופה, ואישר שהחליפות שמציין בתצהירו כחליפות תקיפה אינן חליפות אסבסט (שם, עמ' 110, 111). לפי עדותו, הכבאים מעולם לא השתמשו בחליפות אסבסט (שם, עמ' 112). אין ספק, שעדותו של מר לגזיאל כי ברוב הסעיפים בתצהירו התייחס לחליפות תקיפה שעשויות מאלומיניום ולא לחליפות אסבסט בהן לא נעשה שימוש כלל מעוררת תמיהה. נדמה שכאשר קיימת בין הצדדים מחלוקת כה מהותית היה מקום להבהיר את הדברים כבר בתצהיר ולא ליצור בלבול נוסף במושגים המשליך על מהימנות עדותו של מר לגזיאל ומשקלה. לאחר ששקלתי את העדויות מטעם הצדדים כאמור לעיל, אני סבור כי התמונה המצטיירת היא כדלקמן: על פי חוק שירותי הכבאות ותקנות ציוד כיבוי, מפקח כבאות ראשי הוא שקובע את סוגי הציוד בהם השתמשו ומשתמשים רשויות הכבאות כמו הנתבעת. בעבר, הרכישה של הציוד נעשתה באמצעות מפקח כבאות ראשי ובהמשך על ידי רשויות הכבאות ישירות מהספקים ועדיין בהתאם לסוגי הציוד שאושרו על ידי מפקח כבאות ראשי. מחלוקת זו אינה מחלוקת מהותית בעיניי, מאחר וחליפות האסבסט שהיו בשימוש אצל הנתבעת סופקו לנתבעת לפי הגדרות הציוד בתוספת לתקנות ציוד כיבוי והיה חובה על הנתבעת להחזיק חליפות אסבסט בכבאיות. כלומר, לנתבעת לא היה שיקול דעת שלא להחזיק חליפות אסבסט. כך עולה הן מן העדויות והן על פי חוק שירותי הכיבוי ותקנות ציוד כיבוי. עדותו של מר מימון משכנעת יותר מעדותו של מר לגזיאל. טענתו של מר לגזיאל, כי התייחס ברוב הסעיפים בתצהירו לחליפות אלומיניום ובחלק מהסעיפים לחליפות אסבסט תמוהה ואינה ברורה וזאת בלשון המעטה. הנתבעת החזיקה בחליפות האסבסט לפי תקנות ציוד כיבוי ולא ניתן הסבר של ממש מדוע במועדים הרלוונטיים לא נעשה תרגול בחליפות האסבסט. מטבע הדברים, כאשר קיים ציוד בתחנה לרבות חליפות אסבסט וכאשר אין כל מודעות לסיכונים מאסבסט באותה תקופה (לפי עדויות כל העדים), לא ברור מדוע לא תורגלו הכבאים עם חליפות אלה כפי שטען לראשונה מר לגזיאל בעדותו בבית המשפט בניגוד לאמור בתצהירו שלגביו טען מר לגזיאל שלא הובן כראוי. התמונה המצטיירת היא שהיו חליפות אסבסט בכבאיות ואחת או שתיים נוספות במחסן. בחליפות נעשה תרגול מעת לעת אם כי לעיתים רחוקות ביותר ולפי עדותו של מר מימון החליפות היו מתפוררות אולם לא קרועות ולפיכך ניתן היה לעשות בהן שימוש. מר מימון עמד על כך שלא היה סיכון בשימוש בחליפות האסבסט מאחר ולא היו קרועות ולא הובאה בפניי כל ראיה לכך שהחליפות לא היו תקינות לתרגול ושימוש בזמן אמת מאחר והיו בלויות. למפקח הכבאות הראשי סמכות בחוק לבדוק את הציוד אצל הנתבעת ורשויות הכיבוי השונות, אולם ברור שהחובה הראשונית והעיקרית לבדוק את תקינות הציוד לרבות חליפות האסבסט היא של מפקד התחנה. בהקשר זה יצוין, כי מהעדויות עולה שהכבאים מבצעים מדי יום בדיקת תקינות של הציוד וזאת נוכח אופי עבודתם. מצד שני, חליפות האסבסט נרכשו ונמצאו בתחנות הכיבוי השונות לפי תקנות ומפרט שנקבעו על ידי מפקח כבאות ראשי ותחנות הכיבוי היו מחויבות להחזיק את חליפות האסבסט. אני סבור כי האחריות להחזקת חליפות אסבסט וחוסר ההתייחסות לסכנות הכרוכות בשימוש בחליפות אלה חלה הן על הנתבעת והן על צד שלישי 1. עם זאת, אחריותה של הנתבעת גדולה יותר מאחר והייתה מודעת לכך שהחליפות בלויות והאסבסט מתפורר ולא הוצגה בפניי כל ראיה כי פנתה וביקשה/דרשה שהחליפות הבלויות יוחלפו באופן מידי. אומנם צד שלישי 1 כשל בפיקוח ובבדיקת הציוד מעת לעת, אולם האחריות העיקרית היא על הנתבעת. אף שהנתבעת הייתה מחויבת להחזיק בחליפות האסבסט לאור הוראות התקנות, דרך התנהלותה כאשר החזיקה חליפות מתפוררות אינה מתקבלת על הדעת. מחובתה היה לפנות אל צד שלישי 1 ולדרוש תקציב או החלפה של החליפות המתפוררות. למרות שהחליפות לא היו קרועות, עדיין אין זה מתקבל על הדעת שציוד כיבוי אש חיוני יהיה במצב מתפורר והנתבעת אינה דורשת את החלפתו. ברור הדבר, כי ככל שהחליפות לא היו בלויות ומתפוררות, לא היה נחשף המנוח לסיבי אסבסט. אני סבור שבנסיבות העניין אין מקום לקבוע רשלנות תורמת למנוח. מר מיימון ששימש חלק מהתקופה סגן מפקד התחנה ובהמשך מפקד התחנה היה מודע למצב חליפות האסבסט ולא פעל בעניין כנדרש, כפי שפורט לעיל ויפורט להלן, ולכן אין מקום לייחס רשלנות תורמת למנוח שהיה כפוף למפקד התחנה וסגנו. לא שוכנעתי שתיקון גג האסבסט של המחסן מעת לעת גרם למי מהכבאים מהתחנה שעסקו בתיקון לחשיפה לאבק אסבסט. מר לגזיאל לא פירט דבר לגבי אופן התיקון, משך התיקון והאם התיקון היה כרוך בחשיפה לאבק אסבסט. בנסיבות אלה, לא שוכנעתי שהייתה חשיפה לאבק אסבסט כתוצאה מהתיקון/תיקונים של הגג. עולה אפוא, כי חשיפתו של המנוח לסיבי אסבסט מהחליפות המתפוררות היא שגרמה לכך שלקה במחלת המזות ליומה. התרשלות הנתבעת וצד שלישי 1 לטענת התובעים, השאלה הרלוונטית אינה האם הנתבעת ידעה על הסיכון הנובע מחשיפה לאסבסט הלכה למעשה, אלא האם היא הייתה צריכה לדעת אודותיו. כמדיניות משפטית ראויה וכמעבידתו של המנוח אין מקום לשחרר את הנתבעת מאחריות, גם אם לא הייתה ערה לסיכונים הכרוכים בחשיפה לאבק האסבסט. מחובתה של המעבידה לספק לעובדיה סביבת עבודה בטוחה שתמנע חשיפתם לחומרים מזיקים ותספק להם אמצעי מיגון הולמים. לטענת הנתבעת, התביעה היא בבחינת חוכמה שבדיעבד מאחר ולאורך הרוב המוחלט אם לא כל שנות עבודתו של המנוח אצל הנתבעת לא הייתה שום מודעות אצל אף גורם רשמי במדינה לעניין סיכוני החשיפה מאסבסט ועד תחילת שנות ה- 90 איש לא היה מודע לבעייתיות לחשיפה לאסבסט. לפיכך, לטענת הנתבעת, אפילו הייתה בבחינת מעסיק פרטי לא ניתן היה לטעון כלפיה שלא פעלה כאדם סביר עת לא הייתה מודעת ולא צפתה סיכונים שאפילו המדינה לא התריעה מפניהם. בוודאי, במצב שהנתבעת לא הייתה מעביד פרטי אלא תאגיד שהוקם על פי חוק, הכפוף לנציבות הארצית ומחויב לציית להוראותיה (סיכומי הנתבעת עמ' 14, 15). כנגד צד שלישי 1, טענה הנתבעת שהיה ובית המשפט יקבע שהיה עליה לצפות סיכון שאיש לא היה מודע אליו אזי יש להטיל את האחריות על צד שלישי 1, מאחר והיא זאת שהניחה את המכשול בפני הנתבעת שהייתה מחויבת לפעול על פי התקנות והחוק. מאחר והנציבות לא העירה דבר לנתבעת בכל הנוגע לחשיפת העובדים לאסבסט, עליה לשאת בתוצאות. מנגד, טוען צד שלישי 1 כי הנתבעת עומדת בפני עצמה כגוף בעל סמכויות גם לגבי רכישת ציוד ואין לה אלא להלין על עצמה. בנוסף, נוכח התקנות משנת 1964 הנוגעות למסוכנות שבאבק מזיק (אסבסט) לא יכולה הנתבעת לטעון "לא ידעתי", וזאת מאחר כי מדובר בדבר חקיקה וחזקה כי הוא ידוע לנתבעת. צד שלישי 1 גם טוען, כי לא היה מנוס משימוש בחליפות אסבסט מאחר ולא היה באותה עת תחליף לשימוש הנדיר בחליפות אלה בשריפה בטמפרטורה גבוהה (סיכומי צד שלישי 1, עמ' 35, 36). העדים מימון ולגזיאל שעבדו בשורות הנתבעת העידו שמפקח הכבאות הראשית לא פנה אל הנתבעת בסוגיה של הסיכון הכרוך בחשיפה לאסבסט. מר כחלון שהיה מפקח כבאות ראשי העיד כי עד לשנת 1998 הוא עצמו כמפקח כבאות ארצי לא היה מודע לסכנה מחליפות אסבסט. כלומר, מן הראיות עולה שהן הנתבעת והן צד שלישי 1 לא היו מודעים בזמנים הרלוונטיים לעבודתו של המנוח אצל הנתבעת לסיכונים מאבק אסבסט. בע"א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי נ' קרישוב, פ"ד נח (5) 215, 275, התייחסה כב' השופטת דורנר להשתלשלות ההליכים והחקיקה בכל הנוגע לחומר האסבסט ומסוכנותו כדלקמן: "חומר האסבסט, ששימש את התעשייה והבניין מאז סוף המאה ה-19, התגלה, עוד בשנות ה-40, כחומר מסוכן הפוגע בבריאות הנחשפים לו והגורם, בין היתר, לסרטן מסוגים שונים (ריאה, גרון וקרומי הלב והבטן). בישראל, עוד בשנת 1964, על-יסוד פקודת הבטיחות בעבודה 1947, הותקנו תקנות הבטיחות בעבודה (בדיקות רפואיות של עובדים באבק אסבסט, טלק וצורן), תשכ"ד-1964 (להלן: תקנות 1964).   התקנות אסרו על העבודה באסבסט אלא אם נמסרה על-כך הודעה למפקח שלושה חודשים לפני תחילת העבודה. העבודה באסבסט אף הותנתה בבדיקות תקופתיות של העובד ונאסר על המעביד להעסיק עובד שנמצא בלתי-כשיר. בשנת 1984, הוחלפו תקנות אלה בתקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות הציבור והעובדים באסבסט, טלק וצורן דו-חמצני גבישי), תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות 1984), שעיגנו את שהיה ידוע באותה התקופה, באשר לנזקי האסבסט והדרכים להישמר מפניהם.   בהתאם, תקנה 29 לתקנות אלה אסרה את השימוש במוצרי אסבסט, למעט למספר עבודות חריגות, שהיה צורך מיוחד בהם, ובכללם, חומרי חיכוך לבלמים ולמצמדים ברכב. ואף לגבי חריגים אלה נקבעו בתקנות שורה של אמצעי זהירות, הנוספים על אלה שנקבעו בתקנות 1964, שהושארו אף הם בעינם. כך, בגדר הודעתו למפקח על תחילת העבודה באסבסט הוטל על המעביד לתאר את תהליך העבודה. כן חויב הוא להפנות את העובדים לבדיקות הרפואיות ולהחזיק בפנקסים הרפואיים שבהם יירשמו תוצאות הבדיקות. בתקנות 1984 נדרש המעביד גם להדריך את העובדים בכתב ובעל-פה לגבי הנזק שבעבודה באסבסט, להציב שלטי אזהרה ולשווק את האסבסט בארונות אטומים הנושאים תווית המזהירה כי "שאיפת אבק מזיק עלולה לגרום לנזק בריאותי חמור". בנוסף, נאסר על ניקוי באמצעות לחץ אוויר, הוטל על המעביד להתקין במפעל אמצעי יניקה וניקוז, וכן לוודא בבדיקות התקופתיות שריכוז אבק האסבסט לא יעלה על השיעור שנקבע בתקנות, ולהעביר את תוצאות הבדיקות למפקח אחת לשלושה חודשים. המעביד נדרש לספק לעובדים מסכות עם מסננים, בגדי מגן ושואבי אבק, ואף לדאוג לכביסת בגדים אלה." בחוות הדעת של פרופ' ברודרמן, המומחה מטעם התובעים, נכתב כי הקשר בין חשיפה לאסבסט לבין מחלת המזותליומה הממארת תועד בספרות הרפואית לראשונה בשנת 1960 וכי כבר בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים היה ידוע הקשר בין חשיפה לסיבי אסבסט לבין מחלת האסבסטוזיס. בעדותו בבית המשפט ביום 31.12.07 העיד פרופ' ברודרמן כי ידוע שאפילו כמות קטנה של חשיפה לאסבסט עלולה לגרום למזותליומה וזה ידוע לפחות 20 שנה, כלומר לפחות משנת 1987 (פרו' 31.12.07 עמ' 10). בהתחשב באמור לעיל ובהתפתחות החקיקה והתקנות לאורך השנים וגם אם אינה חלה באופן ישיר על ענייננו, אני סבור שהייתה חובה הן על הנתבעת והן על צד שלישי 1 לברר ולדעת יותר לגבי הסיכון הכרוך בעבודה עם אסבסט, ובענייננו חליפות האסבסט. תקנות הבטיחות בעבודה (בדיקות רפואיות של עובדים באבק) (אזבסט, טלק וצורן), תשכ"ד-1964 (להלן: "תקנות 1964") וגם תקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות הציבור והעובדים באסבסט, טלק וצורן דו חמצני גבישי), תשמ"ד - 1984 (להלן - "תקנות 1984") התייחסו ועגנו הוראות שונות בכל הנוגע לידוע באותה תקופה באשר לנזקי האסבסט והדרכים להישמר מפניהם. נוכח ההתפתחות החקיקתית לאורך השנים אני סבור שהיה זה מחובתן של הנתבעת וצד שלישי 1 לברר ולהשקיע יותר מאמצים לבירור הסכנות השונות הכרוכות בעבודה עם חומרים מסוכנים, ולענייננו האסבסט. יצוין, שצד שלישי 1 והנתבעת, כלומר מפקח כבאות ראשי (מדינת ישראל) ורשויות הכבאות עוסקים בכיבוי אש, מלאכה מסוכנת לכל הדעות הכרוכה בחשיפה לחומרים מסוכנים מסוגים שונים. נוכח סוג הגופים בהם מדובר והעבודה המסוכנת בה עסקינן, אני סבור שחלה עליהם חובה כבדה יותר מזו המוטלת על מעביד רגיל לברר את הסיכונים הכרוכים בעבודה עם חומרים מסוכנים, כמו אסבסט בהקשר של חליפות אסבסט בענייננו. צודק צד שלישי 1 כי חזקה על הנתבעת שהייתה מודעת לתקנות 1964, אולם באותה מידה ולמעלה מכך, גם צד שלישי 1 (מדינת ישראל!) הייתה אמורה להיות מודעת לתקנות אלה ואף לקדם את המודעות לקיומן. אין גם להתעלם מכך שתקנות ציוד כיבוי קבעו חובה להצטייד בחליפות אסבסט, משכך נראה כי על צד שלישי 1 והנתבעת הייתה חובה מוגברת לברר את הסיכונים הכרוכים בעבודה עם חליפות אלה. עם זאת, נוכח המבנה הארגוני ההיררכי כשמפקח הכבאות הראשי בראש ומצב הדברים שהאחרון הוא שיכל להתיר לרשות כבאות כמו הנתבעת לרכוש ציוד שלא על פי המפרט בתקנות ציוד כיבוי (שחייבו אחזקת חליפות אסבסט), אני סבור שאחריות צד שלישי 1 לברר וללמוד את הסכנות מהחשיפה לאבק אסבסט הייתה גדולה יותר מזו של הנתבעת. אם צד שלישי 1 ו/או הנתבעת היו עושים מאמץ נוסף ומבררים את הסיכון הכרוך בעבודה עם אסבסט, מן הסתם היו ניתנות הוראות מתאימות על ידם לאור המידע שהיה מתקבל והחליפות המתפוררות היו מוחלפות באופן מידי עם תחילת הליך ההתפוררות ו/או נתונות לביקורת קפדנית יותר של הנתבעת וצד שלישי 1, העובדים היו מוזהרים מהסכנות ונעזרים בציוד מגן מתאים כדי להימנע משאיפת אבק אסבסט באותם מקרים מעטים שבאו במגע עם החליפות וסביר יותר להניח שבמצב דברים כזה, המנוח לא היה לוקה במחלת המזותליומה כתוצאה מהחשיפה לסיבי אסבסט. אף שענייננו שונה מפרשת קרישוב במובן זה שבענייננו מדובר בחשיפה בהיקף קטן ביותר לסיבי אסבסט, עדיין אני סבור שהנתבעת וצד שלישי 1 היו צריכים לדעת ולברר על הסיכון מחשיפה לאסבסט וככל שלא עשו כן מוטלת עליהם האחריות לנזק שנגרם למנוח כתוצאה מהחשיפה לאסבסט. הנתבעת וצד שלישי 1 לא עשו מאומה לבירור הסיכונים הכרוכים בחשיפה לאסבסט אף שהמידע היה בנמצא וכבר בשנת 1964 תוקנו תקנות המתייחסות לאבק מזיק. בכך שהנתבעת וצד שלישי 1 נמנעו מלברר את הסכנות ולא עשו דבר למניעת חשיפה של המנוח לאבק אסבסט מחליפות האסבסט, הם פעלו באופן רשלני. גם אם לא היה תחליף לחליפות האסבסט במועדים הרלוונטיים, אין בכך תשובה מספקת מדוע לא פעלו הנתבעת וצד שלישי 1 בצורה נמרצת לברר את הסיכונים הכרוכים בחשיפה לחומר חומר האסבסט ולהקפיד הקפדה יתרה בטיפול באותן חליפות ומניעת התפוררותן ו/או בדיקה והחלפה של אותן חליפות בתדירות גבוהה יותר. לאור כל האמור לעיל, אני סבור שהאחריות בענייננו חלה הן על הנתבעת והן על צד שלישי 1 ומתחלקת ביניהם באופן שהנתבעת נושאת ב- 60% מהאחריות וצד שלישי 1 ב- 40%. חליפות האסבסט המתפוררות היו בחזקת הנתבעת והיא יכלה לדרוש את החלפתן המיידית ולעמוד על דרישה זו. לפיכך, היא האחראית העיקרית מאחר ואין זה מתקבל על הדעת שהנתבעת ציידה את כבאיה בחליפות מתפוררות כדי להילחם בשריפות ולא פעלה לשינוי מצב זה בנחרצות. אומנם, צד שלישי 1 הוא המפקח בלבד ואחריותו הייתה לכאורה צריכה להיות בשיעור נמוך יותר, אולם לא ניתן להתעלם מכך שהנתבעת החזיקה בחליפות האסבסט על פי דרישות החוק והתקנות וכי צד שלישי 1 עמד בראש הארגון ההיררכי והוא זה שהיה רשאי להתיר לנתבעת לרכוש ציוד שלא על פי המפרט בתקנות ציוד כיבוי. כל העדים העידו שאינם יודעים או אינם זוכרים האם נרכשו חליפות אסבסט מחברת ריתוך ו/או צדדים שלישיים 3 ו- 4 ולא הוצגה כל ראיה לכך שחליפות האסבסט נרכשו מצדדים שלישיים 3 ו- 4. איני מקבל את טענת הנתבעת בסיכומיה כי מי מהעדים העיד שריתוך (ויצוין שהנתבעת בסיכומיה אינה מפרטת באיזה מבין צדדים שלישיים 2-4 מדובר לטענתה) מכרה חליפות אסבסט לנתבעת. בעמ' 127 לפרוטוקול מיום 16.3.09 מעיד מר כחלון ולא מר מימון כפי שטענה הנתבעת בסיכומיה. מעיון בתשובתו של מר כחלון בעמ' 127 עולה שהתייחס לכך שהציוד שנקנה מחב' ריתוך היה, בין היתר, חליפות תקיפה שאינן מאסבסט. מר כחלון המשיך והעיד שאינו זוכר לגבי קניית חליפות אסבסט מריתוך (שם, עמ' 128). גם הטענה שמר לגזיאל בסעיף 15 לתצהירו העיד כי ריתוך מכרה חליפות אסבסט אינה נכונה. בסעיף 15 לתצהירו התייחס מר לגזיאל לחליפות תקיפה ובעדותו בבית המשפט העיד שכשציין בתצהירו חליפות תקיפה, לא התכוון לחליפות אסבסט אלא לחליפות אלומיניום (פרו' 9.12.08 עמ' 111). עוד העיד מר לגזיאל כי אינו זוכר ממי נקנו חליפות האסבסט וכי לא השתתף אז ברכש (שם, עמ' 111). איני מקבל את טענות הנתבעת בסיכומיה נגד עדותו של צד שלישי 2 שהותיר רושם מהימן בעדותו. לפיכך, התביעה נגד צדדים שלישיים 2 - 4 נדחית מאחר ולא שוכנעתי שחליפות האסבסט בהן השתמשו אנשי הנתבעת לרבות המנוח נרכשו ממצדדים שלישיים 2 - 4. יצוין גם, כי עדותו של צד שלישי 2 לא קשרה אותו למכירת חליפות אסבסט לנתבעת או לצד שלישי 1, ולפיכך אין כל בסיס לטענה נגד צדדים שלישיים 2 - 4 בהקשר זה. המחלוקת בדבר הקשר בין מחלת ה- CLL לחשיפה לאסבסט ובסוגיית קיצור תוחלת חייו של המנוח לפי חוות הדעת של מומחה בית המשפט בתחום מחלות פנימיות וריאות, פרופ' רובין, הסבירות שמחלת COPD - ברונכיטיס קלה על רקע עישון כבד תגרום לקיצור תוחלת חיים קטנה, ולמעשה המומחה שלא נחקר על חוות דעתו לא קיבל את הטענה לקיצור תוחלת חיים על רקע גורם זה וגם לא על רקע העישון של המנוח. מחלוקת נוספת בין הצדדים עלתה בהקשר של מחלת ה- CLL, הן לגבי הקשר הסיבתי בין חשיפה לאבק למחלה זו, והן בסוגיה של קיצור תוחלת חייו של המנוח על רקע מחלה זו. פרופ' מיטס מומחית מטעם בית המשפט בתחום ההמטולוגיה מסרה חוות דעת ומסקנותיה הן כדלקמן: "א. מהי דרגת הנכות שיש לייחס למחלת הCLL אצל מר יצחק משה ז"ל? המדובר במחלת CLL אסימפטומטית. דרגת נכותה על פי סעיף 3. א' של הביטוח הלאומי היא 50%. ב. כיצד עלולה מחלת ה CLL להשפיע על ההוותרות? בביקורו במרפאה ההמטולוגית בשנת 1996 או 1997 (כתוב: 3 שנים אחרי מאי 1993, אך אין רשום תאריך לביקור זה) נמושו קשרי לימפה בבית שחי משמאל וכן נמוש קצה טחול. לא היתה אנמיה או תרומבוציטופניה. המדובר, איפוא, בשלב II על פי RAI עם הוותרות ממוצעת של כ- 8 שנים. כאמור, לחולים ב CLL נטיה להופעת ממאירות נוספת גם אם להופעתה של זו הנוספת גורמים סביבתיים. כך, למשל, לחולי CLL נטיה להתפתחות גידולי BASAL CELL CARCINOMA בעור. זאת, על אף שהגורם העיקרי להופעת ממאירות זאת הינה חשיפה לקרינת שמש. יתכן שהשפעה תורמת דומה של ה- CLL באה לידי ביטוי בהקשר להופעת גידול ה- MESOTHELIOMA והגוש הריאתי הנוסף. ג. האם ידוע על קשר בין חשיפה לאזבסט לבין מחלת ה- CLL? בספרי לימוד המטולוגים עדכניים (TEXT BOOKS) חשיפה לאזבסט אינה מוזכרת כסיבה תורמת להופעת CLL. בחיפוש באינטרנט אמנם מצאתי מסמך משנת 1988 (נספח 6) המעלה סברה לקשר צנוע בין חשיפה לאזבסט לבין CLL, אולם מסקנת המחברים היא שיש לחקור במחקרים נוספים אם קיים קשר שכזה. לא מצאתי נתונים מאוחרים יותר התומכים בקשר. לאור העובדה שחשיפה לאזבסט היתה תופעה תעסוקתית נפוצה, אני סבורה שאילו היו נתונים המצביעים על קשר גרימה בין חשיפה לאזבסט ל- CLL, היה הדבר בא לידי ביטוי בפרסום שלU.S. Enviromental Protectoin Agency לגבי הסיכונים הנובעים מחשיפה לאזבסט (נספח 7) ואין הדבר כן". על פי חוות הדעת של פרופ' מיטס תוחלת החיים של המנוח עקב מחלת ה- CLL וללא קשר לחשיפה לאסבסט הייתה לכל המאוחר עד חודש מאי 2004. מחוות הדעת עולה, כי המנוח הגיע לשלב 2 של המחלה, עם היוותרות ממוצעת של כ- 8 שנים. ב"כ התובעים חקר את פרופ' מיטס ארוכות בסוגיה זו. פרופ' מיטס אישרה שמהלך המחלה הוא מאוד אינדיבידואלי ואי אפשר לדעת בדיוק את קצב ההתקדמות אצל כל חולה וחולה (פרו' 15.1.08 עמ' 19). כמו כן, אישרה כי נתוני ההישרדות בהם היא נוקבת אינם נתוני ממוצע, כי אם נתוני החציון (שם עמ' 20). מצד שני, פרופ' מיטס העידה שמחלתו של המנוח הייתה פרוגרסיבית מאחר ועבר למצב הביניים (שם, עמ' 22). עם זאת, אין בכך להעיד שמצבו היה ממשיך להידרדר בעתיד, וזאת מאחר ואין אפשרות להתייחס באופן אינדיבידואלי אל המנוח. לפי הסטטיסטיקה, מצבו היה אמור להחמיר (שם, עמ' 22). לגבי המנוח והמעבר שלו בין שלבי המחלה, פרופ' מיטס העידה כי יכול להיות שהמעבר של חולה משלב אחד לשני יארך יותר זמן מהחציון ולאחר מכן המעבר מהשלב השני לשלישי יארך פחות זמן מהחציון (פרו' 22.5.08, עמ' 91). פרופ' מיטס אישרה לגבי המנוח שהנתון הסטטיסטי הרלוונטי לגביו הוא שבשנת 1996 הוא היה בשלב 2 של המחלה והחציון היה 8 שנים (שם, עמ' 91). לגבי המנוח העידה שמחלת ה- CLL בה לקה הייתה מתקדמת ולא יציבה מאחר ומצבו הלך והחמיר וגם מצב הטחול שלו העיד על כך (שם, עמ' 92). פרופ' מיטס גם אישרה שלפי אחד המדדים, המנוח אפילו היה בשלב חמור יותר משלב 2 נוכח מצב הטחול שלו (שם, עמ' 92). אכן, התובעים הציגו למומחית מטעם בית המשפט שני מחקרים מהשנים 1993 ו- 1998, בדבר כך שחולים בשלבי המחלה מוקדמים ובינוניים היו בעלי תוחלת חיים זהה לבני גילם, אולם פרופ' מיטס ציינה שאינה יודעת לאיזה גודל אוכלוסיה מתייחסים הנתונים וכי מדובר במאמרים ישנים יחסית (פרו' 15.1.08, עמ' 24). מכל האמור לעיל עולה, שאומנם, מצבו של כל חולה הוא אינדיבידואלי ועם זאת כאשר אנו מנסים לבחון את תוחלת חייו של כל אדם שהוא הלוקה במחלה, אין כל סיבה שלא להסתמך בראש ובראשונה על הנתונים הסטטיסטיים. בסופו של יום, החלטת בית המשפט ניתנת בהסתמך על הנתונים הסטטיסטיים הקיימים ובהתחשב בנתונים הידועים לגבי המנוח. בענייננו, עולה מעדות פרופ' מיטס שמחלת ה- CLL של המנוח הייתה פרוגרסיבית ושחלה החמרה במצבו נוכח הטחול המוגדל וזאת אף שככל הנראה מחלת ה- CLL לא השפיעה על התפקוד שלו מאחר ומהמסמכים הרפואיים לא עלה שטיפלו בו בקשר של מחלת ה- CLL (שם, עמ' 24). נוכח כל האמור לעיל, שוכנעתי לקבל את חוות דעתה של פרופ' מיטס מומחית בית המשפט לגבי קיצור תוחלת החיים של המנוח בגין מחלת ה- CLL ולפיה למנוח שהיה בשלב 2 של המחלה, ואפילו במצב חמור יותר, הייתה תוחלת חיים צפויה של 8 שנים מחודש מאי 1996, כלומר עד לחודש מאי 2004. הצדדים חלוקים גם לגבי הקשר הסיבתי בין החשיפה של המנוח לאסבסט למחלת ה- CLL. בסוגיה זו הודו התובעים בסיכומיהם, כי אין הוכחה מדעית מובהקת בדבר הקשר בין חשיפה לאסבסט לבין מחלת ה- CLL (סיכומי התובעים עמ' 14). לטענת התובעים, שאף הציגו למומחית בית המשפט במהלך עדותה מאמרים ופרסומים שונים, קיימים פרסומים מדעיים רבים המצביעים על קשר אפשרי בין חשיפה לאסבסט לשיעורי יתר של חולי לימפומה. התובעים מסכימים, כי אין בקיומם של פרסומים אלה להפוך את הקשר בין חשיפה לאסבסט לבין מחלת ה- CLL לעובדה מדעית מוכחת, אך לדעתם די בהם כדי לבסס מסקנה בדבר קיומו של קשר סיבתי משפטי בין החשיפה לאסבסט למחלת ה-CLL וזאת בהתאם להלכת קרישוב. פרופ' מיטס נחקרה ארוכות על ידי ב"כ התובעים לגבי הפרסומים ותיאורי המקרים השונים שהוגשו על ידו. פרופ' מיטס, אף שלא הייתה מודעת לקיומם של חלק מהפרסומים שהוצגו בפניה, לא קיבלה את טענות התובעים נוכח תיאורי המקרים והפרסומים השונים שהוצגו בפניה וחלקה על המסקנות שהסיק ב"כ התובעים מן המאמרים, ולעניין זה אני מפנה לעדותה (ובמיוחד לתשובותיה בחקירה נגדית לב"כ הנתבעת, פרו' 22.5.08 עמ' 88 - 90). בסיום עדותה בבית המשפט, עמדה פרופ' מיטס מאחורי מסקנות חוות דעתה למעט הנתון שציינה בחוות הדעת בדבר כך שמצאה עבודה אחת בלבד המתייחסת לקשר בין CLL לחשיפה לאסבסט (שם, עמ' 92). בהקשר זה יצוין, כי התובעים לא טענו בכתב התביעה לקשר בין חשיפה לאסבסט למחלת ה- CLL וגם לא הגישו חוות דעת מטעמם שתניח את המסד לטענה זו ולקשר הסיבתי משפטי בין חשיפה לסיבי אסבסט למחלת ה- CLL בהתבסס על הפרסומים ותיאורי המקרים שהוגשו על ידם (להבדיל מקשר בעל מובהקות סטטיסטית רפואית). התובעים לא הציגו ראיות קונקרטיות לגבי תנאי עבודתו של המנוח ונתונים לגבי חבריו לעבודה אצל הנתבעת ובכלל, כלומר נתונים לגבי כבאים אשר לקו במחלת ה- CLL ו/או מחלות סרטן מסוגים דומים או אחרים. אכן, בפסק דין קרישוב נפסק ברוב דעות כי על אף שאין בנמצא מחקר מדעי רפואי מקובל, הוכח קשר סיבתי בין חשיפתו הממושכת של קרישוב לאסבסט לבין מחלת הלימפומה בה לקה. מסקנה זו נשענה על חוות דעתו של פרופ' רביד שהעיד מטעם התובע ועל מכלול הראיות הנסיבתיות שעמדו בפני בית המשפט לרבות הנתון שמחצית מעובדי המוסך בו עבד קרישוב נפטרו מסרטן, ממצא שהמדינה לא חלקה עליו בסופו של ההליך (ראה דנ"א 5707/04 מדינת ישראל נ' יצחק קרישוב, ). בפסק דין קרישוב קבעה כב' השופטת דורנר קשר סיבתי עובדתי בין החשיפה לאסבסט לבין מחלתו הנדירה של התובע קרישוב מהצטברות נסיבות שביניהן: חשיפת העובד במשך שנים בדרך קבע ובמהלך שעות רבות ביממה לאבק אסבסט, הגיל הצעיר יחסית שבו חלה העובד קרישוב במחלה הנדירה שלקה בה ושבדרך כלל מופיעה בשנות הששים לחיי האדם והשיעור הגבוה של העובדים שחלו במחלת הסרטן (7 מתוך 14 עובדים). בענייננו, אין מחלוקת שהאסבסט הוא חומר מסרטן ושהוצגו תיאורי מקרים ומאמרים בדבר קשר אפשרי בין החשיפה לאסבסט לבין מחלות שונות לרבות CLL אף שהמומחית מטעם בית המשפט חלקה על מסקנות חלק מהמאמרים. עם זאת, התובעים לא הוכיחו את הנסיבות הספציפיות לגבי המנוח וסביבת העבודה שלו. ההפך הוא הנכון. מן הראיות עולה, כי חשיפתו של המנוח לאבק אסבסט הייתה בשיעור נמוך ביותר וקשורה לבדיקת החליפות (ככל הנראה פעם בשנה) ותרגול איתן, ככל שתרגל עם הכבאים הנוספים, כשהתרגולים בוצעו לעיתים רחוקות ביותר וזאת בשונה מהמצב בפסק דין קרישוב שם מדובר על חשיפה במשך שנים ובמהלך שעות רבות ביממה לאבק אסבסט. יתירה מזו, מהעדויות לא ניתן ללמוד על הבדל של ממש בין החשיפה של המנוח לחליפות האסבסט המתפוררות לעומת הכבאים האחרים. ההבדל היחיד בין המנוח לכבאים האחרים התמצה בכך שהוא היה המחסנאי ולפיכך ביצע בדיקה ככל הנראה פעם בשנה של החליפה במחסן והחליפות בכבאיות. יצוין, שגם הכבאים האחרים היו אמורים לבצע בדיקה יומית של החליפות בכבאיות, אם כי סביר להניח שמדובר בבדיקה שטחית יותר. לא הוצגו ראיות של ממש לגבי דרך ביצוע הבדיקה השנתית של החליפות על ידי המנוח המחסנאי. בהקשר זה, העיד מר לגזיאל שאינו מכיר בכל 42 שנות עבודתו אצל הנתבעת כבאי אחד שנפטר מסרטן למעט המנוח (פרו' 9.12.08, עמ' 109). עולה אפוא, שבשונה מפסק דין קרישוב, אין בפנינו כל נסיבה המחזקת את הקשר בין חשיפה לאסבסט לכך שהמנוח לקה במחלת ה- CLL. ההפך הוא הנכון, מן הראיות עולה כי המנוח הוא היחיד שלקה בסרטן מבין הכבאים לאורך פרק זמן של עשרות שנים ויש בכך להחליש את טענת התובעים כי המנוח לקה ב- CLL נוכח החשיפה הקטנה לסיבי אסבסט כאמור בענייננו. יתירה מזו, ב"כ התובעים הפנה לתיאורי מקרים שונים שחלקם התייחסו לעובדים שעבדו בתעשיית האסבסט ובהקשר זה יש להניח שנחשפו לאבק אסבסט בהיקפים משמעותיים יותר מהמנוח. התובעים בסיכומיהם לא פרטו לגבי היקף החשיפה לאסבסט של אותם עובדים/נבדקים בתיאורי המקרים השונים ונתון זה מקשה על הסקת מסקנה רלוונטית לענייננו בהקשרו של המנוח שרמת החשיפה שלו לסיבי אסבסט הייתה נמוכה ביותר ולא רציפה על פי הראיות. בהקשר זה יצוין, כי בסיכומי התובעים נטען שבפרסום של Schwartz ואח' (סומן ת/1 בתיק הפרסומים שהוגש על ידי התובעים) נמצא קשר בין חשיפה לאסבסט לבין מחלת ה- CLL כאשר עודף התחלואה הלך וגדל ככל שעלתה רמת החשיפה לאסבסט. לגבי חשיפה נמוכה, נקבע כי קיים עודף תחלואה של 10% לאלה שהיו ברמת חשיפה נמוכה לאסבסט לעומת אוכלוסיה שלא נחשפה לאסבסט כלל. אני סבור שנתון זה כשלעצמו, מבלי להתייחס לאמינותו, אינו משכנע וזאת בלשון המעטה. בענייננו, נוכח הראיות אני סבור שהחשיפה של התובע לאסבסט מהסיבים בחליפות המתפוררות הייתה נמוכה ביותר ונוכח כך לא שוכנעתי שקיים קשר סיבתי בין מחלת ה- CLL בה לקה התובע לחשיפה הנמוכה שלו לאסבסט משך השנים. איני סבור שדי בכך שהמנוח אובחן כחולה במחלת CLL בשנת 1985 בגיל 44 ( ר' חוות דעת פרופ' מיטס, התובעים בסעיף 46.ז. בפרק ו לסיכומיהם טענו בטעות שהמנוח אובחן כחולה CLL בגיל 58) כדי ללמד על כך שהמנוח לקה במחלה כתוצאה מחשיפה לאסבסט וזאת אף שלפי עדות המומחית, פרופ' מיטס, המחלה מתרכזת בגילאים מבוגרים (פרו' 22.05.08, עמ' 74). למעט נתון זה, אין כל נתון עובדתי הקשור בנסיבות ענייננו והתומך בטענה של התובעים לגבי הקשר הסיבתי בין החשיפה לאסבסט למחלת ה-CLL. איני מקבל את טענת התובעים כי בענייננו מדובר במצב של סיבתיות עמומה שבו המדע לא יודע לספק תשובות חד משמעיות בשאלה רפואית מסוימת. בנסיבות ענייננו, איני סבור שקיים קושי מובנה של סיבתיות עמומה מאחר ולא שוכנעתי שהחשיפה הנמוכה מאד של המנוח לאסבסט משך השנים היא שגרמה לכך שלקה במחלת ה-CLL. מהדבק הדברים עולה, כי בענייננו לא הוצגו ראיות ספציפיות המתייחסות למנוח וסביבת העבודה שלו שיש בהן לבסס את הקשר הסיבתי בין החשיפה לאסבסט לבין מחלת ה- CLL בה לקה המנוח וזאת למרות תיאורי המקרים שהציג ב"כ התובעים למומחית בית המשפט. התובעים לא טענו בכתב התביעה לקשר בין החשיפה לאסבסט למחלת ה- CLL. דבר לא עמד בפני התובעים מלהגיש חוות דעת מומחה מטעמם שהייתה סוקרת את המאמרים השונים ומסיקה על קיומו של הקשר הסיבתי בין חשיפה לאסבסט למחלת ה- CLL ברמה הנדרשת במשפט האזרחי וזאת בדומה לחוות הדעת של פרופ' רביד שהוגשה על ידי התובע בפרשת קרישוב. גם כשהסוגיה עלתה בהקשר מינויה של פרופ' מיטס, לא בקשו התובעים להגיש תחילה חוות דעת מטעמם בטרם תמונה המומחית בתחום המטולוגיה מטעם בית המשפט. בהתחשב בנסיבות ענייננו כאמור לעיל, ולאור עמדתה הנחרצת של מומחית בית המשפט כי חשיפה לאסבסט אינה מוכרת כסיבה תורמת להופעת CLL, איני מקבל את טענת התובעים לקשר סיבתי בין חשיפת המנוח לסיבי אסבסט למחלת ה- CLL בה לקה. המסקנה העולה מהדבק הדברים היא, כי מחלת המזותליומה שגרמה לפטירתו של המנוח ביום 12.11.02 קיצרה את תוחלת חייו תקופה של כ - 19 חודשים. זאת, מאחר ולפי הראיות, מחלת ה- CLL שהמנוח סבל ממנה ושאין קשר בינה לבין החשיפה לאסבסט היה בה לגרום לקיצור תוחלת חייו של המנוח עד לחודש מאי 2004. עולה אפוא שהתקופה הרלוונטית היא של 19 חודשים עד לחודש מאי 2004. הנזק התביעה כוללת תביעת עיזבון, תביעת תלויים ותביעת הטבת נזקי גופו של המנוח בתקופת המחלה כמפורט להלן: במסגרת תביעת העיזבון, התובעים, חמישה במספר הם היורשים של עיזבון המנוח. יצוין, שהמנוח הותיר אחריו במותו שישה ילדים מתוכם 4 בגירים ושתי בנות קטינות. אחת הבנות, שרית, הסתלקה מחלקה בעיזבון לטובת התובע 1 ואינה נמנית על התובעים. תביעת התלויות מתייחסת לתובעות 4 ו- 5 בלבד שהיו קטינות במועד פטירתו של המנוח ושלגביהן נטען שתלותן במנוח הייתה כלכלית (הפסדי תמיכה) וכן בהיבט של אבדן שירותי אב. תביעת הטבת נזקי גופו של המנוח בתקופת המחלה המתייחסת לכל התובעים. תחילה נבחן את תביעת התלויות ובהמשך את תביעת העיזבון ואת תביעת המיטיבים. תביעת התלויות (תובעות 4 ו- 5) נוכח הראיות מהן עולה כי התובעות 4 ו- 5 לא התגוררו בביתו של המנוח אלא בפנימייה, אין מקום לחשב את הפסדי התמיכה בתובעות 4 ו- 5 לפי שיטת הידות. הנתונים לגבי תביעת התלויות נלמדו רובם ככולם מתצהירו ועדותו של מר ניסים משה, התובע 1. המנוח נפטר ממחלת המזותליומה ביום 12.11.02. התובעת 4, נעמה משה, היא ילידת 16.4.85 ומלאו לה 18 ביום 16.4.03. התובעת 5, מיטל משה היא ילידת 6.7.87 ומלאו לה 18 ביום 6.7.05. במועד פטירתו של המנוח, התובעת 4 הייתה בת 17.5 והתובעת 5 הייתה בת 15.5. המנוח פרש מעבודתו בנתבעת כבר בחודש אוקטובר 1993 בהמשך לפטירת רעייתו בשנת 1988. התובעות 4 ו- 5 שהו בפנימייה גם לפני פרוץ המחלה בשנת 1999. לפי עדותו של התובע 1, המנוח היה נוסע אל התובעות 4 ו- 5 בפנימייה שלוש פעמים בשבוע ובכל סוף שבוע הן היו באות לביתו (פרו' 15.5.08 עמ' 62). לטענת התובעים בסיכומיהם, התובעות נהנו מתמיכה כלכלית חלקית של המנוח ולכן הציעו התובעים להעריך את התמיכה הכלכלית של המנוח בכל אחת מהתובעות 4 ו- 5 בסך של 1,000 ₪ בחודש עד הגיען לגיל 20. בנוסף, ביקשו התובעים להעריך את שירותי המנוח שאבדו עם מותו בסך של 5,000 ₪ לחודש לשתי התובעות. מנגד טענה הנתבעת, כי לא הוצגה כל ראיה לגבי התמיכה הכספית כביכול שתמך המנוח בתובעות הקטינות. בנוסף, התובעות 4 ו- 5 שלא היו קטינות במועד שמיעת הראיות בתיק לא זומנו למתן עדות מטעם התובעים ויש במצב דברים זה לפעול לחובת התובעות 4 ו - 5. טענות אלה טענה הנתבעת גם ביחס לרכיב של אבדן שירותי אב ובפרט כאשר מדובר בקטינות ששהו בפנימייה עוד בטרם פרוץ מחלת המנוח וגם בתקופת המחלה עד למועד הפטירה. צודקת הנתבעת, כי מצב הדברים שהתובעות 4 ו- 5 לא זומנו למתן עדות (אף שלא היו קטינות במועד שמיעת הראיות) פועל לחובת טענת התובעות בכל הנוגע לתמיכה ולהיקף אבדן שירותי המנוח כאב. בהתחשב בכך שלא הוצגה כל ראיה לגבי היקף התמיכה הכלכלית החודשית הנטענת ובכך שהתובעות 4 ו- 5 שהו בפנימייה לכל אורך התקופה הרלוונטית ועוד בטרם פרוץ המחלה אני סבור שיש לקבוע על דרך האומדנה את התמיכה הכלכלית הכספית החודשית של המנוח בכל אחת מהתובעות 4 ו- 5 בסך חודשי של 800 ₪ בערכי היום. עם זאת, סביר להניח, כי המנוח, ככל שהדברים היו תלויים בו, היה תומך בתובעות 4 ו - 5 עד הגיען לגיל 20. נוכח כך שתוחלת חייו של המנוח התקצרה ב - 19 חודשים בלבד, זכאית כל אחת מהתובעות 4 ו - 5 לסך של 15,200 ₪ בגין רכיב תמיכה חודשית לפי חישוב של 19 חודשים. לגבי רכיב אבדן שירותי אב, יש להתחשב מחד בכך שהתובעות התגוררו בפנימייה ומאידך שעל פי עדות התובע 1, המנוח היה בקשר עם התובעות שגם הגיעו כל סוף שבוע לביתו. בנסיבות אלה ונוכח כך שתוחלת חייו של המנוח התקצרה ב - 19 חודשים בלבד זכאית כל אחת מהתובעות 4 ו - 5 על דרך האומדנה לפיצוי גלובלי בגין רכיב זה בסך של 15,000 ₪. עולה אפוא כי תביעת כל אחת מהתובעות 4 ו - 5 כתלויה מסתכמת בסך של 30,200 ₪ בערכי היום. אין מחלוקת בין הצדדים (ראה סיכומי התובעים והנתבעת כאשר צד שלישי 1 הצטרף לטיעוני הנתבעת לגבי ראשי הנזק בהסתייגות לגבי ראש נזק כאב וסבל בלבד), כי מסכומים אלה יש לנכות את הסכומים הבאים: לגבי התובעת 4, תשלומי פנסיה מינואר 03 ועד דצמבר 03 בסך מוסכם של 31,601 ₪. לפיכך, תביעת התובעת 4 כתלויה נבלעת. לגבי התובעת 5, גמלת תלויים מעבודה בסך 142,491 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 28.2.06 (ראה תעודת עובד ציבור, נ/1) ובנוסף תשלומי פנסיה מינואר 03 ועד יולי 07 בסך של 187,689 ₪. לגבי תשלומי הפנסיה, נוכח כך שתוחלת חייו של המנוח התקצרה ב - 19 חודשים בלבד, יש לנכות רק את החלק היחסי עד לחודש מאי 2004. בכל מקרה, תביעת התובעת 5 כתלויה נבלעת. נוכח האמור לעיל, תביעת התובעות 4 ו-5 כתלויות נבלעת. תביעת העיזבון היקף ההכנסה החודשי של המנוח לפי התלוש של המנוח לחודש נובמבר 2002, המנוח קיבל ב- 11 החודשים הראשונים בשנת 2002 פנסיה בסך כולל של 102,092 ₪, כלומר, סך של 9,281 ₪ לחודש, נכון ליום 1.12.02. בנוסף, התובע קיבל קצבת נכות כללית מהמוסד לביטוח לאומי החל מיום 1.2.01 בסך של 1,886 ₪ נכון לחודש נובמבר 2002 (ר' סעיף ח.6 בעמ' 25 לסיכומי התובעים, הסכמת הנתבעת בעמ' 31 לסיכומיה לסכום הנ"ל ומוצג נ/2, 9.12.08, תעודת עובד ציבור מחלקת נכות כללית). לפי מוצג 46 לתיק המוצגים של התובעים, מסמכים המתייחסים לקצבת הנכות הכללית שהמנוח היה זכאי לה מיום 1.2.01, עולה שבהמשך לבדיקה מיום 5.12.00 נקבעה למנוח נכות בשיעור 100% בגין מחלת המזותליומה ומחלת ה-CLL יחדיו. פרופ' מיטס, מומחית בית המשפט בתחום המטולוגיה קבעה בחוות דעתה שנכותו של המנוח בגין מחלת ה-CLL הייתה בשיעור 50%. פרופ' רובין, מומחה בית המשפט בתחום מחלות פנימיות וראות לא התייחס לשיעור נכותו של המנוח בגין מחלת המזתליומה. נוכח האמור לעיל ולצורך פילוח הנכויות בגינן ניתנה למנוח קצבת נכות כללית, נקודת המוצא תהיה שהנכות הכללית שנקבעה למנוח הייתה בשיעור 50% בגין מחלת המזותליומה ובשיעור 50% בגין מחלת ה-CLL. מאחר ונקבע שאין קשר סיבתי בין החשיפה לאסבסט למחלת ה-CLL, יש מקום להוסיף להיקף ההכנסה החודשי של התובע מחצית מקצבת הנכות הכללית בסך של 943 ₪, הסכום שקבל בגין מחלת ה-CLL שאינה קשורה לרשלנות הנתבעת ולחשיפתו לאסבסט. נוכח האמור לעיל, עמדה הכנסתו החודשית של המנוח נכון ליום 1.12.02 על סך של 10,224 ₪. המחצית השניה של קצבת הנכות בסך של 943 ₪ בגין מחלת המזותליומה תנוכה במסגרת ניכויי המל"ל מתביעת העיזבון מאחר והתובע קבל סכום זה בגין המחלה הנ"ל שלקה בה עקב רשלנות הנתבעת. הפסד הכנסה בשנים האבודות כפי שנקבע בפסק הדין, משך התקופה הרלוונטית לחישוב הפסד ההכנסה בשנים האבודות הוא 19 חודשים. נוכח עמדת התובעים והנתבעת בסיכומיהם, זכאי העיזבון לקבל את השווי של ידה אחת היא ידת החיסכון. מדובר בסך של 3,408 ₪ לחודש נכון ליום 1.12.02. לתקופה של 19 חודשים מדובר בסך של 64,752 ₪ ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממחצית התקופה מדובר בסך של 95,000 ₪. עזרת הזולת בתקופת המחלה לפי טענת התובעים, לאחר פרוץ המחלה וכתוצאה ממנה החל המנוח להעסיק עוזרת בית עד לחודש מאי 2002 בהיקף של 4 שעות שבועיות ומחודש מאי 2002 ועד למועד פטירתו מדובר בהיקף של שלוש פעמים בשבוע, כלומר 12 שעות שבועיות. מעדותו של התובע 1 עולה שהמנוח התחיל להעסיק עוזרת בית כשחלה. איני מקבל את טענת הנתבעת כי מעדותו של התובע 1 עולה שהמנוח העסיק עוזרת בית כבר לאחר פטירת אשתו (ר' התשובה המלאה בפרו' 15.5.08, עמ' 61, שורות 9-11). התובע 1 העיד כי מצבו של אביו החל להתדרדר בחודש אפריל 2000 (פרו' 15.5.08 עמ' 64) וזאת בניגוד לטענת הנתבעת בסיכומיה כי מצבו של המנוח התדרדר בחודש אפריל 2002. מנגד, צודקת הנתבעת כי לא הוגשה כל ראיה בדבר העזרה בשכר והגדלת היקף העזרה משלב מסוים. צודקת גם הנתבעת, כי התביעה הוגשה בשנת 2002 בעת שהמנוח היה בחיים וגם מעדותו של התובע 1, עלה כי המנוח התחיל את הטיפול בתביעה כמה חודשים אחרי שהתגלתה המחלה (שם עמ' 64-65) ולפיכך מצב הדברים שלא הוגשה כל ראייה בכתב לגבי העזרה בשכר ו/או פרטים מזהים לגבי זהות העוזרת/עוזרות במשק הבית וניקיון במשך השנים, פועל לחובת התובעים. נוכח האמור לעיל ובהתחשב במחלתו ומצבו של המנוח, כפי שעולה מהמסמכים הרפואיים, אני פוסק פיצוי גלובלי בגין רכיב זה על דרך האומדנה בסך של 35,000 ₪ בערכי היום (לפי חישוב של כ- 600 ₪ לחודש בתקופת המחלה ומתן תוספת מסוימת בתקופה האחרונה לפני פטירת המנוח). הוצאות רפואיות נסיעות וניידות בתקופת המחלה לפי עדות התובע 1, המנוח נזקק בעקבות המחלה לטיפולים רפואיים ותרופות. התובע 1 שלפי עדותו הוא שרכש את התרופות עבור המנוח, מעריך את דמי ההשתתפות העצמית בסך של 250 - 300 ₪ לחודש ובנוסף נזקק המנוח לשמונה טיפולי כימותרפיה שאינם כלולים בסל הבריאות ועלותם היתה 1,650 ₪ לכל טיפול. עוד נטען כי המנוח נזקק לשימוש מוגבר במוניות על מנת להגיע לטיפולים וכי מאז ההחמרה במצבו, התובע הוסע לטיפולים על ידי ילדיו. מנגד, טענה הנתבעת בסיכומיה, כי התובעים לא הגישו קבלות ואסמכתאות להוצאות הנטענות ובמיוחד כשהמחלה הוכרה על ידי המל"ל כמחלת מקצוע, היו זכאים למימון כל ההוצאות מהמל"ל. צודקת הנתבעת, כי התובעים לא הגישו כל אסמכתא לגבי הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה. עם זאת, סביר להניח שנגרמו למנוח בתקופת המחלה שנמשכה כ-4 שנים הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה וניידות בגין מצבו ולפיכך, אני פוסק לתובעים בגין רכיב זה סכום גלובלי בסך של 10,000 ₪. יצוין שהתובע 1 הפנה בסעיף 1 לתצהירו לנספח 45 לתיק המוצגים של התובעים שבו מופיעות קבלות על תשלום לפרופ' ברודרמן בסך 1,350 ₪ וכן תשלום לפרופ' רובין בסך של 1,755 ₪. מאחר ותשלומים אלה הם בגין חוות הדעת, הם יוחזרו לתובעים במסגרת תשלום הוצאות משפט. הוצאות קבורה צודקת הנתבעת כי לא הוגשה כל קבלה לעניין הוצאות קבורה. עם זאת, סביר להניח שנגרמו הוצאות מסוימות ולפיכך אני פוסק לתובעים בגין רכיב זה סכום גלובלי בסך של 5,000 ₪. נזק שאינו ממוני לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובהתחשב במשך תקופת המחלה, קיצור תוחלת החיים ב-19 חודשים, אני פוסק לטובת התובעים בגין קיצור תוחלת חיים וכאב וסבל למנוח פיצוי גלובלי בסך של 350,000 ₪ בערכי היום. ניכויי מל"ל הנתבעת טענה בסיכומיה כי מכל סכום שייפסק לעיזבונו של המנוח, יש לנכות את תגמולי המל"ל - נכות כללית ששולמו למנוח בחייו. כפי שצוין קודם לכן, יש לנכות את מחצית קצבת הנכות הכללית ששולמה בגין הנכות המיוחסת למחלת המזותליומה בלבד. לפיכך, מתביעת העזבון תנוכה מחצית מהסכומים ששולמו למנוח כקצבת נכות כללית וזאת כמפורט בתעודת עובד ציבור של המל"ל מחלקת נכות כללית שסומנה נ/2 9.12.08. הנתבעת בסיכומיה בחלק המתייחס לתביעת העיזבון (עמ' 26 ואילך) לא טענה לניכוי תגמולי המל"ל - גמלת תלויים מעבודה וכספי הפנסיה שקיבלו התובעות 4 ו-5 מתביעת העיזבון ו/או מחלקן של התובעת 4 או התובעת 5 בעיזבון ולפיכך מתייתר הצורך להתייחס לסכומים הנ"ל ולניכויים בתביעת העיזבון. תביעת המיטיבים לטענת התובעים, המנוח נזקק לעזרה מרובה מחמת מצבו הבריאותי וזאת מעבר לעזרה של העוזרת ולאחר שעות עבודתה. בנסיבות אלה, התגייסו כל הילדים לטיפול במנוח והתחלקו ביניהם במטלות השונות והגיעו לבית המנוח מדי יום ביומו לסייע לו ברחצה, הלבשה ופעולות שונות. היחיד מבין ששת הילדים שהעיד לגבי כך היה התובע 1 ואילו שאר הילדים לא העידו כלל ומצב דברים זה מפחית ממשקלה של טענת התובעים. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני פוסק לטובת התובעים 1 - 3 פיצוי גלובלי בגין תביעת מיטיבים בסך של 20,000 ₪. בהתחשב בגילן הצעיר של התובעות 4 ו - 5 בתקופת מחלתו של המנוח, מצב הדברים ששהו בפנימייה ואי התייצבותן למתן עדות, אין מקום לקבלת תביעתן ברכיב זה. לסיום תביעת התובעות 4 ו-5 כתלויות נדחית. תביעת העיזבון מתקבלת באופן שהתובעים זכאים לקבל סך של 495,000 ₪ ממנו ינוכו תגמולי מל"ל נכות כללית כפי שפורט בפרק ניכויי מל"ל לעיל והנתבעת תשלם להם את הסכום לאחר הניכוי כאמור לעיל. הסכום בגין תביעת העיזבון ישולם לתובעים באופן הבא: 2/6 מהסכום לתובע 1 ו-1/6 לכל אחד מהתובעים 2-5 וזאת בהתאם למסמכים 1 - 3 שצורפו לתיק המוצגים של התובעים. תביעת המיטיבים מתקבלת והנתבעת תשלם לתובעים 1 - 3 (בחלקים שווים) סך של 20,000 ₪ בגין תביעה זו. בנוסף, תשלם הנתבעת לתובעים שכ"ט עו"ד בשיעור 20% בתוספת מע"מ וכן הוצאות משפט בפועל. ההודעה לצדדים שלישיים נגד צד שלישי 1 מתקבלת בחלקה באופן שצד שלישי 1 ישלם לנתבעת 40% מהסכום הכולל שהנתבעת חויבה לשלם לתובעים (לרבות מהסכומים שנפסקו בגין שכ"ט עו"ד והוצאות משפט). ההודעה לצדדים שלישיים נגד צדדים שלישיים 2 - 4 נדחית והנתבעת תשלם לצדדים שלישיים 2 - 4 שכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪ בתוספת מע"מ וכן הוצאות משפט בפועל. חשיפה לחומרים מסוכניםאסבסט