חתימה בשם חברה

מה הדין בנושא חתימה בשם חברה ללא החותמת של החברה ?

בע"א 4294/90 עזבון המנוחה חיה לאה רינסקי נ' רחמני ושות' מימון בע"מ, פ"ד נ(1) (להלן: "עניין רינסקי") נקבע הכלל כי אדם חותם בתור שלוח אם זהו הפירוש הסביר לחתימה במסגרתו הכוללת של השטר, ואף אם אין בצד החתימה מילים מפורשות המעידות על קיומה של שליחות (סעיפים 4-6 לפסק דינו של כב' הנשיא דאז, אהרון ברק).

כאשר בשטר מופיע שמה של חברה ומתחתיו חתימת מנהלה, נוהג הסוחרים הוא לראות בחתימת המנהל חתימת שלוח (ראה: סעיף 7 לפס"ד בעניין רינסקי"). הגישה הראויה לפירוש חתימתו של אדם "בתור" מורשה היא זו הבוחנת את השטר בשלמותו. בהקשר זה מתעוררת השאלה, עד כמה ניתן להיזקק, בפרשנות השטר בכללותו, לנסיבות החיצוניות לשטר. כידוע, ניתן לפנות לנסיבות חיצוניות בפרשנות חוזה לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (ראה: ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2), 265).

האם ניתן להיזקק לנסיבות חיצוניות אלה בפרשנות החתימה המצויה בשטר? בעניין זה יש להבחין בין צד קרוב בשטר לבין צד רחוק בשטר. בין צדדים קרובים - כלומר צדדים אשר ביניהם קיימת עסקת יסוד אין מניעה מהתחשבות בנסיבות החיצוניות בפרשנות החתימה על השטר. לעניין זה יחולו הדינים הכלליים (ראה: סעיף 9 לפס"ד בעניין רינסקי").


קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חתימה בשם חברה ללא החותמת של החברה:


נתוני רקע ועובדות
1. התובע, בעל עסק סיטונאי לשיווק פירות וירקות, בשם "פירות הגליל" אשר נמצא בשוק הסיטונאי בחיפה, הגיש תביעה כספית זאת כנגד הנתבעים לתשלום הסך של 78,500 ₪, יתרת חוב בתוספת הפרשי ריבית והצמדה עברו אספקת פירות וירקות שהתובע סיפק במהלך שנת 2000 ובשנים שקדמו לכן.
נתבעת מס' 2 (להלן: "הנתבעת") הייתה לקוחה של התובע אשר רכשה ממנו פירות וירקות בסיטונאות. נתבע מס' 1 (להלן:"הנתבע") היה המנהל והבעלים של הנתבעת.

2. הנתבעת הייתה רוכשת מעת לעת באשראי ירקות ופירות אצל התובע בכמויות שונות. הנתבע היה נוהג למסור לתובע שקים דחויים מידי חודש לסילוק חשבון קניותיו של החודש הקודם. במהלך שנת 2000 רכשה הנתבעת סחורה מהתובע בהיקף של 61,554 ₪ (לא כולל הפרשי הצמדה וריבית). לטענת התובע הנתבע התחייב לשלם עבור סחורה זו אולם הוא שילם עבור חלקה בלבד וגם תשלום זה נעשה בהמחאות דחויות, משוכות מחשבון הנתבעת, אשר חוללו באי פירעון. מאחר ופניות חוזרות ונשנות של התובע לנתבע לא הואילו, הגיש התובע תביעה זו. כנגד הנתבעת ניתן פסק דין עוד ביום 06.05.01. המשך התביעה הוא כנגד הנתבע בשל הטענות לחבות אישית או בשל הרמת מסך ההתאגדות ( הצדדים טענו במספר הזדמנויות כי ניתן פס"ד כנגד נתבעת מס' 2 (ראה פרוטוקול הדיון מיום 15.1.00 עמ' 5, וכן עמ' 7 לפרוטוקול הדיון מיום 4.6.00). ביום 23.11.09, נשאל ב"כ התובע בעניין והשיב לפרוטוקול כי אם יתברר שלא ניתן פס"ד כנגד הנתבעת, הוא יפנה לבית המשפט בבקשה למתן פס"ד בהעדר. הודעה שכזו לא הומצאה לתיק בית המשפט עד היום. מבדיקת החומר עולה כי ביום 06.05.01 אומנם ניתן ע"י כבוד הרשמת ש. פומרנץ פס"ד בהעדר הגנה כנגד נתבעת מס' 2 (ראה: נספח ה' לתצהיר התובע). בנוסף)

עוד עובדה שיש לציין והיא כי ביום 9.11.06 נרשם מפי ב"כ הנתבע כי הנתבעת מס' 2 אינה כופרת בעצם חבותה לתובע ואף לא כופרת בגובה הסכום הנתבע.

טענות התובע
3. לטענת התובע יש לחייב את הנתבע אישית בהיותו הלקוח או לחלופין מכוח הרמת מסך ההתאגדות של הנתבעת ויחוס חובותיה לנתבע. לטענתו הנתבע קנה במשך שנים רבות סחורה מבלי שיידע אותו כי הוא פועל מטעם חברה. מבחינת התובע ועובדיו, הם מכרו את הסחורה לנתבע אישית, במיוחד לאור העובדה כי החלו למכור את הסחורה לנתבע כבר בשנות השמונים, עוד טרם ייסד את החברה. לטענת התובע הוא הסכים למכירת הסחורה באשראי על סמך התחייבות אישית של הנתבע לפרוע את החוב. אילו ידע כי הרכישה מבוצעת עבור חברה בע"מ היה מתנה את המכירה בערבות בנקאית או אישית של הנתבע עצמו.

התובע ממשיך וטוען כי גם אם ייקבע כי הנתבע פעל כשלוח של הנתבעת, עדיין יש לחייבו בתשלום החוב מכיוון שפעל בחריגה מהרשאתו. לטענת התובע לנתבע לא היה סמכות לחתום בשם הנתבעת ללא הטבעת חותמת הנתבעת. הדפסת שם החברה על ההמחאות לא יכולה לבוא במקום חותמת החברה כפי שהוגדרה במסמכי פתיחת החשבון, ובכך חרג הנתבע מההרשאה שלטענתו ניתנה לו.

זאת ועוד, הנתבעת הינה חברה משפחתית שהוקמה ביום 13.12.95. לפי תדפיס רשם החברות לא שולמה אגרת חברה מאז שנת 1996 והיא נמצאת בהליכי מחיקה מיום 10.11.99. אי תשלום אגרות לרשם החברות מאז הקמת החברה, מחזק את הטענה כי החברה לא הייתה פעילה ונמצאת בהליכי מחיקה. התובע סבור כי השימוש בחברה שנמצאת בהליכי מחיקה נועד כדי להונות כמשמעות הדבר בסעיף 6(א)(1)(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"). התובע מוסיף וטוען כי הנתבע השתמש באישיות המשפטית הנפרדת של הנתבעת באופן הפוגע בתכליתה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. לטענת התובע, בקיץ 2000 רכש הנתבע סחורות ביותר מחצי מיליון ₪ ופיזר שקים רבים של הנתבעת בשוק הסיטונאי לבעלי עסקים בסכומים שונים ביודעו כי אין לחברה יכולת לפרוע את חובותיה. הנתבע נהג בחוסר תום לב והונה עשרות בתי עסק כאשר רכש סחורה ופיזר שקים של החברה ביודעו שאין להם כיסוי. את הסחורה מכר הנתבע ושלשל לכיסו הפרטי את התמורה. הנתבע ביצע פעולות אסורות והעברות כספים אסורות מחשבון הנתבעת לחשבונו ובכך העדיף את האינטרסים האישיים שלו על פני האינטרסים של נושי הנתבעת. התובע ממשיך וטוען כי מדפי חשבונות הבנק עולה כי הנתבע השתמש בנתבעת לצורך ניכיון שיקים בהיקף של עשרות אלפי ש"ח בשנה בעוד שסכום הקניות בחנות הירקות נע בין עשרות למאות ₪. נראה כי הנתבעת לא עסקה בסחר בירקות אלא בניכיונות שיקים על מנת לנפח את החשבון ולשדר עסקים כרגיל.

טענות הנתבע
4. הנתבע כפר בטענות התובע כלפיו וטען כי היה בכל הזמנים הרלבנטיים לתובענה מנהלה ובעל מניותיה של הנתבעת. ההמחאות נשוא התובענה נמשכו ונחתנו ע"י הנתבעת כחברה בע"מ ולא ע"י הנתבע. ישנה הפרדה מוחלטת בין האישיות המשפטית של הנתבעת לאישיות המשפטית של הנתבע. הסחורה הנטענת נרכשה בחודשים מאי – יולי 2000, שבהם הייתה הנתבעת חברה קיימת ושרירה ופעילותו העסקית של הנתבע התבצעה באמצעות הנתבעת מתוקף תפקידו כמנהלה ונושא משרתה. במהלך שנת 2000, ואף בשנים קודמות, נהגה הנתבעת לכבד את התחייבויותיה כלפי התובע כסדרן, כאשר צורת ההתקשרות בין הצדדים נעשתה במתכונת של תשלומים באשראי. המחלוקת היחידה בין הצדדים נוגעת לשני שקים שנמשכו מחשבונה של הנתבעת שלא נפרעו (להלן: "השקים") וכן ליתרת החוב הנקובה בחשבונית 4247. הנתבע סבור כי אין לחייבו אישית בסכום במחלוקת היות והוא אישיות נפרדת מהנתבעת. זאת ועוד, הנתבע מעולם לא התחייב בפני התובע באופן אישי לשלם את תמורת הסחורה, מעולם לא קנה את הסחורה עבורו אישית אלא עבור הנתבעת, וכל פניותיו לתובע היו בשמה ובשליחותה של הנתבעת, כפי שהדבר היה ידוע היטב לתובע. הנתבע סבור כי טענותיו של התובע בסיכומיו בנוגע לשליחות נסתרת אינה אלא הרחבת חזית אסורה. גם הטענה כי הנתבע חרג מהרשאתו מהווה הרחבת חזית אסורה שכן הטענה בדבר החריגה מההרשאה לא צוינה קודם לסיכומי התובע.

הנתבע טען כי התובע לא הצליח להרים את נטל ההוכחה הכבד בדבר ניהול עסקי החברה ברשלנות או תוך תרמית לנושיה ולמתקשרים איתה ביחסי מסחר. זאת בנוסף לכך שגם טענותיו של התובע בנוגע לעיסוק בניכיון שיקים לצורך ניפוח חשבון בנק, עוקץ בחצי מליון ₪, נטילת סיכונים לא מחושבים, העדפת האינטרסים האישיים של הנתבע, והעברה אסורה ופסולה מהווים הרחבת חזית אסורה.

עוד לטענתו, על גבי השקים שבחלוקת התנוססה הדפסה מראש של שם החברה ולא נדרשה חותמת אחרת או נוספת בעת הצגתם לתשלום. הנתבע אף מפנה לאישור מהבנק אותו צירף לתצהירו (נספח ג/2) המאשר טענה זו. לטענת הנתבע בהחלטת כב' הרשמת פומרנץ מיום 25.09.03 נקבע כי השקים שנמסרו היו חתומים ע"י הנתבעת ולא חתומים באופן אישי ע"י הנתבע. כמו כן נקבע כי בצמד המילים "אחים טשטש בע"מ" המופיעות על השקים יחד עם תדפיס פרטי בחברה מרשם החברות, יש משום הוכחה בדוקה לקיומה של החברה. לאור האמור הנתבע סבור כי יש כאן מעשה בית דין שאין עליו עוררין ולפיכך אין התובע יכול לעלות כל טענה נגדית במישור זה והוא אף מנוע מלהפריך טענה זו לאחר שקיבלה גושפנקא שיפוטית מפורשת. זאת ועוד, מפרוטוקול מועצת המנהלים של החברה מיום 15.08.09 וכן מתנאי פתיחת החשבון של החברה בבנק עולה בבירור חבותה הבלעדית של החברה בגין החוב נשוא התובענה ובדבר אי חבותו האישית של הנתבע לחובותיה.

הנתבע ממשיך וטוען כי יש לדחות את הטענה של הרמת מסך שכן בהתאם להלכה הפסוקה הרמת מסך תעשה רק במקרים חריגים שבהם נוכח בית המשפט כי נעשה שימוש לרעה באישיותה המשפטית של החברה לצורך הונאת נושיה, אך במקרה זה יש נטל הוכחה כבד ומוגבר. התובע לא עמד בנטל זה. לטענתו התדפיס אותו המציא התובע מרשם החברות, לפיו החברה הייתה בהליך מחיקה, נטול ערך שכן הוא הוצא כשנה לאחר משיכת השקים ולא בסמוך למועד הרלוונטי. לטענת הנתבע הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת כי בעת משיכת השקים ביוני – יולי 2000 כי הם יחוללו מאחר ומצבה הכספי של הנתבעת התדרדר בצורה דרסטית דווקא בתקופה שבין מועד משיכת השקים ומסירתם לבין פירעונם. לטענתו הנתבעת נקלעה לקשיים כלכליים לא צפויים בין מועד משיכת השקים למועד פירעונם בשל מספר סיבות: הראשונה היא אי תשלום סכום גדול מחובותיהם של לקוחות הנתבעת בנוסף למעילה שבוצעה ע"י אחת מעובדיה. סיבה שנייה היא שבוצעו תיקונים ועבודות בכביש שבו ממוקמת חנות הנתבעת, דבר אשר הביא לירידה חדה בכמות הלקוחות וההכנסות. סיבה נוספת היא פרוץ מהומות אוקטובר 2000 שהביאו לירידה דרסטית במספר המבקרים בעכו העתיקה ובמספר הלקוחות. הנתבע ממשיך ומוסיף כי למרות המצב הקשה אליו נקלעה הנתבעת הוא המשיך וניסה להציל ולשקם אותה אם ע"י מכירת רכב הנתבעת לכיסוי יתרת החובה בבנק או אם ע"י צמצום מספר העובדים, נטילת הלוואות מאחיו, שבירת חסכונות, ניכיון שקים ועוד.

דיון
5. ראשית אציין כי בתיק זה ניתנו מספר פס"ד עקב מחדלי הצדדים, שבוטל. פסק הדין האחרון בוטל ביום 7.5.09. ביום 23.11.09 הסכימו הצדדים למתן פס"ד על בסיס החומר שנמצא בתיק בית המשפט בצירוף סיכומיהם. הצדדים הגישו את הסיכומים ועת הגיעה לסיים מחלוקת ארוכת שנים זו שבין הצדדים שנותרו בתיק.

הרחבת חזית
6. תחילה אדון בטענותיו הנתבע להרחבת חזית; כידוע כתבי הטענות תוחמים את מסגרת המחלוקת בין הצדדים. משקבעו הצדדים את רשימת הפלוגתאות העומדות לדיון, גודרת רשימה זו את הסוגיות שבהן ידון בית המשפט. האיסור להרחיב חזית, עיקרו בכך, שבעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקות, כפי שהוצבו בכתבי הטענות, אלא אם כן נענה בית המשפט לבקשתו לתקן את כתבי טענותיו, או אם בעל הדין שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא (ראה: א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה תשיעית, 2007) עמ' 97 וכן ראה ע"א 78/04 - המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ. ). במקרה שלפני, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, וכן את הנסיבות המסוימות והמיוחדות של מקרה זה שלפני, הגעתי למסקנה כי אין לקבל את טענות הנתבע בנדון. מעיון בכתב התביעה המתוקן עולה כי רוב טענות התובע עולות כבר שם. כמו כן בתצהירו של התובע אשר הוגש כבר ביום 28.02.05 העלה התובע טענות בדבר שליחות נסתרת (סעיפים 11 – 12 לתצהירו), הרמת מסך (סעיפים 13 – 19 לתצהירו), בדבר נטילת סיכונים לא מחושבים (סעיף 20 לתצהירו), מסירת המחאות רבות ללא כיסוי לסוחרים שונים (סעיף 21 לתצהירו), וכן בדבר חסרונה של חותמת הנתבעת על ההמחאות (סעיף 25 לתצהירו). להעלאת טענות אלה לא התנגד הנתבע ולא טען להרחבת חזית סמוך למועד העלאתן, וכן לא ביקש מחיקתן מתצהיר התובע. לפיכך לאחר שקללתי בין האינטרס של חקר האמת מול הצורך לשמור על סדרי דין ויעילות הדיון, הגעתי למסקנה כי יש להתיר לתובע להעלות את מכלול טענותיו וזאת על מנת לפתור את הסכסוך הארוך ולהביא את העניין לסיומו הכולל.

הרמת מסך
7. כאמור התובע טוען כי יש לחייב את הנתבע אישית בהיותו הלקוח או לחלופין מכוח הרמת מסך ההתאגדות של הנתבעת ויחוס חובותיה לנתבע.

סעיף 6 לחוק החברות קובע:

"...הרמת מסך
(א) (1)    בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א)   באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב)   באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2)   לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.
(ב)   בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו.
(ג)   בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א)..."


עקרון האישיות הנפרדת של החברה, המעוגן בסעיף 4 לחוק החברות הוא עיקרון יסוד בדיני החברות והתאגידים אולם יש לו חריגים. סע' 6 לחוק החברות מתייחס לנסיבות שבהן יתיר בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות, ולייחס לבעלי המניות בחברה – את זכויותיה וחובותיה.

8. תכליתה של הרמת מסך היא למנוע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, כדי לשמש מטרה בלתי כשרה הרצויה לבעל המניות. הרמת מסך כזו מכוונת כנגד בעלי המניות, שביקשו לנצל את תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד למטרה לא כשרה, כגון הפקת טובות הנאה לעצמם בדרך של מרמה, כאשר הם מבקשים להסתתר מאחורי מסך ההתאגדות של החברה. על העילות המקובלות להרמת מסך, נמנו "ייסודה של חברה למטרות תרמית, ערבוב נכסי החברה עם הנכסים הפרטיים של בעלי המניות, מימון עצמי קטן ביותר, יחס מינוף גדול במיוחד, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי המניות ללא תמורה ראויה, או התערבות בחיי החברה המונעת ממנה לתפקד כמוקד רווחים עצמאי. עקרון הרמת מסך, שהוא יציר הפסיקה, עוגן כאמור בחקיקה במסגרת סעיף 6 לחוק החברות.

תיקון מס' 3 לחוק החברות חולל רפורמה חקיקתית והבהיר כי הרמת המסך נועדה למקרים חריגים בלבד. המבחן הראשון והבולט מכולם, בו נעשה שימוש לצורכי הרמת מסך הינו "שימוש לרעה" במסך ההתאגדות. עצם העובדה שבעל מניות מבקש להימנע מהטלת אחריות עליו, עדיין אינה נחשבת לשימוש לרעה במסך ההתאגדות. ואולם,
 הנחתה של מערכת המשפט היא שעל היזם לעשות שימוש הוגן במבנה ההתאגדות והיתרונות שזה מקנה לו כמו כן, עליו להימנע ממימון פעילותו במבנה הון הצפוי להוביל את החברה לחדלות פירעון, קרי, למצב שבו לא יהיו לנושים די מקורות הון בכיס העושר של החברה על מנת להיפרע את חובותיהם. עליו להתאים את גובה ההתחייבויות וההלוואות שנוטלת החברה לשווי ההון העצמי שהושקע בה, ואף להתאים את שווי נכסי החברה שהוא משיב לכיסו הפרטי, בכל דרך שהיא של חלוקה לבעלי המניות, למצבה של החברה ולהתחייבויותיה (ראה: א. חביב סגל, דיני חברות [אפריל 2007] עמ' 324). נטילת סיכונים עסקיים בלתי סבירים לא מהווה עוד כבעבר, עילה עצמאית להרמת מסך. נטילת סיכון בלתי סביר, באשר ליכולתה של החברה לפרוע את חובותיה, תהווה עילה להרמת מסך אך ורק כאשר אין לאותם סיכונים עסקיים כל בסיס עסקי ממשי, מבחינתה של החברה (ראה: א. חביב סגל, דיני חברות [אפריל 2007], עמ' 321 – 322).

9. הקושי הגדול ביותר מתעורר ביחס להצדקה להרמת מסך כאשר נטילת ההתחייבויות שבגינן מתבקשת הרמת המסך, נעשתה במסגרת מאמציהם של הבעלים להציל את עסקיהם מקשיים פיננסים אליהם נקלעו. במצבים של קשיים פיננסים, כפי שהיה בענייננו, מבקשים הבעלים, כמו הנתבע, לדחוק את הקץ, ולהמשיך ככל הניתן את פעילותו השוטפת של העסק. לצורך כך קברניטי החברה ממשיכים ליטול התחייבויות חדשות, בשמה של החברה, הן כלפי הספקים והן כלפי עובדים. באופן טבעי הם נמנעים מלגלות על הקשיים הפיננסים לספקי החברה ועובדיה, מתוך החשש, שמא גילוי מצבו האמיתי של העסק יביא לחיסולו. עמדה חד משמעית כנגד התנהגות זו תתעלם מהמציאות העסקית שבה כל עסק, מוצלח כלל שיהיה, נגרר לעיתים לקשיים פיננסים. תופעה זו היא אינהרנטית לסיכונים העסקיים עצמם.

מן העבר האחר, ברורה גם הנטייה של בעלי העסקים להמשיך ולנקוט פעולות הצלה, הרבה מעבר לאותן פעולות המוצדקות כלכלית. ההבחנה בין ניסיונות הצלה מוצדקים לבלתי מוצקים היא קשה ביותר והנטייה היא שלא להרים את מסך ההתאגדות בגין "ניסיונות להצלת העץ הבוער", אלא במקרים קיצוניים ביותר (ראה: א. חביב סגל, דיני חברות [אפריל 2007], עמ' 358 – 361).

10. ומן הכלל אל הפרט; התובע אשר נטל ההוכחה עליו לפי הכלל כי "המוציא מחברו עליו הראיה" (משנה בבא קמא ג יא), חייב להוכיח את עילת תביעתו על כל מרכביה העובדתיים. במישור האזרחי, מידת ההוכחה היא הטיית מאזן ההסתברות לאחר שבית המשפט בוחן את מהימנותן של הראיות אשר הובאו בפניו, את דיותן והמשקל שיש להעניק להן ומגיע למסקנה כי גרסה אחת סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מן הגרסה שכנגד. על התובע להוכיח את תביעתו בחמישים ואחד אחוזים בלבד, כדי לצאת ידי חובתו (ראה: ד"ר נ. קנת ועו"ד ח. קנת, נטל ההוכחה והחזקות במשפט האזרחי ובמשפט הפלילי [הוצאת בורסי, התשס"ב – 2002] עמ' 49). חובת שכנוע זו מעוגנת בעקרון הבסיסי של דיני הראיות, שלפיו בעל דין במשפט אזרחי הטוען טענה משפטית התומכת או מבססת עמדתו ישא בנטל להניח את התשתית העובדתית הנחוצה לביסוס טענתו, ולשכנע כי זו אכן מתקיימת (ראה: ע"א 533/87 - ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' משה ולך . פ"ד מג(2), 864), למעשה בסיום הדיון בתיק, לא הביא ראיות של ממש כדי לשכנע כי זה המקרה שחוסה תחת הדוקטרינה של הרמת מסך ההתאגדות. הסחורה הנטענת נרכשה בחודשים מאי – יולי 2000. במהלך שנת 2000 עצמה וכן בשנים קודמות, נהגה הנתבעת לכבד את התחייבויותיה כלפי התובע כסדרן, כאשר צורת ההתקשרות בין הצדדים נעשתה במתכונת של תשלומים באשראי. המחלוקת היחידה בין הצדדים נוגעת לשני שקים שנמשכו מחשבונה של הנתבעת שלא נפרעו וכן ליתרת החוב הנקובה בחשבונית 4247. התובע לא הראה כי במקרה דנא ניהול הנתבע את עסקי הנתבעת ברשלנות או תוך תרמית לנושיה ולמתקשרים איתה ביחסי מסחר או שעירב כספים פרטיים עם כספי החברה וכד'. כמו כן לא הצליח התובע להוכיח כי הנתבע ידע או היה חייב לדעת כי בעת משיכת השקים בחודשים יוני – יולי 2000 כי הם יחוללו באי פרעון.

זאת ועוד, הנתבע מצידו מסר גירסה שלא נסתרה, לפיה בשל שרשרת האירועים שהתרחשו באמצע שנת 2000 ואשר גרמו למצב הקשה אליו נקלעה הנתבעת המשיך הנתבע וניסה להציל ולשקם אותה אם ע"י מכירת רכב הנתבעת לכיסוי יתרת החובה בבנק או אם ע"י צמצום מספר העובדים, נטילת הלוואות מאחיו, שבירת חסכונות, ניכיון שקים ועוד.

לפיכך נראה כי לא היה בהתנהלותו של הנתבע אלא ניסיונות לדחוק את הקץ, ולהמשיך ככל הניתן את פעילותה השוטפת של הנתבעת. ניסיונותיו של הנתבע היו בגדר "ניסיונות להצלת העץ הבוער", והנטייה היא כאמור שלא להרים את מסך ההתאגדות אלא במקרים חריגים ביותר, אליהם לא נכנס המקרה שלפני.
לאור האמור אינני מקבל את הטענה כי זה המקרה להרמת מסך ההתאגדות.


שליחות נסתרת
11. התובע טען כאמור שהנתבע לא יידע אותו כי הוא פועל מטעם חברה שכן אילו ידע כי הרכישה מבוצעת עבור חברה בע"מ היה מתנה את המכירה בערבות בנקאית או אישית של הנתבע עצמו. מחומר הראיות עולה כי אין לקבל את טענת התובע בעניין זה. התובע וכן עובדיו קיבלו את השיקים לאורך זמן מאת הנתבעת ולכן ידעו או שהיו צריכים לדעת כי השיקים אשר ניתנו לו ע"י הנתבע נשאו את השם "אחים טשטש בע"מ" (ראה: נספח א' לתצהיר התובע) במפורש ובצורה ברורה. אין התובע יכול להלין אלא על עצמו שלא בחן את ההמחאות שניתנו לו ואת הכתוב עליהן בצורה מדוקדקת יותר. בנוסף, על גבי כרטיסיית הלקוח אשר צורפה (נספח ב' לתצהיר התובע) כתוב במפורש "האחים טשטש" ולא שמו הפרטי של הנתבע. מכאן שהתובע היה מודע לעובדה שהוא עושה עסקים עם "האחים טשטש" ולא עם הנתבע באופן אישי.

לאור האמור אני דוחה את הטענה בדבר שליחות נסתרת.

חתימת הנתבעת על גבי השקים
12. ראשית לטענתו של הנתבע למעשה בית דין. עיינתי בהחלטתה של כב' הרשמת פומרנץ, כפי שצורפה לתצהירו של הנתבע (ראה: נספח ג/1) בהחלטתה קבעה הרשמת כדלקמן:

"מקובלת עלי עמדת ב"כ המבקש כי השקים חתומים ע"י החברה - הנתבעת 2, ואינם חתומים באופן אישי ע"י המבקש. המילים אחים טשטש בע"מ אינם סתם מילים..."

למעשה מדובר כאן בהשתק פלוגתא. אם במשפט הראשון ניטשה מחלוקת בשאלה עובדתית מסוימת, שהיא חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם במפורש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש. החלטה שיפוטית בפלוגתא שהייתה חיונית להכרעה במחלוקת, על ממצאיה העובדתיים ומסקנותיה המשפטיות, ואשר ניתנה לאחר שלצדדים הייתה ההזדמנות להשמיע את טיעוניהם, מחייבת את הצדדים בכל התדיינות אחרת. בית המשפט אינו בודק בהליך הנוסף אם ההחלטה בהליך הקודם הייתה נכונה (ראה: א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי [מהדורה תשיעית, תשס"ז – 2007] עמ' 110).

13. מעבר לנדרש עוד אוסיף כי גם אם לא הייתי מקבל את טענתו של הנתבע להשתק עילה, לא הייתה משתנה התוצאה בסעיף זה. אבהיר מסקנתי זו.

לטענת התובע לנתבע לא היה סמכות לחתום בשם הנתבעת ללא הטבעת חותמת הנתבעת. הדפסת שם החברה על ההמחאות לא יכולה לבוא במקום חותמת החברה כפי שהוגדרה במסמכי פתיחת החשבון, ובכך חרג הנתבע מההרשאה שלטענתו ניתנה לו ועל כן חב אישית.

התובע צירף לחיזוק עמדתו את פס"ד בת"א (שלום ת"א) 218992/02 יוניטל תיירות ותעופה בע"מ נ' רון גולן, תק-של 2005(2), 16115 , 16116 (2005) בו דובר בנתבע שהיה בעל שליטה,
באמצעות חברות אחרות, וניהל את עסקיה של חברה שעסקה בשיווק שירותי תיירות לחו"ל. התובעת שם, ספקה לחברה שירותי נופש וכרטיסי טיסה לחו"ל. בתיק הנזכר הנתבע משך לתובעת שיק של החברה, על סך 1,000,000 ₪ כשהוא חתום על ידו בצירוף חותמת החברה מבלי שהוסיף חתימה של מורשה חתימה נוסף כנדרש. השיק חולל כאשר הוא הוחזר על ידי הבנק עם הערה; "א.כ.מ./ חתימת המושך לא בסדר". בית המשפט (מפי כב' השופטת שושנה אלמוג) סבר כי השיק נחתם על ידי הנתבע בחריגה מהרשאה וזאת לאור העובדה כי הנתבע חרג מגדר ההרשאה שניתנה לו על ידי החברה למשוך שיקים שלה רק כאשר מופיעות שתי חתימות של שני מורשי חתימה בצירוף חותם החברה. זאת ועוד, השופטת הנכבדה אף סברה כי ידיעת הנפרע בדבר חריגה מהרשאה, אין בה כדי להוסיף או לגרוע מחבות המושך על פי דיני השטרות. שכן אפילו פעל השלוח בהרשאה, ואפילו דבר ההרשאה ידוע לצד השני, השלוח יחוב (אישית) על השטר, אם הוא חתם חתימה "ערומה", כלומר חתם את שמו שלו בלבד ולא חתם "בתור" השלוח, ואילו השולח אינו אחראי על פי השטר.

14. המקרה בענייננו שונה מנסיבות המקרה של פס"ד ת.א 218992/02 יוניטל תיירות ותעופה בע"מ נ' רון גולן המוזכר לעיל. בענייננו הנתבע טען כי חתם על השיקים כמורשה חתימה של החברה בלבד, ולכן אין לחייבו לפרוע את השיקים באופן אישי. כמו כן הביא הנתבע אישור מהבנק אשר קובע מפורשת כי לא נדרשה חותמת נוספת בעת הצגתם לתשלום. סעיף 25 לפקודת השטרות (נוסח חדש) (להלן: "פקודת השטרות") קובע כי על-מנת לפטור את הנתבע מחבות אישית בגין השיקים היה עליו להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים כדלקמן: (1) כי חתם על השיקים בתור מורשה / שלוח של החברה והוסיף לחתימתו מילים המעידות על כך; (2) כי פעל במסגרת ההרשאה שניתנה לו על-ידי החברה.
 
הנתבע הציג בפני בית המשפט את פרוטוקול מועצת המנהלים של הנתבעת בו אומנם נקבע שם כי חתימת הנתבע בצירוף חותמת של החברה תהיה מחייבת לכל עניין ודבר.


15. האם עצם העובדה כי בחשבון הבנק הייתה מספיקה חתימתו ללא חותמת החברה יש בה כדי להרחיב את ההחלטה הנ"ל? כאמור הבנק מצידו כיבד שיקים של החברה אף ללא חותמת.

הכלל הוא כי מקום שחתימות הנתבע על השיקים ללא חותמת הנתבעת נעשו בהרשאת הנתבעת יש לציין זאת במפורש בהחלטות החברה. החלטה כאמור לא הוצגה במקרה שלפניי אולם בפועל כיבד הבנק את השיקים מכיוון שהדבר עלה בקנה אחד עם החלטת החברה בעת פתיחת החשבון בבנק. אומנם לא הוצגו מסמכים כלשהם של החברה לעניין זה, ועל-פי סיכומיו של הנתבע עצמו היה צורך בחותמת בנוסף לחתימה.
אולם כפי שנראה מזלו של הנתבע שיחק לו. כדי להוכיח כי הוא פעל בהרשאתה של החברה ולא חרג ממנה היה עליו להוכיח בנוסף שגילה דעתו על פני השיקים כי חתם עליהם בתור שלוח של החברה, שכן דיני השטרות אינם מכירים בשליחות נסתרת (ראו בעניין זה ע"א 1286/90 בנק הפועלים נ' ורד הלבשה, פ"ד מח(5) 799, 809).

הרציונאל בכלל האמור הוא להזהיר את הסוחרים כי מדובר בשיק של חברה בע"מ.
במה שיחק לו מזלו, בכך שבמקרה שלפניי, שלא כמו במקרים דומים, שמה של החברה, הנתבעת, מופיע בפינה הימנית העליונה של השיקים וכן בנוסף בחלקם התחתון של השיקים. בפינה השמאלית בתחתונה, על הקו בו היה אמור הנתבע לחתום, מופיע שוב שמה של הנתבעת: "אחים טשטש בע"מ".

16. בע"א 4294/90 עזבון המנוחה חיה לאה רינסקי נ' רחמני ושות' מימון בע"מ, פ"ד נ(1) (להלן: "עניין רינסקי") נקבע הכלל כי אדם חותם בתור שלוח אם זהו הפירוש הסביר לחתימה במסגרתו הכוללת של השטר, ואף אם אין בצד החתימה מילים מפורשות המעידות על קיומה של שליחות (סעיפים 4-6 לפסק דינו של כב' הנשיא דאז, אהרון ברק). כאשר בשטר מופיע שמה של חברה ומתחתיו חתימת מנהלה, נוהג הסוחרים הוא לראות בחתימת המנהל חתימת שלוח (ראה: סעיף 7 לפס"ד בעניין רינסקי"). הגישה הראויה לפירוש חתימתו של אדם "בתור" מורשה היא זו הבוחנת את השטר בשלמותו. בהקשר זה מתעוררת השאלה, עד כמה ניתן להיזקק, בפרשנות השטר בכללותו, לנסיבות החיצוניות לשטר. כידוע, ניתן לפנות לנסיבות חיצוניות בפרשנות חוזה לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (ראה: ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2), 265). האם ניתן להיזקק לנסיבות חיצוניות אלה בפרשנות החתימה המצויה בשטר? בעניין זה יש להבחין בין צד קרוב בשטר לבין צד רחוק בשטר. בין צדדים קרובים - כלומר צדדים אשר ביניהם קיימת עסקת יסוד אין מניעה מהתחשבות בנסיבות החיצוניות בפרשנות החתימה על השטר. לעניין זה יחולו הדינים הכלליים (ראה: סעיף 9 לפס"ד בעניין רינסקי").

במקרה שלפניי, אין חולק כי התובע והנתבע הם צדדים קרובים, ולכן בעת פירוש חתימות הנתבע יש מקום להתחשב גם בנסיבות החיצוניות לשיקים. לאור האמור לעיל, לאחר בחינה חזותית של השיקים נשוא התביעה ועל רקע הראיות שבפני בית המשפט בנוגע לנסיבות שבהן נמסרו השיקים, הנני קובע כי הפרשנות הנכונה היא כי הנתבע חתם על השיקים כשלוח של החברה.

לאור האמור טענת התובע בעניין הפרת דיני השליחות, דינה להידחות.

התוצאה
16. אשר על כן, התביעה כנגד הנתבע נדחית.
בנסיבות ולנוכח הסכמת ב"כ הצדדים לקצר בסופו של יום את ההליך, אינני עושה צו להוצאות על אף התוצאה.

באשר לאגרת המשפט; בתיק התקיימו מספר ק.מ. וכן הוא היה קבוע להוכחות אלא שחלק מק.מ וישיבות ההוכחות, לא התקיימו וכן לא נשמעות עדויות והצדדים הגיעו להסכמה דיונית לפיה הסתיים התיק בפסק דין זה. לפיכך בנסיבות ועל אף עמדת המדינה (המרכז לגביית אגרות) בעניין זה, הנני פוטר מתשלום מחצית השנייה של האגרה. מחצית זו ככל ששולמה תוחזר לתובע.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. עורך דין חברות

  2. שם חברה מטעה

  3. אישור שם חברה

  4. חתימה בשם חברה

  5. חוב לחברת ניהול

  6. מורשה של חברה זרה

  7. קיפוח המיעוט בחברה

  8. חריגה מהרשאה בחברה

  9. עורך דין הקמת חברה

  10. סעיף 191 לחוק החברות

  11. עורך דין פתיחת חברה

  12. חוב לחברת השכרת רכב

  13. תביעה נגד חברה משכנת

  14. חתימה פגומה בשם החברה

  15. הגדרת ''עובד'' בחברה

  16. חובות של חברה לעירייה

  17. תביעה נגד חברת ווב סק

  18. סעיף 232 לפקודת החברות

  19. שימוש בשם של חברה אחרת

  20. סעיף 353א לחוק החברות

  21. חובות חברה שקרסה כלכלית

  22. תביעות נגד חברות שמירה

  23. סעיף 267 לפקודת החברות

  24. מינוי הכנ''ר כמפרק חברה

  25. חיוב מנהל בחובות החברה

  26. חשבון חח''ד חוב של חברה

  27. חיוב אישי בחובות החברה

  28. חובת האמון של מנהל חברה

  29. תביעה נגזרת חברה לא פעילה

  30. חוקיות אסיפה כללית בחברה

  31. חובת חברת ליסינג לבטח רכב

  32. שינוי תקנון חברה מנדטורית

  33. העברת פעילות מחברה לחברה

  34. החלפת מעבידים בחברת שמירה

  35. העברת שליטה בחברה ציבורית

  36. מינוי מפרק זמני לחברה זרה

  37. השתת חבות על אורגנים של חברה

  38. ביטול חברות במועצה מקומית

  39. בקשה להפסקת שימוש בשם חברה

  40. דמי טיפול ארגוני חברת שמירה

  41. תביעה נגד חברת אחסון אתרים

  42. זימון לחקירה ע''י מפרק חברה

  43. הפחתת הון חברה לצורך חלוקה

  44. הגשת דוח כוזב של חברה פרטית

  45. תביעה נגד חברת הובלות על חוב

  46. תביעה נגד חברה לייצור ממתקים

  47. רישום חברת נדל''ן כעוסק מורשה

  48. התחייבות אישית על חוב של חברה

  49. חובת דיווח על חילופי משרה בחברה

  50. הון עצמי מינימלי של חברה בבורסה

  51. חברה בייסוד (טרם נרשמה) כבעל דין

  52. האם אפשר לחייב להשקיע כספים בחברה

  53. הטלת חבות אישית על אורגן של חברה

  54. "מבחן הרווח" סעיף 302 לחוק החברות

  55. חברות העירייה במרכז השלטון המקומי

  56. העברת שליטה בחברה ציבורית מיד ליד

  57. רישוי חברות לאספקת שירותי אמבולנס

  58. תביעה נגד חברת מבחני התאמה לעבודה

  59. תביעה נגד בעלים של חברה חדלת פרעון

  60. משיכת כספים מחברה ע''י אחד הבעלים

  61. תביעת חברה ממצרים נגד חברה ישראלית

  62. תביעה נגד בעלים של חברה לתשלום חוב

  63. האם חברת ניהול יכולה להיות ועד בית ?

  64. החלפת חברות כדי להתחמק מתשלום לעובדים

  65. עסק ניהול ופיתוח חברות או חברת אחזקות

  66. רישום חברה לאחזקות נדל''ן כעוסק מורשה

  67. מחיקת תביעה של חברה עקב חדלות פירעון

  68. בקשה לאישור חלוקה לפי ס' 303 לחוק החברות

  69. תביעת חברת השכרת רכב לקבלת בעלות על רכב

  70. ביצוע עסקאות סמוך לפני הפסקת פעילות חברה

  71. תביעה נגד חברה מחו''ל שאינה פועלת בישראל

  72. אישור בית משפט לרכישת חברה: תמורה בלתי הולמת

  73. האם ב"חריגה מהרשאה" אין לפעולה תוקף כלפי החברה ?

  74. עדיפות ל"אינטרס הכלל" על פני "אינטרס הפרט" בדיני חברות

  75. אישור חלוקה שלא עומדת במבחן הרווח הקבוע בסעיף 303 בחוק החברות

  76. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון