קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טביעה בחוף רחצה מוסדר בכנרת: 1. רחצה בחופים ובבריכות טומנת בחובה סכנות. אולם, סכנות אלה ניתנות לניטרול, במידה מסוימת, ככל שננקטים אמצעי זהירות נאותים שיש בהם כדי להמעיט במידת הסכנה הנשקפת מהרחצה. במטרה להפחית סכנות אלה, שהעיקרית בהן היא סכנת הטביעה, חוקק המחוקק הוראות חוק בהן האציל סמכויות למספר גורמים על מנת שאלה יפקחו על החופים וינקטו בכל הפעולות הנדרשות לאיון המסוכנות. שרשרת מחדלים של כל הגורמים הנ"ל גרמה לטביעתה של יוליה יאנקולין ז"ל, ילידת 1986, בחוף "התכלת" בטבריה, ביום 15.7.00 ופטירתה ביום 26.6.03. הוריה הגישו תביעתם נשוא תיק זה נגד כל הגורמים שלטענתם נושאים באחריות לאירוע הטרגי הנ"ל וביקשו לחייבם לפצותם בגין הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מכך. 2. הנתבעים הם מחזיקת ומפעילת החוף (נתבעת 1), מנהלי הנתבעת 1 (נתבעים 2-5), המצילים ששהו בחוף ביום האירוע (נתבעים 2 ו-6), הפניקס חברה לביטוח בע"מ (הנתבעת 7), אשר ביטחה את הנתבעים 1-6 בביטוח צד ג', בעת הרלוונטית, עיריית טבריה (נתבעת 8) שבתחום שיפוטה נמצא החוף, ומדינת ישראל (נתבעת 9). הנתבעים התגוננו בפני התביעה וחלקם שלח הודעות צד ג'. הנתבעים 1-6 הגישו הודעת צד ג' נגד הנתבעת 7, הפניקס חברה לביטוח בע"מ, ונגד הורי המנוחה והנתבעת 8, עיריית טבריה. הנתבעת 7, הפניקס חברה לביטוח בע"מ, הגישה הודעת צד ג' נגד הורי המנוחה. הנתבעת 8, עיריית טבריה הגישה הודעת צד ג' נגד נתבעת 7, הפניקס חברה לביטוח בע"מ ואריה חברה לביטוח בע"מ, אשר על פי הנטען ביטחו את העירייה בעת הרלוונטית. הנתבע 9, מדינת ישראל, הגישה הודעת צד ג' נגד הנתבעים 1-5. כל ההודעות הנ"ל נזנחו, למעט ההודעות נגד חברות הביטוח. לאחר הגשת התביעה הלך לעולמו ניסים מזרחי ז"ל (נתבע 3) והתביעה והודעת צד ג' נגדו נמחקו. 3. כל אחד מהנתבעים ניסה להסיר מעליו אחריות ולגלגל אותה לפתחו של האחר. אולם, וכפי שיפורט בהמשך, ממכלול הראיות שהונחו בפניי עולה, כי אף אחד מבעלי התפקיד לא מילא את חובותיו כראוי והתרשל במילוי תפקידו דבר, שלמרבה הצער, הביא לתוצאה הטרגית של פטירתה של המנוחה יוליה. נסיבות טביעתה של המנוחה 4. ביום 15.7.00, שהתה יוליה ז"ל, בחוף "התכלת" בטבריה (להלן: "החוף"), יחד עם הוריה וקבוצה של עולים חדשים אחרים שנסעו בטיול מאורגן מאשדוד לטבריה. הכניסה לחוף היתה תמורת תשלום שנגבה מראש בכניסה לחוף. יוליה נכנסה למים יחד עם חברתה ויקטוריה קמינסקי, כאשר הוריה שהו בבריכת הקטינים יחד עם בנם הקטן. את אשר ארע לאחר כניסתם למים תיארה גב' קמינסקי בעדותה בפניי: "אני ויוליה נכנסנו לים. .... החזקנו ידיים כשנכנסנו, לא עזבנו את הידיים במשך כל השהות שלנו במים. נכנסנו עם נעליים, פלטפורמות. באיזשהו שלב נפלנו לתוך בור עמוק. זה קרה לפתע, פתאום נפלנו. (ההדגשה שלי-נ.ד.מ.) נלחמנו על לצאת. מכיוון שהחזקנו ידיים מקודם, גם בתוך המים החזקנו אחת בשניה, מתוך ההלם לא שחררנו את הידיים, ניסינו להשתחרר אחת מהשנייה. במשך כמה דקות היינו במים, מנסות לצאת. זה היה מתחת למים, .... בשלב כלשהו אני השתחררתי החוצה. .... ואז רצתי להורים שלה". קמינסקי הזעיקה את הוריה של יוליה. אביה של יוליה, בוריס יאנקולין (להלן: "בוריס") נכנס למים וחיפש אותה אך לא הצליח לאתרה. המצילים הוזעקו מאוחר יותר ולאחר כשלוש דקות, נמשתה יוליה מהמים, על ידי המציל יצחק הרוש (נתבע 6), מעומק של 10-11 מ' ובמרחק של 18 מ' מקו החוף (ראה עדותו של המציל במשטרה, ת/11 וכן תצהירו נ/9, סע' 6). יוליה הובהלה, כשהיא מחוסרת הכרה, לבית חולים פוריה, אושפזה לתקופה קצרה ומשם הועברה לבית חולים קפלן, אחר כך אושפזה בבתי חולים סיעודיים עד לפטירתה ביום 26.6.03. תיאור החוף 5. "חוף התכלת" הוא מקום רחצה מוכרז בהתאם לצו הסדרת מקומות רחצה (מקומות רחצה מוכרזים ואסורים בחופי ים כנרת ובנהר הירדן), תשל"ח-1978, שהיה בתוקף בעת האירוע. מדובר בחוף קטן מאוד שרוחבו כ-20 מ' (ראה צו ההסדרה הנ"ל וחוו"ד ת/1, סע' 2 עמ' 2 וסע' 4 לתצהיר נ/5). החוף מוחזק ומופעל על ידי הנתבעת 1, שהינה חברה בע"מ. 6. בחוף זה קיימת תופעה, המוכרת במרבית חופי הכנרת, המכונה תופעת "המדרגה". תופעה זו תוארה בהרחבה בפסק הדין שניתן בעניין "אטריק" (תא (ת"א) 3096/99 אטריק נ' החברה לתפעול החוף השקט 1998 בע"מ, ואין לי אלא לחזור על הדברים שנאמרו שם: "המבנה הטופוגרפי של קרקעית הכנרת באזורי החוף, כולל שיפועים תלולים ועמוקים המכונים 'מדרגה'. מדובר במצוקים תת-ימיים בעלי מדרון שגובהו כ-10 מטרים. .... ככל שמפלס הכנרת יורד הופכים המים המכסים את שולי המדרגה, רדודים יותר וניתן להגיע אליה בהליכה תוך התקדמות במים, מטרים ספורים מקו החוף. .... אדם שאינו יודע לשחות ואינו מודע לקיומו של המדרון, אך מבקש ליהנות ממגע המים, עלול להגיע לאחר מספר פסיעות לקצה המדרגה, למעוד או להיסחף ולטבוע." 7. קיומה של תופעת "המדרגה" נלמד במקרה שלפנינו ממכלול הראיות שהוצגו, ובעיקר, מעדותו של מפקח הרחצה המחוזי מטעם משרד הפנים, נחום דוד (להלן: "המפקח"), (תצהיר עדות ראשית נ/6, סע' 14), ומדוחות הסיורים שהלה ערך בחוף לפני ואחרי האירוע. כך למשל עולה ממכתבו של המפקח, מיום 20.6.00, לראש עיריית טבריה דאז, מר בני קריתי: "עקב נסיגת המים התגלה מצוק בתחילת החוף בתוך המים. אבקשך לדאוג שבכל חופי הרחצה יסומן המצוק בשלט זהירות מים עמוקים מאוד." (נספח ה' לתצהיר נ/6) המפקח ערך סיור בחופי הכנרת, לרבות חוף התכלת, וזאת ביום 16.7.00 (למחרת יום אירוע הטביעה). לאחר הסיור נערך סיכום בכתב (נספח ו' לתצהיר נ/6), בו התייחס המפקח לאירוע הטביעה של המנוחה יוליה וממנו עולים אותם ממצאים לפיהם בגלל נסיגת המים נוצר מצוק בעומק של 8-12 מ' ושוב ניתנה הערה בדבר העדר שילוט אזהרה מספיק. גם מהוראת המפקח, מיום 22.8.00 (נספח ז' לתצהיר נ/6) עולה בבירור קיומו של מצוק: "לאחר שהתברר כי נסיגת המים בחופים הידועים כ- .... חוף התכלת, .... יצרה מצב המסכן חייהם של בני אדם עקב חשיפתו של מצוק תלול סמוך לחופים. ...." גם עדותו של המפקח, בחקירה הנגדית, תומכת בגרסה זו. הלה אף אישר בעדותו, כי הטביעה ארעה בגלל אותה "מדרגה" (עמ' 52 ש' 23). עדותה של קמינסקי, אודות נסיבות הטביעה, מלמדת אף היא על קיומו של מצוק שכן על פי התיאור יוליה וקמינסקי הלכו במים ובאופן פתאומי נפלו "לתוך בור עמוק" (עמ' 13 ש' 14 ועמ' 15 ש' 8-9) גם בהמשך עדותה, הלה מפרטת את הנסיבות כדלקמן: "ש: כמה מטרים נכנסתן בתוך המים? ת: אני לא זוכרת, היו מים רדודים, אני זוכרת שהגיעו לנו עד הבטן. ואז נפלנו לבור." (עמ' 17 ש' 18) תיאור זה מתיישב עם התיאור של תופעת "המדרגה" כמפורט לעיל. חלק מהנתבעים ניסו להיבנות מסתירה בעדותה של קמינסקי ולטעון, כי לא הוכחה סיבת הטביעה וקיומו של מצוק הואיל והעדה לא תיארה במשטרה את אירוע הנפילה הפתאומית לבור אלא אירוע של "היסחפות" פתאומית למים העמוקים. וכך באו הדברים מפיה של העדה במשטרה: "נכנסנו ביחד למים הרדודים לפתע נסחפנו למים העמוקים מקום שלא יכלנו לעמוד יותר ...." (נ/1). לא מצאתי בסתירה לכאורית זו כדי לפגוע במשקלה של העדות ובאמינות העדה. יש לציין, כי מדובר בעדה, שביום האירוע, היתה נערה בת 13, שחוותה אירוע טראגי ביותר, עדותה במשטרה נגבתה ביום האירוע ואין ספק שהיתה נרגשת מאוד. לא ניתן לצפות מנערה בגילה ובנסיבותיה להתייחס לדקויות שבפרטים. מה גם התיאור של "היסחפות" פתאומית או "נפילה" פתאומית לא משנה את העובדה, כי שתי הנערות מצאו את עצמן באופן פתאומי בתהום עמוקה בה לא יכלו לעמוד יותר על הרגליים. עוד יצוין, כי תיאור תופעת "המדרגה" כמצוטט לעיל (בפס"ד "אטריק") מתייחס לשתי הסיטואציות בהן יכול להימצא אדם בהיתקלו באותה "מדרגה" "למעוד או להיסחף ולטבוע". השילוט 8. צו הסדרת מקומות רחצה (סדרים ואיסורים במקומות רחצה מוכרזים), תשכ"ה-1965, (להלן: "צו הסדרת מקומות רחצה") שניתן על ידי שר הפנים מכוח סמכותו לפי סע' 4 לחוק הסדרת מקומות רחצה, תשכ"ד-1964 (להלן: "חוק הסדרת מקומות רחצה") מסדיר, בין היתר, את נושא השילוט בחופים. סע' 9 לצו מורה כדלקמן: "גבולות מקום רחצה מוכרז על החוף יסומנו בשלטים, בגודל של 120X80 ס"מ, עשויים מחומר בלתי מתבלה ומוצבים בגובה של שני מטרים לפחות מעל לפני הקרקע, ...." סע' 11(א) לאותו צו מורה כדלקמן: "נמצא במקום רחצה מוכרז קטע אשר הרחצה בו מסוכנת באופן קבוע, יסומן אותו קטע על ידי שלטים כאמור בסעיף 9 שעליהם כתוב בצבע שחור על רקע לבן 'בקטע זה הרחצה אסורה'." סע' 11(ב) לצו הנ"ל מסמיך את מפקח הרחצה לחייב גידור ונקיטת אמצעים נוספים למניעת הרחצה באותו קטע. 9. העדות היחידה שהובאה בפניי אודות השילוט שהיה מוצב בחוף ביום האירוע היא עדותו של המציל הרוש, אשר בתצהיר עדותו הראשית העיד, כי איזור הרחצה היה מתוחם במצופים וקיים שילוט המזהיר מפני רחצה במים עמוקים (נ/9 סע' 5). בחקירתו הנגדית הוסיף, כי השילוט היה בשלוש שפות כולל השפה האנגלית (עמ' 77 ש' 23-24). 10. מלבד עדות זו לא הובאו בפניי ראיות נוספות המלמדות בצורה ברורה אודות השילוט, מבחינת מיקומו גודלו וכו', אולם, הובאו ראיות מהן ניתן ללמוד כי השילוט שהיה מוצב בחוף ביום האירוע, לא היה די בו על מנת להזהיר את המתרחצים מפני הסכנה שבמים בכל הקשור לתופעת "המדרגה". על העדר שילוט מתאים ניתן ללמוד מעדותו של המפקח, אשר מסיור שערך בחוף, כחודש לפני האירוע, מצא כי לא קיים שילוט מתאים ואף שלח מכתב לראש העירייה ובו דיווח על הממצאים והצורך הדחוף להציב שלטי אזהרה עקב נסיגת המים ויצירת המצוק בחוף. "עקב נסיגת המים התגלה מצוק בתחילת החוף בתוך המים. אבקשך לדאוג שבכל חופי הרחצה (ההדגשה שלי - נ.ד.מ.) יסומן המצוק בשלט זהירות מים עמוקים מאוד." (סע' 14 לתצהיר נ/6 ונספח ה' לאותו תצהיר). גם מהסיור שנערך על ידי המפקח יום לאחר האירוע עולה, כי לא הוצבו שלטי האזהרה הנדרשים (סע' 15 לתצהיר נ/6). 11. כאן המקום לציין, כי בעדותו, טען מנהל הנתבעת 1, ויקטור מזרחי (הנתבע 5), כי ההוראות הנ"ל בדבר הצבת שילוט מתאים עקב היווצרותו של מצוק לא היו רלוונטית לחוף "התכלת". טענה זו אין לה כל בסיס. מכל הנתונים שהובאו בפניי, במיוחד ממכתבי מפקח הרחצה שצורפו לתצהירו (נ/6), עולה כי ההתייחסות במכתבים ובהוראות הנ"ל היתה גם לחוף "התכלת". 12. עוד יצוין, כי מתרחץ שמבחין בשלט "מים עמוקים" או "מים עמוקים מאוד" מצפה כי מפלס המים עולה בהדרגתיות ולא בפתאומיות המאפיינת מפלס המים מקום בו קיים מצוק ("מדרגה"). ממכלול הנתונים כמפורט לעיל עולה, כי שילוט מתאים לא הוצב בחוף ביום האירוע. 13. למרבה הצער, לפני אירוע הטביעה, מפקח הרחצה נתן הוראה כללית ובלתי מפורטת אודות השילוט שיש להציב בחופי הרחצה בהם קיים מצוק, אולם רק לאחר האירוע ניתנה הוראה המפרטת ומתארת את אמצעי הזהירות המיוחדים שיש לנקוט בהם (לפי סע' 11(ב) לצו הנ"ל) עם לוח זמנים לביצועה, וזאת במכתבו לראש העירייה דאז, בני קריתי, מיום 22.8.00: "... על פי סעיף 11 לצו, הריני להורות לכם כדלקמן: עליכם להציב שילוט אזהרה כהגדרתו עפ"י הסעיף הנ"ל. בחוף רחצה אשר המצוק נמצא בטווח פחות מ-20 מטר מקו החוף יש ליצור על רוחב קו המצוק חיץ שיכלול כבל אחיזה מעל המים בגובה של 30 ס"מ מעוגן בעמודים, מצוף על פני המים ושילוט אזהרה 'זהירות מים עמוקים מאוד'. הנכם נדרשים לבצע האמור לעיל עד לא יאוחר מיום 27.8.2000 בשעה 13.00" (נספח ז' לתצהיר נ/6) המצילים 14. צו הסדרת מקומות רחצה (מצילים, סדרנים, פקחים ומגישי עזרה ראשונה), התשכ"ו-1965, (להלן: "צו ההסדרה (מצילים)") קובע, כי תחנת הצלה הנמצאת בתחום שיפוט של עירייה מוגדרת כ"תחנת הצלה גדולה". בתחנה כאמור "יימצאו בשעות הרחצה שלושה מצילים לפחות ששניים מהם לפחות בדרגת מציל אחראי." מציל אחראי הוא מציל שמחזיק תעודת הסמכה דרגה 3. הצו מעניק למצילים סמכויות לנקיטת כל פעולה הדרושה למניעת חשיפת המתרחצים לסכנות הטמונות ברחצה (סע' 3-4 לצו). מציל חייב למנוע כניסה למים העמוקים של מתרחץ שאינו יודע לשחות. הנחת המחוקק היא שהמציל יכול וצריך לדעת מי מיומן בשחייה ומי לא. מציל יכול לדעת זאת מעצם המעקב אחר המתרחצים, תוך התייחסות להערכת גילם, אופן התנהגותם במים וכו'. מציל גם חייב למנוע מהמתרחצים לצאת מתחום אזור הרחצה המוכרז במים ולהבטיח שיתרחצו במים בגבולות האזורים המוכרזים בלבד ולהוציא מהמים מתרחצים הנתונים בסכנה. 15. בפועל, שהו בחוף ביום האירוע רק שני מצילים, שהם יצחק הרוש (נתבע 6) וכוכבי אברהם (נתבע 2). ההסמכה של שניהם היתה הסמכה בדרגה 1 (עמ' 75 ש' 11-12 ועמ' 78 ש' 15). סוכת המצילים שבחוף נמצאת במקום גבוה, ממנו ניתן לראות בבירור כל מתרחץ ומתרחץ (ראה תמונות המצורפות לחוות הדעת ת/1 וכן עדותו של ויקטור מזרחי עמ' 41 ש' 21-22). 16. מהמסכת העובדתית שנפרסה בפניי עולה, כי שני המצילים לא שהו בסוכת המצילים בעת האירוע ולא נתנו דעתם למתרחצים. המצילים הנ"ל לא הבחינו ביוליה וחברתה מתקרבות לאזור המצוק, לא התריעו בפניהן על הסכנה שבאזור, לא הבחינו ביוליה כשהיא טבעה ולא נחלצו לעזרתה, אלא לאחר שחברתה קמינסקי פנתה אליהם וביקשה עזרה. העדה קמינסקי התייחסה בעדותה להיעדרותם של המצילים: "כשאת רואה את יוליה בצרה למה לא הזעקת מייד את המצילים? ת: אני לא זוכרת בבירור, אבל חושבת שלא הזעקתי אותם כי הם פשוט לא היו שם. אבל אני לא זוכרת, לא יכולה להגיד ב-100% שכך היה. כנראה שראיתי שלא היו שם ואז רצתי להורים." (עמ' 17, ש' 1-3). גם הוריה של המנוחה העידו, כי לא היו מצילים בסוכת המצילים (סע' 9 לתצהיר ת/2 ועמ' 19, ש' 29-30 וכן סע' 9 לתצהיר ת/3). המציל יצחק הרוש, טען בתצהיר עדותו הראשית (נ/9), כי ביום האירוע שהה בחוף יחד עם מציל נוסף, כוכבי אלברט, וכי באותה עת היו בחוף עוד שני מצילים אך לא בתפקיד. הרוש לא ציין בתצהירו, כי הוא שהה בסוכת המצילים בעת האירוע אלא ציין את עצם שהייתו בחוף. רק בחקירתו הנגדית טען, כי שהה בסוכת המצילים (עמ' 70 ש' 30-31). מלבד עדותו של הרוש לא הוצגה ראיה נוספת כלשהי אודות הימצאותם של שני המצילים או לפחות אחד מהם בסוכת המצילים בעת האירוע. אפילו המציל השני, שהוא גם בעל דין בהליך זה (נתבע 2), נמנע ממתן עדות, וזאת מבלי שניתן נימוק משכנע המסביר הימנעות זו. גם שני המצילים הנוספים, שעל פי הנטען, שהו בחוף אך לא בתפקיד, ולפי עדות הרוש, ראו אותו יושב בסוכת המצילים לא הוזמנו למתן עדות (עמ' 71 ש' 12-17). בנסיבות אלה הימנעות זו מהבאת ראיות תיזקף לחובת הנתבעים. 17. גם אם נצא מהנחה ששני המצילים שהו בסוכת המצילים בעת האירוע, אין בכך כדי לפטור אותם מאחריות שכן הם התרשלו במילוי תפקידם משלא השגיחו כיאות על המתרחצים בכלל ועל המנוחה בפרט. חרף העובדה שלפי עדות הרוש אירוע הטביעה אירע מעבר לקו המצופים, הם לא ראו לנכון להזהיר את שתי הנערות מלעבור אותו קו וגם כשעברו אותו לא עקבו אחריהן על מנת לוודא שהן יודעות לשחות. וכך באו הדברים בתצהירו של הרוש: "ברצוני לציין שאיזור הרחצה מתוחם במצופים, וכי קיים שילוט המזהיר מפני רחצה במים עמוקים. בחוף הכנרת מתחיל שפוע לעומק המים, ובמקום בו המים מתחילים להיות עמוקים ולא ניתן לעמוד עם הראש מחוץ למים ממוקם קו המצופים הראשון המסמן את איזור המים הרדודים, ומי שאינו יודע לשחות אינו מורשה לעבור אותו" (סע' 5 לתצהיר נ/9) בחקירתו הנגדית נחקר הלה אודות התנהלותו, עובר לאירוע הטביעה, ולאחר ששתי הנערות עברו את קו המצופים, וכך העיד: "ש: אתה אומר בתצהירך שהיו מצופים, ושתפקידם הוא לתחום את השטח האמור. ת: עד לגובה כאן מטר ועשרה. ש: אני שאלתי אותך אם התפקיד של המצופים האלה הוא לתחום את השטח שמאחוריו זה שטח מסוכן. נכון? ת: נכון. ש: ומה שאמרת לנו קודם זה שאם אתה רואה מישהו עובר את התחום הזה אתה שורק לו. ת: אם הוא שוחה טוב למה שאקרא לו. אם הוא רוצה לשחות שייהנה. ש: במקרה הזה שלנו, שתי הילדות טבעו מעבר לחבלים, נכון? ת: נכון. ש: שתי הילדות האלה לא ידעו לשחות. ת: נכון ש: כשהן עברו את המצופים, לא ראית שהן לא ידעו לשחות? ת: כמה כאלה ששוחים עוברים את המצופים ויודעים לשחות? גם אותם אוציא מהמים? ש: שתי ילדות שהעידו פה שהן לא יודעות לשחות. עברו את המצופים, לא יכולת לשרוק להן או לקרוא להן בכריזה שיחזרו אחורה? ת: לא ידעתי שהן לא יודעות לשחות." (עמ' 72 ש' 15-30) העד הוסיף עוד: "באזור המים היו 10-20 אנשים, אני ראיתי את הילדות נכנסות למים בבטחה, לכן גם כשהתקרבו לאזור המצופים וגם אחרי שעברו אותם לא חשבתי לעקוב אחריהן כי ידעתי שמי שעובר את המצופים יודע לשחות. (עמ' 77 ש' 17-19) 18. הנחת המציל הרוש, כי הוא חשב שמי שעובר את קו המצופים יודע לשחות היא הנחה שאין לה כל בסיס, במיוחד כשמדובר בנערות בנות 13. מציל חב חובת זהירות למתרחצים בחוף ובין היתר למנוחה. המינימום הנדרש מהמציל במקרה כזה, אם לא להזהיר אותן שלא תעבורנה את הקו, לפחות לעקוב אחריהן ולוודא שהן יודעות לשחות. הדברים מקבלים משנה תוקף לנוכח העובדה, שלטענת המציל, שהו באותה עת שני מצילים בסוכת המצילים ובמים שהו 10-20 איש. יתרה מזו, לא ברור איך בסיטואציה הזו שני המצילים לא הבחינו בהיעלמותה של המנוחה, יציאת חברתה לקרוא לעזרה, חזרתה עם הוריה, ניסיונות החיפוש של האב, ואיך לא הבחינו במתרחש אלא לאחר שפנתה אליהם החברה והודיעה להם אודות ההיעלמות של המנוחה. האופן שבו פעלו המצילים, הביא לכך שהמנוחה נקלעה למצב המסוכן של רחצה במים עמוקים, מצב שלא יכלה להתמודד איתו משלא היתה לה מיומנות בשחיה. לו היו המצילים מתנהגים כפי שנדרש למילוי תפקידם אין ספק שהתוצאה הטרגית היתה נמנעת. הנזק שהתרחש הוא נזק צפוי, הוא נופל למסגרת הסיכונים, אשר ההתרשלות יצרה, והנזק שנוצר הוא הנזק, אשר על-פי השכל הישר היה צריך למנעו מראש (כלשונו של כב' השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113). 19. התובעים טענו עוד, כי יש להטיל על מפעילי החוף אחריות גם בשל העובדה שבחוף הוצבו שני מצילים, במקום שלושה, וכי לאף אחד מהם אין הסמכה של "מציל אחראי". מפעילי החוף טענו, כי בשל רוחבו הצר של החוף אישר המפקח הימצאותם של שני מצילים בלבד בתחנת ההצלה וכי מצילים אלה הם מצילים ותיקים ומיומנים. טענה זו לא הוכחה על ידי הנתבעים. לא הוצג בפניי אישור בכתב של מפקח הרחצה, (לפי דרישת סע' 2(ג) לצו הסדרת מקומות רחצה (מצילים)) המתיר הימצאות שני מצילים בתחנת ההצלה של החוף במקום שלושה. מפקח הרחצה העיד, כי עד למכתבו, מיום 23.9.01 (נספח א'1 לתצהיר נ/5), לא התיר הפחתת מספר המצילים בחוף משלושה לשניים (עמ' 56 ש' 30-31). המכתב האמור ניתן לאחר האירוע. המפקח העיד עוד, כי לא אישר העסקת מצילים בדרגה שונה מזו שנקבעה בצו (עמ' 57 ש' 16-17 ועמ' 58 ש' 6-9). הנתבעים אשר טענו, כי מאז ומתמיד הופעל החוף בנוכחות שני מצילים בלבד, לא הציגו אישור של קודמו בתפקיד של מפקח הרחצה נחום דוד, בדבר הפחתת מספר המצילים ואף לא הביאו ראיה בעל פה בעניין. המפקח נחום דוד, שהעיד כי נכנס לתפקידו זה בשנת 1999, לא זכר אם ראה אישור בכתב של קודמו ולא זכר אם בכלל בדק את הנושא. כאמור, אמנם מפעילי החוף לא קיימו אחר הוראות הצו ביחס לכמות המצילים ודרגתם, ברם, לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין ההפרה של ההוראות הנ"ל לבין הנזק. לא הוכח בפניי כי כמות המתרחצים היתה גדולה כך ששני המצילים לא יכלו להשגיח על המתרחצים, לא הוכח כי שני המצילים היו עסוקים בעת האירוע באירוע אחר או דבר חשוב אחר שמנע מהם השגחה כאמור כמו כן לא הוכח, כי העדר הכשרה מקצועית מתאימה היא שגרמה לאירוע הטביעה או הביאה לביצוע פעולת ההצלה בצורה כושלת. אחריות המדינה 20. חוק הסדרת מקומות רחצה מסמיך את שר הפנים לפקח על מקומות הרחצה, לאסור רחצה בחופים או בחלקים מסוימים מחופים, אם הרחצה באותו חלק עלולה לפי דעתו לסכן חייהם של בני אדם. יתרה מזו הוענקו לשר סמכויות פיקוח נרחבות על אופן אחזקת החופים על ידי הרשויות המקומיות. 21. במקרה שבפנינו חרף קיומו של המצוק ולמרות שהואצלו למפקח הרחצה מטעם שר הפנים, סמכויות להורות לרשות המקומית ולמפעילי החוף לנקוט באמצעי זהירות לנטרול הסכנה, הלה לא נתן הוראה כלשהי בעניין, בסיור שערך ביום 22.6.99 (ראה נספח ג' לתצהיר נ/6). הוראה כאמור ניתנה רק לאחר סיור שנערך ב-14.6.00, אולם ההוראה ניתנה ללא כל הגבלת זמן לביצועה ומבלי לעקוב אחר ביצועה ומבלי לנקוט בצעדים או סנקציות כלשהם, לרבות הוראה על סגירת החוף, בשל אי ביצועה (ראה נספח' ה לתצהיר נ/6 ועדותו של נחום דוד עמ' 65 ש' 16-17). רק לאחר אירוע הטביעה ניתנה הוראה להצבת שילוט תוך פרק זמן מוגבל שלא יאוחר מיום 27.8.00. לו היה המפקח ממלא תפקידו כראוי, ומורה על נקיטת אמצעי זהירות מתאימים ומפקח כי אמצעים אלו ננקטו, האירוע הטראגי היה נמנע. 22. התנהגות המדינה כמתואר לעיל מהווה הפרה לחובת הזהירות המוטלת עליה הן המושגית והן הקונקרטית (ראה פס"ד "אטריק" והערעור על אותו פס"ד ע"א 10457/04 אטריק נ' החברה לתפעול החוף השקט 1998 בע"מ ואח', . אדם סביר, בנסיבות המקרה שבפנינו, יכול וצריך לצפות התרחשות האירוע הטרגי שהביא לפטירתה של המנוחה. המדינה הפרה גם את חובת הפיקוח שהוטלה עליה מכוח הוראות החוק שפורטו לעיל. אחריות עיריית טבריה 23. תפקידה של רשות מקומית לקיים אחר הוראות המפקח והצווים שהוצאו מכוח חוק הסדרת מקומות רחצה (סע' 5 לחוק). בגדר חובותיה היה על העירייה לדאוג להצבת שילוט מתאים בחוף ולוודא כי תחנת ההצלה תפעל כדרוש בצו הסדרת מקומות רחצה וצו ההסדרה (מצילים). העירייה במקרה שבפנינו לא עמדה בחובותיה כאמור. למרות שהוזהרה אודות הסכנה הטמונה בקטע זה של החוף היא לא עשתה דבר, ולא התייחסה לפניותיו של מפקח הרחצה בדבר הצבת שילוט מתאים. העירייה אף לא נכחה בסיור שנערך על ידי מפקח הרחצה בחופי הכנרת, לרבות חוף התכלת, ביום 14.6.00. בין העירייה למנוחה קיימת חובת זהירות מושגית. המנוחה באה לחוף המסוכן שבפיקוח העירייה, נסיבות המקרה מקימות גם חובת זהירות קונקרטית, שכן העירייה יכולה הייתה לצפות את תוצאות מחדלה מאי הצבת שלטים. העירייה הפרה חובה זו והתוצאה, הטביעה, היא בתחום הציפיות, כך שיש אף בעוולת הרשלנות קשר סיבתי בין מחדלה של העירייה לבין אירוע הטביעה. אילו הקפידה על אמצעי זהירות סבירים, כמפורט לעיל, ניתן לקבוע במאזן ההסתברויות שהנזק היה נמנע.   עוד אוסיף, כי העירייה לא הציגה ראיה כלשהי אודות פעולות שנקטה לביצוע חובותיה הסטטוטוריות הנ"ל, מה היא טיב הקשר עם מפעילת החוף והאם היו פניות כלשהן למפעילת החוף וכו'. העירייה לא הזמינה עד כלשהו שטיפל בנושא החופים בכלל או בחוף הספציפי בפרט. העד היחיד שהעיד מטעם העירייה, נועם חן, היה ממונה על ביטוחים בעירייה, ועדותו לא היתה רלוונטית לנושא הטיפול בחופים. יצוין, כי העובדה שהחוף מנוהל על ידי מפעיל פרטי, אינה פוטרת את העירייה מאחריות. חובותיה של העירייה נקבעו בהוראת חוק, משכך אין אפשרות להעביר לגוף אחר אחריות סטטוטורית (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113). אחריות מחזיקת החוף ומנהליה 24. כאמור לעיל, הנתבעת 1 היא מחזיקת ומפעילת החוף ואילו הנתבעים 2 ו-4-5 הם מנהליה כאשר הנתבע 2 שימש גם כמציל בחוף. 25. חובתה של הנתבעת 1 לדאוג לבטיחות אורחיה נובעת ממעמדה כמחזיקה במקרקעין, היה עליה לנקוט באמצעי זהירות סבירים על מנת לשמור על ביטחון המתרחצים. היא קיבלה את מכתבו של מפקח הרחצה המורה על הצבת שילוט מתאים בשל המסוכנות שבמים (המצוק) חרף זאת לא הוצבו שלטים כנדרש. מנהלה של הנתבעת 1, ויקטור מזרחי, אישר בעדותו קבלת מכתבי האזהרה של המפקח, אולם לדבריו בחוף "התכלת" אין "מדרגה" לכן המכתב לא היה רלוונטי לגבי חוף זה (עמ' 38 ש' 22-24). אולם כפי שפורט בהרחבה לעיל דין טענה זו להידחות. 26. לגבי הנתבעים 4-5, מנהלי הנתבעת 1, לא הוכח כי יש להטיל עליהם חבות אישית בגין האירוע. התובעים בסיכומיהם אף זנחו עניין זה וטענו באופן כללי ללא כל נימוק, כי יש לחייב את הנתבעים הנ"ל, באופן אישי, בגין אחריותם לאירוע. על כן דין התביעה כנגדם להידחות. באשר לנתבע 2, הלה היה מנהל הנתבעת 1, וכזה אין להטיל עליו אחריות, אולם אחריותו נקבעת בהיותו אחד המצילים שהיו בתפקיד ביום האירוע, כפי שפורט לעיל. אשם תורם 27. בשל גילה הצעיר של המנוחה בעת האירוע אין לייחס לה אשם תורם. אמנם, עקרונית, ניתן ליחס לקטין אשם תורם, ברם יש להתחשב בכל הנסיבות כולל גילו, ניסיונו בחיים וכו'. מדובר בנערה שהיתה בת 13, נכנסה למים רדודים הלכה בזהירות, לא ידעה על קיומו של מצוק, כניסתה לאזור זה של המים לא נמנעה על ידי המציל, לכן אין ליחס לה אשם תורם.   28. אין גם מקום להטלת אשם כלשהו על הוריה של המנוחה, שכן הם הזהירו אותה מפני כניסה למים ובכל מקרה גם אם היו נותנים לה להיכנס, הרי שהאזור בו התרחצו המנוחה וחברתה קמינסקי היה באזור המים הרדודים ובכך אין כל סכנה, האירוע אירע בשל העובדה שבאותו אזור קיים מצוק מתחת למים שלא נראה למתבונן מבחוץ ואף לא למתרחץ הנמצא בתוך המים והנפילה לבור הינה מפתיעה וכאן טמונה הסכנה. עוד יצוין, כי המסוכנות שבתופעה קיימת גם כלפי מתרחץ בגיר ולא רק קטין כפי שתואר בהרחבה לעיל, לכן אין כל קשר בין התנהגות ההורים לבין אירוע הטביעה ואין להטיל עליהם אשמה. חלק מהנתבעים טענו, כי אשמם של ההורים נעוץ בהתנהגותם לאחר שנודע להם על היעלמותה של המנוחה ובכך של קראו מיד למצילים אלא ניסו לאתרה תחילה בכוחות עצמם. אין בידי לקבל טענה זו. קשה לקבוע סטנדרט התנהגות להורה בשעה שהוא מקבל הודעה ממנה עולה חשש שרעה פקדה את צאצאו, הורים נוטים לפעמים להגיב באינסטנקטיביות ולרוץ לעזרת ילדיהם מבלי לחשוב פעמיים או להפעיל שיקול דעת מחושב בנסיבות העניין ועל כך לדעתי אין לשפוט אותם. כך נהג אביה של יוליה עת קיבל את ההודעה כי בתו נעלמה ורץ לכיוון המים בחיפוש אחריה, התנהלותו זו לא מקימה לחובתו אחריות כלשהי. חלוקת האחריות 29. יש לראות את הנתבעים 1, 2, 6, 8 ו-9 אחראים לפטירתה של יוליה, על כן הם מעוולים במשותף, לפי סע' 11 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. כידוע, בהתאם להלכה הפסוקה, חלוקת האשם בין מעוולים במשותף הינה לפי מידת האשמה המוסרית של כל אחד מהם (ע"א 3656/99 טרנס כלל נ' מ.א.ר. מסחר וספנות בע"מ, פ"ד נו(2) 344). האשמה המוסרית של מפעילת החוף והמצילים גדולה באופן משמעותי מזו של העיריה והמדינה. הדאגה לשלומם ולביטחונם של המרחצים הינה, בראש ובראשונה, חובת מפעילת החוף, המחזיקה בפועל במתחם החוף, וחובת המצילים, שהינם הגורם המקצועי המוסמך שתפקידו למנוע טביעה של המתרחצים בחוף. מצד שני, העיריה כרשות מקומית, היה עליה לקיים הוראות המפקח והצווים ולדאוג להצבת שילוט מתאים, והעובדה כי החוף נוהל ע"י מפעיל פרטי, אינה פוטרת אותה מלקיים אחר דרישות החוק והצווים, ומשלא עשתה כן, תרמה ביצירת הסיכון שהוביל לתאונה. אחריות המדינה גם היא נמוכה יותר מזו של המצילים ומפעילת החוף, שכן המפקח מטעם שר הפנים ערך סיור בחוף והורה על הצבת שלטי אזהרה, אולם וכפי שפורט בהחרבה לעיל, ההוראה שניתנה הייתה כללית מדיי ללא לוח זמנים לביצועה או סנקציות שיוטלו במידה ולא ימלאו אחריה. המדינה אף לא דאגה לפקח ולעקוב אחר ביצועה. לאור כל האמור לעיל ולאחר ששקלתי מידת תרומתו היחסית של כל אחד מהגורמים הנ"ל, הנני קובעת חלוקת אחריות כדקלמן: נתבעת 1 - מפעילת החוף: 40% נתבעים 2 ו- 6 - המצילים: 40% נתבעת 8 - עיריית טבריה: 10% נתבעת 9 - מדינת ישראל: 10% הכיסוי הביטוחי - אחריות הנתבעת 7 30. כאמור לעיל התביעה הוגשה גם נגד הנתבעת 7 בטענה, כי היא ביטחה את הנתבעים בביטוח צד ג', בעת הרלוונטית. הנתבעים אף הם הגישו הודעות צד ג' נגד הנתבעת 7 מכח אותם חוזי ביטוח. הנתבעת 7 לא הכחישה קיומם של חוזי ביטוח לנתבעים אולם טענה, כי אין כיסוי ביטוחי בנסיבות העניין. 31. יצוין, כי התביעה הוגשה במקור נגד הנתבעת 7, "הדר חברה לביטוח בע"מ", אשר לימים מוזגה לחברת "הפניקס חברה לביטוח בע"מ", לכן התעורר הצורך בתיקון שמה של הנתבעת 7 בכתב התביעה מ"הדר" ל"פניקס" (להלן: "הפניקס" או הנתבעת 7). ביטוח הנתבעים 1, 2 ו-6 32. פוליסת הביטוח הרלוונטית (נספח ב' לתצהיר נ/5) הינה מסוג "רב ביטוח בתי עסק" שמספרה 00/42/48/009906 הכוללת, בין היתר, כיסוי ביטוחי לאחריות כלפי צד שלישי. תקופת הביטוח מיום 1.7.2000 עד יום 30.6.2001. 33. הנתבעת 7, לא חלקה על קיומה של פוליסה כאמור המכסה את אחריותם של הנתבעים 1, 2 ו-6 (להלן: "המבוטחים") בעת הרלוונטית, אולם, לטענתה, הפוליסה אינה חלה במקרה שבפנינו הואיל והמבוטחים לא עמדו בתנאים מוקדמים לחלותה של הפוליסה. לטענתה, על פי הפוליסה (סעיף 3, בפרק 8) המבוטח מחוייב, כתנאי לתחולתה, בנקיטת כל הצעדים הנדרשים לפי חוק הסדרת מקומות רחצה, תשכ"ד-1964. המבוטחים הציבו שני מצילים בחוף במקום שלושה, למצילים לא היתה דרגת "מציל אחראי", היינו הסמכה דרגה 3 ולא הוצב שילוט מתאים, בכך הפרו המבוטחים את התנאי המוקדם הנ"ל. 34. בתשובה טענו המבוטחים, כי התנאי הנ"ל לא מובלט כראוי וזאת בניגוד לסע' 3 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, שמו של החוק נרשם בפוליסה בצורה מוטעית והדרישות ביחס למצילים ולשילוט לא קבועים בחוק הנ"ל אלא בצו שאינו מוזכר כלל בפוליסה. עוד נטען, כי סוקר מטעם חברת הביטוח שביקר באתר, לפני עריכת הביטוח, ערך דו"ח ובו ציין ותיאר את השילוט שנמצא באתר ולא העיר הערה כלשהי בעניין. אי לכך, יש לדחות את טענת המבטחת ולהכיר בכיסוי הביטוחי. 35. התנאי הרלונטי בפוליסה מנוסח בזו הלשון: "הביטוח בתוקף אך ורק באם המבוטח ינקוט בכל הצעדים הנדרשים על-פי חוק הסדר מקומות תשכ"ד-1961 (ההדגשה שלי-נ.ד.מ.) להבטחת שלומם ובטחונם של המתרחצים במקומות הרחצה בבעלותו או בהחזקתו" (סע' 3 בפרק "אחריות כלפי צד שלישי") אין חולק, כי לא קיים בספר החוקים חוק בשם "הסדר מקומות תשכ"ד-1961" כפי שנרשם בפוליסה. החוק עליו מסתמכת המבטחת בטענתה הנ"ל, היינו חוק הסדרת מקומות רחצה, תשכ"ד-1964, אינו מוזכר כלל בפוליסה. השוואה בין שמו של החוק הנ"ל לבין זה הרשום בפוליסה מעלה, כי נפלו מספר טעויות ברישום השם כדלקמן: בפוליסה נרשם "הסדר" במקום "הסדרת", המילה "רחצה", המופיעה בשם החוק, נשמטה מהשם הרשום בפוליסה ואילו השנה שבה נחקק החוק, נרשמה בפוליסה כשנת "1961" במקום "1964". המבטחת טענה, כי הטעויות שנפלו בשם החוק אינן גורעות מתוקף התנאי הנ"ל, שכן ברור שהנתבעים וסוכן הביטוח שלהם יודעים באיזה חוק מדובר. לטענה עובדתית זו לא נמצא כל תימוכין בחומר הראיות. לא הוכח בפניי כי המבוטחים וסוכן הביטוח ידעו באיזה חוק מדובר, נהפוך הוא, מעדותם עולה, כי לא הכירו כלל את החוק הרלוונטי. סוכן הביטוח שנחקר אודות העניין ענה לשאלות ב"כ המבטחת כדלקמן: "ש. האם אתה מכיר את החוק בעניין איזה סוג מצילים צריכים להיות בשטח? ת. אחרי האירוע קראתי את החוק, ... ש. לפני האירוע לא ידעת איזה סוג מצילים החוק דורש שיהיו בחוף זה? ת. נכון " (עמ' 32 ש' 5-8) גם ויקטור מזרחי, מנהל הנתבעת 1, (נתבע 5), נחקר בעניין זה על ידי ב"כ המבטחת וענה: "ש. אתה יודע מה ההבדל בין חוק לחיקוק? ת. לא יודע ש. אתה מכיר את חוק הסדר מקומות רחצה? ת. לא. אני כפוף לאיש משרד הפנים, הוא בא ונותן הנחיות ואני פועל לפיו" (עמ' 40 ש' 23-26) גם אם מדובר בטעות סופר שנפלה בפוליסה, הרי בהתאם לסעיף 16 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, מקום בו "נפלה בחוזה טעות סופר או טעות כיוצא בה, יתוקן החוזה לפי אומד דעת הצדדים ואין הטעות עילה לביטול החוזה". במקרה שלפנינו וכאמור לעיל, לא הוצגה ולו ראיה אחת שיש בה כדי להעיד אודות כוונת הצדדים האמיתית ולאיזה חוק הם התכוונו, וללא ספק עדותו של החתם אשר טיפל בפוליסה היה בה ללא ספק כדי לשפוך אור על מחלוקת זו. אין ספק, שניסוח התנאי בצורה מוטעית כפי שפורט לעיל אינו מאפשר למבוטח לעמוד על היקף הכיסוי הביטוחי. החוק הנ"ל, כפי שהוא רשום בפוליסה, לא קיים בספר החוקים. מבוטח סביר המעוניין לקבל תמונה מלאה אודות היקף הביטוח והדרישות שעליו לעמוד בהן על פי החוק המוזכר, לא יכול לקבל תשובה בפוליסה וכמובן לא בחוק אליו מפנה הפוליסה. יתרה מזו, בסעיף הנ"ל בפוליסה לא מצוין, כי על המבוטח לנקוט בכל הצעדים הנדרשים על פי חוק הסדרת מקומות רחצה והצוים שהוצאו מכוחו, אי לכך קיום דרישות צו הסדרת מקומות רחצה אינו תנאי לתחולת הפוליסה. לא ניתן להכניס לפוליסה תנאים שלא רשומים בה ויהא זה מרחיק לכת לצפות ממבוטח סביר לאתר את החוק הרלוונטי, המנוסח בצורה מוטעית, ולהבין שהמבטחת מחייבת אותו בנקיטת כל הצעדים על פי כל הצוים והתקנות שהוצאו מכוח אותו חוק ואף לאתרם ולעמוד בכל תנאיהם. 36. המבטחת ציטטה בסיכומיה את סעיף 2 לאותו פרק 8 "על המבוטח להחזיק בשלטי אזהרה בעברית ובאנגלית בכל מקום שאסור לרחצה", אולם לא טענה, כי אין תחולה לפוליסה בגלל הפרת אותו סעיף, לכן אין צורך לדון בטענה זו, יחד עם זאת מצאתי לנכון לייחד כמה מילים לנושא. בסעיף קיימת דרישה להצבת שילוט בשתי השפות בכל מקום שאסור לרחצה. המבטחת לא הוכיחה כי שלטים כאמור לא הוצבו בחוף. כפי שפירטתי לעיל, התמונה אודות השלטים שהיו בחוף לא הובררה דיה בחומר הראיות, והרשלנות והפרת החובה החקוקה שיוחסה לנתבעים הרלוונטיים בגין השלטים נעוצה בעובדה שהשלטים המוצבים לא היה בהם כדי לנטרל או להפחית מהמסוכנות שבתופעת "המדרגה". דרישה זו לא קיימת בפוליסה, אשר הדרישה היחידה המפורטת בה בעניין זה הינה הצבת שילוט בכל מקום האסור לרחצה. הפוליסה אינה מתייחסת לניסוח שאמור להופיע בשלטים, גודלו, צורתו וכו'. לכן גם סעיף זה בפוליסה אינו שולל את תחולתה במקרה שבפנינו. 37. לאור האמור, הנני קובעת, כי הפוליסה הנ"ל חלה בנסיבות שבפנינו ועל הנתבעת 7, הפניקס, לשאת אף היא, כלפי התובע, בחלקם של המבוטחים בחבות בהתאם לפסק הדין ולשפות את המבוטחים בגין כל סכום בו יחוייבו כלפי התובעים. ביטוח העירייה, נתבעת 8 38. העירייה, הגישה הודעת צד ג' נגד נתבעת 7, וגם נגד אריה חברה לביטוח בע"מ. לטענת העירייה, ביום האירוע, אחריותה של העירייה היתה מכוסה בביטוח צד שלישי, על פי פוליסה שהנפיקה הנתבעת 7, ומספרה 00/91/65/001208. תקופת הביטוח על פי הפוליסה היא מיום 1.1.00 ועד ליום 31.12.00 (ראה נספח ג' לתצהיר נ/12). הפניקס טענה, כי פוליסת ביטוח צד ג' הנ"ל אינה מכסה את האירוע וכי הכיסוי הינו על פי פוליסת ביטוח אחריות מקצועית. אולם, לטענתה, פוליסת ביטוח אחריות מקצועית מתנה את הכיסוי בהגשת התביעה נגד המבוטח במשך תקופת הביטוח ומאחר ופוליסת האחריות המקצועית שהנפיקה הנתבעת 7 לעירייה הינה לתקופה המסתיימת ביום 31.12.00 והתביעה נגד העירייה הוגשה לאחר תום תקופת הביטוח הרי שאין כיסוי ביטוחי לא על פי פוליסת צד ג' ולא על פי פוליסת ביטוח אחריות מקצועית. בנסיבות אלה, ולאור טענתה הנ"ל של הנתבעת 7, הגישה העירייה הודעת צד ג' הנ"ל גם נגד אריה חברה לביטוח אשר ביטחה את העירייה בביטוח אחריות מקצועית לתקופה שמיום 1.1.02 ועד ליום 31.12.02 (יצוין כי העירייה צורפה כנתבעת נוספת ביום 1.7.02). אריה אף ביטחה את העירייה באותה תקופה בביטוח צד ג'. 39. המחלוקת בין הצדדים הינה אודות הפוליסה הרלוונטית שיש להחיל במקרה שבפנינו. העירייה טענה, כי הפוליסה הרלוונטית החלה הינה פוליסת צד ג' ולכן יש לחייב את הפניקס, נתבעת 7, לשפות אותה בגין כל תשלום בו תחוייב. וכי רק אם ייקבע שאין תחולה לפוליסה לביטוח צד ג' אזי יש לחייב את אריה במתן כיסוי ביטוחי מכוח הפוליסה לביטוח אחריות מקצועית. 40. כבר ייאמר, כי הפניקס לא הגישה הודעת צד ג' נגד אריה ולכן, בצדק טענה אריה בסיכומיה, כי הפניקס לא תוכל להעלות טענת "כפל ביטוח" ביחסים עם אריה. 41. השאלה המתבקשת בעניננו הינה האם הפוליסה לביטוח צד ג', הרלוונטית ליום האירוע, ואשר הונפקה על ידי הנתבעת 7, חלה על המקרה שלפנינו. יש לציין, כי השאלה אינה שאלה של תחרות בין תחולת שתי פוליסות אלא אך ורק שאלה של תחולת פוליסה מסויימת. במידה ואותה פוליסה לא חלה יש לדון בטענה החילופית של העירייה לפיה יש להחיל פוליסת האחריות המקצועית הרלוונטית לענייננו שהיא הפוליסה שהונפקה על ידי אריה. מדובר בפוליסת אחריות כלפי צד שלישי, לפיה "מסכים המבטח לשלם למבוטח, תמורת דמי הביטוח, תגמולי ביטוח בשל מקרי ביטוח שאירעו בתקופת הביטוח בגבולות סכומי הביטוח ובהתאם לתנאי הפוליסה" (עמ' 1 ל"ג'קט" נספח ג' לתצהיר נ/12). "מקרה ביטוח" הוגדר בפוליסה כ"ארוע תאונתי פתאומי ובלתי צפוי שגרם ל: 1. היזק גופני, מוות, ...." (עמ' 2 ל"ג'קט"). מטעם הפניקס, נתבעת 7, לא הועלתה טענה כלשהי המנמקת מדוע אין תחולה לפוליסה זו, כגון, אי קיום תנאים כלשהם על ידי המבוטח או תחולת סייגים כלשהם בפוליסה. וכך באו הדברים מפיה של עו"ד אורית כץ, העובדת במחלקת התביעות של הפניקס ואשר העידה בפניי מטעם הנתבעת 7: "האם יש לכם טענות להפרת תנאים בפוליסת ביטוח צד ג' מלבד הטענה שהפוליסה אינה רלבנטית. ת: לא, אין לנו טענות להפרת תנאים בפוליסת ביטוח אחריות כלפי צד ג'. הטענה היחידה היא שהפוליסה אינה רלבנטית" (עמ' 91 ש' 21-24). טענת הפניקס התמקדה בשאלה איזו פוליסה יש להחיל כאשר היא מנסה לשכנע שיש תחולה לפוליסת ביטוח אחריות מקצועית. גם בסיכומיה לא טענה הפניקס ולא נימקה מדוע אין תחולה לפוליסת ביטוח צד ג' שהונפקה על ידה. בנסיבות אלו, ובהעדר טענה כאמור מטעם הפניקס והואיל והאירוע נשוא תיק זה עונה על הגדרת "מקרה ביטוח" כמפורט בפוליסה, הרי שחבותה של העירייה מכוסה בפוליסה לביטוח צד ג' ועל הפניקס לשאת בחלקה באחריות של העירייה כלפי התובעים ולשפות את העירייה בגין כל חיוביה. 42. לאור התוצאה הנ"ל, והואיל והעירייה העלתה טענתה כנגד התחולה של פוליסת הביטוח של אריה כטענה חילופית, והואיל והפניקס לא הגישה הודעת צד ג' נגד אריה אין כל צורך לדון בשאלת תחולתה של פוליסת ביטוח אחריות מקצועית שהונפקה על ידי אריה. משמע שדין הודעת צד ג' שהוגשה על ידי העירייה נגד אריה להידחות. הנזק 43. התובעים טוענים לשלושה ראשי נזק: פיצוי בגין אובדן יכולת ההשתכרות ב"שנים האבודות", פיצוי בגין נזק לא ממוני (כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים), הוצאות מצבה ואבל והוצאות נסיעות בתקופת האשפוז של המנוחה. 44. הפסד יכולת ההשתכרות בשנים האבודות בהלכת "פינץ" (ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, ), נקבע כי כאשר מדובר בניזוק קטין ללא תלויים יש לחשב את הפיצויים על פי 30% מבסיס השכר (ניכוי הוצאות קיום בשיעור של 70% מבסיס השכר). ביחס לשיעור בסיס השכר, יש לקובעו על פי שיעור השכר הממוצע במשק, לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. שנות העבודה יחושבו מגיל 21, שכן ניזוק אינו זכאי לפיצוי עבור הפסד השתכרות במהלך שנות השירות הצבאי, ועד לגיל הפרישה, דהיינו גיל 67. 45. המנוחה ילידת 14.10.1986 וביום האירוע, 15.7.00, היתה בגיל 14 ונפטרה ביום 26.6.03, בהיותה בגיל 17. על כן החישוב במקרה שבפנינו יהא כדלקמן: מיום הגיע המנוחה לגיל 21 ועד יום מתן פסק הדין - 8,278 * 30% * 29 חודשים = 72,000 ₪. סכום זה כאשר הוא נושא ריבית החל מאמצע התקופה עומד על סך של 75,000 ₪ (מעוגל). מיום מתן פסק הדין ועד הגיע המנוחה לגיל הפרישה (44 שנים) 8,278 * 30% * 293 (מקדם היוון) = 725,000 ₪ (מעוגל). סה"כ - 800,000 ₪. 46. כאב וסבל וקיצור תוחלת החיים התובעים טענו, כי יש לפסוק פיצוי בגין כאב וסבל שנגרם למנוחה במהלך הטביעה, כאב וסבל בתקופת האשפוז הארוכה, 36 חודשים, וקיצור תוחלת חיים, בסכום המוערך ב- 2,000,000 ₪. הנתבעים טענו, כי התקופה בה שהתה המנוחה מחוסרת הכרה ועד למועד פטירתה אינה גורם אשר יש לשקללו בהערכת הפיצוי, על כן לטענתן, הפיצוי ההולם בגין ראש הנזק של כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים הינו בסך של 300,000 ₪. 47. במקרה שבפנינו, ומהמסמכים הרפואיים הדלים שהוגשו על ידי התובעים עולה, כי המנוחה נמשתה מהמים כשהיא ללא דופק וללא נשימה, עברה החיאה ממושכת והובאה לחדר מיון כשהיא מחוסרת הכרה. במהלך אשפוזה זמן קצר לאחר קבלתה התפתחה תמונה המתאימה ל-ARDS (מצוקה נשימתית) קשה. (ראה סיכום מחלה של בי"ח "פוריה" מיום 16.7.00, נספח לתצהיר ת/2). ב"סיכום ביניים", מיום 28.1.02, ממרכז רפואי "רעות", נרשם, כי המנוחה נמצאת במצב וגטטיבי ("צמח" בלשוננו) וכי אין קשר עמה. מקבלת אוכל דרך צינור המוחדר לקיבה (PEG), נשימה ספונטנית דרך פתח בקנה הנשימה (טרכאוסטום) עם חמצן קבוע. משותקת שיתוק ספסטי בארבע גפיים. 48. פיצוי לעזבון בגין כאב וסבל מוערך לפי מידת ומשך הסבל שנגרם למנוח בטרם נפטר. הלכה היא, כי אין פוסקים פיצוי בגין כאב וסבל לניזוק שאיבד הכרתו ברגע שנפגע ולאחר מכן נפטר. הטעם לכך הוא, שבשל אובדן ההכרה אין תחושה של כאב וסבל (ע"א 773/81 עזבון המנוח רוברט פרייליך ז"ל נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד לו(4) 816). לא ניתן להטיל ספק בסבלה וייסוריה של המנוחה, טרם איבדה את הכרתה. ובאשר לספקות בדבר סבלה במשך תקופת האשפוז כשמצבה היה מוגדר כ"צמח" ראוי להביא דבריה של כב' הש' שטרנברג אליעז, בפרשת "אטריק" "ראוי לקבל גישתו של השופט חיים כהן, המעדיפה מצב בו המזיק לא ייהנה על חשבון הניזוק, במקרים הנדירים של פגיעה עד כדי אי וודאות לגבי הסבל המוחשי שחש הניזוק. מכל מקום, כאשר שוררת אי-וודאות בדבר התחושה והכאב, ראוי להעניק לניזוק פיצוי מלא על הכאב ועל הסבל שלא ייצא חוטא נשכר והמזיק יהא פטור, על אף עוצמת הפגיעה". גישתו הנ"ל של הש' חיים כהן, שהיה בדעת מיעוט, סוברת כי גם נפגע שהפך ל"צמח" יהא זכאי לפיצוי בדומה לנפגע המודע למגבלותיו וסובל מהן (ע"א 372/65 דהאן נ' פרנסיס, פ"ד יט(4) 192, 195). 49. הפיצוי בגין קיצור תוחלת חיים מטרתו פיצוי הנפגע בגין עצם הפגיעה האמורה, וללא קשר לסבל שנגרם. לעניין זה נאמר על ידי הנשיא ברק, כתוארו אז, (ע"א 295/81 עיזבון המנוחה שרון גבריאל נ' דניאל גבריאל, פ"ד לו(4) 533, 560) "עניין לנו בפיצוי בגין שנות "אי-החיים"; ... עניין לנו בנזק אובייקטיבי ולא בפיצויים בגין תחושתו הסובייקטיבית של הניזוק בחייו על דבר מותו". לצורך חישוב הפיצוי בגין ראש נזק זה שוקל בית המשפט את מספר השנים שאבדו על פי ממוצעים סטטיסטיים, כמו גם איכות החיים שהייתה צפויה למנוח אלמלא נפטר, אם כי גם בזה יש מידה מסויימת של השערה. לאחרונה הולכת ומתבססת מגמה של פסיקת סכומים ממשיים אשר יבטאו את קדושת החיים שאבדו. 50. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים באשר לגובה הסכום, ובשים לב לסכומים שנפסקו בעת האחרונה, אני סבורה שנכון יהיה לפסוק פיצוי כולל שיתייחס הן לרכיב של כאב וסבל והן לקיצור תוחלת החיים. אני מעריכה את הפיצוי בגין ראש נזק זה בסכום של 1,000,000 ₪ נכון להיום. 51. הוצאות אבל ומצבה התובעים עותרים לפיצוי בסך של 25,000 ₪ בגין הוצאות אבל ומצבה. הנתבעים טוענים, כי אין לפסוק פיצוי כלשהו בגין ראש נזק זה הואיל ולא נטען על ידי התובעים ולא הוכח כי הוציאו הוצאות כאמור. 52. מקובל לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה על דרך האומדן, וזאת כשאין ראיות על הוצאות ממשיות וכאשר אין מחלוקת בדבר קיומן של ההוצאות. ברם, במקרה שלפנינו כלל לא טענו התובעים, כי הוציאו הוצאות בגין מצבה ואבל, לא בתצהירי עדותם הראשית ולא בחקירותיהם בפניי, והנתבעים חולקים על עצם ההוצאה כאמור, אי לכך לא ניתן לפסוק פיצוי כלשהו בראש נזק זה. 53. הוצאות נסיעות והוצאות במהלך האשפוז לטענת התובעים, בתקופת האשפוז של המנוחה (שלוש שנים) ביקרו אותה כמעט יום יום, וסעדו אותה. הדבר היה כרוך בהוצאות המוערכות בסך של 150,000 ₪. הנתבעים טוענים, כי ראש נזק זה לא הוכח בקבלות ולכן יש לדחות את הטענה וכי ככל שבית המשפט יעריך נזק זה על דרך האומדנא הפיצוי ההולם הוא בסך של 15,000₪. 54. המנוחה אושפזה תחילה בבית חולים "פוריה", משם הועברה לבית חולים קפלן, ברחובות. אחר כך, הועברה לבית חולים סיעודי, מרכז רפואי "רעות", בתל אביב, שם אושפזה תקופה ארוכה וכשמצבה התדרדר הועברה לבית חולים קפלן ואושפזה שם עד שנפטרה. תקופות האשפוז בכל אחד מהמוסדות הנ"ל לא הובררו דין בראיות שהוצגו ואף לא פורטו בתצהירי עדויות התובעים, כפי שלא הוגשו מסמכים רפואיים מכל אחד מהמוסדות הנ"ל מהן ניתן לדלות פרטים אודות עובדה זו, ובעניין זה אף קיימת סתירה בין עדויות התובעים כאשר יאנקולין בוריס העיד שהמנוחה אושפזה בבית חולים פוריה מספר שבועות (סע' 11 לתצהיר ת/3) ואילו יאנקולין ילנה העידה, כי האשפוז בפוריה היה למספר ימים בלבד (סע' 11 לתצהיר ת/2). כמו כן לא הוגשו על ידי התובעים קבלות להוכחת ההוצאות שהוציאו בגין הנסיעות לבתי החולים. יחד עם זאת, לא התעוררה מחלוקת אודות עובדת אישפוזה של המנוחה לאורך כל התקופה מיום האירוע ועד לפטירתה בבתי חולים שונים וסביר בעיניי, כי הורים סועדים את בתם במצבה המתואר ואף מבקרים אותה כמעט מדי יום ביומו דבר שללא ספק כרוך בהוצאות, על כן, יהא נכון להעריך הוצאות אלו, על דרך האומדנא, בסכום כולל של 30,000 ₪. סיכום הנזק הפסד יכולת השתכרות בשנים האבודות - 800,000 ₪. כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים - 1,000,000 ₪. הוצאות - 30,000 ₪. סה"כ - 1,830,000 ₪. 55. ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי הנתבעים טענו, כי מכל סכום שייפסק יש לנכות תגמולי מל"ל ששולמו למנוחה, כמפורט בתעודת עובד ציבור (נ/11), כשהם משוערכים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. התובעים לא התיחסו לטענה זו ולא הביעו התנגדות לניכוי התגמולים הנ"ל, על כן מהפיצוי שנפסק לעיל ינוכו תגמולי המל"ל הנ"ל משוערכים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, סה"כ 115,000 ₪ (מעוגל). 56. סה"כ סכום הפיצוי שיש לשלם לתובעים 1,715,000 ₪. לסיכום 57. סיכומו של דבר, התביעה מתקבלת, הנתבעים (למעט הנתבעים 3-5), יחד ולחוד, יפצו את התובעים בתשלום סך של 1,715,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. כמו כן ישאו בהוצאותיהם של התובעים בגין האגרה ששולמה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום תשלומה ועד לתשלום המלא בפועל ושכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מסכום הפיצוי בצירוף מע"מ כחוק. החלוקה הפנימית בין הנתבעים תהא לפי חלוקת האשם היינו: נתבעות 1 ו-7: 40% נתבעים 2, 6 ו-7: 40% נתבעות 7 ו-8: 10% נתבעת 9: 10% הנתבעת 7 תשפה את הנתבעים 1, 2, 6, ו-8 בגין הסכומים בהם חוייבו. יתר הודעות צד ג' נדחות ללא צו להוצאות. חוף היםטביעהכנרת