טעות של עורך דין בשיקול דעת

האם טעות של עורך דין בשיקול דעת מהווה עילה לתביעה בגין רשלנות מקצועית ? בית המשפט ציין בפסיקתו כי שיקול הדעת המוקנה לעו"ד בניהול ענייניו המשפטיים של לקוחו הינו מטבעו רחב. מסקנה זו הינה תוצר של הנחת המוצא לפיה הלקוח ככלל הינו הדיוט בעניינים משפטים, שראה להפקיד את תביעתו בידיו של עו"ד המיומן ובקיא בהליכים משפטיים. יחוס הידע והנסיון לעו"ד אל מול בורותו של הלקוח, מצדיקה הגברת חובת הזהירות בשל חוסר האיזון המאפיין מערכת יחסים זו, אך בד בבד גם מקנה שיקול דעת רחב לעו"ד. שיקול דעת זה לא משחרר את עו"ד ממילוי מחויבותיו כלפי הלקוח, אך בצד זאת הוא המוסמך לברור ולבחור בטענות שראוי ונכון לטעון, בשאלות שיעיל להפנותן לעדים וגם בדרך הדיונית שעשויה לשרת את אינטריסו של לקוחו. חשוב להדגיש, שעו"ד אינו משוחרר כליל מכל אחריות כל אימת ועסקינן בהפעלתו של שיקול הדעת ואין אנו בפני הגנת קסם שמסירה, בכל מצב ובכל תנאי, כל אחריות מעו"ד. אלא, קו הגבול שנראה, לכאורה, מטושטש מתבהר בקביעה לפיה:",החובה המוטלת על סנגור לגבי לקוחו אינה שלא לטעות בשיקול דעתו - החובה היא לשקול דעתו כמיטב יכולתו וידיעתו".( ע"א 735/75 רויטמן נ' אדרת, פ"ד ל (1) 75) . הווי אומר, ככל שעו"ד הפעיל את שיקול דעתו בצורה מושכלת ובהתבסס על נסיונו, יכולותיו ונסיבותיו של המקרה המיוחד המופקד בידיו הריהו פטור מכל אחריות, גם אם הסתבר בדיעבד כי החלטתו הייתה מוטעית. זאת בשונה, מהמצב בוא שיקול הדעת מופעל תוך התעלמות מהלכה, מחוק או אפילו מהעובדות והראיות שהונחו בפניו, או אז ואף שעסקינן בטעות שבשיקול הדעת נכון וראוי לחייב את עו"ד לשאת בתוצאות מהלכיו. על עורך הדין מוטלת החובה לפעול כלפי לקוחו ככל בעל מקצוע מיומן, נאמן וזהיר, אולם מעורך דין, מעצם הגדרת תפקידו, דורש המחוקק סטנדרט התנהגות גבוה יותר בכל אחד מהיבטים אלה" (ע"א 4612/95 איתמר מתתיהו נ' שטיל יהודית). בתי המשפט חזרו והדגישו רבות, כי חובתו של עורך דין כלפי לקוחו הינה רחבת היקף לנוכח האמון הבלתי מסויג שהלקוח, ככלל, נותן בעורך הדין. אמון והסתמכות אלו מציבים בפני עורך הדין סטנדרט התנהגות גבוה כפי שהדבר סוכם עוד מקדמת דנא ע"י כב' השופט חשין בזו הלשון: "היחס שבין עורך דין ללקוחו מיוסד על אמון בלי מיצרים, הלקוח הוא לרוב הדיוט בענייני המקצוע, והוא סומך על עורך הדין כי יילחם לו באמונה וכי יגן על זכויותיו במיטב כישרונו ויכולתו... נאמנות זו היא רוח אפיו של המקצוע, הסוד עליו הוא בנוי, טול את מידת הנאמנות אשר הלקוח רוחש לפרקליטו ונטלת את נשמתו של המקצוע" (עמ"מ 9/55 עו"ד פלוני נ' יו"ר וחברי המועצה המשפטית פ"ד י/ 1720, כן ראו: ע"א 6645/00 עו"ד ערד נ' זאב אבן נו (5) 379). גם הפסיקה המאוחרת חזרה והדגישה כי מיחסי הנאמנות השוררים בין עו"ד ללקוחו נגזרת רמת הזהירות המוטלת על עו"ד, שעליו: "להיות ערני וקשוב לצרכיו של הלקוח ולפעול באמונה ובמסירות למען האינטרסים שלו, כשאינטרס של הלקוח עומד בראש מעייניו ודאגותיו. על עורך הדין לשוות עיקרים וערכים אלה נגד עיניו, שכן אז יבין, אל נכון, גודל האחריות המוטלת עליו ורמת חבותו כלפי הלקוח". (ע"א 5837/86 מ. לוי ואח' נ' י. שרמן ואח', מד(4) 446). הנה כי כן, מחובתו של עו"ד לייצג את לקוחו בנאמנות ובמיומנות, ברם אין לגזור מכך קיומה של רשלנות ככל ועו"ד טעה בהפעלת שיקול דעת. לא כל טעות תצביע בהכרח על הפרתה של חובת הזהירות והמיומנות החולשות על מערכת היחסים עו"ד-לקוח, זאת על אף התפרשותן הרחבה של חובות אלו :"שכן למרות הטלת חובות אלה, שהן רחבות למדיי, מכירים עדיין בכך שלא ניתנה תורת עריכת הדין למלאכי השרת; גם הם עלולים לטעות בשיקול הדעת. טעות כזו אין בה כדי לחייב עורך דין ברשלנות".(ע"א 5837/86 מ לוי ואח' נ' י' י' שרמן ואח')עורך דין