טענת קיזוז בבקשת רשות להתגונן

הלכה פסוקה היא, כי נתבע המבקש ליתן לו רשות להתגונן בטענת קיזוז, חייב לפרט את הגנתו כדרך שפורסים כתב תביעה, ונדרש פירוט עובדתי בתצהיר, תוך שאין די בכך שהנתבע טוען כי יפרט את יסודותיה העובדתיים של טענת הקיזוז אשר בפיו במסגרת קדם המשפט. טענת קיזוז, בתחומיה של תביעה בסדר דין מקוצר, חייבת לפרט את הסכום הנתבע לפי טענת הקיזוז ואף להציג במדוייק את מערכת הנתונים אשר עליהם היא מבוססת. יש להעלות אותה בצורה מפורשת וברורה כדרך שמנסחים כתב תביעה. דרישת קיזוז בעלמא ועל דרך הסתם, אין בה כדי ליצור תשתית מספקת שעליה ניתן לבסס תביעת קיזוז המצדיקה דיון לגופה או הענקת רשות להתגונן. סדר הדין המקוצר מחמיר עם הנתבע המבקש להתגונן בכך שהוא דורש ממנו לבסס גרסת הגנתו בתצהיר... ומכאן חשיבותם של התצהיר התומך בבקשה ונועד לאמת את העובדות הנטענות בה, ושל החובה להיכנס לפרטיה של ההגנה הנטענת. טענת קיזוז איננה יוצאת מכלל זה, ופירוש הדבר הוא שהתצהיר חייב לכול פירוט עובדתי לביסוס טענת הזכות לקזז את הסכום הנטען או כל סכום אחר, ואין לטעון טענה זו באופן סתמי. חוסר פירוט עובדתי, די בו כדי להכשיל בקשה לרשות להתגונן המבוססת על טענת קיזוז. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טענת קיזוז בבקשת רשות להתגונן: 1. בין השנים 1999-2000 ביצע המשיב עבודות אינסטלציה בפרויקטים שונים עבור חב' לוקי ביצוע פרויקטים (בנייה) 1989 בע"מ (בפירוק) (להלן: "החברה"). מאחר והחברה נכנסה לפירוק, ונותרה חבה כספים למשיב בעד העבודות שביצע אצלה, נחתם הסכם בין המשיב לבין המבקשת, חב' לוקי בנייה ופיתוח בע"מ (להלן: "המבקשת"), לפיו מכרה המבקשת למשיב דירה ביום 19.11.00 בתמורה לסך של 368,550 ₪ (כולל מע"מ). המבקשת התחייבה למסור למשיב את החזקה בדירה עד ליום 31.12.01 (להלן: "הסכם המכר"). במקביל, נחתם הסכם בין המשיב לבין המבקשת והחברה, במסגרתו הוסכם כי החברה תשלם למבקשת את התמורה עבור הדירה, בהתאם ללוח תשלומים שנקבע בהסכם המכר. ביום 5.3.01, אישרה המבקשת למשיב כי הועבר סך של 292,500 ₪ על חשבון רכישת הדירה על פי הסכם המכר. בהתאם ללוח התשלומים, יתרת התשלום עבור הדירה צריכה היתה להשתלם במועד מסירת החזקה בדירה. אלא שבמועד זה, 31.12.01, לטענת המשיב, טרם הושלמה הבניה. בינתיים, ביום 8.12.02, הוכרז המשיב כפושט רגל, ניתן לגביו צו כינוס נכסים ומונה לו נאמן. בחלוף כשש שנים, הסתבר למשיב כי ביום 28.10.08, הגישה המבקשת כנגדו תביעה לסעד הצהרתי בבית משפט המחוזי בחיפה, בה עתרה לבטל את הסכם המכר ולקבל לידיה את מלוא הזכויות בדירה. בכתב תביעה זה טענה המבקשת כי הדירה היתה מוכנה לאיכלוס בחודש יוני 2003. למרות פניותיה למשיב לבוא וליטול את החזקה בדירה, לא עשה כן האחרון, ואף לא שילם את יתרת התמורה, אשר עמדה נכון למועד הגשת התביעה הנ"ל על סך של 390,344 ₪. משכך, עתרה המבקשת לביטול הסכם המכר. המשיב הודיע לבית משפט המחוזי בחיפה כי ההליכים כנגדו עוכבו מכח הליכי הפש"ר בהם היה מצוי, וכי מונה לו נאמן. כמו כן, דיווח המשיב על כל הנ"ל לנאמן. על פי כתב התביעה בעניין שבפני, נודע למשיב בדיעבד כי הנאמן והמבקשת הגיעו להסכמה בתיק שהתנהל בחיפה, לפיה, בוטל הסכם המכר, והזכויות בדירה הושבו לידי המבקשת. הסכמה זו קיבלה תוקף של פסק דין ביום 24.3.09. ביום 5.6.09 בוטלו הליכי הפש"ר נגד המשיב וניתן לו צו הפטר. בעקבות ביטול הסכם המכר, כמפורט לעיל, פנה המשיב למבקשת בדרישה להשיב את הכספים ששולמו לה במסגרת ההסכם. משסירבה המבקשת לעשות כן, ואף טענה כי על המשיב לשלם את יתרת התמורה עבור הדירה בסך 390,344 ₪, פנה המשיב והגיש את התביעה דנן. 2. לטענת המבקשת, נאלצה לפנות בתביעה לסעד ההצהרתי לבית משפט המחוזי בחיפה בלית ברירה, לאחר שכל פניותיה למשיב לקבל את החזקה בדירה וישלים את יתרת התמורה, לא נענו. לטענת המבקשת, ההסדר שהושג עם הנאמן של המשיב מהווה הכרה בחובו של המשיב כלפי המבקשת, ועל כן, מנוע היום המשיב מלטעון כנגדה דבר. למעשה, הסכמת הנאמן מהווה הכרעה בהוכחת החוב של המשיב לחברה. בנוסף, טוענת המבקשת כי עומדת לה זכות קיזוז כנגד המשיב בגין סכומים שחייב לה המשיב על פי הסכם המכר, כמפורט בסעיף 18 לתצהירה של המבקשת. לכן, גם אם חלה חובת השבה עם ביטול עסקת המכר, טענה המוכחשת על ידי המבקשת, זכאית המבקשת לקזז סכומים בגין ריבית פיגורים על פי סעיף 10 ב' להסכם, וכן יתרת חוב נומינלית על סך 65,000 ₪ + מע"מ. סכומים אלה, בערכם כיום, עולים על הסכום הנתבע על ידי המשיב. עוד טוענת המבקשת כי על המשיב לשאת בנזק שנגרם למבקשת כתוצאה ממכירת הדירה לרוכש חלופי בסך של 49,200 ₪. מכל אלה, עותרת המבקשת ליתן לה רשות להתגונן מפני התביעה. 3. מיד ייאמר, כי המסכת העובדתית המפורטת לעיל, למעשה, אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים. לא מוכחשים ההסכמים שנחתמו בין הצדדים, לא מוכחש הסכום ששולם בהתאם להסכם המכר, וכך אף ההליך המשפטי שהתנהל בבית משפט השלום בחיפה, וההסכמה שהושגה בו. השאלה המרכזית המתעוררת היא, האם כתוצאה מן ההסכמה שהושגה בין המבקשת לנאמן בדבר ביטול הסכם המכר, יש מקום להורות על השבת הכספים, אם לאו. 4. לדידי, לא יכול להתעורר ספק כי עם ביטול הסכם המכר עומדת למשיב זכות ההשבה, לקבל לידיו את הכספים ששילם מכוחו. סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 קובע כהאי לישנא: "משבוטל החוזה, חייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה, ואם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויו של מה שקיבל". מטרתה של ההשבה היא למנוע התעשרות שלא כדין של צד אחד על חשבון חברו. הרציונל העומד בבסיס חובת ההשבה מקורו בדיני עשיית עושר ולא במשפט. בהעדר כל מחלוקת על כך שהסכם המכר שנכרת בין הצדדים בוטל בפסק הדין שנתן תוקף להסכמה שהושגה בין המבקשת לנאמן, קמה למשיב זכות ההשבה, ואין כל צידוק שבדין להותיר בידי המבקשת כספים ששילם המשיב מכח הסכם המכר. כך יוצא, כי למעשה מחזיקה המבקשת הן בכספי התמורה בגין הסכם המכר שנחתם עם המשיב, והן במלוא הזכויות בגין הנכס, על פי פסק הדין המצהיר על ביטול הסכם המכר (וכפי שיצויין להלן, הנכס אף נמכר לצד ג', ומלוא תמורתו שולמה לידי המבקשת). כל טענות המבקשת לפיהם, לא רק שאין מקום להשיב את הכספים לידי המשיב, אלא שעל המשיב לשלם לידיה את יתרת החוב הנומינלית, כמו גם ריבית הפיגורים, כמפורט בסעיף 18 לבר"ל, אינן נהירות כלל ועיקר נוכח ביטול ההסכם, על כל סעיפיו והחובות הנובעים הימנו. 5. אין לקבל את הטענה כי הסכמת הנאמן לביטול הסכם המכר מוכיחה את החוב של המשיב כלפי המבקשת, ומולידה חוב בר תביעה של המבקשת כלפי המשיב. אכן, המשיב לא שילם את מלוא התמורה על פי הסכם המכר. לאור זאת, פנתה המבקשת בתביעה לסעד הצהרתי להורות על ביטול הסכם המכר. אולם ודאי שאין בהליך זה ובפסק הדין שניתן בו כדי להוליד חיוב של המשיב כלפי המבקשת, להשלים את יתרת חובתו על פי ההסכם שבוטל. הדברים אף ברורים לאור עיון בהמרצת הפתיחה שהגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בחיפה, ממנה עולה כי המבקשת עתרה למס' סעדים, וביניהם כי יותר לה להגיש תביעה כספית בגין זכותה לפיצויים על הפרת ההסכם ואף זכותה לקזז את הפיצוי המגיע לה בשל הפרת ההסכם. אלא שבפסק הדין ציינה כב' השופטת שרון נתנאל כי הסכם המכר מבוטל, ובשורה 14 לפסק הדין נכתב מפורשות: "אין מקום ליתן סעדים נוספים בהליך זה". מכאן, שאין כל ממש בניסיונה של המבקשת לטעון כעת כי הסכמת הנאמן ופסק הדין שנתן תוקף להסכמה, מהווה הכרעה בתביעת החוב של המבקשת כלפי המשיב, ועל כן נולד חיוב של המשיב כלפי המבקשת מכוחו. כל שנקבע במסגרת פסק הדין של בית המשפט המחוזי הינו הצהרה על ביטול הסכם המכר. הא ותו לא. 6. כך אף דין טענת הקיזוז שהעלתה המבקשת, להדחות. הלכה פסוקה היא, כי נתבע המבקש ליתן לו רשות להתגונן בטענת קיזוז, חייב לפרט את הגנתו כדרך שפורסים כתב תביעה, ונדרש פירוט עובדתי בתצהיר, תוך שאין די בכך שהנתבע טוען כי יפרט את יסודותיה העובדתיים של טענת הקיזוז אשר בפיו במסגרת קדם המשפט. על כך, ד' בר אופיר, בספרו סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה, מהדורה שמינית בעמ' 82: "טענת קיזוז, בתחומיה של תביעה בסדר דין מקוצר, חייבת לפרט את הסכום הנתבע לפי טענת הקיזוז ואף להציג במדוייק את מערכת הנתונים אשר עליהם היא מבוססת. יש להעלות אותה בצורה מפורשת וברורה כדרך שמנסחים כתב תביעה. דרישת קיזוז בעלמא ועל דרך הסתם, אין בה כדי ליצור תשתית מספקת שעליה ניתן לבסס תביעת קיזוז המצדיקה דיון לגופה או הענקת רשות להתגונן... סדר הדין המקוצר מחמיר עם הנתבע המבקש להתגונן בכך שהוא דורש ממנו לבסס גרסת הגנתו בתצהיר... ומכאן חשיבותם של התצהיר התומך בבקשה ונועד לאמת את העובדות הנטענות בה, ושל החובה להיכנס לפרטיה של ההגנה הנטענת. טענת קיזוז איננה יוצאת מכלל זה, ופירוש הדבר הוא שהתצהיר חייב לכול פירוט עובדתי לביסוס טענת הזכות לקזז את הסכום הנטען או כל סכום אחר, ואין לטעון טענה זו באופן סתמי. חוסר פירוט עובדתי, די בו כדי להכשיל בקשה לרשות להתגונן המבוססת על טענת קיזוז". האופן שבו העלתה המבקשת את טענת הקיזוז במסגרת הבר"ל אינו עולה בקנה אחד עם האופן שבו יש להעלות טענת קיזוז על פי ההלכה הפסוקה. החישוב אינו מפורט דיו, ואינו מנוסח כדרך שמנסחים כתב תביעה. ב"כ המבקשת עצמו ציין בסיכומיו כי ככל ותינתן רשות להתגונן, יעודכנו הסכומים, כך שניתן יהיה להיווכח שמדובר ב"סכום משמעותי הרבה יותר". כאמור לעיל, אין מקום לטענה מעין זו. יתר על כן, סעיף 19 להסכם המכר אליו מפנה המבקשת בסיכומיה, עוסק במקרה של הפרה. אלא שהסעיף עצמו נוקב בסכומים בלתי קצובים ובלתי מפורטים (ס"ק א: "... פיצויים מלאים בגין הנזקים וההוצאות שיגרמו לו עקב הפרת הסכם זה..."). בקשת הרשות להתגונן של המבקשת איננה כוללת פירוט לעניין הנזקים וההוצאות שנגרמו לה לטענתה. בנוסף, לא נערך כל חישוב המבטא את הפיצוי המוסכם הנטען למקרה של הפרה (15% משווי התמורה, בהתאם לסעיף 19 הנ"ל), ובנסיבות אלה, לא ניתן להתיר את קיזוזו, משלא פורט כראוי. עוד יושם אל לב כי על פי סעיף 19 להסכם, קמה למשיב זכות ההשבה של הכספים ששילם, עם מכירת הנכס לצד ג'. עפ"י בקשת הרשות להתגונן, נספח ו', עולה כי הדירה נמכרה לצד ג' ביום 13.8.09. 7. למען הסר ספק יובהר, כי יש מקום להורות על מחיקת הבקשה למחיקת כותרת, שכן המבקשת לא פרטה את העילות לבקשה זו במסגרת בקשתה, לא עמדה עליה במסגרת הדיון שהתקיים ואף לא במסגרת סיכומיה. מכל מקום, אין בבקשה כל ממש, ולא פורט דבר לעניין זה מעבר לכך שהבקשה הוכתרה אף כבקשה למחיקת כותרת, ומשכך הנני מורה על מחיקתה. 8. סוף דבר, אין מחלוקת עובדתית כי הסכם המכר שנחתם בין הצדדים, בוטל בפסק הדין שניתן בביהמ"ש המחוזי בחיפה ביום 24.3.09. לא עלה בידי המבקשת להצביע על כל טענת הגנה מפני תביעתו של המשיב, להשיב לו את הכספים ששילם מכח הסכם מכר שנחתם בין הצדדים, נכוח העובדה כי בוטל. משבוטל ההסכם, קמה למשיב הזכות לקבל לידיו את הכספים ששולמו על פי ההסכם, בהתאם לחובה הקבועה בחוק החוזים. טענת הקיזוז הועלתה ע"י המבקשת בלשון רפה, בסתמיות, בכלליות ובהעדר כל פירוט. משכך, יש לדחותה. אשר הבקשה למתן רשות להתגונן נדחית. ניתן בזאת פסק דין בהתאם לכתב התביעה. ב"כ המשיב יגיש פסיקתא לחתימה. המבקשת תישא בהוצאות המשיב בסך 1,800 ₪. בקשת רשות להתגונןטענת קיזוזקיזוז