לשון הרע בדיון משפטי לאחר שהשופט קם

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע בדיון משפטי לאחר שהשופט קם:



בפני בקשה מטעם הנתבעים (להלן: "המבקשים") לסלק על הסף את התביעה שהוגשה נגדם ע"י התובע (להלן: "המשיב") מחמת העדר עילת תביעה, בהיות הפרסומים חוסים תחת הגנות סעיפים 13(5) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע").
התובע הגיש תביעה על סך 2,000,000 ₪ בגין 39 פרסומי לשון הרע, נגד הנתבעים כאשר רוב רובם של הפרסומים נעשו ע"י הנתבעים או מי מהם בכתב במסגרת כתבי בי"ד, ופרסום אחד נעשה בע"פ ע"י המבקש 1 באולמו של כבוד השופט חיים טובי לאחר סיום הדיון (פרק ה' לכתב התביעה).
התובע הגיש תצהירי עדות ראשית ביום 13/10/09; וכיוון שממועד הגשת התביעה (נובמבר 2008) ניתנה פסיקת ביהמ"ש העליון בענין פואד נ' חיר (רע"א 1104/07), , ביקשתי בהחלטה מיום 15/10/09 מב"כ התובע להודיע אם הוא עומד על תביעתו, כולה או חלקה.

ב"כ התובע הודיע כי לאור פסה"ד בעניין פואד נ' חיר התובע מסכים למחיקת העילות הנובעות מהאמור בסע' ב', ג', ד' לכתב התביעה ולמחיקת הנתבעת 2. אך באשר לסע' ה' ביקש להמשיך בהליכים.


ב"כ הנתבעים הגישה בקשה לדחיית התביעה על הסף וזאת לאור פסה"ד שניתן (לאחר מועד הגשת התביעה דנן) בבית המשפט העליון בעניין פואד נ' חיר במסגרתו נקבע כי סעיף 13(5) לחוק קובע חסינות מוחלטת על פרסומי לשון הרע תוך כדי דיון גם אם הפרסום כוזב או שנעשה שלא בתום לב.
במסגרת בקשה זו טוענים הנתבעים כי, אין די במחיקת הסעיפים מכתב התביעה ויש להורות על דחייתם המלאה של הסעיפים המתייחסים לפרסום במסגרת כתבי הבי"ד.

עוד טוענים הנתבעים כי, יש לדחות גם את רכיב התביעה המתייחס לפרסום בע"פ ע"י הנתבע 1 (פרק ה' לכתב התביעה), וזאת משום שהתובע לא הצליח להוכיח את האמירה הנטענת בסעיף זה, ובנוסף לא הצליח להוכיח את רכיב ה"פרסום" המהווה חלק מעוולת לשון הרע.
בתצהיר העדות הראשית של התובע הוא מצטט את האמירה הנטענת וטוען שהדברים שציטט הם רק "בקירוב".
בתצהיר של לקוחו מר יעקב רבינוב, כתב מר רבינוב כי מפאת הזמן שחלף הוא אינו זוכר את המילים המדויקות שנאמרו אך זכורה לו נימת הדברים שהייתה חמורה ומשפילה.
לפיכך, טוענים הנתבעים כי התובע לא הצליח להוכיח את האמירה הנטענת נשוא פרק ה' לכתב התביעה.
זאת ועוד, התובע בעצמו מעיד, כי האמירות הנטענות נאמרו כאשר "השופט הנכבד קם מכיסאו" וכאשר נמצאים באולם קלדנית בית המשפט ומתמחה השופט, והצדדים עצמם. המהווים חלק בלתי נפרד מהדיון עצמו ובעצם נוכחותם באולם יש בכדי לענות על האמור בסעיף 13(5) לחוק בדבר "תוך כדי דיון".
למשיב ניתן די זמן על מנת לשקול את שיקוליו וסיכוניו ביחס להמשך ניהול התביעה, בדיון האחרון שהתקיים בתיק ובמסגרתו הוחלט כי המשיב ימסור עמדתו ביחס להמשך ניהול התביעה תוך 7 ימים, ומשבחר המשיב שלא למשוך את תביעתו אלא למחוק חלק מהסעיפים ולהותיר את סעיף ה' שבכתב התביעה להמשך דיון, יש לחייבו בהוצאות ההליך.


התובע טוען, כי אין מקום להורות על דחיית התביעה על הסף, טענות התובעת לפיהן האמירה נשוא פרק ה' לכתב התביעה לא הוכחה, אינן מהוות עילה לדחייה על הסף, שכן העובדה שהעד אינו זוכר במדויק את המילים שהופנו כנגד המשיב אינה מלמדת כי המילים כלל לא הגיעו אליו בשעתו, בנוסף בשלב מקדמי זה אין נשקלות מהימנות של עדויות, ולכן טענה זאת אינה יכולה לשמש כנימוק לדחייה על הסף.

באשר לטענות המבקשים לפיהן, האמירה חוסה תחת ההגנה המחולטת שבסעיף 13(5) לחוק, טוען המבקש כי בעניינינו הלכת חיר אינה רלוונטית מאחר והאירוע התרחש באולמו של השופט טובי לאחר תום הדיון ואין כל קשר בין הלשון הרע לדיון עצמו, וזירת האירוע באולם בית המשפט הייתה מקרית בלבד.
וביחס, לבקשת התובעים לפסיקת הוצאות טוען המשיב כי העובדה שהוא הגיש תביעה מבוססת וכנה קודם שנתנה פסיקת בית המשפט העליון בעניין חיר, והפסיקה שנתנה יצרה חוסר איזון בינו לבין הנתבעים וחייבה אותו למחוק חלק גדול מעילות תביעתו מבלי שיוכל להיפרע את נזקו בגין אותם מעשים, לנוכח זאת אין מקום להיעתר לדרישת המבקשים לפסיקת הוצאות.


בתגובה לתשובה טוענים הנתבעים כי, זירת האירוע באולם בית המשפט איננה מקרית, שכן בעת האירוע היו במקום השופט, הקלדנית, מתמחה השופט והצדדים, וגם אם הסתיים רישום הפרוטוקול בפועל, הרי שנוכחותם של אלה מלמדת כי הם נמצאו שם בעניין נשוא התביעה ואמירת הדברים שהייתה במסגרת זו מהווה חלק בלתי נפרד מההליך השיפוטי, ובמטרה להשפיע משפטית, עובדתית וגם פסיכולוגית ואמוציונאלית על ניהול ההליך, והפסקת רישום טכני של פרוטוקול או קימת השופט מכיסאו אינם מוצאים את האמירות הנטענות מתחולת סעיף 13(5).
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין הבקשה לסילוק על הסף להתקבל ברובה, ולהדחות ביחס לפרק ה' לכתב התביעה.
עפ"י תקנות 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, רשאי ביהמ"ש לדחות תובענה על הסף או למחוק תובענה על הסף, אך הוא אינו חייב לעשות כן.

כבר נקבע בפסיקה, כי תקנה 101 מיועדת "לאפשר לנתבע לעשות קפנדריה, כאשר מפני טענת חוק או אפילו טענה עובדתית קצרה ניתן לסיים את המשפט, בלא אשר ידון בית המשפט בכל השאלות השנויות במחלוקת".
וראה לעניין זה: ע"א 316/56 קרמש נ' דבי פ"ד יא' 1336, 1341 וכן ע"א 7261/97 שרבני ואח' נ' חב' האחים שבירו בע"מ ואח' פד"י נד (4) 464, 478.


מחיקת תביעה ובוודאי דחיית תביעה על הסף, הם אמצעי חמור שיש לנקוט בו רק במקרים קיצוניים ודרסטיים ובית משפט מעדיף תמיד, הכרעה עניינית על פני פתרון דיוני. ראה לענין זה: ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני פ"ד ל"ו (2) 151, 155 - 156.

סילוקה על הסף של תובענה הוא צעד דראסטי. יש להשתמש בו רק כאשר כלו כל הקיצין וברור שהתובע לא יוכל לקבל את הסעד שביקש, אפילו הוכיח את כל העובדות הכלולות בכתב התביעה (ראה לענין זה: ע"א 109/84 ורבר ואח' נ' אורדן תעשיות בע"מ ואח', פ"ד מ"א (1) 577; ע"א 642/89 עזבון המנוח מאיר שניידר ז"ל נ' עיריית חיפה פ"ד מו (1) 470; ע"א 50/89 פרופ' רות ליטן נ' פרופ' חיים אילתה ואח', פ"ד מה (4) 18; ע"א 450/78 מדינת ישראל נ' זאב יוליס, פ"ד כד (2) 522; ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב -יפו, פ"ד מ(2) 668).


סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע מגדיר "פרסומים מותרים", אשר פרסומם "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי":
סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע קובע כי: "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי... פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור".

יפים לעניין זה הדברים שנכתבו בספרו של א' שנהר דיני לשון הרע נבו הוצאה לאור בע"מ, תשנ"ז – 1997 בעמוד 191:
"אדם המפרסם לשון הרע בנסיבות סעיף 13 ייהנה מהגנה גם אם הפרסום יהיה כוזב וגם אם פעל בזדון, מסיבה זו זכו ההיתרים שבסעיף 13 להיקרא "ההגנות המוחלטות".
המחלוקת בפסיקה בעניין היקפה של החסינות המוענקת לפרסומי לשון הרע תוך כדי דיון שיפוטי, לפי סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע הוכרעה במסגרת רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל (ניתן ביום 19.8.09).
ביהמ"ש העליון קבע ברוב דעות, מפי המשנה לנשיאה א' ריבלין, בהסכמת הש' דנציגר, כנגד דעתו החולקת של כב' הש' א' רובינשטיין כי החיסיון המוענק לפרסומי לשון הרע תוך כדי דיון שיפוטי לפי סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע הוא חיסיון מוחלט ואין לקרוא לסעיף 13 (5) לחוק סייג הנוגע לתוכן הפרסום, שעניינו בשאלה האם ההתבטאות הדיבתית קשורה לדיון המשפטי ומשרתת אותו או שמא יסודה ברשעות ובזדון.
כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין קבעה כי: "התפיסה שהביעו כמה משופטי בית המשפט המחוזי היא שיש לקרוא לסעיף 13(5) לחוק סייג הנוגע לתוכן הפרסום. סייג זה מתמקד בשאלה האם ההתבטאות הדיבתית קשורה לדיון המשפטי ומשרתת אותו או שמא יסודה ברשעות ובזדון. יובהר מיד כי דרישה שלפיה הפרסום ייעשה "לצורך הדיון ובקשר איתו" נכללה במקור בחוק, אך נשמטה ממנו על-פי הוראת סעיף 7 לחוק לשון הרע (תיקון), התשכ"ז-1967. מכאן ניתן לכאורה ללמוד שהמחוקק במפורש ביקש למנוע בירור תוכני באשר לקשר שבין התבטאות שנאמרה תוך כדי דיון משפטי לבין נושא הדיון... הטיעונים העקרוניים בדבר הצורך בהצבת סייג תוכני מסוים – גם אם מצומצם ביותר – לחסינות הקבועה בסעיף 13(5) לחוק, הם טיעונים במישור של דין רצוי...
מכל מקום, הדין המצוי – סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע – אינו כולל הגבלה תכנית כלשהי, ולא זו בלבד אלא שכאמור הגבלה שהייתה בחוק בעבר הוסרה ממנו מפורשות.
משזו כוונתו הברורה של החוק אין לקבוע חריג או סייג להגנה המוחלטת שבסעיף 13 (5) – הגנה שאינה שוללת, כאמור, קיומו של הליך מתאים אחר...".
כב' הש' דנציגר הוסיף, בין היתר, כי: "לשון החוק ברורה וחד משמעית והיא מציבה תנאי אחד ויחיד לקיומה של החסינות הנ"ל – אמירת הדברים "תוך כדי דיון"...
כחברי, המשנה לנשיאה, אף אני סבור כי החסינות המוענקת לגורמים הנזכרים בסעיף 13 (5) לחוק – עליהם נמנים באי כוח הצדדים להליך השיפוטי – היא חסינות מוחלטת ומטרתה למנוע מצב שבו אותם גורמים יחששו להתבטא באופן חופשי וירסנו את עצמם יתר על המידה בשל איום של תביעת לשון הרע.
סיוגה של החסינות דנן על ידי הוספת תנאים ודרישות שונים (לרבות: אמיתות הפרסום, העדר זדון ורלבנטיות) יכול שיעשה בדרך של תיקון החוק על ידי המחוקק. ואולם, כל עוד לא בחר המחוקק לפעול בדרך זו ואף מצא לנכון להשמיט בשנת 1967 מלשון הסעיף את תנאי הרלבנטיות ("לצורך הדיון ובקשר אתו"), אל לנו להתעלם מכוונתו הברורה והמפורשת של המחוקק, ולקבוע סייגים או חריגים כלשהם להגנה המוחלטת שבסעיף 13(5) לחוק".
ביום 10/11/09 נדחתה ע"י כב' הנשיאה דורית ביניש במסגרת דנ"א 7025/09, עתירה לדיון נוסף בפסק הדין שניתן ברע"א 1104/07. והלכת ביהמ"ש העליון ולפיה הגנת סע' 13(5) היא מוחלטת; היא ההלכה המחייבת לכל הדעות.
וכפי שציינה כב' הנשיאה בייניש בס' 4 להחלטתה:
"ובמקרה שלפנינו איני סבורה כי מתקיימות אותן נסיבות מיוחדות המצדיקות עריכת הליך זה. זאת, במיוחד נוכח לשונו המפורשת של החוק, כפי שבאה לידי ביטוי בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, והשאלה האם יש לשנות מהיקפה הרחב של הוראת חוק זו היא עניין למחוקק לדון בו. עוד יצוין, כי דעת הרוב בפסק הדין נשוא העתירה עמדה על דרכי פעולה חלופיות לנקיטה בהליכים אזרחיים ו/או פליליים לפי חוק איסור לשון הרע לשם מניעת התדרדרות תרבות הדיון בבתי המשפט; ובהקשר זה יש לזכור כי המחסום מפני תביעה והליך משפטי כאמור הינו על-פי חוק איסור לשון הרע ועל-פי הוראות חוק זה בלבד. אך אין בכך כדי למנוע תגובה ראויה בגין שימוש לרעה בהליכים המתנהלים בבית המשפט, ולשם כך קיימים כלים אחרים. מן הראוי שהגורמים הרלוונטיים (ובהם לשכת עורכי הדין ובתי המשפט) יפעלו בשיתוף פעולה ובכל התוקף לקידום התכלית של שמירה על רמת הדיון ותרבות הדיון ועל שמו הטוב של אדם, אף בהתקיים המחסום מפני תביעת לשון הרע".


באשר לעילות התביעה שנכתבו בפרקים ב', ג', ד' לכתב התביעה, כאשר מדובר בחלק הארי של התביעה, אין מחלוקת בין הצדדים על כך שחל פסה"ד בעניין פואד נ' חיר, ולפיכך דין התביעה להידחות בגין עילות התביעה שנטענו באותם פרקים וגם דין התביעה נגד הנתבעת 2 להידחות.

הלכת ביהמ"ש העליון ברורה ועל כן, על התביעה להידחות בגין עילות אלו ולא להימחק.


באשר לפרק ה' לכתב התביעה, בענייננו, הצדדים חלוקים האם האמירות הנטענות שנאמרו לאחר הפסקת רישום הפרוטוקול ולאחר שהשופט קם מכיסאו נחשבות לאמירות שנאמרו "תוך כדי דיון", כנדרש בהגנת סעיף 13 (5) לחוק.

המבקשים סבורים כי העובדה שהשופט והקלדנית ומתמחה השופט, כמו גם הצדדים נכחו באולם, מוכיחה כי האמירות היו חלק בלתי נפרד מהדיון, ובמטרה להשפיע משפטית, עובדתית וגם פסיכולוגית ואמוציונאלית על ניהול ההליך.
לעומתם, המשיב סבור כי, זירת האירוע באולם בית המשפט הייתה מקרית בלבד.
לטעמי, מכיוון והאמירות הנטענות בכתב התביעה (אם נאמרו) הינן אמירות שהופנו באופן אישי כלפי המשיב שהיה ב"כ של הנתבע באותה תובענה, וכאשר אלה נאמרו לאחר סיום הדיון (שהסתיים בפשרה) וללא קשר לדיון עצמו, לא ניתן לשייך אמירות אלה למסגרת הדיון שהתנהל בעניין אחר לחלוטין.
מטרת החסינות שנקבעה בחוק היא "למנוע מצב שבו אותם גורמים יחששו להתבטא באופן חופשי וירסנו את עצמם יתר על המידה בשל איום של תביעת לשון הרע" כדברי כב' השופט דנציגר, אך אין שום הגיון לומר שהחוק התיר לצדדים לדיון להשתלח אחד בשני ולפרסם דברים פוגעניים, לאחר שהדיון הסתיים, וללא קשר לנושא שבגינו התקיים הדיון, רק משום שהדברים נאמרים בתוך אולם בית המשפט פיזית (לאחר שהדיון כבר הסתיים).
גם אם נקבל את טענת המבקשים לפיה האמירות נאמרו בכדי להשפיע באופן כזה או אחר על ההליך המשפטי, עדיין לטעמי ניתן לקבוע שהאמירות אינן זוכות להגנת סעיף 13(5) שנועד להגן על דברים הנאמרים "תוך כדי דיון" דווקא, על פי דרכם של המבקשים כל אמירה משמיצה שיכולה לקדם איזה שהיא תכלית שנוגעת להליך המשפטי תזכה להגנה זו גם אם נאמרה לאחר הדיון ומחוץ לאולם בית המשפט, שכן האמירות המיוחסות להם יכולים היו להיאמר באותה המידה מחוץ לאולם בית המשפט וללא נוכחות השופט, הקלדנית והמתמחה, שגובה שכר הטרחה אותו גובה המשיב מלקוחותיו אינו מעניינם כלל ועיקר, ונוכחותם באולם בית המשפט בעת השמעת האמירות הנטענות ע"י המבקש הייתה מקרית בהחלט.


באשר לטענת המבקשים לפיה, המשיב לא הצליח להוכיח את האמירות הנטענות, ואת רכיב "הפרסום" מכיוון שבתצהירו המשיב מצטט את אמירה הנטענת רק "בקירוב" ובתצהיר של מר יעקב רבינוב, הוא מעיד כי מפאת הזמן שחלף הוא אינו זוכר את המילים המדויקות שנאמרו.

כידוע, המבחן הקובע לסילוקה על הסף של תביעה בהעדר עילה הוא בחינת פרשת התביעה, אשר בהנחה, שהמשיב יוכיח את כל העובדות הכלולות בתביעתו- יהיה זכאי לקבל את הסעד המבוקש על ידו (ראה: ד"ר יואל זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, עמ' 183).
אמנם יקשה מאד על התובע להוכיח את הפרסום הנטען, לאור תצהירי העדות הראשית מטעמו, אך לא ניתן להגיע כבר לפסיקה ולפיה האמור בתצהירי העדות הראשית אינו מאפשר לטעון כי אכן היה "פרסום" של האמירות הנטענות. אך אין אפשרות למנוע מהתובע לנסות ולהוכיח את טענתו.
אודה, כי המשך ניהול התובענה ע"י התובע בגין פרק ה' לכתב התביעה בלבד, מטיל בספק כדאיות כלכלית כלשהי מצד התובע בנוגע לתביעה, שכן בגין הגשת התביעה הוא שילם אגרה בסך 25,000 ₪ ובגין שמיעת הוכחות הוא יצטרך לשלם את המחצית השניה של האגרה, זאת שעה שלאור ההחלטה דנן, ברור שלכל היותר, אם יצליח התובע לעמוד בנטל ויוכיח את האמירות שנטענו בפרק ה' לכתב התביעה (ועל יסוד תצהירי העדות הראשית שכבר הגיש, ספק אם יוכל לעמוד בנטל) אזי יפסק לו סכום נמוך ביותר מסכום התביעה.
יחד עם זאת, אינני יכולה לחייב את התובע לשקול שיקולי כדאיות מעין אלו, ולפיכך, תוותר העילה עפ"י פרק ה' לכתב התביעה על כנה.
לאור כל האמור, העילות הנטענות בסעיפים ב, ג ו-ד לכתב התביעה נדחות בהיותן חוסות תחת הגנת סעיף 13(5) לחוק, וכפועל יוצא התביעה כנגד הנתבעת מס' 2 נדחית.


לסיכום:
על יסוד כל האמור לעיל, ידחו עילות התביעה בהתאם לפרקים ב', ג', ד' לכתב התביעה והעילה בפרק ה' לכתב התביעה תישאר על כנה.
התביעה נגד הנתבעת 2 תדחה.
התובע ישא בהוצאות הנתבעת 2 ושכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪ + מע"מ.




לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. לשון הרע במכתב

  2. ערעור לשון הרע

  3. לשון הרע פלילי

  4. לשון הרע בתצהיר

  5. לשון הרע נגד זמרת

  6. לשון הרע בכרוזים

  7. לשון הרע נגד חנות

  8. פרסום מותר לשון הרע

  9. לשון הרע בבית כנסת

  10. פיצויים על לשון הרע

  11. לשון הרע בין שכנים

  12. לשון הרע בהליך משפטי

  13. לשון הרע בכנס מפלגה

  14. לשון הרע בתיק הרפואי

  15. לשון הרע בזמן בחירות

  16. לשון הרע במכתב פנימי

  17. לשון הרע במהלך בוררות

  18. פרסום תיקון לשון הרע

  19. לשון הרע בכרוז בחירות

  20. לשון הרע בחברה הבדואית

  21. בוררות בתביעת לשון הרע

  22. לשון הרע הכפשה במקומון

  23. פרסום לשון הרע נגד חברה

  24. לשון הרע נגד שחקן כדורסל

  25. הגנות מוחלטות בלשון הרע

  26. לשון הרע ידיעות אחרונות

  27. לשון הרע בבית הדין הרבני

  28. תביעת לשון הרע נגד שופט

  29. הגנה מוחלטת בחוק לשון הרע

  30. ערעור על פסק דין לשון הרע

  31. לשון הרע בהליכים משפטיים

  32. לשון הרע במהלך ישיבת מליאה

  33. פרסומים הדדיים של לשון הרע

  34. תביעת לשון הרע במהלך שבעה

  35. תביעת לשון הרע בין רופאים

  36. לשון הרע במהלך דיון ציבורי

  37. כתבה אינפורמטיבית לשון הרע

  38. לשון הרע דו''ח מבקר המדינה

  39. תביעת לשון הרע נגד ערוץ 10

  40. לשון הרע תוך כדי דיון משפטי

  41. פרסום לשון הרע על איש ציבור

  42. הוצאת לשון הרע נגד עורך דין

  43. דחיית תביעה על הסף לשון הרע

  44. פרסום לשון הרע נגד ראש העיר

  45. פרסום הגשת תלונה - לשון הרע

  46. לשון הרע תוך כדי דיון שיפוטי

  47. לשון הרע בראיון עם פקידת סעד

  48. לשון הרע במכתב תלונה נגד עובד

  49. לשון הרע ''נרמז'' בין השורות

  50. האם תלונה בכתב מהווה לשון הרע

  51. לשון הרע בתגובה למכתב לשון הרע

  52. ההבדל בין סאטירה לבין לשון הרע

  53. האם מכתב ביקורת מהווה לשון הרע

  54. האם יצירה ספרותית מהווה לשון הרע

  55. תביעת לשון הרע נגד מנהל בית ספר

  56. האם ביקורת מסעדות מהווה לשון הרע

  57. תביעה של רון קופמן בגין לשון הרע

  58. ביקורת לגיטימית לא מהווה לשון הרע

  59. תביעה נגד אמנון לוי בגין לשון הרע

  60. תביעת לשון הרע נגד מבקר על חוות דעת

  61. תביעה של הורים נגד לשון הרע נגד בנם

  62. תביעה לפרסום התנצלות בגין לשון הרע

  63. ערעור על פיצוי נמוך בתביעת לשון הרע

  64. תביעה נגד עורך מקומון בגין לשון הרע

  65. תביעת לשון הרע של עורך דין נגד לקוח

  66. לשון הרע בדיון משפטי לאחר שהשופט קם

  67. האם גילוי על תיק פלילי מהווה לשון הרע

  68. חסינות ראש מועצה מפני תביעת לשון הרע

  69. האם פרסום צ'ק ללא כיסוי מהווה לשון הרע

  70. האם הכינוי ''יודנראט'' מהווה לשון הרע

  71. תביעת לשון הרע בגלל תלונה על עורך דין

  72. תביעת לשון הרע בגין העברת מידע על חשבון

  73. האם תלונה נגד עורך דין ללשכה מהווה לשון הרע

  74. תליית מודעה בכניסה לבניין - תביעת לשון הרע

  75. תביעה של לקוח על הוצאת לשון הרע נגד עורך דינו

  76. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון