לשון הרע במסגרת הליך משפטי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע במסגרת הליך משפטי: הרקע לתביעה : 1. עניינן של התביעה והתביעה שכנגד בסכסוך בין שני אחים: התובע, עו"ד ד"ר יהושע אסרף (אצראף), והנתבע, מר שמעון אסף. בטרם פרצה המחלוקת בין האחים, ייצג התובע את הנתבע, בהליכים כנגד רעייתו דאז, במסגרת תביעה אשר התנהלה בבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון. התביעה נסובה סביב בקשה שהגיש הנתבע לבית המשפט. לטענת התובע, יש באותה בקשה כדי להוות פרסום לשון הרע כנגדו. משכך, יש להשית על הנתבע פיצוי בסך 118,000 ₪, מכוח סעיף 7א (ג) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). בתביעה שכנגד, עתר הנתבע להשית על התובע פיצויים בסך 500,000 ₪, בגין מספר פרסומים בוטים בהם כתב או אמר התובע לשון הרע כנגד הנתבע ופגע בפרטיותו. טענות התובע: 2. התובע הינו רופא ועו"ד במקצועו. במסגרת יחסיו הטובים עם אחיו (הנתבע), נאות לייצג אותו בתביעה שהגישה נגדו רעייתו דאז. התביעה התנהלה בבית המשפט לענייני משפחה (תמ"ש 30200/03), בפני כב' הש' שטיין. התובע ייצג את הנתבע בבית המשפט ואף בהליכים אחרים שנקטה האישה כנגדו (כגון תלונות במשטרה). 3. באותה עת, אף התגוררו שני האחים יחדיו, בדירה בבאר שבע, שהותירו הורי האחים לאחר פטירתם. 4. מסיבה שאינה ידועה לתובע, החל הנתבע לגלות זלזול בתובע. כך, הפסיק הנתבע לשלם לתובע את חלקו באחזקת הבית המשותף. על רקע זאת, ביקש התובע בתאריך 7.9.05 להשתחרר מייצוג הנתבע בבית המשפט לענייני משפחה. בקשה זו, נדחתה על ידי בית המשפט. הנתבע לא שיתף פעולה עם התובע בהליכים ועל כן שב ופנה אל בית המשפט, בתאריך 5.12.05 כי יאות לשחררו מייצוג. אז קיבל בית המשפט את הבקשה והורה על השחרור מייצוג [החלטה מיום 6.12.05]. 5. בתאריך 12.12.05, הגיש הנתבע "הודעה לבית המשפט", על פיה התובע מסרב לייצג את הנתבע, למרות שבית המשפט סירב לשחררו מייצוג. עוד הוסיף הנתבע, שהתובע מבקש סכומים דמיוניים כשכר טרחה. לכן, כך עתר הנתבע, מתבקש בית המשפט "להתעלם מנסיונות עו"ד אסרף להרע לו". 6. לטענת התובע, יש בבקשה זו כדי לשון הרע. הבקשה הועברה לידיעת השופטת, צוות המזכירות, הקלדנית וב"כ הצד שכנגד ועל כן מתקיים יסוד הפרסום. 7. לנוכח תוכן הבקשה, והנזק שגרמה לתובע בתחום עיסוקו, יש לחייב את הנתבע בפיצוי גבוה בסך 118,000 ₪ וכן למנוע ממנו את הפצת הבקשה בעתיד. 8. אשר לתביעה שכנגד, התובע הכחיש כי היה מעורב בחלק מן הפרסומים. לגבי חלקם האחר, העלה התובע טענות שונות לעניין תוכן הפרסומים וכן טען כי פרסומים אלה נעשו כתגובה ללשון הרע שפרסם הנתבע אודות התובע. טענות הנתבע: 9. הודעת הנתבע אל בית המשפט לענייני משפחה נערכה במסגרת דיון משפטי בתמ"ש 30200/03 ותמ"ש 30201/03. ההודעה של הנתבע נערכה כתגובה לבקשת התובע לשחררו מייצוג. משכך, הפרסום חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) לחוק. 10. התובע ייצג את הנתבע, בתקופה הקשה בחייו. התובע ניצל את המידע שנמסר לו, אגב הייצוג המשפטי ופגע בפרטיותו של הנתבע. 11. התובע פרסם מספר פרסומים בהם ננקטה לשון הרע כנגד הנתבע: א. מכתב מחודש פברואר 2006 "סוף גנב לתלייה" - במכתב הזה שנמסר לבני משפחה, בת הזוג וב"כ הנתבע, מתאר התובע את הנתבע כשקרן, כשלון חרוץ ובעל מוסר אישי ירוד. ב. שיחה מיום 6.1.06 עם שמעון חיון - בשיחה הציג התובע את הנתבע כבעל מוסר ירוד, רמאי, גנב וטיפש. ג. מכתב מיום 30.12.05 "לא קל לי" - במכתב זה שהופץ לאחים האחרים במשפחה, מתואר הנתבע כאדם שבוגד בערכי המשפחה וכמי שסובל מדיבוק. ד. פיתקונים שונים בהם גידופים וקללות כנגד הנתבע, שנערכו בכתב ידו של התובע. ה. מכתב בעילום שם מחודש יוני 2007 שנשלח אל בת זוגו של הנתבע - במכתב מתואר הנתבע כטיפוס ערמומי ורמאי. ו. מכתב מיום 26.2.06 שנשלח אל בית המשפט לענייני משפחה, שם מציג את הנתבע כמי שלא שילם שכר טרחה וכמי שהגיש הודעה שקרית ודמיונית. ז. טיוטת כתב תביעה שהופצה לבני משפחה. 12. כל אותם פרסומים אף מפירים את פרטיותו של הנתבע, כאשר התובע עשה שימוש במידע שנמסר לו כמייצג את הנתבע, לרבות פרטים אינטימיים אודות משפחתו הגרעינית של הנתבע. 13. לנוכח ריבוי הפגיעות בפרטיות ופרסומי לשון הרע, עתר הנתבע לחייב את התובע בפיצויים בסך 500,000 ₪. 14. התובע איים על הנתבע שישלח פניות גם אל חברת חשמל, בה מועסק הנתבע. משכך, נתבקש צו מניעה קבוע כנגד משלוח פניות על ידי התובע אל חברת חשמל, ככל שהן מכוונות כנגד הנתבע. 15. בדיון שנערך לפניי העידו העדים הבאים: מצד התובע - התובע, עו"ד ד"ר אסרף. מצד הנתבע - הנתבע, מר אסף, גב' ענת שגב (מתמללת), מר שמעון חיון (חבר של הנתבע שייוצג בעבר על ידי התובע), מר יוסף אילוז (חבר של הנתבע) וד"ר נני טל (בת זוגו של הנתבע). דיון: ההודעה לבית המשפט בתמ"ש 30200/03 30201/03 : 16. במוקד התביעה מצוי מסמך נושא חותמת "נתקבל" מתאריך 12.12.05, שהגיש הנתבע לתיק בית המשפט. וזו לשון הבקשה שהגיש הנתבע לבית המשפט לענייני משפחה: "הודעה לבית המשפט עו"ד אסרף סירב ומסרב להמשיך לייצג את הנתבע למרות שכבוד ביהמ"ש לא שחררו עד לתאריך 6/12/2005. המשך ייצוג הנתבע הותנה בקבלת שכר טרחה גבוה מאוד ודמיוני שאין הנתבע יכול לעמוד בכך. הנתבע מצר על כך. כבוד בית המשפט מתבקש להתעלם מניסיונות עו"ד אסרף להרע לנתבע. סיכום מצד הנתבע הוגש לבית המשפט בתאריך: 17/11/2005.... כבוד בית המשפט מתבקש לתת פסק דין בהתאם לסיכומי הנתבע. שמעון אסף הנתבע" 17. לטענת התובע, בהודעה לבית המשפט, שהגיש הנתבע עיינו מספר גורמים: השופטת, אשר נתנה החלטה בתאריך 2.1.06, הקלדנית, המזכירה וב"כ הצד שכנגד. משכך, מדובר במסמך שפורסם. הואיל והדברים הרשומים ב"הודעה", מבזים את התובע, פוגעים במשלח ידו, בכך שמציגים אותו כעורך דין הפועל בניגוד לחובת הנאמנות ללקוח, הרי הם מהווים "לשון הרע" על פי החוק. 18. סעיף 1 לחוק קובע מהי "לשון הרע": "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול- (1) ....; (2) ....; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) ..". 19. עיון בנוסח הבקשה שהגיש הנתבע לבית המשפט מלמד, שהנתבע הציג את התובע כרודף בצע וכמי שאינו ממלא אחר חובת הנאמנות המוטלת על עורך דין כלפי לקוחותיו. במובן זה, יש בנוסח ההודעה כדי להוות לשון הרע, כקבוע בסעיף 1(3) לחוק. 20. זאת ועוד, בקשה המוגשת לבית המשפט, מעצם טיבה מועברת לעיון של מספר גורמים: הצד שכנגד, מזכירות בית המשפט לענייני משפחה, המותב היושב בדין וקלדנית השופטת המקלידה את ההחלטה שניתנה בכתב יד. בכך יש למלא אחר יסוד הפרסום הקבוע בחוק. 21. סיכומו של דבר- אני קובע כי יש בבקשה כדי להוות לשון הרע אודות התובע. 22. הנתבע טען להגנת סעיף 13(5) לחוק, שזו לשונו: "(5) פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור"; 23. סעיף 13(5) לחוק מעניק הגנה מוחלטת על פרסום שבוצע בנסיבות המפורטות בו. הסעיף אינו דורש את יסוד תום הלב או את יסוד אמיתות הדברים. מדובר, איפוא, בהגנה מוחלטת, כפי שנקבע בדנ"א 6077/02 חטר-ישי נ' ארבל, (ט.פ.) (2003): "משחוות-הדעת נערכה על-ידי פרקליטת המדינה במסגרת מילוי תפקידה - ועל כך אין חולק - דין הוא כי תעמוד לה חסינות מוחלטת. משמעות הדבר היא אמנם, שעל-אף ששמו הטוב של אדם עשוי להיפגע מפרסום הנעשה בגדר הליך מעין-שיפוטי, אין הדבר יכול להקים לו עילת תביעה על-פי חוק איסור לשון הרע". 24. על מנת לחסות במסגרת ההגנה המוחלטת של סעיף 13(5) לחוק, אין צורך שהדברים יאמרו בין כתליו של בית המשפט. ההגנה חלה על כל "כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" [ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620, 624 (1974)]. 25. בענייננו, מדובר בבקשה שהגיש הנתבע, בעל הדין, אל בית המשפט, אגב הליכי ההתדיינות בתביעה פעילה. תכלית "ההודעה לבית המשפט", להגיב על בקשות קודמות של התובע בנוגע לשחרור מייצוג ולהודיע לבית המשפט, שהנתבע הגיש כבר את סיכומיו לתיק ואין מניעה מליתן פסק דין בתביעה. משכך, מדובר בפניה בכתב במהלך הרגיל של המשפט. 26. התובע טען, שמשלוח הבקשה אל בית המשפט, בתאריך 12.12.05, כשישה ימים לאחר שבית המשפט שחרר מייצוג את התובע, שוללת את קיומה של ההגנה. אין בידי לקבל טענה זו. 27. בית המשפט העליון קיבל את העמדה הפרשנית המרחיבה את ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) לחוק, מתוך הכרה בתכלית החקיקה שביסוד הסעיף - מניעת תחולתו של חוק איסור לשון הרע על ההליכים שבבית המשפט: "....הדין המצוי - סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע - אינו כולל הגבלה תכנית כלשהי, ולא זו בלבד אלא שכאמור הגבלה שהייתה בחוק בעבר הוסרה ממנו מפורשות. ברי לחלוטין כי המחוקק ביקש לחסום את כניסתו של חוק איסור לשון הרע לאולם המשפט (במובן הרחב), וזאת ככל הנראה מתוך השקפה שסדקים במחסום עלולים להחדיר מורא ללב המשתתפים בדיון המשפטי ולהקשות עליהם למלא את תפקידם....." [רע"א 1104/07 עו"ד חיר נ' עו"ד גיל, (ט.פ.) (2009)] 28. הדברים שנקבעו בפרשת ח'יר יפים גם לענייננו. עמדתו הפרשנית של התובע, על פיה עם שחרורו מייצוג הוסרה ההגנה מכוח סעיף 13(5), אינה עולה עם פיסקתו העקרונית של בית המשפט העליון בפרשת ח'יר. גם נסיבות משלוח ההודעה, כתגובה לבקשת התובע אל בית המשפט וימים ספורים לאחר החלטת בית המשפט אודות השחרור מייצוג, מצדיקה את תחולת ההגנה במקרה דנן. סיכומו של דבר - ההודעה לבית המשפט, חוסה תחת הגנת סעיף 13(5) לחוק ועל כן איננה מעמידה לתובע עילת ברת תביעה. משכך, דין התביעה להידחות. מכתב מחודש פברואר 2006 "האמת יוצאת לאור וסוף גנב לתלייה": 29. לטענת הנתבע, בכתב התביעה שכנגד, במהלך חודש פברואר 2006, שלח התובע לבני המשפחה הקרובים והרחוקים מכתב שכותרתו "האמת יוצאת לאור וסוף גנב לתליה". מכתב זה נשלח אף לחברים של הנתבע, לבת זוגו לעורך דינו דאז [נספח ד' לנ/4]. 30. המכתב מחזיק 9 עמודים מודפסים צפיפות, מחולק לכותרות משנה ומשולבים בו מסמכים סרוקים. במסמך זה, מציג התובע משנה סדורה לגבי אחיו, הנתבע. בתמצית, התובע מציג את הנתבע כאדם הזוי ונכלולי, שחי במעין פנטזיה של עלילות דמיוניות, שאותן הוא רוקח מעת לעת. 31. ביתר פירוט, מייחס התובע לנתבע את המעשים הבאים: א. ניסיון לרמות את התובע ברכישת חומרים לשיפוץ. ב. מסירת שקר בבית המשפט בעניין "ההודעה לבית המשפט". ג. מסירת שקרים קשים בתחומים אישיים אינטימיים אודות גרושתו של הנתבע. ד. אי תשלום שכר טרחה לעורכי דין שייצגו את הנתבע. ה. הזנחת בתו הקטינה של הנתבע בעת טיפול רפואי. ו. קמצן שנוהג לאכול אצל את אחיו ואחיותיו, על מנת לחסוך בהוצאות על מזון. ז. מציג עצמו כידען בתחומי המחשבים והמוסיקה, למרות שהוא חסר כל יידע. ח. מציג עצמו כבר שיח של עורך דין בולט בתחום המשפט, בלא ביסוס. ט. גילה רגשות הנאה בעת פרסום ידיעה על רצח במשפחה. 32. במסמך, מייחס התובע לנתבע תכונות אופי שליליות: גנב, שקרן, רמאי, בדאי, כשלון בכל תחומי החיים: עסקים, השכלה ומשפחה. "שמעון הוא כשלון אחד גדול", כך מסכם התובע את משנתו. 33. אין ספק שהמסמך נופל בגדר הגדרותיו של סעיף 1 לחוק, על שלל האפשרויות הנקובות בו. מדובר בלשון הרע מהסוג הבוטה והחריף ביותר, המתייחסת גם לתחומים האינטימיים ביותר של הנתבע ובני משפחתו. 34. התובע הודה כי הוא שכתב את המסמך [פר' עמ' 37 ש' 21-22]. התובע הודה שהפיץ את המסמך לאחיו ואחיותיו [פר' עמ' 37 ש' 23-31]. משכך, אני קובע כי התובע פרסם דברי לשון הרע אודות הנתבע, במסמך המכונה "האמת יצאה לאור". 35. התובע טען להגנתו, שהמסמך פורסם על מנת ל"טהר את שמו", כנגד דברים שהפיץ עליו הנתבע בקרב בני המשפחה. בסיכומיו מיקד התובע את טענת ההגנה לתחולת ההגנה הקבוע בסעיף 15(10) לחוק [ס' 8 כ"ב לסיכומים]. אליבא התובע, הפרסום נעשה כתגובה לדברים שכתב הנתבע במכתב הנושא כותרת: "תשלומים לבית בבאר שבע", שצורף כנספח ג' לכתב ההגנה לתביעה שכנגד. 36. נספח ג', מכתב שנושא כותרת "תשלומים לבית בבאר שבע (להלן: "מסמך התשלומים"), מתאר מערכת יחסים קשה בין האחים, על רקע סכסוך שפרץ בין השניים. במסמך התשלומים מתאר הנתבע את התובע, כמי שאחז בו דיבוק כנגד הנתבע וכמי שעוסק באופן אובססיבי בהפרת שלוותו של הנתבע בכל הזדמנות שנקרית בדרכו. הנתבע מסכם את מכתבו: "שוקי נמצא אחוז דיבוק, אינו עוזב את שמעון במנוחה ולו לרגע אחד. כל בקשתי הינה ששוקי יעזוב אותי לנפשי." 37. יש לציין שמסמך התשלומים שערך הנתבע (נספח ג' לכתב ההגנה) לא צורף לתצהירים ואף לא הוגש כראיה באמצעות הנתבע. יחד עם זאת, התובע בתצהירו [ס' 67 לת/1], פירט את תוכן המסמך ואת הדברים שייחס לו הנתבע - כמי שאחוז דיבוק רגשות קנאה וכעס כלפיו. גרסה זו לא נסתרה. על כן, גם אם המסמך, נספח ג' להוא הוצג כראיה, עדיין התרשמתי שהנתבע אכן הציג את התובע, בקרב האחים במשפחה, כמי שרדוף דיבוק ורגשות שנאה לנתבע. 38. כאמור, התובע טען שהמסמך שערך ("האמת יוצאת לאור") נערך כתגובה לדברי לשון הרע של הנתבע [ס' 75 לת/1]. בהקשר זה, בכל הנוגע להצגת התובע כאחוז דיבוק, יש בדברים שהציג הנתבע לפני שאר בני המשפחה המורחבת, כדי להוות לשון הרע. 39. סעיף 15(10) לחוק נותן הגנה מקום בו הפרסום נעשה כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן. התובע בתצהירו הסביר, כי ערך את המסמך "האמת יוצאת לאור", על מנת "להראות מי זה שמעון" [ס' 76 לת/1]. ואכן עיון במסמך, מלמד שהתובע עשה אומר בנפשו להלבין את פניו של הנתבע בקרב בני המשפחה. התובע לא הותיר אבן על אבן בחייו האישיים של הנתבע, תוך שהוא מציג אותו ככישלון חרוץ בכל תחום בחייו, כמי שאינו מקיים את חובותיו הבסיסיות לדאגה לילדיו, כמי שטופל אשמות שווא קשות על אשתו, כבּוּר וחסר השכלה, כמי שאינו שומר על הגיינת הגוף, כנוכל, רמאי ונצלן. התובע הציג כל אחד ואחד מן הליקויים אצל הנתבע באמצעות דוגמאות קונקרטיות מחיי היום-יום. 40. יודגש: המסמך נושא הכותרת "האמת יוצאת לאור וסוף גנב לתלייה", הינו מסמך ארוך המשתרע על פני תשעה עמודים וכולל בתוכו שני מסמכים סרוקים. המסמך מודפס וערוך בפסקאות. כל אלה משווים למסמך אופי רציני ביותר. בפרט, כאשר מי שערך אותו הוא גם אח קרוב של הנתבע, גם עורך דינו בהליכים משפטיים וגם אדם בעל השכלה רב תחומית, כדוגמת התובע. 41. על פי הקבוע בסעיף 15(10) לחוק, על מנת להיכלל בהגדרת ההגנה שבסעיף, חייב הפרסום להיעשות למטרה אחת ויחידה: "לגנות או להכחיש" את לשון הרע שפורסה קודם לכן. בהקשר זה, מציג המלומד שנהר את הדיעה, שהגנה הקבועה בסעיף 15(10) לחוק מצומצמת לגינוי או הכחשה של לשון הרע שפורסמה. אין ההגנה מכשירה פרסום נגדי של לשון הרע כנגד המפרסם הראשון [שנהר, דיני לשון הרע, בעמ' 301]. בענייננו, הפרסום בו נקט התובע הינו רחב מאוד, חריף ובוטה. הוא אינו עומד בתנאים שנקבעו בסעיף 15(10) לחוק, באשר לא נעשה "אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן". יודגש, מכתב זה הוא המכתב השני שערך התובע כתגובה לפרסום מצד הנתבע - התובע כבר פרסם מכתב נוסף בכתב יד נושא תאריך 30.12.05 בו התייחס במפורש לטענות הנתבע, כאילו אחז בתובע דיבוק. המכתב דנן, מחודש פברואר 2006, הנו, איפוא, כבר פרסום שני ורחב הרבה יותר מקודמו. גם מכאן עולה, שהמכתב "האמת יוצאת לאור" חורג בזמן ובהיקף מהתנאים שנקבעו בסעיף 15(10) לחוק. 42. זאת ועוד, על הפרסום המגיב מצד התובע למלא אחר התנאים שנקבעו בסעיף 16 לחוק, היינו דרישת תום הלב. וכך קובע סעיף 16 לחוק: "16. (א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב. (ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: (1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו; (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא; (3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15." 43. על תחום הסביר, הקבוע בסעיף 16 לחוק, עמד בית המשפט העליון בע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 307 (1977): "יסוד הסבירות אשר סעיף 16(א) נדרש לו, משמעו כי על הפרסום שלא לחרוג, בנוסחו ובזיקתו לאירועים עליהם הוא מתבסס, מכל קשר הגיוני אפשרי עם הנתונים, כגון כאשר פלוני יכונה בכינויי שודד וגנב בשל כך שאיחר ביום אחד בפרעונו של חוב." 44. המסמך שערך התובע, "האמת יוצאת לאור וסוף גנב לתלייה", רחוק מרחק ניכר מתחום הסביר. הנתבע התמקד במערכת היחסים עם התובע, בעת המגורים המשותפים בדירת ההורים. לעומת זאת, התובע גלש לכל תחומי החיים של הנתבע, החל במערכת היחסים עם אשתו (ברמה האינטימית ביותר), המשך ביחסיו עם בתו וכלה בתכונותיו האישיות של הנתבע. 45. בחינת הפרסום שערך התובע מלמדת, שהוא נערך בשפה משתלחת, תוך תיאור אירועים מחייו של הנתבע בלא גבולות ובחוסר ריסון. משכך, אני קובע שהתובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח שביצע את הפרסום בתום לב. יתירה מכך, השתכנעתי שתכלית הפרסום היתה להלבין את פניו של הנתבע, בקרב בני המשפחה: "להראות מי זה שמעון". משכך, אני קובע כי התובע התכוון לפגוע במידה גדולה יותר מזו שהיתה מתבקשת בנסיבות ההגנה הקבועה בסעיף 15(10) לחוק. על כן, אני קובע שהתובע עשה את הפרסום בחוסר תום לב, כקבוע בסעיף 16(ב)(3) לחוק. 46. בכתב הגנתו לתביעה שכנגד, טען התובע לתחולת ההגנות האחרות בסעיף 15: "הגנה על עניין אישי כשר, חובה חוקית, מוסרית חברתית ופרסום מוגן" (סעיף 3 ז' לכתב ההגנה). טענות אלה נזנחו בסיכומי התובע ועל כן הן נדחות. גם לגופו של עניין, הדברים שנקבעו לעניין חוסר תום הלב בפרסום שערך התובע, יפים גם להגנות האחרות מכוח סעיף 15 לחוק. אשר לטענת הכללית של "פרסום מותר", דינה להידחות שכן מדובר בטענה כללית, בלתי מבוססת ואף בלתי נכונה לגופה. 47. בנסיבות אלה זכאי הנתבע לפיצוי בגין הפרסום שערך התובע. 48. שקלתי את נסיבות הפרסום: סכסוך חריף בין שני אחים, על רקע מחלוקות אישיות שפרצו בינהם. הבאתי בחשבון שהנתבע הוא שערך ראשון פרסום אודות התובע, בו הציג אותו כאחוז דיבוק לאחיו. מן הצד השני, הבאתי בחשבון את המסה האדירה של הדברים המשפילים והרעים שפרסם התובע אודות הנתבע. אין ספק שהמסמך שערך התובע גרם לנזק של ממש לשמו הטוב של הנתבע. בהתחשב בכל אלה, ומכוח סמכותי לפי סעיף 7א(ב) לחוק, אני קובע שעל התובע לפצות את הנתבע בסך 45,000 ₪, ליום מתן פסק הדין. שיחה מיום 6.1.2006 בין התובע לשמעון חיון: 49. לטענת הנתבע, בשיחה שערך התובע עם חבר של הנתבע בשם שמעון חיון, הכפיש התובע את הנתבע תוך שימוש במילים פוגעניות וביטויים קשים. כראייה לתוכן אותה שיחה, הוצג תמליל של השיחה, שהוקלטה על ידי מר חיון. 50. התובע חלק על תוכן התמליל וקבילותו, הגם שלא חלק על כך שניהל שיחה עם מר חיון [פר' עמ' 41 ש' 1]. 51. אין מחלוקת כי בשיחה נכחו שניים בלבד: התובע ומר חיון, שהעיד מצד הנתבע. מר חיון הוא שהקליט את השיחה ומסר את התמליל לחברו, הנתבע [פר' עמ' 63 ש' 25-28]. בנסיבות אלה, התקיים יסוד "הפרסום" הקבוע בחוק. 52. תוכן השיחה, בין התובע לבין מר חיון, הוכח לפניי באמצעות תמלול שהועלה על מדיה דיגטלית. את התמליל ערכה גב' ענת שגב, אשר העידה לפניי שקיבלה מכשיר דיגיטלי והעבירה אותם לקלטות, שעותק מהן נמסר גם לתובע [נ/4, נ/4א]. התרשמתי לטובה מעדותה של גב' שגב, ואני מייחס לה מהימנות ומקצועיות, לעניין האופן בו פענחה ותמללה את השיחה שהוקלטה. 53. זאת ועוד, גם העד מר חיון אישר את תוכן השיחה. על פי הגרסה שמסר בתצהירו [ס' 9-10 לנ/5], התובע אמר דברים קשים וחמורים כנגד הנתבע. דברים אלה מצאו את ביטויים בתמליל שערכה גב' שגב [נספח ה לנ/4], כפי שאישר מר חיון בתצהירו. 54. עיון בתמליל מלמד, שחלקו עוסק במערכת היחסים שבין האחים, כאשר התובע מלין על אחיו. אלא שבמהלך השיחה, חורג התובע מכך ומייחס לנתבע ביצוע עבירות ומעשים חמורים: גניבת חפצים של התובע [עמ' 4 לתמליל ש' 3], ניקוב צמיגי הרכב של אשתו [עמ' 4 לתמליל ש' 3-4] ומתן עדות שקר בבית משפט [עמ' 31 לתמליל ש' 18-21]. בכל אלה יש כדי להוות לשון הרע. 55. בהיעדרה של הגנה כלשהי לעניין פרסום לשון הרע בשיחה עם מר חיון, ולאחר שהבאתי בחשבון שמדובר בפרסום על דרך שיחה שבעל פה, אני רואה לנכון לחייב את התובע בפיצויים בגין דברי לשון הרע בשיחה זו בסך 5,000 ₪, ליום מתן פסק הדין. מכתב מיום 30.12.05 "לא קל לי": 56. לטענת הנתבע, התובע הפיץ מכתב בתאריך 30.12.05, בו הציג את הנתבע כמטורף, אחוז דיבוק, מכשף, משוגע ורמאי. התובע קרא לבני המשפחה, באותו המכתב, להוקיע את הנתבע מהתא המשפחתי [נספח ו' לנ/4]. 57. בחקירתו הנגדית הודה התובע, כי הוא שכתב את המכתב בכתב ידו [פר' עמ' 40 ש' 11-16]. בחקירתו הנגדית, הסביר התובע שהפרסום נעשה כתגובה "לדפים ששמעון חילק במפגש" [עמ' 2 לנספח ו' לנ/4; פר עמ' 40 ש' 15]. הכוונה היא לאחד מפגשים המשפחתיים, בהם חילק הנתבע דפים לאחים ולאחיות, שם הוצג התובע על ידי הנתבע כאחוז טירוף ודיבוק כנגד הנתבע [ס' 67 לת/1]. 58. במסגרת סיכומיו טען התובע לתחולת הגנת סעיף 15(10) לחוק. עיון במכתב שכתב התובע בתאריך 30.12.05, מלמד שלשונו של המכתב מתונה הרבה יותר מהפרסום האחר ("האמת יוצאת לאור"). מרביתו המכרעת של המכתב, אכן מהווה תגובה והכחשה ללשון הרע מצד הנתבע, על פיה יוחסו לתובע מעשי כישוף ודיבוק כנגד הנתבע. במכתב "לא קל לי", מסביר התובע את מניעיו לנקוט הליכים משפטיים כנגד הנתבע. נראה מתוך לשון המכתב, שאכן הדברים נכתבו מדם ליבו של התובע ואין בהם אלא להכחיש ולגנות את דברי הנתבע בגנות התובע. על כן, אני סבור שהפרסום ממלא אחר התנאים הנקובים בסעיף 15(10) לחוק. 59. התובע הסביר במכתב לבני המשפחה, אחיו ואחיותיו, את הנסיבות שהביאו אותו לנקוט בהליכים משפטיים כנגד הנתבע. התובע התייחס באופן ענייני לטענותיו כנגד הנתבע. אני סבור, כי אין בפרסום כדי לחרוג מהסביר, בנסיבות בהן הנתבע ייחס לתובע מעשי כישוף ודיבוק כנגדו. אני קובע, איפוא, שהתובע הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת חזקת תום הלב בפרסום זה. 60. הנתבע לעומת זאת, לא הפריך את חזקת תום הלב. לא שוכנעתי שהתובע חשב כי אין בפרסום אמת או שהתכוון לגרום לנזק במכתב זה. הפרסום אף הופץ בפורום בו הציג הנתבע את התובע מטורף אחוז דיבוק. משכך, אני קובע כי הפרסום בכתב ידו של התובע מתאריך 30.12.05 חוזה תחת הגנת סעיף 15(10) לחוק. פתקאות עם תפילות ולחשים: 61. לגרסת הנתבע, בתקופה בה התגורר ביחד עם התובע בדירת ההורים המנוחים, שלח לו התובע פתקונים עם מיני קללות ותפילות כנגד הנתבע, שיש בהם כדי לשון הרע [נספח ז' לנ/4]. 62. בתצהירו, הודה התובע כי הוא שכתב את הפתקונים והניח אותם ליד נרות דולקים בדירה המשותפת [ס' 57 לת/1]. יחד עם זאת, כך אליבא התובע, אין בפתקונים לשון הרע. לגרסתו של התובע, הוא הניח את הפתקונים, כאשר הנתבע שהה בבית, על מנת לטמון לו מלכודת, כך שאם הנתבע ייקח את הפתקיות יהא בכך הוכחה למעשה גניבה של הנתבע [ס' 63 לת/1]. בחקירתו הנגדית, הדגיש התובע, שהנתבע "גנב" את הפתקונים מהדירה והפיץ לאחים במפגש שהתקיים בתאריך 14.12.05 [פר' עמ' 40 ש' 30]. 63. במחלוקת זו אני מעדיף את גרסת התובע, על פיה הוא הניח את הפתקונים ביחד עם נרות בדירה המשותפת והנתבע הוא שנטל את הפתקונים מהדירה והציג אותם לאחים, על מנת לחזק את גרסתו, בדבר "הדיבוק" שאחז בתובע. גרסה זו עולה גם עם נוסח הפתקונים, המכילים מעין לחשים ודברי קללה. 64. עסקינן, איפוא, בפתקאות שנכתבו לעיני הנתבע. תוכן הפתקאות אינו מלמד כי יועדו למשלוח לצדדים שלישיים. הפתקונים הונחו בד' האמות של התובע, במקום מגוריו המשותף עם הנתבע. הנתבע הוא שנטל את הפתקאות מהדירה המשותפת והפיץ אותם לאחיו ואחיותיו. משכך, לא ניתן לייחס לתובע את "פרסום" הפתקונים. 65. יתירה מכך, הפתקאות כוללים תפילות, קללות ושמות מלאכים. גם מקום בו רשומות קללות (כגון :"צא רמאי" או "צא שטן" או "אני קיללתי את הגנב..."), אין באותן קללות איזכור לשמו של הנתבע. התובע אף טען בתצהירו, כי סיפר לאחיו שהקללות כוונו כנגד גרושתו של התובע [ס' 59 לת/1]. בנסיבות אלה, אין בפתקאות להוות לשון הרע אודות הנתבע. סיכומו של דבר - אין בכתיבת הפתקאות על ידי התובע כדי להוות פרסום לשון הרע. מכתב בעילום שם מחודש יוני 2007 שנשלח לבת הזוג של הנתבע: 66. לגרסת הנתבע, בחודש יוני 2007 שלח התובע מכתב מודפס, בעילום שם, אל ד"ר נני טל, בו נרשמו ביטויים מעליבים, המציגים את הנתבע כרמאי וכמי שמתכנן לגזול את רכושה של בת הזוג [נספח ח' לנ/4]. במכתב קיים אף אזכור להליכים המשפטיים המתנהלים בין שני האחים בבית המשפט. יחד עם זאת, הנתבע מייחס לתובע את כתיבת המכתב על יסוד סברה בלבד [ס' 3.13 לנ/4]. 67. על פי גרסתה של ד"ר טל, המכתב נשלח אל מקום עבודתה בקופת חולים מכבי בסניף "אופקים". המכתב נשלח בעילום שם, אולם ד"ר טל הניחה שהתובע הוא שערך את המכתב ושלח אותו אל מקום עבודתה [נ/7]. 68. התובע לא הודה במשלוח המכתב, הגם שהודה במכתב אחר ששלח לד"ר טל בו דרש ממנה לחזור בה מדברי לשון הרע שפרסמה כנגדו. בהקשר זה אציין כי יחס לפרסומים אחרים נשוא התביעה דנן, לא נהג התובע להתכחש לכתיבתם. 69. בהיעדר כל הוכחה למשלוח המכתב או כתיבתו על ידי התובע, ובהתחשב בכך שעסקינן בסברה של הנתבע ובת זוגו בלבד, שאין בצידה הודאה מצד התובע, אין בידי לייחס לתובע פרסום זה. תגובה שהגיש התובע אל בית המשפט לענייני משפחה בנוגע להודעת הנתבע מיום 12.12.05: 70. לגרסת הנתבע, יש בתגובה שהגיש התובע לבית המשפט לענייני משפחה [נספח ט לנ/4] כדי להוות פרסום לשון הרע. 71. הדברים שנקבעו לעיל בנוגע לבקשת הנתבע אל בית המשפט מיום 12.12.05, חלים גם על פרסום זה, שהינו חלק מההליכים בתמ"ש 30200/03. אני קובע, אפוא, שהפרסום חוסה תחת הגנת סעיף 13(5) לחוק ועל כן הוא אינו מקים עילה בתביעה כנגד התובע. טיוטת כתב תביעה שהפיץ התובע לגבי מסמך שערך הנתבע "תשלומים לבית בבאר שבע": 72. לטענת הנתבע התובע הפיץ טיוטת כתב תביעה הכוללת דברי בלע כנגדו, הגם שאותה טיוטת כתב תביעה לא הוגשה לבסוף לבית המשפט [ס' 4.11 לנ/4; נספח י לנ/4]. 73. התובע הודה שערך את טיוטת כתב התביעה והפיץ אותה לאחיו ביחד עם המכתב "לא קל לי", מתאריך 30.12.05 [פר' עמ' 43 ש' 21-24; ס' 69 לת/1]. 74. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אני סבור כי פרסום טיוטת כתב התביעה חוסה תחת הגנת סעיף 13(5) לחוק, ומהווה "פרסום מותר". 75. ראשית, תוכן הדברים בטיוטת כתב התביעה מצא את ביטויו גם בכתבי הטענות בהליך שלפניי. מהותית, אין בטיוטת כתב התביעה כל חדש, שלא נכלל בכתבי הטענות בתביעה דנן. תוכן הטיוטה דומה מאוד למוצג נ/1, שהינו כתב תביעה בתיק אזרחי 2057/08, בבית משפט השלום בראשון לציון, אשר הועבר אל בית המשפט בבאר שבע, מחמת היעדר סמכות מקומית. שנית, להגנה הקבועה בסעיף 13(5) לחוק נקבעו מבחנים מרחיבים ביחס לתחולת ההגנה מבחינת הזמן והמקום. כך, הוכרה תחולת ההגנה גם על חילופי דברים בעת ביקור מומחה מטעם בית המשפט [ע"פ (ת"א) 546/92 דורון נ' טריינין-גורן, פ"מ תשנ"ד (א) 441, 460 (1993)] וגם על מסירת "סיפור המעשה" לעורך דין לצורך הכנת תצהיר [ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620, 624 (1974)]. 76. הואיל וההגנה הקבועה בסעיף 13(5) לחוק אינה כוללת יסוד של תום לב, הרי שאין בכך שהטיוטה נמסרה לבני המשפחה, כדי לשלול את ההגנה החלה על פרסום טיוטת כתב התביעה. משכך אני קובע כי אין בפרסום הטיוטה כדי להקים עילה ברת תביעה לנתבע. הפגיעה בפרטיות הנתבע: 77. הנתבע טען לפגיעה בפרטיות בגין כל אחד ואחד מהפרסומים לעיל. סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות"), קובע כי בנסיבות בהן מדובר על פרסום מוגן לפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, יהווה הדבר הגנה טובה גם לעניין הפגיעה בפרטיות. לנוכח קביעותיי דלעיל, בנוגע לתגובת התובע לבית המשפט לענייני משפחה ובנוגע להפצת טיוטת כתב התביעה, הרי שלגבי פרסומים אלה, עומדת לתובע ההגנה הנקובה בסעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות, מכוח היותם פרסומים מוגנים. 78. לגבי המכתב שנשלח בעילום לד"ר טל, לא הוכח לפניי שהתובע הוא ששלח אותו וממילא לא ניתן לייחס לתובע פגיעה בפרטיות הנתבע באותו מכתב. כך גם לגבי הפתקאות, שלגביהן קבעתי שהנתבע הוא שנטל אותם מהדירה המשותפת. למעלה מן הצורך אציין, שמדובר בפתקאות עליהן נרשמו מיני לחשים בלא ציון שמו של הנתבע ועל כן אין בפתקאות אלה כל פגיעה בפרטיות הנתבע. 79. אשר למכתב שערך התובע בכתב יד בתאריך 30.12.05 ומתחיל במילים "לא קל לי", הרי שלגבי מכתב זה קבעתי כי הוא פורסם בתום לב וחוסה תחת הגנת סעיף 15(10) לחוק. לאור הוראות סעיף 18(ו) לחוק הגנת הפרטיות ובהסתמך על כך שהפרסום נעשה בתום לב, כקבוע בסעיף 20(א) לחוק הגנת הפרטיות, אני קובע כי אין בפרסום זה כדי להקים עילה ברת תביעה בגין פגיעה בפרטיות הנתבע. 80. לא כך הם פני הדברים לעניין המכתב מחודש פברואר 2006 "האמת יוצאת לאור וסוף גנב לתלייה". מכתב זה מכיל פגיעה בוטה בפרטיות הנתבע. במכתב מתוארים יחסיו האינטימיים של הנתבע עם אשתו דאז. במכתב מתוארים, באופן בלתי מחמיא, יחסיו עם בתו. במכתב פירט התובע תכונות אופי שליליות של הנתבע, הנוגע לצנעת חייו האישיים של הנתבע ולהתנהגותו ברשות היחיד. משכך, אני קובע כי יש במכתב מחודש פברואר 2006 כדי פגיעה של ממש בפרטיות הנתבע. 81. בסיכומיו, בחר התובע שלא להדוף את טענות הנתבע לעניין הפגיעה בפרטיות. יחד עם זאת, ראוי להבהיר כי לא עומדת לתובע הגנה כנגד פגיעה זו. ראשית, כפי שכבר קבעתי בנוגע לתחולת הגנת סעיף 15(10) לחוק איסור לשון הרע, הפרסום חורג מתנאי הסעיף. על כן, אין הוא נכלל במסגרת ההגנה הקבועה בסעיף 18(ו) לחוק הגנת הפרטיות. שנית, הדברים שקבעתי לעניין אי הוכחת תום הלב בפרסום, יפים גם לעניין הפגיעה בפרטיות, כקבוע בסעיף 20(א) ו - 20(ב) לחוק הגנת הפרטיות. שלישית וחמור מכל, בנסיבות הפרסום, עולה שהתובע עשה שימוש במידע אישי ביותר שהגיע אליו מכוח היותו בא כוחו של הנתבע בהליכים שהתנהלו בבית המשפט לענייני משפחה. כך, מפרט התובע במכתב פרטים אינטימיים ביותר על הנתבע ואשתו ועל הנתבע וילדיו. כעולה מהמכתב, המידע האישי הגיע אל התובע על רקע רצון הנתבע שייצג אותו בבית המשפט: "כששמעון סיפר לי את הסיפור בפעם הראשונה, הרגשתי שמישהו שופך עלי דלי של מי קרח ושמכניסים לי אגרוף בפרצוף. שמעון מספר לי שבמשך חודשים אשתו [....] לא נראה לכם שהדבר המתבקש, ההגיוני והסביר הוא ששמעון יפנה לאח שלו - לשוקי - שמשרת במשטרה כתובע, משפטן, קצין בכיר.....כדי שיעזור לו. מדוע לא פנה מוקדם יותר לשוקי? ..." [עמ' 3 למכתב נספח ד לנ/4] 82. הנה כי כן, לא רק שהתובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו לשכנע כי הפגיעה בפרטיות נעשתה בתום לב, אלא שהתובע הפר את כלל 19 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) תשמ"ו-1986, החלים על עורך דין המייצג את לקוחו, בעצם חשיפת מידע שהגיע אליו מכוח היותו מייצג של הנתבע. מכאן, שקמה חזקה כי הפרסום נעשה בחוסר תום לב. בכך, יש אף לשלול מהתובע תחולת ההגנות הנוספות, המצריכות את יסוד תום הלב. 83. סיכומו של דבר - אני קובע שהתובע פגע בפרטיות הנתבע באופן חמור וכבד משקל. פגיעה זו אינה חוסה תחת אחת ההגנות שנקבעו בחוק הגנת הפרטיות. 84. שקלתי את נסיבות הפגיעה בפרטיות הנתבע ואת היקפה הרחב: חיי הפרט של הנתבע, יחסיו עם אשתו, יחסיו עם ילדיו, יחסיו עם אחיו ואחיותיו והצגת חולשותיו הגופניות והמנטאליות על ידי התובע. אף שקלתי את גלישת הפגיעה לתחומים אינטימיים ביותר של הנתבע, אגב הפרה של כללי אתיקה, הפרת יחסי אמון והפרת סודיות מקצועית. הבאתי בחשבון שהתובע ניצל את אמונו של הנתבע ואת מגוריהם המשותפים יחדיו על מנת להעצים את הפגיעה בפרטיות. בנסיבות אלה, אני רואה לנכון לחייב את התובע לפצות את הנתבע, מכוח סמכותי לפי סעיף 29א לחוק הגנת הפרטיות, בסך 45,000 ₪ ליום מתן פסק הדין. 85. הנתבע עתר ליתן צו כנגד התובע, שיאסור עליו לפנות למקום עבודתו של הנתבע בחברת חשמל, במכתבי תלונה. לא הוכח לפניי שהתובע כלל פנה לחברת החשמל בתלונה כנגד הנתבע. יתירה מכך, התובע הכחיש במפורש, בתצהיר תשובה לשאלון כי פנה, במישרין או בעקיפין בעניינו של הנתבע אל חברת החשמל [מוצג נ/2, ס' 1 (ג)]. הכחשתו של התובע מהימנה עליי, שכן לא הובאה לפניי כל ראיה או ראשית ראיה שהתובע פנה אל חברת החשמל בעניינו של הנתבע. על כן, אני רואה לנכון לדחות סעד זה. 86. לא מצאתי ממש ביתרת טענות הצדדים והן נידחות. 87. סוף דבר - התביעה בתיק העיקרי נדחית. התביעה שכנגד מתקבלת בחלקה - אני מחייב את התובע לשלם לנתבע סך 95,000 ₪ ליום מתן פסק הדין. בנוסף אני מחייב את התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט: אגרת בית משפט בתביעה שכנגד, עלות שכ"ט המתמללת על פי קבלה ושכר עדים כפי שפסקתי. בנוסף ישא התובע בשכ"ט ב"כ הנתבע בסך 12,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. לשון הרע / הוצאת דיבה