לשון הרע בתצהיר

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע בתצהיר עדות ראשית: במסגרת כתב ההגנה ביקשה הנתבעת לדחות על הסף את התביעה שהוגשה נגדה ע"י התובע לאור הוראת סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). עפ"י כתב התביעה, התובע היה יועץ שיווק חיצוני של חברת רוקח מעבדות בע"מ (להלן: "חברת רוקח"), המשווקת באמצעות רשת האינטרנט תוספי מזון להרזיה. הנתבעת הינה, עובדת בחברת תפוז שליחויות בע"מ ותפוז השקעות בע"מ. (להלן: "תפוז"). הספקת המוצרים הנמכרים על ידי רוקח ללקוחותיה מבוצעת באמצעות תפוז, כאשר תפוז גובה עבור רוקח כספים במזומן מהלקוחות ואמורה להעביר אותם לידי רוקח בתוך מס' ימים ממועד גבייתם. רוקח הגישה תביעה כנגד תפוז במסגרת ת.א. 163958/09 בבימ"ש השלום בתל-אביב, בטענה שתפוז ומנהליה גנבו מעטפות ובהם כספי לקוחות שהיו אמורים להגיע לחברת רוקח. במסגרת התביעה הטילה רוקח עיקולים על נכסי תפוז, במעמד צד אחד. ביום 5/5/09 הגישה תפוז בקשה לביטול העיקולים שהוטלו ואליה צורף תצהיר של הנתבעת, שבו נטען כי הועברו לתובע כספים בסכום כולל של 80,000 ₪ כאשר משמעות הדברים ברורה ולפיה התובע קיבל לידיו מתפוז כספים השייכים לרוקח, ונטל אותם לכיסו. לטענת התובע מדובר בדברי הבל ובשקר גמור, וטענה זאת מהווה הוצאת לשון הרע כמשמעותה בחוק איסור לשון הרע. התובע העמיד את סכום תביעתו על סך 100,000 ₪ בהתאם להוראות סעיף 7 (ג) לחוק, היינו כפל הסכום הקבוע כפיצויי ללא הוכחת נזק. תמצית טענות הנתבעת: חוק איסור לשון הרע, מציין במפורש בסעיף 13(5) שכותרתו "פרסומים מותרים": "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי- פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור". דבריה של הנתבעת במהלך הדיון הינם, חלק מההליך המשפטי, והדברים נאמרו "תוך כדי דיון". פסיקה ענפה של בתי המשפט המחוזיים בארץ קבעה כי מדובר בהליכים מוגנים, על כל נגזרותיהם, לרבות מכתבי ההתראה של עו"ד, הליכי הגישור או הבוררות, ובוודאי הדיונים בבית המשפט וכ"ו. הנתבעת הפנתה לפסה"ד המנחה שניתן ע"י ביהמ"ש ברע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עודד גיל, . תמצית טענות התובע: הבקשה כולה נסמכת על פסה"ד רע"א 1104/07 עו"ד חיר נ' עו"ד גיל, . התובע סבור כי יש לאבחן את פסה"ד מהמקרה דנן. ראשית, פסה"ד עוסק בצדדים אשר שניהם פרקליטים, עובדה אשר בית המשפט נתן לה משמעות נכבדת בפסיקתו, לאור החובה המוגברת החלה על עו"ד לנהוג בכבוד האחד כלפי חברהו וכלפי בית המשפט. הן התובע והן הנתבעת הינם צדדים שלישיים ואינם בעלי דין בתיק העיקרי, והמשיב כלל אינו יכול להתגונן או להגיב לדברי השקר נשוא ענייניו, הנתבעת במהלך מסירת עדות בדרך של תצהיר, הוציאה לשון הרע כנגד התובע ביודעין ובהכנה מוקדמת, התובע לא נתבקש להגיש תצהיר ולא נחקר, וכך לא הייתה לו האפשרות להתעמת עם דברי הנתבעת. עצם העובדה שהנתבעת, מסרה את הדברים נשוא התביעה, בין כותלי בית המשפט ובמסגרת עדות, אין ולא יכול להיות בה די בכדי להעניק לה הגנה מלאה ושלמה, לו כך היה ולו זו הייתה כוונת בית המשפט וודאי היה נותן ליבו לתוצאות הרות האסון אשר עלולות להתרחש. כך, כל אדם אשר חפץ לפרסם דברי הבל, שקר והכפשות כלפי חברו, יוכל לפרטם לצורך העניין במסגרת תביעת סרק אותה יגיש לבית המשפט, ולאחר שזו תדחה יוכל לפרסם את תוכנה ברשת האינטרנט, תוך שהוא מתהדר בנוצות פסה"ד, ואילו קורבן לשון הרע ייצא וידיו על ראשו, בלא כל דרך להיפרע את נזקיו או לגרום לאותו פלוני לחדול מהוצאת לשון הרע כנגדו. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין הבקשה להתקבל ולפיכך יש לדחות את התביעה על הסף מהנימוקים כדלקמן: עפ"י תקנות 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, רשאי ביהמ"ש לדחות תובענה על הסף או למחוק תובענה על הסף, אך הוא אינו חייב לעשות כן. כבר נקבע בפסיקה, כי תקנה 101 מיועדת "לאפשר לנתבע לעשות קפנדריה, כאשר מפני טענת חוק או אפילו טענה עובדתית קצרה ניתן לסיים את המשפט, בלא אשר ידון בית המשפט בכל השאלות השנויות במחלוקת". וראה לעניין זה: ע"א 316/56 קרמש נ' דבי פ"ד יא' 1336, 1341 וכן ע"א 7261/97 שרבני ואח' נ' חב' האחים שבירו בע"מ ואח' פד"י נד (4) 464, 478. סילוקה על הסף של תובענה הוא צעד דראסטי. יש להשתמש בו רק כאשר כלו כל הקיצין וברור שהתובע לא; יוכל לקבל את הסעד שביקש, אפילו הוכיח את כל העובדות הכלולות בכתב התביעה (ראה לענין זה: ע"א 109/84 ורבר ואח' נ' אורדן תעשיות בע"מ ואח', פ"ד מ"א (1) 577; ע"א 642/89 עזבון המנוח מאיר שניידר ז"ל נ' עיריית חיפה פ"ד מו (1) 470; ע"א 50/89 פרופ' רות ליטן נ' פרופ' חיים אילתה ואח', פ"ד מה (4) 18; ע"א 450/78 מדינת ישראל נ' זאב יוליס, פ"ד כד (2) 522; ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב -יפו, פ"ד מ(2) 668). סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע קובע כי: "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי... פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור". נהוג לקרוא להיתרים המנויים בסעיף 13 "הגנות מוחלטות" ואין נפקא מינה אם הפרסום נעשה בזדון או ממניעים לא כשרים (ראה:ע"א 6356/99 דרור חוטר ישי נ' עדנה ארבל, פ"ד נו (5), 254). יפים לעניין זה הדברים שנכתבו בספרו של א' שנהר, דיני לשון הרע נבו הוצאה לאור בע"מ, תשנ"ז - 1997 בעמוד 191: "אדם המפרסם לשון הרע בנסיבות סעיף 13 ייהנה מהגנה גם אם הפרסום יהיה כוזב וגם אם פעל בזדון, מסיבה זו זכו ההיתרים שבסעיף 13 להיקרא "ההגנות המוחלטות". המחלוקת בפסיקה בעניין היקפה של החסינות המוענקת לפרסומי לשון הרע תוך כדי דיון שיפוטי, לפי סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע הוכרעה לאחרונה במסגרת רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל (, ניתן ביום 19.8.09). ביהמ"ש העליון קבע ברוב דעות, מפי המשנה לנשיאה א' ריבלין, בהסכמת הש' דנציגר, כנגד דעתו החולקת של כב' הש' א' רובינשטיין כי החיסיון המוענק לפרסומי לשון הרע תוך כדי דיון שיפוטי לפי סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע הוא חיסיון מוחלט ואין לקרוא לסעיף 13 (5) לחוק סייג הנוגע לתוכן הפרסום, שעניינו בשאלה האם ההתבטאות הדיבתית קשורה לדיון המשפטי ומשרתת אותו או שמא יסודה ברשעות ובזדון. כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין קבע כי: "התפיסה שהביעו כמה משופטי בית המשפט המחוזי היא שיש לקרוא לסעיף 13(5) לחוק סייג הנוגע לתוכן הפרסום. סייג זה מתמקד בשאלה האם ההתבטאות הדיבתית קשורה לדיון המשפטי ומשרתת אותו או שמא יסודה ברשעות ובזדון. יובהר מיד כי דרישה שלפיה הפרסום ייעשה "לצורך הדיון ובקשר איתו" נכללה במקור בחוק, אך נשמטה ממנו על-פי הוראת סעיף 7 לחוק לשון הרע (תיקון), התשכ"ז-1967. מכאן ניתן לכאורה ללמוד שהמחוקק במפורש ביקש למנוע בירור תוכני באשר לקשר שבין התבטאות שנאמרה תוך כדי דיון משפטי לבין נושא הדיון... הטיעונים העקרוניים בדבר הצורך בהצבת סייג תוכני מסוים - גם אם מצומצם ביותר - לחסינות הקבועה בסעיף 13(5) לחוק, הם טיעונים במישור של דין רצוי... מכל מקום, הדין המצוי - סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע - אינו כולל הגבלה תכנית כלשהי, ולא זו בלבד אלא שכאמור הגבלה שהייתה בחוק בעבר הוסרה ממנו מפורשות. משזו כוונתו הברורה של החוק אין לקבוע חריג או סייג להגנה המוחלטת שבסעיף 13 (5) - הגנה שאינה שוללת, כאמור, קיומו של הליך מתאים אחר...". כב' הש' דנציגר הוסיף, בין היתר, כי: "לשון החוק ברורה וחד משמעית והיא מציבה תנאי אחד ויחיד לקיומה של החסינות הנ"ל - אמירת הדברים "תוך כדי דיון"... כחברי, המשנה לנשיאה, אף אני סבור כי החסינות המוענקת לגורמים הנזכרים בסעיף 13 (5) לחוק - עליהם נמנים באי כוח הצדדים להליך השיפוטי - היא חסינות מוחלטת ומטרתה למנוע מצב שבו אותם גורמים יחששו להתבטא באופן חופשי וירסנו את עצמם יתר על המידה בשל איום של תביעת לשון הרע. סיוגה של החסינות דנן על ידי הוספת תנאים ודרישות שונים (לרבות: אמיתות הפרסום, העדר זדון ורלבנטיות) יכול שיעשה בדרך של תיקון החוק על ידי המחוקק. ואולם, כל עוד לא בחר המחוקק לפעול בדרך זו ואף מצא לנכון להשמיט בשנת 1967 מלשון הסעיף את תנאי הרלבנטיות ("לצורך הדיון ובקשר אתו"), אל לנו להתעלם מכוונתו הברורה והמפורשת של המחוקק, ולקבוע סייגים או חריגים כלשהם להגנה המוחלטת שבסעיף 13(5) לחוק". ביום 10/11/09 נדחתה ע"י כב' הנשיאה דורית ביניש במסגרת דנ"א 7025/09, עתירה לדיון נוסף בפסק הדין שניתן ברע"א 1104/07. והלכת ביהמ"ש העליון ולפיה הגנת סע' 13(5) היא מוחלטת; היא ההלכה המחייבת לכל הדעות. וכפי שציינה כב' הנשיאה בייניש בס' 4 להחלטתה: "ובמקרה שלפנינו איני סבורה כי מתקיימות אותן נסיבות מיוחדות המצדיקות עריכת הליך זה. זאת, במיוחד נוכח לשונו המפורשת של החוק, כפי שבאה לידי ביטוי בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, והשאלה האם יש לשנות מהיקפה הרחב של הוראת חוק זו היא עניין למחוקק לדון בו. עוד יצוין, כי דעת הרוב בפסק הדין נשוא העתירה עמדה על דרכי פעולה חלופיות לנקיטה בהליכים אזרחיים ו/או פליליים לפי חוק איסור לשון הרע לשם מניעת התדרדרות תרבות הדיון בבתי המשפט; ובהקשר זה יש לזכור כי המחסום מפני תביעה והליך משפטי כאמור הינו על-פי חוק איסור לשון הרע ועל-פי הוראות חוק זה בלבד. אך אין בכך כדי למנוע תגובה ראויה בגין שימוש לרעה בהליכים המתנהלים בבית המשפט, ולשם כך קיימים כלים אחרים. מן הראוי שהגורמים הרלוונטיים (ובהם לשכת עורכי הדין ובתי המשפט) יפעלו בשיתוף פעולה ובכל התוקף לקידום התכלית של שמירה על רמת הדיון ותרבות הדיון ועל שמו הטוב של אדם, אף בהתקיים המחסום מפני תביעת לשון הרע". בענייננו, הפרסום נעשה "תוך כדי דיון", ובמסגרת תצהיר עדות הנתבעת שצורף לבקשת תפוז שהוגשה לבית המשפט. הסעיף מעניק הגנה גם לעד ולא רק לבעל דין, ולפיכך חוסה מקרה זה תחת ההגנות המנויות בסעיף סעיף 13 (5) לחוק המונה בין יתר ההגנות גם דברים שנאמרו במהלך עדות תוך כדי דיון. בחינת הגנת סעיף 13 הינה בעיקרה זהות אומר הדברים ולא בדיקת תוכן דבריו או נסיבות אמירתם. על הגורמים המנויים בסעיף 13 (5) לחוק, נמנית גם המבקשת, היות ופרסום הדברים שנאמרו על ידה נעשה במסגרת עדות ו"תוך כדי דיון", ולפיכך אין מקום לפרשנות התובע לפיה, קיימת אבחנה בין בעלי דין לצדדים שלישיים או בין צדדים שהינם עו"ד, לבין צדדים שאינם עו"ד, שכן החוק מונה בין שאר הגורמים הזוכים להגנה גם עד, שאינו בעל דין ואינו בהכרח עו"ד. לאור האמור, המסקנה המתבקשת היא כי דברי הנתבעת נשוא התביעה, נחשבים ל"פרסום מותר" לפי סעיף 13 (5) לחוק וזוכים להגנה מוחלטת כאמור, ולפיכך גם אם יוכיח התובע את כל העובדות הכלולות בכתב התביעה, הוא לא יוכל לקבל את הסעד שביקש בתביעה דנן, ואין מנוס מלדחות את התביעה. לסיכום: לאור האמור לעיל, דין התביעה להידחות. התובע יישא בהוצאות הנתבעת ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ. מסמכיםלשון הרע / הוצאת דיבה