לשון הרע נגד העירייה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פרסום לשון הרע נגד העירייה:

לפני תביעה מכח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק").
רקע כללי -


התובעת מס' 1 הינה עירית עכו (להלן: "העיריה"). התובע מס' 2 הינו מר שמעון לנקרי אשר מכהן כראש העיר (להלן: "התובע") וכיהן כאמור במועד האירועים נשוא התובענה.
הנתבע, מר שמואל כהן (להלן: "הנתבע") היה בכל הזמנים הרלבנטיים ועודנו חבר מועצת העיר.
התובענה מתייחסת לארבעה פרסומים שונים אשר עוסקים במבנה השייך לעיריה (להלן: "המבנה"), אשר שימש כמדרשת עכו – "המדרשה התורנית הגבוהה לבנות" (להלן: "המדרשה").
אין חולק כי העיריה פינתה את המדרשה מהמבנה בחודש אפריל שנת 2009, ופינוי זה היה נושא למחלוקת סוערת בין הנתבע לבין התובע.
בתמצית אומר כי עמדת העיריה הינה שהמבנה הועמד לשימוש המדרשה, ללא תשלום, בשנת 2005, כנגד הבטחה לפנותו מיד עם דרישה. ממשיכה העיריה ומסבירה כי בשנת 2007 הוחלט להקים במבנה מועדון לנוער בסיכון, במימון קרן רש"י וקרן הידידות (אשר מממנות הקמת מועדונים שונים בעיר עכו). בהתאם, מנהלי המדרשה נתבקשו לפנות את המבנה, אך הדרישה לא נענתה. לאחר מספר מאמצים, לרבות הוצאת צו פינוי מכח החוק לסילוק פולשים, פונתה המדרשה על ידי פקחי העיריה וקבלנים מטעמה.
לטענת הנתבע, שפעל יחד עם מנהל המדרשה, הפינוי היה שלא כדין, תוך הסבת נזק רב לרכוש ולתכולה. טענה נוספת היא שמטרת הקמת מועדון הנוער הינה מתן אפשרות לפעילות מיסיונרית מטעמה של קרן הידידות.

הפירסומים נשוא התובענה -


על רקע האמור לעיל, הנתבע היה שותף לארבעה פרסומים כדלקמן:
הפרסום הראשון, מאפריל 2008, היה למעשה מודעה חתומה על ידי הנתבע, הכוללת הזמנה להקרנה של סרט, וזו לשונה (בהתאם לשורות המקוריות וההדגשות המקוריות):

"הקרנת בכורה מזעזעת
בואו ותראו במו עיניכם כיצד
נוצרים מסיונרים
הצליחו באמצעות
פועלי ערבים
ובהוראת העיריה
לנתץ קירות כיורים אסלות שייש
וכל מה שבין כותלי המדרשה התורנית הגבוהה לבנות,
כדי שלא ניתן יהיה לקיים
את צו השופט
המחייב את העיריה
להחזיר את כל תכולת המדרשה בחזרה פנימה.
החמור מכל, נעקרו מזוזות ובמקומם נחרט צלב, לא עלינו.
הקרנה מלווה הסברים מרבנים מזועזעים ביום רביעי .......
מולי כהן – המזועזע באופן אישי מהמראה"



הפרסום השני, כמה ימים לאחר מכן, היה אף הוא במסגרת מודעה שפרסם הנתבע ועליה חתם. מודעה זו כנראה התייחסה לפרסום זה או אחר מטעם העיריה ובה טען הנתבע שהוא "מזועזע מסילופים מכוונים ואי אמיתות המופצים מטעם העיריה כנגד נציגי המדרשה ... בעקבות פינוי והרס המדרשה 4 ימים לפני ליל הסדר בהוראת עירית עכו". במודעה מצוין עוד כי "מי שרוצה לשמוע את האמת ורק את האמת" מוזמן ליצור קשר עם הנתבע ולקבל פרטים נוספים.
הפרסום השלישי, ימים ספורים לאחר מכן, הינו מכתב בן שני עמודים שכתב הנתבע. המכתב ארוך ולא אצטט את כולו. עיקרו הוא תיאור ארוך של כל המחלוקת לגבי פינוי המדרשה, ובין היתר נאמר בו שראש העיר - התובע, הוציא למדרשה צו פינוי וכי "עוד לפני כן עשה ניסיונות לנתק מים וחשמל כשבנות המדרשה היו עוד בתוכה". הנתבע חוזר שוב על עמדתו לגבי אופן הפינוי ומוסיף כי "פינו בברוטאליות תשמישי קדושה וספרי תורה" והוא מציין כי "גילחו את המקום כדי שלא ניתן יהיה להשיב את הדבר לקדמותו". בהמשך הכתבה מציין הנתבע כי בכוונת העיריה להקים במקום מועדון נוער שייבנה על ידי קרן רש"י ותוכן הפעילות שתתקיים בו יקבע על ידי גוף המכונה "קרן הידידות". ממשיך הנתבע ומסביר שלשיטתו הפעילות מטעם "קרן הידידות" נועדה "להסיט את הנוער שלנו ב"דרכי נועם" לנצרות". הנתבע מוסיף כי בשם תושבי עכו היהודים, הוא קורא שלא לתת יד לפעולותיו של ראש העיר, אשר יודע מה מטרת "קרן הידידות" אך מעלים עין כדי שיוכל להתפאר בכך שהוא מקים מועדון לנוער, ומסיים בכך שיש לברך על כך שהפרשה התגלתה כבר עתה, שאחרת "רק בעוד 3-5 שנים היינו מגלים את האסון לאחר שחלק מילדינו כבר התנצרו".
הפרסום הרביעי פורסם ביום 24/4/08 באתר האינטרנט במסגרת כתבה בה צוטט הנתבע כמי שמוסר לכתב שבהוראת העיריה פונתה המדרשה לפני ליל הסדר, למרות שהיה ידוע שייערך במקום ליל סדר ציבורי ולדבריו: "העיריה נתנה הוראה לפנות, בניגוד לצו שהוציא השופט נאסר ג'מיל מבית המשפט השלום בעכו. ראיתי שלאחר מתן הצו, ניתצו עובדי העיריה את כל הציוד במדרשה וזרקו 400 ספרי קודש למקלט". עוד נטען בכתבה שהנתבע מסביר שהמניע מאחורי הפעולות של העיריה הינו מניע כלכלי, כיוון ששתי כתות נוצריות תורמות כסף רב לעיריה והופכות אותה לכלי שרת בידיהם, כאשר למעשה, המדובר בכת עדי יהוה.

עמדות הצדדים לגבי הפרסומים -


ניתן לשער על נקלה מהן עמדות הצדדים בתיק זה.
התובעים טוענים כי שלושת הפרסומים הראשונים, המודעות, הופצו ברחבי העיר עכו לרבות בבתי כנסת וכי הפרסום הרביעי הגיע לקהל רחב באינטרנט. לשיטתם הפרסומים מהווים לשון הרע, הואיל והדברים שמפורטים בהם אינם נכונים ויש בהם כדי להשפיל, לבזות ולגרום נזק, הן לעיריה והן לתובע. התובעים עותרים לפיצוי בסך 400,000 ₪, בהתייחס לפיצוי בסך 100,000 ₪, לגבי כל אחד מארבעת הפרסומים, שהינו הפיצוי המקסימלי בהתאם לסעיף 7א לחוק.
הנתבע מודה כי היה שותף לניסוח הפרסומים הראשון עד השלישי, אך טוען כי הם לא הופצו ברחבי העיר ו/או בבתי הכנסת. לגבי הפרסום הרביעי - טוען הנתבע כי הוא לא היה שותף לו. בנוסף, טוען הנתבע לתחולת הגנת האמת בפרסום, או הגנת תום הלב בהתאם לסעיפים 15(2), 15(3) ו-15(4) לחוק, באשר הוא האמין בנכונות המידע ומצא שחובתו היתה לפרסם.

מסכת הראיות -


עדי התביעה היו העד מר אלון אהרון, מנהל אגף בטחון ופיקוח בעכו, אשר היה ממונה על הפינוי (לגבי תצהירו ת/1) והתובע (לגבי תצהירו ת/2).
מטעם ההגנה העידו מר אושרי כהן, בנו של הנתבע, אשר צילם את "זירת האירוע" מטעם הנתבע (לגבי תצהירו נ/1), מר אורי מזרחי, מנהל המדרשה (לגבי תצהירו נ/2) והנתבע (לגבי תצהירו נ/3).

דיון והכרעה –


לאחר בחינת הראיות ושקילת טענות באי כוחם של הצדדים בסיכומיהם, מסקנתי היא כי דין התביעה להתקבל וזאת מחמת הנימוקים שאפרט להלן.
אקדים ואומר כי אין בכוונתי להידרש לכל פרטי הסכסוך המורכב והארוך בין האישים הנכבדים ולא אסקור את כל הפרטים המופיעים בפרסומים (אשר כוללים נתונים נוספים מעבר לאלו שהובאו לעיל). רק לדוגמא, לא אדרש לבחינת הטענות ההדדיות לגבי ההבטחה שניתנה – או שלא ניתנה – לגבי הזכות להפעיל את המדרשה במבנה, לגבי תקופת הזמן לגביה היתה ההבטחה (או שלא), לגבי המגעים והפגישות שהיו בין אנשים שונים לגבי הדרישה לפינוי וכו'.
אתייחס להלן רק למספר אמירות שחוזרות על עצמן בפרסומים ואדון בהן בלבד - אך תחילה יש לברר אם הפרסומים "פורסמו", לאור הכחשתו של הנתבע את הפצתם.
בהקשר זה למעשה אין צורך להעמיק חקור בתשתית הראייתית היות והתשובה מצויה בתצהיר התשובות לשאלון שהופנה אל הנתבע מאת התובעים (נספח ו' לתצהיר ת/2). הנתבע נשאל לגבי הפרסום הראשון ומשיב שהוא הדפיס את המודעה במדפסת האישית שלו, כי מסר אותה לידי נציגי המדרשה, כי מודעה אחת פורסמה בבה"ח רמב"ם וכי מטרת הפרסום היתה "ליידע את הציבור במטרה לשקם מחדש את המדרשה ..." (תשובות 1.1-1.8). לגבי הפרסום השני, עונה הנתבע כי הוא מסר אותו לפרסום לעיתון בשם "ידיעות עכו" (תשובה 2.1). באשר למכתב, הפרסום השלישי, מסביר הנתבע שהוא פורסם בבתי כנסת (תשובות 3.6-3.7). באשר לכתבה באינטרנט, הפרסום הרביעי, נשאל הנתבע אם הציטוטים שהובאו מפיו בכתבה מדוייקים, והוא עונה בחיוב (תשובה 4.2) ולגבי היקף החשיפה של כתבה באתר אינטרנט - אין צורך להוסיף.
משמע, שהוכח כדבעי שכל הארבעה "פורסמו", ועתה אעבור לדון בשלושה נושאים מתוך הפרסומים בהם בחרתי להתמקד. אומר כבר עתה כי מסקנתי לגבי שלושתם היא שיש בפרסומם כדי להוות לשון הרע וכי לא הוכחה אמיתותם.
ראשית, אתייחס לכך שנטען שפעולת העיריה ופעולתו של התובע היו בניגוד לדין, תוך הפרת צו שיפוטי ובמטרה לסכל את הוראות הצו. טענות חמורות אלו לא הוכחו.
לא הוכח שהפעולות היו בניגוד לדין, היות והוכח שהמדובר במבנה שבבעלות העיריה וכי ניתן לגביו צו לסילוק פולשים, ביום 4/3/2008.
לא הוכח שהפינוי בוצע תוך הפרת צו שיפוטי, הואיל והצו של כב' השופט ג'מיל נאסר (להלן: "הצו") ניתן, לבקשתו של מנהל המדרשה, רק בצהרי יום הפינוי, אחרי שהפינוי כבר בוצע. אהרון הצהיר והעיד כי הפינוי החל ביום 15/4/2008 בשעה 06:00 והסתיים תוך ארבע או חמש שעות, משמע – עד שעה 10:00 או 11:00 לערך. מזרחי הצהיר והעיד כי הוא הגיע למדרשה רק בשעה 10:00 ונדהם לגלות "כי כל המדרשה מפונה" (סעיף 4 לתצהירו). ממשיך ומסביר מזרחי כי לאור מה שראו עיניו – הוא פנה מיידית לבהמ"ש השלום בעכו, הגיש את הבקשה לקבלת צו המניעה הזמני וקיבל את הצו. משמע, שהצו הוצא לאחר שהפינוי כבר הסתיים ולכן הפינוי לא בוצע "תוך הפרת צו שיפוטי".
בדומה – לא הוכח שהפינוי בוצע במטרה לסכל את האפשרות למלא אחר הוראות הצו. תחילה, לא למותר לציין כי לעיוני לא הוגש כל התיק שהתנהל בפני כב' השופט נאסר, אלא רק העתק של הצו. בהחלטה נכתב כי ניתן צו מניעה זמני "כמבוקש", במעמד צד אחד וכי על המשיבה (העיריה), להגיש תגובה לבקשה תוך 10 ימים. לא אדע מה היה סופו של ההליך, אך בכל אופן, הבקשה למתן צו המניעה לא הוגשה כראיה – ולכן, לא ברור מה בדיוק משמעות הצו "המבוקש". מכאן, שלא הוכח שהצו גם כולל הוראה בדבר השבת המצב לקדמותו, ולכן לא ניתן בכלל לנסות ולהוכיח שהתובע או העיריה פעלו במטרה לסכל את הצו. מעבר לכך, לא הוכח שנעשו מעשים במטרה לסכל את הצו (אף אם הוא הורה על השבת המצב לקדמותו) היות וכבר ציינתי שהפינוי בוצע לפני שהצו ניתן (ויש רק לתהות מדוע מזרחי בתצהירו לא מציין בדיוק באיזו שעה ניתן הצו ובאיזו שעה הוא הגיע למדרשה ומסר אותו שם לידי גורם מוסמך זה או אחר מטעם העיריה).
ולסיום – אף לא הוכח שהעיריה או התובע פעלו לניתוק אספקת המים או החשמל לפני מתן הצו.
לכן, למעשה כל הטענות בהקשר זה לא הוכחו (וניתן אף לומר שהוכח ההיפך).
ניתן לתהות אם באמת היה צורך להגיע למצב בו מתבצע פינוי חד צדדי ואולי ניתן היה לעשות מאמץ נוסף להגיע להסכמה בדבר פינוי מוסכם ומכובד, חלף כניסתם של הקבלנים מטעם העיריה בשעה 06:00 בבוקר והוצאת כל הציוד החוצה. יש לזכור כי מדובר בעיריה מצד אחד ובגוף ציבורי (או מעין ציבורי) מצד שני, גוף שהחזיק בנכס בהסכמה תקופה ממושכת, ואולי צריך היה למצוא דרך אחרת, לרבות פתיחת הליך משפטי לגבי הצורך בפינוי, שיתנהל במעמד שני הצדדים.
יחד עם זאת, לא זו השאלה שעומדת על הפרק.
השאלה היא אם הוכח שפעולת העיריה והתובע היתה בלתי חוקית – והתשובה החד משמעית היא שטענה שכזו לא הוכחה. כמובן שבמצב דברים זה, האמירות בהקשר זה מהוות לשון הרע ונדמה שהדברים ברורים מאליהם, ואין צורך להרחיב ולהסביר מדוע יש לראות כהוצאת דיבה העלאת טענות כלפי ראש עיריה מכהן, לפיהן הוא מבצע פינוי ללא צו, פועל בניגוד לצו ופועל במטרה לסכל תכליתו של צו.
שנית, מצאתי לנכון להתייחס גם לטענה לפיה המדרשה פונתה בברוטאליות ואכזריות, תוך ניתוץ ציוד ותשמישי קדושה, תוך השלכת ספרי קודש וביזויים וכיו"ב תיאורים. שמעתי את עדויותיהם של הגורמים שהיו מעורבים בפינוי, את עדותם של מי שחזו בפינוי, עיינתי בתמונות שצולמו באותו אירוע ואני יכולה לומר שגם טענה זו לא הוכחה. אמנם ציוד רב הוצא אל מחוץ לשטח המדרשה וניתן לראות ערימות של רהיטים שונים, כמו גם פגיעות מסוימות במבנה עצמו (כגון שיש שבור), אך מכאן ועד פגיעה בתשמישי קדושה ובספרי קודש, המרחק עוד רב.
אינני בטוחה שהשיש שנראה שבור נשבר במהלך הפינוי, אך לא זו הבעיה ולא כאן טמונה עיקרה של הוצאת הדיבה. ברי כי "הגרעין הקשה" של הטענה – בוודאי מנקודת ראותו של הנתבע – היה החלק שמתייחס לפגיעה בספרים ותשמישים, וכאן - לא רק שלא הוצגה כל תמונה לגבי פגיעה בספרי קודש אלא שבתמונות שסומנו על ידי בית המשפט באותיות א' ו-ד', מתוך התמונות שצילם בנו של הנתבע, ניתן לראות כי שתי ערימות של ספרי תורה וספרות מונחים דווקא על גבי שולחן ועל גבי משטח מוגבה ליד קלסרים, והם בוודאי שאינם מושלכים על הרצפה. אני מוצאת שגם כאן עסקינן בהוצאת דיבה, היות וייחוס פגיעה, ועוד מכוונת, לספרים בכלל – וספרי תורה בפרט – עשויה לבזות ולפגוע.
הנושא השלישי בו אדון הינו הטענה לפיה מטרת הפינוי היתה לאפשר הקמה של מועדון נוער שישמש כחלק מפעילותה של אגודה מיסיונרית שפועלת במטרה להביא להתנצרותם של בני הנוער היהודים, או שפועלת בהתאם לעקרונותיה של כת עדי יהוה. אין מחלוקת כי מועדון הנוער הרלבנטי יבנה (או שכבר נבנה) בסיוע קרן רש"י וקרן הידידות, אך הנתבע לא סיפק ולו ראיה אחת ראויה לגבי פועלן של קרן רש"י ו/או קרן הידידות, ובוודאי שלא שוכנעתי שקרן הידידות פועלת במטרה להביא להתנצרות של בני נוער יהודיים. הנתבע בחקירתו נשאל באשר לתשתית שבבסיס עמדתו זו אך הוא לא השיב תשובות שמניחות את הדעת. נכון הוא שהנתבע הסתמך, מנקודת ראותו, על מכתבים ו"חוות דעת" שהוא קיבל מאישי דת ורבנים שונים, אשר צורפו לתצהירו, אך עם כל הכבוד לאותם אישי דת, ההתרשמות שלהם לגבי פעילות קרן הידידות איננה מהווה אסמכתא כנדרש. אינני מתכוונת לקבוע חד משמעית במסגרת פסק דין זה, מי היא בדיוק "קרן הידידות", מהן בדיוק מטרותיה, מהי מסגרת פעילותה ונדמה לי שלהידרש לנושא זה לעומק יהא בלתי אחראי, בשל שלא הוצגו די נתונים במסגרת הדיון. כמובן שגם לא אתייחס לאותו גוף המכונה "כת עדי יהוה", ואף לגביו לא אדע מהו בדיוק וכיצד הוא פועל. החשוב הוא שלא יעלה על הדעת לייחס לעיריה ולראש העיר זיקה לאותם גופים אשר אמורים לפעול להמרת הדת בקרב בני נוער – ללא תשתית ראייתית מוצקה במיוחד. ייחוס הדברים חמור בשני מובנים לפחות. ראשית, יש באמור כדי לרמז על כפיה, והדברים חמורים במיוחד שעה שעסקינן, לכאורה, בבני נוער. שנית, יש בכך כדי לרמז על מעורבות של העיריה בענייני דת – ואין צורך להרחיב.
לכן, הנטל על שכם הנתבע הינו כבד במיוחד, והוא לא הרימו. אפנה כאן לע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, תקדין (2008), בפסקה 23 לאמור :

"מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת טענת אמת הפרסום, עומדת ביחס מתאים לרצינותו וחריפותו של תוכן הפרסום (ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ נ' מזרחי, פד"י מא(2) 169 (1987) בעמ' 186-187)."
וראו אף את ע"א (מחוזי ירושלים) 1003/96 בן חורין נ' לוי, תקדין (1998), באשר ליחס שבין הנטל לבין חומרת הדברים שפורסמו.


מכאן שלגבי שלושת הנושאים המוזכרים מעלה – הוכחה הטענה לפיה המדובר בלשון הרע ולא הוכחה טענת "אמת דיברתי". שלושת הנושאים מופיעים בפרסומים הראשון, השלישי והרביעי, ולגביהם בוצעה העוולה האזרחית. עתה יש לדון בשאלה אם קמה לגבי מי משלושת הפרסומים ההגנה שבסעיף 15(2) עד 15(4), ולדעתי התשובה לשאלה זו בשלילה.

הגנות תום הלב -


הלכה היא כי –

"קיימים מצבים בהם מוטלת על אדם חובה לעשות פרסום מסוים ...
האינטרס הציבורי מחייב שהפרסום יהיה מוגן גם אם לא היה אמת, ובלבד שנעשה ב"תום לב"."
א. שנער, דיני לשון הרע, הוצאת נבו (תשנ"ז) 1997, עמ' 279.


הנתבע בכתב הגנתו לא ציין באופן ספציפי לאיזו חלופה של סעיפים 15(2) עד 15(4) הוא מתכוון. בסיכומיו, לא נמצאה התייחסות לסעיפים 15(2) או 15(3), אלא רק להגנה הקבועה בסעיף 15(4) (וראו את סעיפים 7.18, 9.12, 10.15 ו-11.8 לסיכומים). יש בכך כדי ללמד על זניחת הטענות לגבי ההגנות, למעט לפי סעיף 15(4).
ההגנה הקבועה בסעיף 15(4) קובעת כי –

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון-הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפירסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
...
(4) הפירסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות."


ברי כי באופן עקרוני ניתן היה לפרסם את עמדתו של הנתבע לגבי הליך הפינוי של המדרשה ובאשר לעצם ההחלטה להורות על הפינוי. אני גם מסכימה כי עקרונית ניתן להביע עמדה לגבי התנהלות העיריה והעומד בראשה – ולא רק שמותר לעשות כן, אלא שמן הראוי לעשות כן, במקרים הראויים, על מנת להבטיח מינהל תקין.
יחד עם זאת, במקרה דכאן – אינני בטוחה כלל ועיקר שעסקינן ב"הבעת דעה" ואפנה לדברים שנאמרו בת"א (שלום ת"א) 19072-08 כנען נ' וואלה תקשורת, תקדין (2010), בהתייחס להגנה שבסעיף 15(4), כדלקמן:

"כאשר מדובר בהתבטאות שעניינה הבעת דעה אישית, להבדיל מקביעת אמת עובדתית, הנטייה בפסיקה היא שלא להגביל את חופש הביטוי על מנת שלא למנוע קיומו של "שוק רעיונות" חופשי ולא לפגוע בשיח הדמוקרטי הלגיטימי (עניין הרציקוביץ', 567-568; ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן ואח', פ"ד נו(3) 245 (להלן - עניין שרון)).
הקביעה, האם פרסום מסוים מהווה תיאור עובדתי או הבעת דעה תיעשה על פי מבחן הרושם הכללי שיוצר מרקם הכתבה בעיני הקורא הסביר או האדם הרגיל, כשהוא מושפע מניסוחה של ההתבטאות, ממקומה בכתבה ומהמבנה הכולל שלה (ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח', פ"ד מט(2) 843, 858-859).
ביחס למאפייניה של הבעת דעה נקבע בפסיקה, כלהלן: "ככלל, יכול פרסום להיחשב כהבעת דעה, אם דברי המפרסם נוסחו בו כהבעת דעה, אם צוינו על-ידיו עובדות האמת שעליהן סמך את דעתו, אם הקפיד להבחין בין העובדות לבין דעתו ואם קיימת זיקה סבירה בין עובדות האמת לבין הדעה שגיבש על יסודן ..." (עניין שרון, 263). "


למקרא האמור מעלה, נדמה שההגנה כאמור לא יכולה לעמוד לזכות הנתבע, שכן בפרסומים (ובמיוחד הראשון והשלישי) לא היתה כל אינדיקציה שהמדובר בהבעת דעה ומקריאתם עולה הרושם שהמדובר בעובדות ולא בדעה.
מעבר לכך, ההגנה לא יכולה לסייע לנתבע במקרה זה, היות והתנאי לתחולת ההגנה הינה פרסום בתום לב, וכאן יש לפנות להוראות סעיף 16 לחוק (המשלימות את הוראות סעיף 15), לאמור:

"(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפירסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפירסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפירסום בתום לב.
(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפירסום שלא בתום לב אם נתקיים בפירסום אחת מאלה:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפירסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3) הוא נתכוון על ידי הפירסום לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15."


יישום הוראות סעיף 16 הנ"ל על המקרה דכאן, מחייב את המסקנה שהנתבע לא יוכל לחסות בצל הגנת סעיף 15(4).
ראשית, אני סבורה כי הפרסומים חרגו מגדר הסביר – וזאת אני למדה, בין היתר, מניסוחם הבוטה ומהאמירות החד משמעיות. יש בכך כדי להקים את תחולת סעיף 16(א), כלומר – להפריך את החזקה של קיום תום הלב.
בהקשר זה, ההלכה, כפי שהובאה בע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, תקדין (2001), הינה כדלקמן:

"ליסוד הסבירות בהוראת סעיף 16(א) לחוק לשון הרע - ... תחום הסביר בענייננו ... תחום הוא המסרב בכל-תוקף להכניס עצמו בהגדרה אפריורית חדה וברורה. ... פירושה של הוראת סעיף 16(א) לחוק הוא זה, שסבירותו של הפירסום אמורה לשקף את ההגנה הספציפית שהנתבע טוען לה בגידרי סעיף 15 לחוק. לשון אחר: תחומי הסבירות ייגזרו מן ההגנה הספציפית שהתובע טוען לה בסעיף 15. ... דהיינו: מתחום הסביר בשים לב להגנה בה מדובר.
ענייננו הוא אפוא ב"תחום הסביר", ושאלה ראשונה הדוחקת בנו היא: מה מקומה של האמת בתחום זה של הסביר? ... דעתי היא זו, שאין מקום כי נקבע מראש כלל נוקשה באשר ליחס בין האמת בפירסום לבין תחום הסביר כהוראת סעיף 16(א) לחוק. ... אכן, דבר שקר בוטה שפורסם בכוונה לפגוע, נתקשה לראות בו "תחום הסביר" בכל נסיבה ונסיבה. ואולם יש פירסומים שאין הם אמת אך קרובים הם לאמת, ועניינם של אלה ייבחן בכל נסיבה ונסיבה ובהקשר הדברים הכולל. ... דומה שתחום הסבירות ראוי לו כי ייקבע, בין השאר, כנגזר מן הדרישה המובנת מאליה להיצמד לאמת ולדייק במידע הנמסר לקורא ... לשון משתלחת וחריפה עשויה לצאת אל-מחוץ לתחום הסבירות; ואולם לא בהכרח כך. ... כך אף בבחינתו של עקרון המידתיות: אל-לו למפרסם לנקוט לשון בוטה וקשה מקום שיכול הוא למלא את חובתו בלשון רכה וראויה."

וראו אף את ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, תקדין (2008), לאמור:

"יסוד הסבירות בפן החיובי והשלילי של חזקת תום הלב הוא מושג נורמטיבי-ערכי. הוא בנוי על איזון בין הערכים המתנגשים בתחום האיסור על לשון הרע. תנאי הסבירות לצורך חזקת תום הלב מאזן בין חופש הביטוי להגנה על כבוד האדם. יסוד הסבירות מחייב בחינת מידתה ואיכותה של הפגיעה על פי נסיבותיה והערכה נורמטיבית אם היא ראויה להגנה ... להתנהגות המפרסם טרם הפרסום, בעת הפרסום, ולאחריו, ישנה השלכה בבחינת סבירות הפרסום. טיב הפרסום ותוכנו משפיעים על מידת סבירותו (שנהר, 264-5; ע"א 4607/92 קליין נ' רונן (לא פורסם, 13.6.94) (להלן: ענין קליין)). ...

הגנת תום הלב הנוגעת להבעת דעה על נפגע בתפקיד ציבורי או בקשר לענין ציבורי, מבטאת צורך באיזון מיוחד בין חופש ביטוי להגנה על שמו של אדם במסגרת השיח הציבורי. היקף ההגנה הניתן לאמירה הפוגענית, הנאמרת בגדרו של השיח הציבורי, רחב יותר מזה הניתן לפגיעה המצטמצמת לתחום עולמם של פרטים ביחסיהם ההדדיים....
סבירותה של הפגיעה במושגים נורמטיביים מקרינה על שאלת תום הלב של הפוגע כאשר מדובר באמירות פוגעניות במסגרת השיח הציבורי. בקביעת מיתחם הסבירות של הפרסום הפוגעני, הנעשה במסגרת הבעת דעה בתחום הציבורי, ישנה הקרנה למבחני פיסקת ההגבלה החוקתיים, ובמיוחד לעקרון המידתיות (... חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר, ובועז שנור, לשון הרע - הדין המצוי והרצוי (2005), 350-1). החיים הדמוקרטיים מצריכים מתן חופש רב בביטוי הציבורי-פוליטי, ואיש הציבור עשוי, יותר מאזרח מן השורה, לשלם את מחיר ההליך הדמוקרטי. אולם, גם אם מירווח הסבירות בביטוי הפוגעני "הציבורי" הוא רחב מזה הנתון לביטוי הפוגעני "הפרטי", עדיין אין מדובר בחירות ביטוי נטולת כל רסן ומגבלות, ונדרשת גם כאן יחסיות ראויה בהתמודדות בין זכויות נוגדות של פרטים, ובינן לבין ערכים חברתיים נוגדים, תוך ויתור הדדי ביניהם. "


שנית, אני אף סבורה כי מתקיימים תנאיו של סעיף 16(ב)(2) היות והנתבע לא הוכיח שהוא נקט אמצעים סבירים לברר את אמיתות הדברים, ואף לא טען שהוא עשה נסיון שכזה בשלב זה או אחר (ואזכיר כי הפרסומים בוצעו לאורך תקופה של יותר משבוע, כך שניתן היה לברר את "העובדות"). תום לב לגבי פרסום של עובדות שמתבררות כלא נכונות חייב - בראש ובראשונה - להתבסס על בדיקה כנה של העובדות ועל נסיון ממשי לבדוק את תוכן הפרסום.
בנסיבות דנן, אני מוכנה להניח שהנתבע עצמו מייחס משקל משמעותי למכתבים של הרבנים ולפרסומים של המלומדים באשר למהותה של קרן הידידות, ואני גם מוכנה להאמין שהוא מאמין באמיתות הדברים. אך אין בכך די. טרם פרסום מודעות לגבי נסיונות של העיריה והעומד בראשה להמיר את דתם של בני הנוער – יש לגבש תשתית עובדתית קצת יותר מהימנה ויש לבצע בירורים קפדניים יותר.
כך גם לגבי השאלה אם פעולות העיריה נעשו בניגוד להוראות החוק. לא היתה כל מניעה לברר את כל העובדות המדוייקות, לרבות - מתי הוצא הצו של כב' השופט נאסר, מה תוכנו של הצו, מתי החל הפינוי ומתי הושלם וכיוצ"ב. בדומה – התובע לא נקט כל אמצעים סבירים לברר את נושא אופן הפינוי, גורלם של ספרי הקודש וכו'. כאן אפנה שוב לע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, תקדין (2001), המוזכר מעלה, שם נפסק כי :

"מושג המפתח בהוראת-חוק זו שלפנינו הוא המושג של "אמצעים סבירים". למותר לומר כי התשובה לשאלה אם נקט הנתבע "אמצעים סבירים", אם לאו, תיגזר גם מנסיבות העניין הכלליות גם מתוך ההגנה הספציפית לה טוען הנתבע; שלא הרי אמצעים סבירים בגדריה של הגנה אחת כהרי אמצעים סבירים בגדריה של הגנה אחרת. אשר לאמצעים הסבירים לגופם, השאלה היא "אם הנתבע גילה עירנות מספקת לזכותו של הנפגע והיה זהיר למדי בבדיקת האמת שבחומר הפירסום, ובבחירת נוסח הפירסום...": ע"א 90/49 בנטוב נ' קוטיק, פ"ד ה 602 ,593 (מפי השופט אולשן). ראו עוד: ע"פ 8735/96 ביטון נ' קופ, פ"ד נג(1) 19, בעמ' 32-33 (מפי השופטת ביניש)."


ההגנה בה עסקינן הינה הגנת "הבעת העמדה", ולטעמי, והגם שעסקינן בהבעת עמדה לגבי איש ציבור ועיריה, הרף של הבדיקה הנדרשת חייב להיות גבוה, ומעבר לכך, הנתבע לא עשה כל נסיון לעבור רף כלשהו – גבוה או נמוך – בכל הנוגע לבירור העובדות טרם הפרסומים.
לכן, לא רק שלא הוכח קיומו של תום הלב אלא שהוכח העדר תום לב, ואני מוצאת שהנתבע לא יכול להנות מההגנות הקבועות בחוק.
למעלה מן הצורך, אומר עוד כי עמדתי זו יפה גם לגבי ההגנות שבסעיף 15(2) (למקרה והיתה חובה מצד הנתבע לפרסם את הדברים) וההגנה שבסעיף 15(3) (במידה והפרסום נועד להגן על אינטרס אישי של הנתבע). אני מוכנה לקבל שאולי היה מקום לשקול הגנות אלו (לולא נזנחו בסיכומים), אך לא הייתי מקבלת אותן לאור העדר תום הלב, כפי שצוין מעלה.

שיעור הנזק –


התובעים עותרים לפיצוי ללא הוכחת נזק. לטענתם יש מקום לפסוק פיצוי בשיעור של 100,000 ₪ לגבי כל אחד מארבעת הפירסומים, ובסך הכל – 400,000 ₪.

האם ניתן לפסוק פיצוי כאמור לטובת העיריה ?


באשר לזכותה של עיריה, כתאגיד, להגיש תביעה לפי החוק – הרי שהדברים ברורים, ואפנה כדוגמא לרע"א 546/09 לוח שלוש פלוס בע"מ נ' עיריית רחובות, תקדין (2009).
נשאלה השאלה לגבי זכותה של העיריה לתבוע פיצוי לפי סעיף 7א לחוק, פיצוי ללא הוכחת נזק, לאור הוראותיו של סעיף 10 לפקודת הנזיקין, שם נקבע כי זכאותו של תאגיד (ובכלל זה עיריה) לתבוע ע"פ החוק קמה רק שעה שנגרם נזק ממוני, לאמור: "תאגיד לא יפרע פיצוים בשל עוולה אלא אם גרמה לו נזק".
הנתבע עורר שאלה זו בסעיף 7.3 בסיכומיו, אם כי בדרך מרומזת בלבד ולא הרחיב. התובעים, בסיכומיהם הנרחבים והמקיפים, לא התייחסו במפורש לסוגיה זו. מצאתי להתייחס אליה רק בקצרה,על מנת שלא להאריך, ואתחיל בכך שקיימים פסקי דין לכאן ולכאן.
ישנם שופטים שגורסים כי הוראותיו של סעיף 10 גוברות על הוראות סעיף 7א לחוק, היות ולו כוונת המחוקק היתה להעניק לתאגיד את היכולת לתבוע פיצוי בניגוד להוראות סעיף 10 לפקודת הנזיקין – הרי שהיה צורך לעשות זאת במפורש (כגון - ת.א. (שלום ירושלים) 21639/00 בית הג'ונגל נ' עוז עמק החיות, תקדין (2004), אם כי שם הושארו הדברים בצריך עיון, ת"א (שלום ירושלים) 3165/02 עמותת "במות" נ' שושני, תקדין (2008), ות.א. (מחוזי י-ם) 1452/96 הארגון למימוש האמנה נ' ידיעות אחרונות, תקדין (2005)).
לעומת זאת, ישנה דעה לפיה לא ניתן ללמוד משתיקת המחוקק על הכוונה לשלול מתאגידים את היכולת לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק, במיוחד שעה שסעיף 7א הינו הסדר מיוחד ומאוחר לסעיף 10 לפקודת הנזיקין (וראו לדוגמא את ת.א. (מחוזי ירושלים) 920/95 כדורי נ' ארנון, תקדין (1999), ת.א. (שלום אשקלון) 8144/02 פרץ בוני הנגב נ' אלבז, תקדין (2008), ובש"א (שלום תל-אביב) 188946/04 עיתון מעריב נ' עיריית רמלה, תקדין (2005)).
כשלעצמי, אני נוטה להצטרף לדעתם של האחרונים. אני סבורה כי תאגיד אף הוא זכאי לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק, לרבות לאור מטרות הוספת סעיף 7א לחוק, ובמיוחד המטרה ההרתעתית והחינוכית שבבסיס הסעיף. לטעמי פרשנות תכליתית של הסעיף מחייבת לאפשר גם לתאגיד (כולל תאגידים סטטוטוריים) להדרש לסעיף חוק זה, במיוחד שעה שקשה עד מאוד להוכיח נזק ממוני בפועל מבחינתם של תאגידים (ובוודאי שמתבחינתה של עיריה). על מנת שלא להאריך אפנה לנימוקים אשר פורטו בת.א. 8144/02 ובבש"א 188946/04 הנ"ל ואבקש, עם כל הכבוד, להצטרף להנמקות דשם.
מכאן, שיש לטעמי אפשרות לפסוק גם לעיריה פיצוי ללא הוכחת נזק.
באשר לתובע, באופן אישי, הדברים פשוטים הרבה יותר – ואין כל ספק בעיני כי ניתן וכי מן הראוי לפסוק לו פיצוי בשל הפרסומים. אפנה לדבריו שנאמרו במהלך הישיבה מיום 20/1/2010 לגבי מהלך הדברים, התנהגותו של הנתבע לאחר הגשת התובענה, לגבי מסרי ה-SMS שנשלחו, לגבי פועלו של התובע, לגבי אמונתו והרקע האישי שלו – ואומר שיש בהם, במצטבר, כדי ללמדינו על כך שנגרם נזק ובוודאי שניתן לפסוק לזכותו פיצוי אף ללא הוכחת נזק.
בשלב הזה היה מקום לקבוע במדויק מהו גובה הפיצוי הראוי לטובת העיריה ומהו גובה הפיצוי לטובת התובע – במובחן, ואולי אף לחשב את הפיצוי לגבי כל פרסום בנפרד. דא עקא, שבמהלך אותה הישיבה הסביר התובע כי בכוונתו לייעד כל סכום שישולם כפיצוי לטובת פעילות למען הקהילה בעיר. לכן, אפסוק את הפיצוי לגבי התובע והעיריה במשותף.
עיינתי בפסקי הדין אשר אליהם הפנו ב"כ של התובעים, באשר למקרים בהם רף הפיצוי היה מאות אלפי שקלים (אם כי אציין שפסה"ד בעניינו של מר שרנסקי אליו הופניתי בסעיף 202 שונה בכל הנוגע לגובה נזק בערעור שהוגש). יחד עם זאת, אינני בטוחה שזהו המקום לפסיקת פיצוי בשיעור כה משמעותי.
מצד אחד, יש לשקול את חומרת הדברים, את ההתנהלות של התובע לאחר תחילת ההליך ואת העובדה שהוא היה חבר מועצת העיר בתקופה הרלבנטית.
מצד שני, אני מוצאת שיש לקחת בחשבון את הערותי לגבי אופן הפינוי, שהגם שהיה "חוקי" לא היה מיטבי, ואולי לו הוא היה מתבצע באופן אחר - לא היו מתפרסמים הדברים כלל וכלל. כך גם יש לקחת בחשבון שלא הוכח נזק ממוני בסכום מדויק זה או אחר.
לכן, לאור מכלול הנתונים, אני מוצאת כי הפיצוי הראוי, במקרה זה לשני התובעים, ביחד, יהא בסכום של כ-15,000 ₪ לגבי כל אחד משלושת הפרסומים, משמע - 45,000 ₪ בסך הכל.

סיכום –


אשר על כן, לאור האמור מעלה, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבע לפצות את התובעים, ביחד, בסכום של 45,000 ₪. לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בסך 12,000 ₪ + מע"מ והחזר יחסי של אגרת בהמ"ש (בשיעור של 50% מהאגרה ששולמה).








לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מה נחשב לשון הרע ?

  2. פרסום לשון הרע

  3. לשון הרע מרומזת

  4. הגנת אמת הפרסום בלשון הרע

  5. הבעת דעה לשון הרע

  6. לשון הרע נגד מורה

  7. לשון הרע - הכוונה של המפרסם

  8. לשון הרע בכתב ההגנה

  9. לשון הרע נגד דוקטור

  10. לשון הרע משפט עברי

  11. לשון הרע מכתב התראה

  12. לשון הרע בפקס לעבודה

  13. לשון הרע נגד העירייה

  14. לשון הרע נגד עורך דין

  15. הסכמה או אי התנגדות לפרסום

  16. פרסום לשון הרע כנגד איש ציבור

  17. פסיקה בנושא לשון הרע

  18. לשון הרע נגד חבר מושב

  19. עניין ציבורי לשון הרע

  20. לשון הרע דואר אלקטרוני

  21. תביעת לשון הרע נגד גוגל

  22. לשון הרע ברשת ב' ברדיו

  23. האם קללה מהווה לשון הרע

  24. הגנה מפני תביעת לשון הרע

  25. לשון הרע במכתב מעורך דין

  26. פרסום ביקורת או לשון הרע

  27. סמכות בית המשפט לפסוק 50,000 ש"ח

  28. סדר דין בתביעות לשון הרע

  29. תביעת לשון הרע נגד ליברמן

  30. לשון הרע בתוכנית טלוויזיה

  31. לשון הרע במהלך עדות בוועדה

  32. גובה הפיצויים על לשון הרע

  33. לשון הרע במהלך דיון משפטי

  34. לשון הרע במסגרת הליך משפטי

  35. תלונה נגד עורך דין לשון הרע

  36. תביעת לשון הרע נגד הפרקליטות

  37. גובה הפיצויים בגין לשון הרע

  38. תביעת לשון הרע על מכתב משמיץ

  39. לפי מה קובעים אם יש לשון הרע

  40. הגנת "העניין הציבורי" בפרסום לשון הרע

  41. לשון הרע - דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם

  42. תביעת לשון הרע נגד בנק לאומי

  43. סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע

  44. הקטנת פיצויים בתביעת לשון הרע

  45. לשון הרע נגד נושא משרה ציבורית

  46. לשון הרע - טור רכילות במקומון

  47. פיצויים מוגברים בגין לשון הרע

  48. פרסום לשון הרע בלי לציין שמות

  49. בדיקת האמת לפני פרסום לשון הרע

  50. לשון הרע כתבה בידיעות אחרונות

  51. האשמה בגניבה בעבודה - לשון הרע

  52. האשמה בשחיתות - תביעת לשון הרע

  53. תביעת לשון הרע נגד מאמן כדורסל

  54. דחיית תביעת לשון הרע בהעדר עילה

  55. הפצת שמועות על רומן - לשון הרע

  56. האם תלונה במשטרה מהווה לשון הרע

  57. מייל לרשימת תפוצה מהווה לשון הרע

  58. תביעת לשון הרע נגד נהג אוטובוס אגד

  59. פרסום אודות חקירת משטרה - לשון הרע

  60. סירוב לפרסם התנצלות בתביעת לשון הרע

  61. לשון הרע במכתב מחוץ לאולם בית המשפט

  62. תביעת מעביד נגד עובדים בגין לשון הרע

  63. תביעת לשון הרע בגין חשד לגניבה מחנות

  64. האם ''תגובה לביקורת'' מהווה לשון הרע

  65. תביעת לשון הרע בהתכתבות בין עורכי דין

  66. לשון הרע נגד עורך דין ע"י עורך דין אחר

  67. תביעת לשון הרע נגד עובד - סמכות עניינית

  68. האם חוות דעת שלילית על עובד מהווה לשון הרע

  69. בית המשפט בוחן אם קללות וגידופים מהווים לשון הרע

  70. תביעת לשון הרע על תלונה במשטרה שהוגשה מתוך טעות

  71. המשפט האנגלי - תביעת לשון הרע ע''י רשות שלטונית

  72. בתביעת לשון הרע חובה לפרט את המילים המדויקות בהן השתמשו

  73. לשון הרע: הבעת דעה יכולה לחול לא רק על נקיטת עמדה ערכית אלא גם על הסקת מסקנות

  74. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון