סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע מגדיר "פרסומים מותרים", אשר פרסומם "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי": סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע קובע כי: "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי... פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור". המחלוקת בפסיקה בעניין היקפה של החסינות המוענקת לפרסומי לשון הרע תוך כדי דיון שיפוטי, לפי סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע הוכרעה במסגרת רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל (ניתן ביום 19.8.09). ביהמ"ש העליון קבע ברוב דעות, מפי המשנה לנשיאה א' ריבלין, בהסכמת כב' הש' דנציגר, כנגד דעתו החולקת של כב' הש' א' רובינשטיין כי החיסיון המוענק לפרסומי לשון הרע תוך כדי דיון שיפוטי לפי סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע הוא חיסיון מוחלט ואין לקרוא לסעיף 13 (5) לחוק סייג הנוגע לתוכן הפרסום, שעניינו בשאלה האם ההתבטאות הדיבתית קשורה לדיון המשפטי ומשרתת אותו או שמא יסודה ברשעות ובזדון. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע תוך כדי דיון שיפוטי: בפני בקשה מטעם הנתבע (להלן: "המבקש") לסילוקה על הסף של התביעה שהוגשה נגדו ע"י התובע (להלן: "המשיב") לאור האמור בסעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע" או "החוק"). העובדות הצריכות לענייננו עפ"י כתב התביעה: התובע הינו יו"ר עמותת "בקת- תושבים למען השכונה גבעת גאולה", הפועלת לקידום ענייני השכונה בה מתגורר התובע (להלן: "עמותת בקת"). והינו בעלים בחלק ממתחם מגורים ברח' גבעת גאולה 151, רמת גן, בשכונת גבעת גאולה (להלן: "המתחם"). חלק מהמבנים במתחם מושכרים ע"י התובע לצדדי ג', כאשר אחד מהמבנים צמוד בעורפו למבנה ישן, הרשום למיטב ידיעתו של התובע, בבעלות אימו ז"ל של הנתבע - דהרי שולמית, ומשמש כמחסן למעלה מ-40 שנה. תביעה זו עוסקת בדברי דיבה אשר הוטחו בתובע במסגרת הליך משפטי - עת"מ 1190/08 (להלן: "העתירה המנהלית" או "העתירה"), בה ייצג התובע את עמותת בקת. במסגרת פעילות עמותת בקת ובעקבות החלטת האסיפה הכללית של העמותה הוגשה העתירה המנהלית לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (בשבתו לביהמ"ש לעניינים מנהליים). תוכנה של העתירה היה עתירה כנגד תוכנית בניין עיר שהתייחסה לחלק הצפוני של השכונה, ואשר פוגעת במבנה השכונה הקיים. במסגרת סעיף 12 לתגובת המשיבים 4 עד 6 לעתירה (להלן: "תגובת המשיבים לעתירה") נרשם כדלקמן: "בעקבות פתיחת ההליכים הפלילים נגד מיכאל יעיש, הוא הכה ותקף את חיים דהרי וגרם לו חבלות של ממש וכן איים על חייו, עד כדי כך שהוא נאלץ לקבל טיפול רפואי בבית-החולים ולכן הגיש חיים דהרי תלונה למשטרה נגד מיכאל יעיש בשל כך" לתגובת המשיבים לעתירה צורף תצהיר מטעמו של המשיב מס' 5 - ה"ה בן ציון חתוכה, אשר הצהיר כי הנטען בסעיף 12 לתגובת המשיבים לעתירה, נאמר לו ע"י הנתבע - דהרי. הנתבע הגיש תלונה למשטרת ישראל בגין תקיפה נטענת, ע"י אחיו של התובע, ה"ה גבריאל יעיש. אולם במסמך שהוגש לביהמ"ש יוחסה התקיפה כביכול לתובע עצמו. התובע טען בכתב התביעה, כי הנתבע לא היה צד לעתירה, לא כבעל דין ולא בדרך אחרת, ולפיכך, הגנת סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק") אינה חלה בעניינו. תמצית טענות המבקש: ברור לחלוטין שגם לפי גרסת המשיב בכתב תביעתו, הרי שהאמירות שהוא מייחס למבקש, נאמרו לצורך תגובת המשיבים לעתירה המנהלית, וגם לטענתו של המשיב, הדברים שנאמרו כביכול ע"י המבקש לבן ציון חתוכה נכללו בתגובת המשיבים לעתירה המנהלית, והדברים שהמשיב מייחס למבקש הובאו כעדות לביהמ"ש לעניינים מנהליים והיו חלק מההליכים המשפטיים שהתנהלו בין עמותת "בקת" שהמשיב עמד בראשה לבין המשיבים לעתירה. לפיכך הדברים המובאים בסעיף 12 לתגובת המשיבים לעתירה המנהלית, שהמשיב מייחס למבקש הינם מוגנים עפ"י סעיף 13 (5) לחוק. גם לפי גרסת המשיב בכתב תביעתו, הרי שהמבקש היה חלק מההליך המשפטי בעתירה המנהלית, דבריו ועדותו הובאו בתוך תגובת המשיבים לעתירה המנהלית ולכן הינו בבחינת "עד" במובן סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע. וברור שכל תגובת המשיבים לעתירה, לרבות האמור בסעיף 12 שבה, נאמרו "תוך כדי דיון" במובן סעיף 13 (5) לחוק. ההגנה על פי סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע, משתרעת גם על המקורות שעליהם התבסס בעל הדין בטיעוניו בפני כב' ביהמ"ש "תוך כדי דיון" אחרת אם לא תאמר כן, הרי שבכל מקרה שבו בעל דין יזכה בדינו הוא יתבע לדין את כל אותם מקורות ששימשו בסיס לטיעוניו של יריבו בביהמ"ש ומכל תיק שהתנהל בביהמ"ש יצמח עוד תיק לפי חוק איסור לשון הרע, בדרך של "תביעות שרשרת" מצב שאין הדעת סובלתו ושיגרום לתקלה ציבורית ויהיה בניגוד לתקנת הציבור. עפ"י הדין, רשאי מצהיר בבקשה בהליכי ביניים, לכלול בתצהירו עדות שמיעה ובלבד שיציין את מקורה, לפי פרשנותו של המשיב לסעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע, הרי ניתן לתבוע לדין את אותו מקור אם יסתבר, שהדברים שהובאו מכלי שני בתצהירו של בעל הדין היו בלתי נכונים וגרמו לנזק לצד שכנגד ואף לצד כלשהו גם אם הוא אינו בעל דין במשפט. ההבחנה שמנסה לעשות המשיב בין שלושת המשיבים בעתירה המנהלית שהיו בעלי הדין בעתירה המנהלית, לבין מקורותיהם לצורך הטיעון בתגובה למונח: "תוך כדי דיון" בעתירה, הינה אבחנה מלאכותית שאינה עומדת במבחן ההיגיון והשכל הישר, אין ולא יכולה להיות אבחנה כזאת לעניין סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע, החסינות המוחלטת מפני תביעת לשון הרע חלה על כל הדברים שנטענו "תוך כדי דיון" לרבות מקורותיהם של אותם טיעונים ואין להפריד ביניהם לצורך החסינות המוחלטת, כל פרשנות אחרת תהא נוגדת לכוונת המחוקק ומנוגדת להלכה שנקבעה בדעת רוב בפסה"ד שניתן ע"י ביהמ"ש העליון ברע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל (להלן: "עניין חיר נ' גיל"). תמצית טענות המשיב: כעולה מניסוחו של סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע, הוא חל על בעל דין, ב"כ של בעל דין ופרסום ע"י עד, וכל הללו נעשו תוך כדי דיון כאמור. על כן, יש לבדוק מהו מעמדו של המבקש - הנתבע, בעתירה המנהלית שהוגשה ע"י עמותת בקת. כעולה מכתב התביעה, הנתבע לא היה צד בעתירה ולהצגת הדברים בתצהיר שהוגש בשמו לא היה כל משקל לעצם העתירה שמהותה בנושא תכנון ובנייה וכל כוונתו הייתה לנצל את האפשרות להוציא את דיבתו של התובע המייצג את תושבי השכונה חברי העמותה. הנתבע אינו בעל דין, ואף אינו עד, שכן העד הינו בן ציון חתוכה, אשר מבהיר בתצהיר תחת אזהרה כי המבקש אמר לו את הדברים. האבחנה אותה מבקש ב"כ המבקש לבצע ולהרחיב את הגנת סעיף 13 (5) לחוק, גם על מי שאינו בעל דין ואף אינו עד ומהווה לגרסתו שלו "מקור" לפרסום הנטען, אינה קיימת כיום ופסה"ד המנחה בעניין חיר נגד גיל במפורש אינו מתייחס ל"מקורות" כפי שהם מוגדרים בבקשה זו. הרציונל העולה מסעיף 13 (5) לחוק ופסקי הדין המפרשים אותו, מכוון לתוצאה כי בעלי דין ועדים הקשורים לדיון משפטי יוכלו לשטוח טענותיהם באופן חופשי ומלא מבלי לחשוש כי דבר מדבריהם ישמש כנגדם, אולם אם צד ג' שאינו קשור בהליך הדיון אומר דברים המהווים לשון הרע - לא ניתן לראות בו חלק מההליך הדיוני וודאי שאין הוא זכאי לחסות תחת הגנת החוק. ההגנה הניתנת הינה להליך דיוני - לא לראיות ולעדויות, ודאי לא כאשר הללו נאמרים מחוץ להליך דיוני, לעיתים זמן רב לפניו. בקשה זו נסמכת על טענות עובדתיות רבות בלא שמצורף תצהיר תומך - על כן יש לדחות הבקשה גם מטעם זה לבדו. 5. החלטה זו ניתנה לאחר שחלף המועד להגשת תשובה לתגובת ב"כ המשיב (ולא הוגשה תשובה לתגובה). 6. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין הבקשה להתקבל מהנימוקים כדלקמן: לפי תקנות 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן:"תקסד"א"), בית המשפט רשאי, בכל עת, לסלק תובענה שהוגשה על הסף. כידוע, המבחן הקובע לסילוקה על הסף של תביעה בהעדר עילה, תביעה טורדנית וקנטרנית והודאת בעל דין, הוא בחינת פרשת התביעה, אשר בהנחה, שהתובע יוכיח את כל העובדות הכלולות בתביעתו - יהיה זכאי לקבל את הסעד המבוקש על ידו (ראו: ד"ר יואל זוסמן, סדר הדין האזרחי 183 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995) עמ' 183). סילוק על הסף של תביעה ובמיוחד דחייתה הוא הליך הננקט בלית ברירה רק כאשר: "ברור ונעלה מכל ספק הוא, שעל יסוד העובדות שטען להן, לא יוכל התובע לזכות בסעד שביקש" (ע"א 3510/99 ראובן ולעס נ' אגד - אגודה שיתופית לתחבורה, דינים עליון, כרך ס', 65). כל עוד קיימת אפשרות ולו גם קלושה, שעפ"י העובדות שבכתב התביעה יזכה התובע בסעד המבוקש, לא תסולק התביעה על הסף. בשלב המקדמי, אין בית המשפט שומע ראיות ואינו מברר עובדות, אלא חי בשלב זה מכתבי הטענות בלבד. על כן, בית המשפט יורה על סילוק התביעה בשלב המקדמי רק אם יתברר לו כי גם אם תוכחנה כל הטענות העובדתיות בכתב התביעה, עדיין לא יוכל התובע לזכות בסעד המבוקש. בענייננו, שוכנעתי כי דברי הלשון הרע עליהם מבוססת עילת התביעה, חוסים תחת ההגנה המוחלטת שמקנה סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, ולפיכך גם אם יוכיח התובע את כל העובדות הכלולות בכתב התביעה, לא יוכל לזכות בסעד שביקש בתביעה דנן. סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע מגדיר "פרסומים מותרים", אשר פרסומם "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי": סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע קובע כי: "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי... פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור". המחלוקת בפסיקה בעניין היקפה של החסינות המוענקת לפרסומי לשון הרע תוך כדי דיון שיפוטי, לפי סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע הוכרעה במסגרת רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל (ניתן ביום 19.8.09). ביהמ"ש העליון קבע ברוב דעות, מפי המשנה לנשיאה א' ריבלין, בהסכמת כב' הש' דנציגר, כנגד דעתו החולקת של כב' הש' א' רובינשטיין כי החיסיון המוענק לפרסומי לשון הרע תוך כדי דיון שיפוטי לפי סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע הוא חיסיון מוחלט ואין לקרוא לסעיף 13 (5) לחוק סייג הנוגע לתוכן הפרסום, שעניינו בשאלה האם ההתבטאות הדיבתית קשורה לדיון המשפטי ומשרתת אותו או שמא יסודה ברשעות ובזדון. ביום 10/11/09 נדחתה ע"י כב' הנשיאה דורית ביניש במסגרת דנ"א 7025/09, עתירה לדיון נוסף בפסק הדין שניתן ברע"א 1104/07. והלכת ביהמ"ש העליון ולפיה הגנת סע' 13(5) היא מוחלטת; היא ההלכה המחייבת לכל הדעות. בענייננו, כפי שעולה מלשון כתב התביעה, עילת התביעה מבוססת על פרסום דברי לשון הרע שנעשו במסגרת כתבי בית-דין שהוגשו לבית המשפט בעת"מ 1190/08: ב"כ התובע בסעיף 6 מתמצת את מהות התביעה וכותב: "...כל האמור לעיל הינו פתיח בלבד, שכן תביעה זו אינה עוסקת במישרין במערכת זו, אלא בדברי דיבה אשר הוטחו בתובע במסגרת הליך משפטי בה ייצג התובע עמותה...". בסעיף 7 לכתב התביעה נטען כי "...במסמך שהוגש לביהמ"ש יוחסה התקיפה כביכול לתובע עצמו!!". בסעיף 12 לכתב התביעה נטען כי: "במסגרת סק' 12 לתגובה זו שהוגשה לבית משפט נרשם כדלקמן..." ובהמשך הסעיף (12.2) נטען, כי: "...לתגובה צורף תצהיר מטעמו של ה"ה בן ציון חתוכה אשר הצהיר כי הנטען בסק' 12 לתגובה נאמר לו ע"י הנתבע דהרי". אין חולק על כך כי פרסום שנעשה במסגרת כתבי בית דין - כתב תגובה לעתירה ותצהיר עדות מטעם משיב לעתירה, שהוגשו לביהמ"ש הינו פרסום שנעשה "תוך כדי דיון" (ראו: ע"א 1682/06 עו"ד רסקין נתן נ' אברהם לב,תק-מח 2008(3), 13048). התובע הוא זה שיצר זיקה ישירה בין "הפרסום" ובין ההליך המשפטי שבמסגרתו נכתב אותו "פרסום". לו למשל: היה התובע מגיש תביעה נגד הנתבע וכותב בה (לצורך הדוגמא), כי הנתבע פרסם לשון הרע בכך שהגיש תלונה למשטרה נגדו ו/או טען שהתובע היכה אותו / תקף אותו, וזאת ללא קשר להליך משפטי כלשהו, כי אז היה מקום לאפשר ניהול תביעה שכזו. (ולאפשר לנתבע להוכיח טענת הגנה, בין היתר עפ"י סעיף 15 (8) לחוק איסור לשון הרע). תביעה שכזו, לא היתה מבוססת כלל על דברים שהובאו ע"י עד בהליך משפטי וביהמ"ש לא היה נדרש כלל לנושא סעיף 13 (5) לחוק. אך כאשר בוחנים את התביעה דנן, אין אפשרות להתעלם מהזיקה הישירה בין העתירה המינהלית והטענות שנטענו בה ע"י בעל דין ועד לבין נשוא התביעה דנן. לאור המסקנה כי הפרסום נשוא התביעה דנן נעשה ע"י בעל דין ועד, תוך כדי דיון משפטי, הרי שמדובר בפרסום מותר לפי סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע ולא קמה למשיב עילת תביעה על פי חוק איסור לשון הרע. למעלה מן הצורך יצוין כי הואיל והבקשה מבוססת על טענות משפטיות מובהקות אין בהעדרו של תצהיר תמיכה לעובדות המצוינות בבקשה, כדי להוות טעם לדחיית הבקשה. 7. לסיכום: לאור האמור לעיל, דין הבקשה להתקבל ולפיכך דין התביעה להידחות. התובע יישא בהוצאות הנתבע ושכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪ בתוספת מע"מ. דיוןלשון הרע / הוצאת דיבה