##(1) מגרש ספורט ליד הבית - מה עושים ?## בתי המשפט הכירו בקיומו של מטרד שנגרם, למשל, עקב שימוש במגרש ספורט סמוך לדירת מגורים (ת"א 30388-11-09 שפירא נ' מועצה מקומית פרדס חנה (ניתן ביום 03.10.10)); במקרה של הפעלת גן ילדים בחלקה סמוכה לבית מגורים (כאשר הוכח באמצעות מדידת הדציבלים הנשמעים מהגן, כי הרעש מנוגד לתקנות מניעת מפגעים רעש בלתי סביר) התש"ן 1990 (ת"א 51876-07‏‏ אבנר ג'רפי נ' שולמית בונה (ניתן ביום 30.08.10)); ובמקרה של צימרים שנבנו ללא היתר בסמוך לבית מגורים ופגעו ברעש ובפרטיות (ת"א 3082/05 ארד נ' סולימנפור). ## (2) רעש ממגרש ספורט ליד אזור מגורים - מטרד ליחיד:## על מנת שתקום עילת תביעה על סמך עוולת המטרד ליחיד, על התובע להוכיח, בין היתר, כי השימוש שעושה נתבע במקרקעין שבחזקתו גורם לתובע הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין שלו. אמות המידה לבחינת קיומו של מטרד ליחיד הותוו בע"א 44/76 אתא חברה לטקסטיל בע"מ נ' שוורץ, פ"ד ל(3) 785, 795 (להלן עניין אתא): "שני מאפיינים של מהות ההפרעה, בה אנו דנים, עולים מנוסחה של הוראת החוק, ראשית, זו חייבת להיות מוחשית ולא קלת-ערך, מהותית ולא חולפת. שנית, מידתה של ההפרעה, כממשית או כקלת-ערך, נמדדת על-פי אמת-המידה של הזכות של הנפגע לשימוש סביר במקרקעין ושל ההנאה הסבירה מהם, בהתחשב עם מקומם וטיבם, אין בפנינו איפוא אמת-מידה אבסולוטית הישימה בכל אתר ובכל עת, אלא עלינו להציג זה לצד זה את מידת ההפרעה (הממשית) ואת זכות השימוש וההנאה הסבירים של התובע והנפגע ולקבוע מה סביר בנסיבות המקום והזמן, בחינתה של הסבירות נעשית על-פי אמת-מידה אובייקטיבית, היינו על-ידי ההערכה של מהותה ועצמתה של ההפרעה לפי דעתו של מסתכל אובייקטיבי." ##(3) רעש ממגרש כדורגל או כדורסל - החוק למניעת מפגעים:## הוראת דין נוספת הרלוונטית לענייננו (נוכח הטענה כי עיקר המטרד בא לידי ביטוי ברעש הכדור והמשתתפים) מצויה בסעיף 2 לחוק למניעת מפגעים, תשכ"א-1961, על-פיה "לא יגרום אדם לרעש חזק או בלתי סביר, מכל מקור שהוא, אם הוא מפריע, או עשוי להפריע, לאדם המצוי בקרבת מקום או לעוברים ושבים". סעיף 13 לאותו החוק קובע כי דין הפרת החוק, כדין מטרד ליחיד לפי פקודת הנזיקין. מכוחו של החוק למניעת מפגעים הותקנו התקנות למניעת רעש, בהן נקבע, בין השאר, מהו רעש בלתי סביר לצורך החוק למניעת מפגעים (מבחינת מפלס רעש מותר, בדציבלים) ואופן מדידתו. ##(4) מגרש ספורט ליד הבית - סיכום:## הפסיקה עמדה על כך שהתקנות מתייחסות אך ורק לרעש בלתי סביר כאשר למונח רעש חזק לא נלוותה כל הגדרה לא בחוק ולא בתקנות ולכן על בית המשפט לקבוע בנוסף ובהתאם לשיקול דעתו האם הרעש עליו התובע מלין הינו רעש חזק. על אבחנה זו עמד בית משפט העליון בע"פ 151/84 חברת החשמל לישראל בע"מ נ. פנחס פרשט, פ"ד לט(3), 1, 6: "בחוק נזכרים הביטויים רעש חזק או בלתי סביר. התקנות מגדירות רק רעש בלתי סביר; מכאן, שאין התקנות מטפלות ברעש חזק, ולפחות לעניין חזק נזקקים אנו לפירוש, שייתן לביטוי זה בית המשפט, ללא הזדקקות לקריטריונים שבתקנות. ראוי להבהיר, שלא בסמנטיקה עסקינן אלא באבחנה שהגיונה ומעשיותה בצדה, משום שיכול רעש להיות חזק ובכל זאת סביר כגון אם הוא חולף או אם הוא נשמע בסביבה רועשת ומשלב ברעש רקע ועוד, ויכול רעש להיות חלש – ובכל זאת בלתי סביר, כגון טפטוף מונוטוני קבוע ומתמשך על רקע של שקט סביבתי. לפיכך, לא בכדי הבחין המחוקק בין רעש חזק לבין רעש בלתי סביר ולגבי שניהם, קבע שיש לבוחנם לאור ההפרעה שהם מהווים או עלולים להוות לאדם". ##(5) להלן פסק דין בנושא מגרש ספורט ליד הבית - תביעה בגין מטרד:## א. ההליך והצדדים לו התובע מתגורר ברח' הנחלה 26 בשכונת האחוזה הירוקה בפרדס-חנה - כרכור. בקיץ 2009 נחנך בשטח השכונה, בחלקה 46 בגוש 10076, מגרש ספורט מוקף גדרות (להלן מגרש הספורט או המגרש). הנתבעת, שהמגרש מצוי בתחום שיפוטה, הייתה שותפה ליוזמת הקמתו והיא השולטת בשעות פעילותו. רחוב הנחלה מצוי בקרבת המגרש וגובל בו מצדו הדרומי. בצדו הצפוני של המגרש הגובל ברחוב נוגה הקימה המשיבה קיר אקוסטי. התובענה נסבה על הטענה כי הפעילות המתקיימת במגרש בשעות הצהריים המוגדרות כשעות מנוחה, בשעות הערב המאוחרות ובסופי השבוע גורמת מטרד של ממש לתובע בשל רעש חזק ומטריד שמקורו בפעילות זו ואשר מורגש היטב בביתו של התובע. התובע ביקש ליתן לו סעדים אשר יצמצמו את פגיעתו של המטרד הנטען, זאת בין בדרך של הקמת קיר אקוסטי לחסימת הרעש גם בפאה הדרומית של המגרש ובין בדרך של הגבלת שעות הפעילות בו. הנתבעת כפרה בקיומו של מטרד שמקורו במגרש וחלקה על זכות התובע לסעדים שהתבקשו. בד-בבד עם הגשת התובענה ביקש התובע ליתן צו מניעה זמני להגבלת שעות הפעילות במגרש עד למועד בו יוכרע ההליך בפסק-דין. הצדדים הסכימו לאיחוד הדיון בבקשה לסעד זמני ובהליך העיקרי וניתנה להם שהות להשלים ראיותיהם לשם כך. ב. אופי הפעילות במגרש ושעותיה מטעם התובע נשמעו עדותו שלו, עדות בת-זוגו ועדות כמה משכניו המתגוררים אף הם ברחוב הנחלה. התובע ועדיו עמדו על טיבו והיקפו של הרעש הכרוך בפעילות במגרש. מר שמואל פולג המתגורר ברח' הנחלה 24, במרחק 80-70 מ' מהקצה הדרום-מזרחי של המגרש, העיד בעניין זה כך: מתי שאתה עובר שם יש רעש, בתקופה הראשונה כשנפתח המקום זה היה בתקופת חופש בתי הספר בשעה חמש או שש בבוקר הם היו משחקים קט רגל ללא תאורה, זה שאב אליו כל מיני גורמים, החל מטרקטורונים שמורידים את האגזוז ומפוצץ את האזור, זרקו שם אתמול נפצים, זה חבר'ה מהאזור וזה לא פעם ראשונה, וזה גם ילדים, הקטנים שעושים את הנזק אלו ילדים שהמשטרה אפילו לא יכולה להתמודד עימם, יש גם שם מבוגרים ובנוסף לכול הנתבעת מארגנת שם טורנירים שמתחילים בשעה 21:00. [עמ' 2 לפרוטוקול]. גב' יהודית פולג, בת-זוגו, מסרה שבביתה נשמע רעש שביטויו בצעקות, שריקות וקללות ועוצמת הרעש אינה מאפשרת לה קריאת ספר במרפסת ביתה. מעדותה עלה שמקורה של ההפרעה לא רק בעוצמת הרעש אלא גם בתוכנו ובכך שהפעילות במגרש מלווה בקללות "מגעילות" [עמ' 6 לפרוטוקול]. מר יעקב בן-חיון המתגורר ברח' הנחלה 20 העיד שמבין כל בתי הרחוב ביתו הוא הקרוב ביותר למגרש ונמצא במרחק של כ- 50 מ' ממנו [עמ' 7 לפרוטוקול]. עד זה תיאר את הרעש הנלווה לפעילות המגרש כך: זה נכנס לי לאוזן, אין לי מכשיר דציבאלים, אני חשוף בקו ישיר למגרש, אני היום חי עם תריסים וחלונות סגורים כמעט ברוב שעות היממה את יכולה לבדוק אותי, בחורף או בקיץ, בקיץ יותר גרוע, יש פעילות ברוב שעות היום במגרש כולל התארגנות של המו"מ, בתי ספר שמגיעים לשמה, אין משהו שמונע מהרעש להגיע אלינו, משחקים, מדורות, מסיבות, אין תשתיות שבנויות לקלוט את כל האנשים האלה, אפילו שירותים פשוט שאנשים לא יעשו צרכיהם בכל השטח, כולל אלה שמשחקים בשוטף ומשחקים במגרש, והרעש הוא מטריד ומפריע ודי מציק למנוחה שלנו. גם בשעות מאוחרות של הלילה. הצהרתי שיש קולות כפי שהובאו בתצהירי, "רעש קולני" זה לא קולני זה מלווה בנפצים, זיקוקים, אין פיקוח של המועצה אין מספיק סיורים של המשטרה, למרות שמזמינים אותם לא אחת אין להם אפשרות להתמודד עם התופעה, אני במשטרה לא התלוננתי אך במוקד העירוני התלוננתי מספר רב פעמים תוך מסירת פרטיי. [עמ' 8 לפרוטוקול]. מר רז זייברט שביתו ברח' הנחלה 30 אישר שלא מדד את הרעש בדירתו באמצעות מכשיר אלקטרוני אך מסר שכאשר הוא משכיב את ילדיו לישון בין שמונה לתשע בערב עליו להגיף את החלונות על-מנת שיירדמו ולדבריו "[...] גם זה לא מספיק. יש שם חבורות של אנשים גם מבוגרים וצעירים והם באים וצועקים אחד על השני, ויש שם רעש נוראי, בחופש הגדול של השנה הקודמת אני זוכר בשעות הקטנות של הלילה היו באים לשם חבורות נוער ופשוט עושות רעש" [עמ' 11 לפרוטוקול]. בת-זוגו של התובע, גב' דורינה להבי, עמדה אף היא על אופן ביטויו של הרעש בביתה: [...] אני יושבת במרפסת ואיני יכולה לשמוע אפילו את בן זוגי שיושב במרחק כלום ממני, אנו שומעים את הצעקות, את הרעש של הכדור, את ההד של הכדור שפוגע במסגרת של הסל, כל דבר כזה [...] אין לי דרכים למדוד את הרעש אך בהחלט, הוא מפריע. [עמ' 13 לפרוטוקול]. התובע עצמו תיאר תוך ציטוט את סוג ההתבטאויות וניבולי הפה אשר נשמעים בדירתו כפועל יוצא של הפעילות במגרש וציין כי הדברים נשמעים הן בסלון ביתו והן בחדר העבודה שהוא המרוחק ביותר מהמגרש מכל חדרי הבית. לדבריו המטרד שנגרם טמון בשילוב בין עוצמת הרעש לבין סוגו ותוכנו: "את האמת לא משטחים כי זו ההפרעה, אם היינו במדינה של ייקים והיו התבטאויות מנומסות בהתאם, זה היה שונה, אך אנו במדינה של ברברים" [עמ' 18-17 לפרוטוקול]. הפרויקט שבמסגרתו הוקם מגרש הספורט כלל בנוסף למגרש עצמו גם פארק ציבורי פתוח שבו שטחי דשא וגינון, גן משחקים, שבילים וספסלים [עמ' 11 לפרוטוקול; להלן הפארק]. עד התובע מר שמואל פולג אישר שבהקמת הפרויקט הושקעו סכומים ניכרים ולדבריו "עשו שם עבודה מדהימה" [עמ' 4 לפרוטוקול]. התובענה כוונה אך ורק נגד הרעש הכרוך בפעילות במגרש ולא נסבה על פעילות הפארק. התובע שב והדגיש שהוא אינו מתנגד לפעילות במגרש הספורט אלא מבקש לצמצם את הרעש הכרוך בו ואשר יוצר מטרד, זאת בהתייחס לשעות ספציפיות ובהן שעות הערב וסופי השבוע [עמ' 17 לפרוטוקול]. גם בת-זוגו של התובעת עמדה על הצורך לקבוע את שעות פעילותו של מגרש הספורט תוך איזון בין זכויותיו של ציבור המשתמשים בו לבין זכויותיה של האוכלוסייה המתגוררת בשכנות למגרש [עמ' 14-13 לפרוטוקול]. התובע מיקד עתירתו בשעות בהן פתוח המגרש ברשותה של הנתבעת ומכוח סמכותה להפעילו. אף שמן העדויות עלה שלעתים מתקיימת במגרש פעילות גם בשעות בהן הוא נחשב סגור [עמ' 5 ו-7 לפרוטוקול] אישר התובע שלא זה מוקד ההפרעה [שם, בעמ' 18]. מגרש הספורט מוקף מכל עבריו גדרות מתכת גבוהות [סע' 4 לתצהיר התובע ת/6]. שליטת הנתבעת בשעות הפעילות במגרש נעשית בעיקר באמצעות התאורה המותקנת בו. לדברי עד הנתבעת מר אופיר רב-הון "השליטה בשעות הפעילות במגרש נעשית בעזרת האור, התאורה. [...] חלק מהתהליך של אי שימוש המגרש בשבת זה שהאורות לא נדלקים ביום שישי בערב. זה גם שבת וגם חג" [עמ' 29-28 לפרוטוקול]. העד מר שמואל פולג מסר שבמגרש מותקן שעות אוטומטי אשר מכבה את התאורה בשעה 22:30, כך גם בימות סוף-השבוע [עמ' 5 לפרוטוקול]. לדברי העד מר רז זייברט כבה האור במגרש אחרי השעה 22:00 ושעריו נותרים פתוחים מבלי שיינעלו גם בתום שעות הפעילות [שם, בעמ' 11]. לגרסת הנתבעת מוגבלת הפעילות במגרש לשעה 22:00, אז כבים בו האורות באמצעות השעון האוטומטי. במהלך בירור המשפט התחוור שהנתבעת אינה מקפידה תמיד על כיבוי התאורה בשעה זו ובעת המעבר משעון חורף לשעון קיץ באביב 2010 חלף כחודש ימים בטרם נעשה תיאום של השעון האוטומטי. במהלך תקופה זו כבתה התאורה בשעה מאוחרת מהרגיל על אף תלונות התובע למוקד העירוני [עמ' 15 לפרוטוקול]. לדברי מהנדס הנתבעת מר דניאל ארז עמדת הנתבעת היא שמגרש הספורט הוקם לטובת הציבור ועל כן יש לנצלו כמה שיותר שעות ביום [עמ' 34 לפרוטוקול]. עד זה אישר שביכולתה של הנתבעת לשלוט בשעות הפעילות של המגרש באמצעות סגירת התאורה ובאמצעות נעילת שעריו [שם, בעמ' 36]. ג. עוולת מטרד ליחיד 1. התובע סמך תביעתו על עוולת מטרד ליחיד שבסע' 44(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]: מיטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מיטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק. הוראת דין נוספת שבה ביקש התובע לעגן תביעתו מצויה בסע' 2 לחוק למניעת מפגעים, תשכ"א-1961, על-פיה "לא יגרום אדם לרעש חזק או בלתי סביר, מכל מקור שהוא, אם הוא מפריע, או עשוי להפריע, לאדם המצוי בקרבת מקום או לעוברים ושבים". איני מקבלת את טענת הנתבעת כי הפניית התובע לחוק למניעת מפגעים, אף שנזכרה לראשונה בסיכום טענותיו, מהווה הרחבת חזית אסורה. הרחבת חזית - עניינה בטענה עובדתית שלא נזכרה בכתבי-הטענות. על בעל-דין לגולל בכתב-טענותיו את המסכת העובדתית המקימה את עילתו ושבגינה הוא עותר לסעד המבוקש. בדרך כלל אין הוא נדרש לפרט במסגרת זו את הוראות הדין שעליהן הוא מבקש להסתמך ואף לא את הראיות בהן יסתייע לשם הוכחת עילתו [ראו שלמה לוין הפרוצדורה האזרחית החדשה, מבוא ועקרונות יסוד 158-157, 168, 172 (מהדורה שניה, 2008) ותקנה 74(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי]. התובע אינו מנוע מלהסתמך על הוראת דין העולה בקנה אחת עם תביעתו ובלבד שהעובדות הרלבנטיות פורטו על-ידו בכתב-התביעה. לגופו של עניין אין בהוראותיו של חוק למניעת מפגעים כדי לסייע לתובע. בסע' 5 ו-7 לחוק הוסמך השר לאיכות הסביבה להתקין תקנות בהן יקבע מהו רעש חזק או בלתי-סביר ויותוו כללים לביצוע החוק ולמניעת הפרתו. העילה שבסע' 2 לחוק כפופה על כן לתקנות שהותקנו מכוחו. תקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש), תשנ"ג-1992 ותקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר), תש"ן-1990 מלמדות כי הוכחת רעש חזק או בלתי-סביר מותנית בהצגת מדידה כמותית העונה לאמות המידה שהותוו בתקנות. מדידה כזו לא הוצגה על-ידי התובע, בין באמצעות חוות-דעת מומחה ובין בדרך אחרת. במצב דברים זה אין חוק למניעת מפגעים מקנה לתובע עילת תביעה עצמאית ונוספת על זו שבדיני המטרדים. אף סע' 13 לחוק למניעת מפגעים מורה כי "לעניין פקודת הנזיקין האזרחיים, 1944, דין כל הפרה של הוראת חוק זה כדין מטרד היחיד". אמות המידה לבחינת קיומו של מטרד ליחיד הותוו בע"א 44/76 אתא חברה לטקסטיל בע"מ נ' שוורץ, פ"ד ל(3) 785, 795 (1976) (להלן עניין אתא): שני מאפיינים של מהות ההפרעה, בה אנו דנים, עולים מנוסחה של הוראת החוק, ראשית, זו חייבת להיות מוחשית ולא קלת-ערך, מהותית ולא חולפת. [...] שנית, מידתה של ההפרעה, כממשית או כקלת-ערך, נמדדת על-פי אמת-המידה של הזכות של הנפגע לשימוש סביר במקרקעין ושל ההנאה הסבירה מהם, בהתחשב עם מקומם וטיבם, אין בפנינו איפוא אמת-מידה אבסולוטית הישימה בכל אתר ובכל עת, אלא עלינו להציג זה לצד זה את מידת ההפרעה (הממשית) ואת זכות השימוש וההנאה הסבירים של התובע והנפגע ולקבוע מה סביר בנסיבות המקום והזמן, בחינתה של הסבירות נעשית על-פי אמת-מידה אובייקטיבית, היינו על-ידי ההערכה של מהותה ועצמתה של ההפרעה לפי דעתו של מסתכל אובייקטיבי [...]. בחינת השאלה אם במקרה נתון מתקיימת עוולת מטרד ליחיד אינה נעשית בחלל ריק. היא נשקלת לאור מכלול הנתונים הרלבנטיים ובהתחשב באינטרסים המתמודדים על הבכורה. אף בהקשר זה מספק עניין אתא הנחייה [שם, בעמ' 796-795]: טיב הנכסים והשימוש שנעשה בהם, הסביבה בה הם מצויים והחברה השוכנת בה - כל אלה הם גורמים בעלי חשיבות הקובעים את השימוש האפשרי בנכסים וההנאה שאפשר להפיק מהם [...]. אך מובן הוא כי האינטרסים של המחזיקים במקרקעין, השוכנים זה לצד זה, אינם זהים בהכרח, גם כאשר כל אחד מהם אינו חורג מן השימושים המותרים, מתחייבת על-כן מעין התאמה ואף פשרה - המותירה מקום לפעלו של כל צד, ובלבד שאינו חורג מעבר לסביר ואינו מגיע כדי "הפרעה ממשית". טענה מרכזית בפי הנתבעת הייתה כי התובע לא הוכיח קיומו של מטרד ליחיד בשל כך שלא הציג חוות-דעת מומחה המבססת קיומו של רעש שעוצמתו עולה על זו המותרת בחוק. לטענה זו אין על מה שתסמוך. ראשית, טמון בה צמצום יתר של דיני המטרדים באופן שאינו עולה בקנה אחד עם לשונה של הוראת סע' 44(א) לפקודת הנזיקין ועם האופן בו פורשה בעניין אתא. המבחן לקיומו של מטרד רעש ליחיד אינו כמותי גרידא אלא טומן בחובו מרכיבים מהותיים של סוג הפגיעה, יחסיותה וסבירותה. שנית, בעוד שעוולת גרימת רעש על-פי סע' 2 ו-13 לחוק למניעת מפגעים ותקנותיו טעונה ביסוס במדידה כמותית, אין למצוא דרישה מקבילה בדיני המטרדים שבפקודת הנזיקין. דיני מטרד ליחיד שבחוק למניעת מפגעים באו להוסיף על דיני מטרד ליחיד שבפקודה ולא לייתרם או להצר את תחום התפרשותם [וראו גם סע' 15 לחוק למניעת מפגעים הקובע שהוראותיו באות להוסיף על הוראות כל חיקוק ולא לגרוע מהן]. שלישית, צמצום מטרדי רעש אך ורק לאותם מקרים הנתמכים במדידה כמותית של עוצמת הרעש אינה עולה בקנה אחד עם מדיניות משפטית ראויה וחוטאת לתכלית הניצבת ביסודה של עוולת מטרד ליחיד. מטרדי רעש אינם עשויים מקשה אחת. יש מהם הנגרמים בשל רעש שעוצמתו חריגה, אחרים נובעים משילוב בין רעש שנוצר לבין תוכנו ואופיו. מתן הגנת הדין אך ורק למטרדי רעש הניתנים למדידה כמותית תותיר ללא זכות וסעד את מי שנפגע ממטרד שנגרם משילובם של קול ותוכן. כאמור, הגבלה כזו אינה נלמדת מהוראת החוק או מן האופן בו פורשה בפסיקתם של בתי-המשפט. לבסוף, אף דיני הראיות אינם תומכים בעמדת הנתבעת. בטרם הותקנו תקנותיו של חוק למניעת מפגעים נזקק בית-המשפט העליון לשאלה אם הפרת החוק טעונה בהכרח הוכחה בדרך של הצגת מדידה כמותית המעוגנת בחוות-דעת מומחה. בבג"ץ 295/65 אופנהימר נ' שר הפנים והבריאות, פ"ד כ(1) 309, 322 (1966) נשללה הגישה הגורסת שלא ניתן להוכיח פגיעת רעש אלא באמצעות חוות-דעת מומחה. דברים שנאמרו שם יפים גם לענייננו: אמת נכון הדבר שמידות קבועות ואובייקטיביות שכאלה של חוזק או חוסר סבירות, יקלו מעל בתי-המשפט את עבודת השפיטה בהרבה. כשתבוא לפניהם השאלה אם יש ברעש פלוני משום מפגע כמשמעותו בחוק, אין להם אלא ליטול את התקנות ולמדוד אותו רעש בקנה-המידה הקבוע שם [...]: הקביעה שמפגעים הם כמשמעותם בחוק, תהא תלויה אך ורק בחוות-דעת מומחים, כי אמנם נכנסים הם בגדר המידות והשיעורים הקבועים בתקנות. ואולם העובדה שמלאכת השפיטה, ללא מידות ושיעורים קבועים מראש, עשויה להיות קשה וסבוכה יותר, אינה אומרת שהיא בלתי אפשרית. [...] אין אני רואה כל מניעה לכך שבית-המשפט יקבע, אם על-פי ראיות של עדים שראו את המפגע או שמעו את הרעש או הריחו את הריחות, ואם על-פי התרשמות אישית ממראה המקום ומשמיעת הרעש ומהרחת הריחות, אם המפגע הנטען "חזק" הוא או "בלתי סביר" כמשמעותו בחוק אם לאו. מונחים אלה, "חזק" ו-"בלתי סביר", אינם מונחים טכניים - על כל פנים כל עוד לא הפכו מונחים טכניים מכוח תקנות שיותקנו לכך; מונחים הם הנאמרים בלשון בני אדם, ועל בתי-המשפט לפרשם ולהחילם בתור שכאלה. לאור האמור לעיל על-אודות היחס בין דיני מטרד ליחיד שבחוק למניעת מפגעים לבין דיני מטרד ליחיד על-פי פקודת הנזיקין עומדים דברים אלה על מכונם אף עתה, לאחר שהותקנו תקנות למניעת מפגעים ונקבעו בהן אמות-מידה כמותיות. עילתו של התובע אינה נפגעת, על כן, אך בשל כך שלא נתמכה בחוות-דעת מומחה או במדידה כמותית של עוצמת הרעש הנגרם מפעילות המגרש. מדברי התובע ועדיו עלה שהפעילות במגרש הספורט מייצרת מארג קולות שעוצמתם, טיבם ותוכנם יוצרים במשולב הפרעה לדיירי רחוב הנחלה שבתיהם גובלים במגרש. השילוב בין תוכן הרעש, עוצמתו ותדירותו - ולא עוצמת הקול לבדה - הוא שמהווה את מקור ההפרעה. בהקשר זה הזכירו התובע ועדיו צעקות, קללות וניבולי פה, קולות זיקוקים ונפצים וחבטות כדור הנשמעים היטב בתוך דירותיהם. עוד עלה מן העדויות שטיבו ותדירותו של הרעש שמפיקה הפעילות במגרש הספורט מחייבים ניהול חיים ביתיים מעבר לתריסים מוגפים וחלונות סגורים, אף שעוצמת הרעש חודרת גם מבעדם [עדויותיהם של מר יעקב בן-חיון ומר רז זייברט שהובאו לעיל]. קיומו של צורך קבוע בהגפת תריסים וחלונות לשם חסימה, ולו גם חלקית, של הרעש הבוקע מן המגרש מציע אמת-מידה אובייקטיבית להערכת סוג הרעש, טיבו ומידת ההפרעה הגלומה בו ליכולתם של התובע ושכניו להפיק הנאה סבירה מדירותיהם. גם שלילת האפשרות להשתמש במרפסת הדירה לפעילות שגורה ויום-יומית כקריאת ספר או ניהול שיחה מספקת אמת-מידה אובייקטיבית להערכת הרעש [עדותן הנ"ל של גב' דורינה להבי וגב' יהודית פולג]. הרעש שמקורו במגרש אינו מוגבל לחלק משעות היום אלא מלווה את הפעילות במגרש הספורט באשר היא. מכך נובע שהרעש בו עסקינן עולה כדי הפרעה ממשית אשר באה לידי ביטוי מוחשי וקבוע בחיי היום-יומיים של תושבי רחוב הנחלה שבתיהם סמוכים למגרש, והתובע בתוכם. על הפרעה מסוג זה אין לומר שהיא קלת-ערך או חולפת ואף לא שהיא טפלה לשימוש הסביר של אדם בדירתו. הנתבעת חלקה על התובע בכל הקשור למרחק האווירי בין דירתו לבין המגרש [סע' 6 לתצהיר התובע ת/6 וסע' 6 לתצהיר מהנדס הנתבעת נ/3]. בה בעת לא הציגה הנתבעת מדידה שיש בה כדי לסתור את עדות התובע בעניין זה. יתרה מכך, מדידה כמותית של המרחק בין בית התובע לבין מגרש הספורט אינה חזות הכול. אף כאן נתונה הבכורה למבחן הפונקציונאלי בגדרו נבחנת השאלה אם ברעש המלווה את פעילות המגרש יש משום הפרעה ממשית לתובע, אם לאו. עדויות התובע ועדיו על-אודות טיבו, משכו והשפעתו של הרעש שמפיקה הפעילות במגרש על מרקם החיים בדירותיהם לא נסתרו בראיות הנתבעת. מן המקובץ עולה שפעילות המגרש אכן כרוכה ביצירת מטרד ליחיד. בקביעת קיומו של מטרד יש להידרש גם לטיבה של הסביבה בה מצויים המגרש ובתי התובע ועדיו. מצד אחד, תיארו התובע ועדיו את שכונת האחוזה הירוקה כשכונת מגורים שלווה ומטופחת שאיכות החיים בה גבוהה [סע' 3 ל-ת/6; תיאור זה הופיע גם בתצהירי עדיו של התובע]. גב' יהודית פולג תיארה את רחוב הנחלה בתקופה שקדמה להקמת המגרש כרחוב שקט שמשמש רק לנסיעת התושבים המתגוררים בו [עמ' 6 לפרוטוקול]. מצד שני, מגרש הספורט נועד לשרת מספר שכונות שנבנו מסביב לו ולא את דיירי הרחובות הגובלים בו לבדם [עדות עד הנתבעת מר אופיר רב-הון, עמ' 23 לפרוטוקול]. עוד יש לזכור שמדובר ב"[...] שכונת מגורים מתפתחת עם הרבה ילדים, עם הרבה נוער, עם הרבה משפחות" וכי האוכלוסייה המגוונת שאותה משרת מגרש הספורט מפיקה ברובה הנאה וערך מן הפעילות המתבצעת בו [שם, בעמ' 28]. בהקשר זה מסר תושב השכונה מר אופיר רב-הון שהעיד מטעמה של הנתבעת: [...] ההתנהלות היומיומית בשכונה הזאת היא התנהלות רועשת, השכונה גדלה באופן משמעותי, נוספו לנו 4 פרויקטים של בנייה. יש הרבה ילדים, יש הרבה נוער וכל פיתוח המגרש הזה כולל מגרש הספורט היה הצלה גדולה לשכונה הזאת. [עמ' 26 לפרוטוקול]. אין סתירה הכרחית בין פעילות מגרש הספורט לבין איכות החיים של תושבי שכונת האחוזה הירוקה. אף התובע עצמו לא חלק על עצם נחיצותו של המגרש או על תרומתו לרווחתם של תושבי השכונה ושכונות נוספות הסמוכות אליו. כל מבוקשו היה כי ייתן לו סעד המניח את המשך קיומו ופעולתו של מגרש הספורט ואשר ימזער את ההפרעה המלווה פעילות זו ואשר פוגעת במרקם חייו. חשיבותו וערכו של מגרש הספורט לציבור המשתמשים בו אינם מבטלים מניה וביה את המטרד לתובע הכרוך בפעילותו. הערך החיובי של פעילות המגרש מזה והשלילה הגלומה בפגיעתה של פעילות זו בתובע מזה יובאו בחשבון בבחינת ההגנה שבסע' 48ב לפקודת הנזיקין, וככל שיימצא שהגנה זו אינה מאיינת את טענת המטרד שבפי התובע - בבחינת הסעד הראוי שאותו יש לפסוק. לא מצאתי ממש בטענת הנתבעת כי קיים בשכונה מוקד רעש נוסף שמקורו בהתקהלות צעירים בתחנת האוטובוס ואשר מאפיל על פגיעת הרעש שנוצר כתוצאה מן הפעילות במגרש. התובע ועדיו מסרו שהם אינם חשופים למוקד הרעש שבתחנת האוטובוס ועל כן אינם סובלים ממנו, ככל שקיים [עמ' 3, 10, 13 ו-19 לפרוטוקול]. ד. התשתית התכנונית - התב"ע, הליך שיתוף הציבור ושימוש לטובת הציבור לשם הדיפת התובענה העלתה הנתבעת מספר טענות הגנה. ראשית, נטען שהתובע לא בדק את תכנית בנין עיר החלה על המגרש (להלן התב"ע) בטרם רכש את ביתו; שנית, נטען שהתובע לא נטל חלק בהליך שיתוף הציבור שהתקיים בטרם נחנך המגרש; לבסוף, נטען שלנתבעת עומדת הגנת הצורך הציבורי המעוגנת בסע' 48ב לפקודת הנזיקין. טענות אלה תיבחנה להלן. התובע רכש את ביתו ב-1997, שנים רבות טרם הקמת המגרש. התובע אישר שבמועד הרכישה לא בדק את התב"ע אלא רק את המודל שהציג היזם שממנו נקנתה הדירה. בעת רכישת הדירה היה ידוע לתובע שהמקום בו הוקם המגרש מיועד למטרות נופש, ספורט ופנאי עבור תושבי השכונה [עמ' 16 לפרוטוקול]. אין מחלוקת על כך שעל-פי התב"ע החלה יועד מגרש 46 בו נבנה לימים המגרש למטרת ספורט. כך עולה מהודעה על אישור תכנית מתאר מס' ש/במ/525 אשר פורסמה ביום 13.7.1992 [נספח א' ל-נ/3]. עילתו של התובע אינה מתאיינת אך בשל כך שבעת שרכש את דירתו, שנים רבות קודם להקמת המגרש, ידע - או למצער יכול היה לדעת - שהמקום בו הוקם לימים המגרש מיועד לפעילות ספורטיבית. גם הימנעות התובע מלנקוט כל עמדה בתקופה שבמהלכה הלך המגרש ונבנה אינה פועלת לחובתו. לעניין זה נודעת חשיבות מרכזית לכך שהתובע אינו מבקש למנוע את פעילות המגרש אלא אך להכיר במטרד שנגרם לו בשל כך ולנקוט אמצעים לצמצום הפגיעה בו. סע' 46 לפקודה מורה כי "בתובענה על מיטרד ליחיד לא תהא הגנה בכך בלבד שהמיטרד היה קיים לפני שהתובע תפש או רכש את המקרקעין הנדונים". מקל וחומר יפים הדברים אם בעת שרכש התובע את דירתו לא היה קיים המטרד עצמו אלא רק פוטנציאל תיאורטי להיווצרותו בזמן עתיד לא ידוע. בטרם הוקם מגרש הספורט התקיים תהליך בגדרו הוזמנו תושבי השכונות הגובלות בו להביע עמדתם בעניינים שונים הקשורים בפעילות במגרש ובפארק הסמוך אליו [להלן תהליך שיתוף הציבור]. על תהליך זה, טיבו והתוצרים שאותם הניב העיד עד הנתבעת מר אופיר רב-הון שהיה בין הגורמים שרכזו את התהליך, הובילו אותו ועמדו בקשר עם הנתבעת בכל הקשור לדרישות ולבקשות שהועלו בגדרו: [...] תהליך שיתוף הציבור הוא במסגרת עבודה מול המועצה על פי התוכניות של המועצה כשתפקידנו מתוך השטח והיכרות עם המגרשים זה לבקש ולקבל דברים שמתאימים לנו כתושבים שם. [...] חשוב להזכיר שמבחינתי וגם מבחינת כל מי שהיה בתהליך הזה ההחלטה היתה רק על המועצה ולא שלנו. [...] החלטה של פתיחת המגרש, פעילות המגרש, של הכול. [...] שעות הפעילות נקבעו על ידי המועצה כי זו העבודה שלהם [...]. [עמ' 22, 24 לפרוטוקול]. בתהליך שיתוף הציבור היו מעורבים יועצת פרטית לענייני איכות הסביבה שלא הייתה קשורה לנתבעת באותה עת, יועצת לנושא שיתוף הציבור ותושבים בשכונות הגובלות במגרש הספורט שבחרו ליטול חלק בתהליך. התהליך כלל גם שיחות ופגישות עם נציגי המתנ"ס ונציגי הנתבעת, בהם ראש המועצה המקומית ומהנדס המועצה מר ארז. מר רב-הון עצמו תפקד בתהליך כמזכיר השכונה דה-פקטו, בהתנדבות ומתוך עניין לסייע בפעילות ציבורית מסוג זה. המפגשים התקיימו בביתו כשהם פתוחים לקהל הרחב [עמ' 27-22 לפרוטוקול]. הפעילות הקשורה בתהליך שיתוף הציבור פורסמה ב"פליירים" שחולקו לבתי התושבים, בשלט פרסום שהוצב בסמוך למרכז חלוקת הדואר בשכונה ובאמצעות דיוור הודעות לתושבים בדואר אלקטרוני [שם, בעמ' 26 וכן נ/2 ונספחיו]. מר רב-הון עמד על כך שבתהליך שיתוף הציבור "מגרש הספורט המשולב היה אבן המחלוקת הגדולה ביותר בין התושבים לבין עצמם" [עמ' 24 לפרוטוקול]. בכל הקשור לפעילות המגרש ננקטו בתהליך שיתוף הציבור שני צעדים מרכזיים. האחד, העברת שאלון בין התושבים בו ניתנה להם הזדמנות להביע דעתם בהתייחס לשעות פתיחת המגרש וסגירתו [שם]. השני, מתן מענה לתושבי רחוב נוגה הגובלים במגרש מצפון, לגביהם התעורר חשש לפגיעת רעש הכרוך בפעילות המגרש בשל קרבתם הרבה אליו. המדובר ב"[...] שלוש משפחות או ארבע משפחות שהמגרש גובל ממש בחדר שינה שלהם" [עמ' 25 לפרוטוקול]. בעייתן של משפחות אלה נדונה במסגרת תהליך שיתוף הציבור תוך מעורבות של הנתבעת ויועץ אקוסטי והפתרון שאומץ ויושם הלכה למעשה היה בניית קיר אקוסטי בין רחוב נוגה לבין המגרש [שם]. התובע לא נטל חלק בתהליך שיתוף הציבור. לדבריו לא ידע עליו ולמד לראשונה על קיומו מכתב-הגנתה של הנתבעת בהליך דנן [עמ' 17-16 לפרוטוקול]. אשר לעדי התובע, מקצתם ידעו על קיומו של התהליך ואף נטלו בו חלק במידה כזו או אחרת [עדות מר שמואל פולג, עמ' 2-1, 4 לפרוטוקול]. אחרים לא ידעו על-אודות התהליך ולא השתתפו בו [עדות גב' יהודית פולג בעמ' 7 לפרוטוקול, עדות מר רז זייברט, שם, בעמ' 11 ועדות גב' דורינה להבי בעמ' 13]. מר יעקב בן-חיון העיד שנטל חלק פעיל בהתנגדות להקמת המגרש, הן בעבר הרחוק והן בתהליך הנוכחי של שיתוף הציבור. לדבריו: [...] לגבי המגרש דנן, אמרו לנו כי יש כוונה ונכונות מצד המועצה לשתף את הצבור ובטענות שיהיו מבחינתם ובאמת העלינו את הבעיות שצפינו כגון שרותים, מים, חניות, ואנדליזם, ובאמת בהצהרת הכוונות הכול היה בסדר ובפועל לאחר שהקימו את המגרש אף אחד לא הסתכל לכיון שלנו ולא הסכימו לשמוע אותנו [...] ובסופו של יום, גם אני פרשתי וויתרתי על הליך השיתוף החד צדדי הזה". [עמ' 9 לפרוטוקול]. הנתבעת ראויה לשבח על נכונותה לקיים תהליך של שיתוף הציבור במסגרתו ניתנה לתושבי השכונות הגובלות במגרש הזדמנות להשמיע דעתם בעניינים שונים הקשורים לפתיחת המגרש ולקביעת שעות פעילותו. לעניין זה אין נפקא מינה אם הנתבעת עצמה יזמה את התהליך או שנענתה ליוזמתם הברוכה של אחרים. שיתוף הציבור בתהליכים שעניינם עיצוב המרחב הציבורי בגדרו של חוק התכנון והבניה מוגבל ומצומצם בדין הישראלי דהיום וטרם זכה להסדרה הכוללת הראויה לו בחקיקה. כיום קיימת מודעות הולכת וגוברת ליתרונות הגלומים בשיתופו של הציבור בתהליכי עיצובו והסדרתו של המרחב הציבורי. בה בעת נמתחה ביקורת על האופן הדל והבלתי-מספק בו מוסדר תהליך זה בדין המצוי [ראו מנאל תותרי-ג'ובראן, שיתוף הציבור בחוק התכנון והבנייה: המצוי והרצוי - ואדי נסנאס כמקרה-בוחן משפט וממשל י 701 (2007)]. בענייננו הוגבל התהליך שהתקיים באופן וולונטרי לאופני השימוש במגרש הספורט לאחר שהתב"ע שהתירה את הקמתו והפעלתו הייתה בגדר נתון קיים. הימנעותו של התובע מליטול חלק בתהליך שיתוף הציבור אינה עשויה לעמוד לו לרועץ ולחסום את תביעתו שנסבה על פעילות המגרש ושעילתה מטרד ליחיד, זאת בשל כוחם של שני טעמים מצטברים. ראשית, לעת הזו טרם הוסדרו ועוגנו בחוק הדרכים לקיומו של תהליך שיתוף הציבור לרבות אופני פרסומו של תהליך כזה, הדרך והמועד להעלאת טענות בגדרו, המשמעות הנודעת להחלטתו של פלוני שלא להשתתף בו וכיוצא באלה עניינים הקשורים בתהליך ובתוצאותיו. במצב דברים זה אין מקום להסיק קיומה של הגבלה של זכויות שהוקנו בדין, והזכות שלא להיפגע ממטרד ליחיד בתוך כך, בשל אי-השתתפות בתהליך שיתוף הציבור שהתקיים באופן וולונטרי ומבלי ש"כללי המשחק" הכרוכים בהוצאתו אל הפועל הותוו מראש. שנית, מר רב-הון שריכז את תהליך שיתוף הציבור מטעם התושבים עמד על מוגבלותן של המסקנות שהופקו בגדרו. לעניין קביעת שעות פעילותו של המגרש העיד: [...] הגישה שלנו עוד פעם היתה ברורה אנו לא נגד המועצה אנו בעד העשייה, אנו מודעים למה שמותר להם לעשות בחוק ומה אסור להם לעשות בחוק, לא רצינו לעכב את הפיתוח, רצינו שיהיה פיתוח, המגרש הזה התקבל בברכה על ידי הרוב המכריע של תושבי הסביבה מסביב. [...]הוחלט שפתיחת המגרש תהא בצורה הזאת לתקופה קצובה ואחריה יבחן שוב הנושא. [עמ' 28 לפרוטוקול]. בהתייחס לחלקו של ועד השכונה בקביעת שעות פעילותו של המגרש העיד מר רב-הון שבעבר היה ועד לשכונת האחוזה הירוקה אך "[...] זה וועד ישן מלפני הרבה שנים. [...] אותו ועד ישן לא היה קיים, הוא נבחר פעם אחת מלפני הרבה שנים ומאז לא היו, חלקם שאמרו שהיו בוועד באו לישיבה הראשונה אצלי, מאחר ואני נקטתי בגישה שכל השכונה כאן כבן אדם כולם צריכים לבוא לעניין הזה, לא היה חשוב לי מי וועד, מי רב עם מי בעבר ואיזה משקעים יש" [עמ' 23 לפרוטוקול]. עוד אישר מר רב-הון כי בסופו של יום ולאחר שנשמעו עמדות התושבים ונציגי המתנ"ס "שעות הפעילות נקבעו על ידי המועצה כי זו העבודה שלהם [...]" [שם, בעמ' 24]. אני מעדיפה בעניין זה את עדות מר רב-הון על-פני עדות מהנדס הנתבעת לפיה "שעות התאורה של המגרש נקבעו בשיתוף עם נציגי התושבים בשכונה, כחמישה עשר תושבים והם הציגו עצמם כנציגות, ויחד איתם סיכמנו את שעות הפעילות" [שם, בעמ' 32]. משפנה התובע לנתבעת ביום 18.10.2009 והתלונן על מטרד הרעש הכרוך בפעילותו של מגרש הספורט נענה בין השאר ששעות הפעילות סוכמו עם ועד התושבים [נספחים ב' ו-ג' ל-ת/6]. דברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם עדותו של מר רב-הון לפיה לאחר שמיעת עמדות התושבים נקבעו שעות הפעילות במגרש על-ידי הנתבעת ולא במסגרת סיכום שנעשה עם גוף מייצג או נבחר מטעם התושבים. אף לא צוין בתשובת הנתבעת מרכיב חשוב נוסף שנזכר בעדות מר רב-הון, והוא שהוחלט שפעילות המגרש בשעות שקבעה הנתבעת בתום תהליך שיתוף הציבור תיבחן שוב בעתיד לאחר תקופה קצובה. נוכח דברים אלה גלומה בתשובת הנתבעת לתובע מידה של הטעיה שממנה ראוי היה להימנע. נוכח עדותו של מר רב-הון שנשמעה מטעם הנתבעת ברי שלא היה בתהליך שיתוף הציבור ובעמדות שהובעו בגדרו כדי לחסום את דרכו של התובע להביא בפני הנתבעת, או בפני בית-המשפט בהליך זה, את טענותיו על-אודות מטרד הטמון בפעילות המגרש. סע' 48ב לפקודת הנזיקין שכותרתו "שימוש הדרוש לטובת הציבור" מורה כך: שימוש במקרקעין הדרוש לטובת הציבור לא יהיה בו מיטרד לענין סימן זה, אף אם הוא גורם נזק למקרקעין שכנים או מונע מבעליהם הנאה מלאה ממקרקעיהם, ובלבד שהנזק שנגרם אינו חורג מתחום הנסבל והמשתמש נקט אמצעים סבירים כדי להקטין את הנזק ככל האפשר; אולם רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים - אם בתשלום חד-פעמי ואם בתשלומים חוזרים - אם נגרם לבעל המקרקעין נזק ממון. הגנה זו מבטאת גישה של צדק סביבתי. כאשר הפעילות הפוגעת נובעת מצורך ציבורי יכולה להיות בכך במקרים מסוימים הגנה מפני עוולת המטרד, גם אם לא עילה גורפת לפטור מחובת תשלום פיצוי בגין נזק ממון שנגרם לבעל המקרקעין שנפגעו מן המטרד [עמ"נ (ת"א) 318/07 טויטו נ' הועדה המקומית לתו"ב בראשל"צ 46 (טרם פורסם, 16.8.2010)]. בהקשר זה יפים דברים שנאמרו בעניין אתא באשר לטעמה של עוולת מטרד ליחיד: "הדגש על תוצאות המעשה ולא על טיבו של המעשה עצמו ועל-כן יתכן כי פלוני ינקוט אמנם באמצעי זהירות סבירים בביצוע מעשהו, אך בכל זאת לא יוכל להימנע מהפרעה ועקב כך גם יתחייב בביצוע מטרד" [שם, בעמ' 794]. הגנת סעיף 48ב מותנית בהוכחת שלושה יסודות מצטברים על-ידי מי שמבקש לחסות תחת כנפיה: האחד, כי השימוש במקרקעין שהם מקור המטרד דרוש לטובת הציבור; השני, כי הנזק שנגרם אינו חורג מתחום הנסבל; והשלישי, כי המשתמש במקרקעין נקט אמצעים סבירים להקטנת הנזק. בענייננו אין מחלוקת על התקיימותו של התנאי הראשון, היינו כי מגרש הספורט והפעילות המתקיימת בו הם לטובת הציבור ובכלל זה תושבי השכונות שהוקמו בקרבתו. אשר לתנאי השני, נחלקו הדעות בין התובע ועדיו לבין עד הנתבעת מר רב-הון אשר מתגורר אף הוא בסמוך למגרש מצדו האחר. מאחר שבאתי לכלל מסקנה כי התנאי השלישי לתחולת ההגנה לא התקיים בנתבעת אין צורך להכריע במחלוקת זו. במה דברים אמורים? ראשית, הנתבעת לא שעתה לתלונת התובע על-אודות מטרדי רעש שמקורם בפעילות המגרש ולא נקטה פעולה כלשהי לשם בדיקת התלונה לגופה. מהנדס הנתבעת לא ידע לומר דבר וחצי דבר על-אודות בדיקה כלשהי שנערכה בעקבות תלונת התובע [עמ' 32-31 לפרוטוקול]. חזקה על הנתבעת שלו התקיימה בדיקה כזו הייתה חושפת את קיומה ואת תוצאותיה. בהיעדר בדיקה עניינית של תלונת התובע אין לומר שהנתבעת פעלה להקטנת הנזק שעליו הצביע הלה. שנית, היעדר בדיקה של הנתבעת את טענות התובע לא נעשה בחלל ריק. מעדותו של מהנדס הנתבעת עלה שטעמה של התנהלות זו נעוץ בעמדת הנתבעת לפיה פעילות המגרש מצויה בדלת אמותיו של החוק כל עוד הרעש המופק בו אינו עולה על מספר הדציבלים המותרים [עמ' 31 ,33 לפרוטוקול]. כאמור, לגישה צרה הרואה במדידה כמותית של עוצמת הרעש את חזות הכול אין יסוד והיא נדחתה לעיל. משהועלו טענות של מי שביתו מצוי בקרבת המגרש על-אודות מטרדי רעש שמקורם בשעות פעילותו של המגרש היה על הנתבעת להידרש לטענות ולבדוק אותן באופן ענייני, בראש ובראשונה על-ידי בחינת התלונות מתוך דירת התובע. מהנדס הנתבעת אישר שבדיקה כזו לא נעשתה ואף לא נמצאה, אליבא דנתבעת, סיבה לעריכתה [עמ' 32 לפרוטוקול]. לגישה השוללת על הסף את תלונתו של תושב הנתבעת ללא כל בחינה או בדיקה אין על מה שתסמוך והיא פסולה מיסודה. מקל וחומר יפים הדברים בהתחשב בכך שטענות התובע הועלו חודשים ספורים לאחר המועד בו נפתח המגרש לראשונה ולאור עדות עד הנתבעת מר רב-הון לפיה נקבעה מסגרת השעות לפעילות המגרש מתוך הכרה בכך שיהיה מקום לבחון אותן שוב בהמשך. שלישית, חוק עזר לפרדס חנה-כרכור (מניעת רעש), תשכ"א-1960 קובע בסע' 1 לו איסור על הקמת רעש בתחומי המועצה-הנתבעת בשעות המנוחה שבין 13:00 ל- 16:00 (להלן שעות הצהריים) וכן בין השעות 23:00 ו- 06:00. האיסור חל על כל רעש חזק, רעש ממושך או רעש חוזר ונשנה שיש בו משום הפרעה לאדם הגר, עובד או מצוי בקרבת מקום או לעוברים ושבים בשעות הללו (להלן חוק העזר). מן העדויות עלה שפעילות המגרש מתקיימת ללא הגבלה גם בשעות הצהריים מבלי שהנתבעת עומדת על מסגרת השעות שנקבעה בחוק העזר. אמות המידה שהותוו בחוק העזר מבטאות לכל הפחות רף תחתון של מדיניות ציבורית ראויה בכל הקשור להגבלת מקורות רעש בתחומה של הנתבעת. מן המקובץ נובע שהנתבעת לא נקטה אמצעים סבירים להקטנת נזקי הרעש הגלומים במגרש הספורט ועל כן היא אינה זכאית ליהנות מהגנת סע' 48ב לפקודה. ה. הסעד משנמצא כי פעילותו של מגרש הספורט כרוכה בגרימת עוולה של מטרד רעש לתובע וכי לנתבעת אינה עומדת הגנה הפוטרת אותה מאחריות למטרד זה יש להוסיף ולקבוע את הסעד לו זכאי התובע לשם מניעת המטרד. אף בקביעת הסעד יש לאזן בין זכותו של התובע לכך שהפגיעה בו תצומצם ככל האפשר לבין הערך הטמון בהמשך הפעילות הפוגעת. התובע ביקש לחייב את הנתבעת להקים קיר אקוסטי בין המגרש לבין רחוב הנחלה, בדומה לקיר האקוסטי שהוקם על-ידה בין המגרש לבין רחוב נוגה הגובל בו מצדו האחר, על מנת לחסום את הרעש הכרוך בפעילות במגרש ולחצוץ בינו לבין ביתו. לאחר ששקלתי את ראיות הצדדים ואת מכלול נסיבות העניין מצאתי שאין יסוד לחייב את הנתבעת בהקמת קיר אקוסטי כמבוקש על-ידי התובע. מספר טעמים לכך. בין רחוב נוגה לבין המגרש נבנה קיר אקוסטי בשל הקרבה הרבה של כמה מן הבתים ברחוב זה למגרש. על-פי עדות התובע המרחק בין ביתו לבין המגרש הוא פי שלושה לערך מן המרחק בין המגרש לבין בתי רחוב נוגה הסמוכים אליו [סע' 6-5 ל-ת/6]. גם לגרסת הנתבעת המרחק בין בית התובע לבין המגרש הוא פי שלושה מן המרחק שבין המגרש לבין בתי רחוב נוגה, אף שהצדדים נחלקו בשאלת שיעוריהם של המרחקים הרלבנטיים [סע' 6 ל-נ/3]. הקיר האקוסטי הגובל ברחוב נוגה נבנה בליווי יועץ אקוסטי שחיווה דעתו על-אודות סוג הקיר שאותו יש לבנות, נתוניו והאופן בו ישתלב בסביבה [עמ' 25 לפרוטוקול]. התובע המבקש להורות על בניית קיר אקוסטי דומה גם בפאתו הדרומית של המגרש נושא בנטל להראות שבניית הקיר אכן תיתן מענה למטרד הרעש שמקורו במגרש. עוד נושא התובע בנטל להוכיח את סוגו ומידותיו של הקיר שאותו יש להקים לשם כך. דברים אלה שומה היה על התובע להוכיח בחוות-דעת מומחה מטעמו. משלא הוגשה חוות-דעת כזו לא עלה בידי התובע להראות קיומו של מיתאם בין בעיית הרעש לבין פתרונה דווקא באמצעות בניית קיר אקוסטי. עצם העובדה שבצדו האחד של המגרש היה בהקמת קיר אקוסטי כדי לסייע בחסימת הרעש אינה מחייבת שאותו פתרון עצמו יהא ישים ויעיל באותה מידה גם בצדו האחר, זאת בהתחשב באופי הבנייה בכל אחד מצדי המגרש, במרחק שבינו לבין הבתים וכיוצא באלה נתונים רלבנטיים. מהנדס הנתבעת העיד שהעלות הכרוכה בהקמת קיר אקוסטי היא כשבעים או שמונים אלף ₪ [עמ' 34 לפרוטוקול]. מדובר על כן בסעד שהוצאתו אל הפועל כרוכה בעלות כספית בלתי-מבוטלת שתיגרע מתקציב הנתבעת. מתן סעד שמשמעו יצירת נטל כספי על קופתה של הרשות הציבורית מצוי בסמכותו של בית-המשפט. בה בעת יש לנהוג זהירות יתרה בטרם יינתן סעד מסוג זה אשר עלול לשנות את סדרי העדיפויות של הרשות כפי שנקבעו על-ידי נבחרי הציבור ואף ליצור גרעון בתקציבה [ראו גיא דוידוב ביקורת חוקתית בעניינים בעלי השלכה תקציבית הפרקליט מט 345, 347 (2007)]. ראוי שסעד שאלה השלכותיו יינתן באותם מקרים בהם לא זו בלבד שנחיצותו הוכחה כדבעי אלא שברי שאין בנמצא חלופה אחרת, זמינה יותר ויקרה פחות, שעשויה להשיג תוצאה דומה. בין המגרש לבין רחוב הנחלה עתיד לקום מרכז מסחרי אשר יחצוץ בין הרעש העולה מן המגרש לבין בתי התושבים שמדרום לו ויהווה תחליף הולם לקיר אקוסטי. לעת הזו הוגשו לוועדה המקומית תוכניות לשם קבלת היתר בנייה למרכז המסחרי, אף שמועד הקמתו בפועל אינו ידוע ואינו תלוי בנתבעת [סע' 9 ל-נ/3, עמ' 35 לפרוטוקול]. אף בשל כך על הסעד שיינתן לתובע לספק מענה הולם למטרד הרעש בהתחשב בכך שבעתיד יוקם מבנה שיחצוץ בין ביתו לבין קולות הפעילות במגרש. התובע לא העלה טענות נגד עצם פעילות המגרש. ההליך בו נקט נועד לצמצם את פגיעת הרעש שמקורו בפעילות זו אך לא לבטלה. פעילות המגרש משרתת את תושבי השכונות הגובלות בו ועולה בקנה אחד עם רווחתם של התושבים בתחום שיפוטה של הנתבעת ועם האינטרס הציבורי בקיומה של פעילות לשעות הפנאי לשכבות הגיל השונות. עם זאת הערך החיובי הטמון בפעילות המגרש אינו מתיר להחצין את חסרונותיה של פעילות זו באופן שהנטל הכרוך ברעש שמקורו במגרש נופל בעיקר על כתפיהם של התובע ושכניו. האיזון הראוי בין אינטרס הציבור בהמשך פעילות המגרש לבין אינטרס התובע שלא להיות מוטרד בגינו מעבר לסביר טמון בהגבלת שעות הפעילות במגרש. ראוי להפנות בהקשר זה לדברים שאמר התובע בעדותו: אף אחד מהמועצה לא הטריח עצמו לבוא ולראות האם באמת יש מטרד? נכון, נלקחה החלטה לבנות מגרש ולפתוח אותו בשעות מסויימות אך החלטות יכולות להיות שגויות מותר לעשות הערכה מחדש ואפשר לעשות זאת ברוח טובה, אפשר לבוא ולעשות זאת בביתי [...]. ואז לדעתי כל המשפט הזה היה נמנע, כל הדיון הזה לדעתי, אם המועצה היתה באה או מי מטעמה היה בא ורואה את העובדות בשטח, אם מישהו מהמועצה היה בא ורואה שהתאורה נכבית בשעה 23:30 ולא בשעה 22:30 [...]. [עמ' 18 לפרוטוקול]. מן הראיות עלה שהפעילות במגרש מתקיימת באופן רצוף משעה 06:30 עד שעה 22:00 או 22:30 ולפרקים אף בשעות מאוחרות יותר. מר שמואל פולג העיד על טורנירים שעורכת הנתבעת במגרש הספורט החל משעה 21:00 ועדותו לא נסתרה [עמ' 2 לפרוטוקול וראו גם נספח ב' ל-ת/6]. קיומה של פעילות במגרש בטווח שעות כה רחב מתעלם מהמטרד הכרוך בפעילות זו לתובע ועל כן אינו סביר או מידתי. על שעות הפעילות במגרש לבטא הפנמה של המטרד הטמון בהן לתובע באופן שיצמצם את פגיעת המטרד, גם אם לא יבטלה כליל. חוק העזר מספק אמת מידה להערכת טווח השעות בהן ניתן לקיים פעילות במגרש הספורט, אך אין זו אמת מידה יחידה או בלעדית. ודאי כך לאור העובדה שחוק העזר אינו מבחין בין מקורות רעש וסוגי רעש שונים ואף לא בין אתרים שונים בתחום שיפוטה של הנתבעת בהם נוצר הרעש אלא קובע דין אחד ואחיד לכולם. בהתחשב במכלול נסיבות העניין לרבות מיקומו של מגרש הספורט בלב שכונת מגורים, המרחק בינו לבין בתי רחוב הנחלה, ערכה החיובי של הפעילות המתקיימת בו, סוג האוכלוסיה שאותה נועד המגרש לשרת, אופי המטרד הכרוך בפעילות במגרש הספורט לתובע וחוק העזר שהנתבעת כפופה להוראותיו, תוגבלנה שעות הפעילות במגרש כלהלן: בימי חול משעה 06:30 עד שעה 13:00 ומשעה 16:00 עד שעה 21:30; בימי שישי וערבי חג משעה 06:30 עד שעה 13:00 ומשעה 16:00 עד כניסת השבת או החג לפי העניין; בימי שבת וחג משעה 07:30 עד שעה 13:00 ומשעה 16:00 עד שעה 21:30. ו. סיכומם של דברים אני מקבלת אפוא את התביעה בחלקה ונותנת צו מניעה קבוע האוסר על הפעלת מגרש הספורט בשעות החורגות מאלה שנקבעו לעיל בסיפא של חלק ה'. התובע רשאי לפצל סעדיו. הנתבעת תשלם לתובע את הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסך של 12,000 ₪ בצירוף מע"מ. סכום זה ישולם תוך 30 יום מן המועד בו יומצא פסק-הדין לנתבעת שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין עד למועד התשלום. דיני ספורטקרקעותמטרד