קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מע''מ על פיצויים לפי סעיף 197: 1. האם מוטלת חובת תשלום מע"מ בגין פיצויים ששולמו עקב שינויי ייעוד הקרקע מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה 1965? זו השאלה העומדת במוקד שני התיקים המאוחדים שבפניי. 2. המדובר בערעור על החלטת כב' הרשמת מירב קלפנר-נבון מיום 23.9.09 ב"טענת פרעתי" לפיה חייבה את המערערת בסכום המע"מ על הסך של 450 אלף דולר כפי שנקבע על ידי רשויות המס. לאחר שקיימתי דיון בערעור וברע"צ 17658-10-09 שנלווה לערעור ואשר נשואו כפירת המערערת על חיובי ריבית בגין החיוב במע"מ, ניתנה החלטתי מיום 25.3.10 לפיה איחדתי את הדיון ברע"צ הנזכר וזאת לאחר שניתנה בו רשות ערעור. הדיון בשני התיקים אוחד יחד עם תיק ערעור זה. יצוין כי המחלוקת בתיק הרע"צ בגין חיובי ריבית והצמדה, תדון אך ורק למקרה והערעור בעניין המע"מ יידחה. נתוני רקע ועובדות: 3. המשיבה רכשה בחודש מאי 1998 זכות חכירה לדורות במקרקעין ששטחם 16,345 מ"ר הידועים כחלקה 5 בגוש 108676 (להלן: "המקרקעין") שעליהם ממוקם בית מטבחיים שבבעלותה. בחלוף כחודשיים, פורסמה למתן תוקף תכנית במסגרתה שונה ייעוד שטח של 4 דונמים מתוך המקרקעין מייעוד לתעשייה, לייעוד לצרכי ציבור (דרך וש.צ.פ). שטח זה יועד להפקעה. המערערת סירבה לפנות את המתחם. לפיכך התנהל מו"מ בין הצדדים אשר בסופו של דבר הצדדים הגיעו להסכם פשרה (להלן: "הסכם הפשרה"), לפיו המערערת תקבל פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה. נקבע כי גובה הפיצוי ייקבע על ידי בורר. 4. הסכם הפשרה נחתם ביום 30.11.00 וקיבל תוקף של לפסק דין בבית משפט המחוזי בת.א. 1035/03 ולפיו שיעור הפיצויים המגיע מהמערערת למשיבה ייקבע בידי בורר שימונה. בנוסף נקבע בהסכם הפשרה כי וכן נקבע הפיצוי לא יפחת בכל מקרה מהסך של 450,000 $ בצירוף מע"מ אם חל על תשלום זה (להלן: "פסק הדין הראשון"). פסק הדין הוגש לביצוע בלשכת הוצל"פ וזאת לאחר שהתעוררה מחלוקת בנושא תשלום המע"מ על הסכום האמור. ביום 3.5.01 שולם למשיבה סך של 1,869.300 ₪ אשר ערכם ליום התשלום היה 450,000$. 5. ביום 28.10.03 ניתן פסק הבורר, כב' השופט בדימוס שלום ברנר, בו נקבעו שיעורי הפיצויים בהם חויבה המערערת ונקבע (בסעיף 52 לפסק) כי מסך הפיצויים שנפסקו לתובעת יש לנכות את הסכום של 450,000$ שכבר שולם לה על החשבון המגיע, לרבות מע"מ אם שולם. לאחר שניתן פסק הבורר פנתה המשיבה אל הבורר בבקשה לתקן טעות בשל השמטה בנושא חיוב במע"מ על סכומים מסוימים שנפסקו לטובתה, אולם הבורר קבע בהחלטתו כי לא היתה השמטה של תוספת מע"מ. לנוכח האמור המשיבה הגישה בקשה לביטול או תיקון חלקי של פסק הבורר בעניין המע"מ, אשר נדונה בפני כב' השופט עודד גרשון אשר בפסק דינו מיום 3.10.06, אישר את פסק הבורר מיום 28.10.03, תוך אימוץ קביעת הבורר כי לא חל מע"מ על הסך האמור. 6. ביום 2.10.08 נפתח תיק הוצל"פ בהתאם לפסק הדין שנתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה מיום 30.11.00 כאשר יתרת החובה בתיק ההוצל"פ נובעת מחיוב החייב בגין רכיב המע"מ. המערערת הגישה בקשה בפניי כב' הרשמת ב"טענת פרעתי". הרשמת דנה בבקשה והעדיפה את האמור בפסק דינה של כב' השופטת וסרקורג בע"ש 1039/05 (להלן: "פסק הדין השני") שהוכרע באותה עת במקביל להליכים הנ"ל, ואשר נדון בין המשיבה לבין שלטונות המע"מ. פסק הדין השני דן בעתירת המשיבה שכפרה בקביעת שלטונות המע"מ כי הפיצויים שנפסקו לה בהליכים הנ"ל, חייבים במע"מ. כב' ס. הנשיאה ש' וסרקרוג דחתה את ערעור המשיבה וראתה לחייבה בתשלום המע"מ בשל פיצויי שקיבלה בגין ירידת ערך המקרקעין עקב התכנית בסברה כי יש לראות פיצוי זה כפיצוי בגין הפקעה. על פסק הדין השני הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 8863/07 ב.מ. כפריס דדו בע"מ נ' מנהל מע"מ חיפה) , אליו אחזור בהמשך. לא למותר להזכיר כאן, כי המערערת שלפניי, שטענה בפניי כי לעמדתה פסק הדין השני שגויי, לא הייתה צד להליך בו ניתן פסק הדין השני מכיוון שהמשיבה, על פי טענתה שלא נסתרה, לא טרחה ליידעה על הליך זה כמו שלא טרחה ליידעה כי הגישה ערעור לביהמ"ש העליון כאמור. ההחלטה נשוא הערעור 7. כב' הרשמת ציינה בהחלטתה נשוא הערעור, כי בפניה שני פסקי דין של בהמ"ש המחוזי פסק הדין הראשון של כב' השופט גרשון שאימץ את הכרעת הבורר כי התשלום אינו חייב במע"מ ופסק הדין השני של כב' ס.הנשיאה, הש' וסרקרוג הקובע כי יש חבות במע"מ. כב' הרשמת סברה כי משהוכרעה סוגיית המע"מ בפסק דינה של כב' ס. הנשיאה הש' וסרקרוג, אשר הייתה מודעת לקיומו של פסק הדין הראשון, הרי שעל המערערת למלא אחר האמור בפסק הדין השני. נימוקיה של כב' הרשמת היו כי לנוכח הוראות סעיף 77 לחוק מס ערך מוסף תשל"ו -1975 ומהנימוק כי גביית המע"מ מסורה לרשות המיסים וכי בידי מנהל המכס והמע"מ לקבוע את המס המגיע ולשום עוסק בהתאם לשיקול דעתו ולפי מיטב השפיטה. עוד נקבע בהחלטתה כי משקבע מנהל המע"מ את שיעור המע"מ וסכומו הרי שעל המערערת לשלמו כפי שנקבע לידי הזוכה והיא איננה נדרשת כלל לטענת החייבת בעניין גובהו של הסכום הנדרש ממנה. דיון 8. שקלתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים שצורפו והגעתי למסקנה חד משמעית, כי דין הערעור להתקבל. דין החלטת כב' הרשמת להתבטל ותיק ההוצל"פ להסגר. להלן אבהיר מסקנתי זו; כאמור על פסק דינה של כב' ס. הנשיאה ש' וסרקרוג, שסברה כי יש מקום לחייב במע"מ גם על ירידת ערך המקרקעין בגין פגיעה מתוכנית שכמוה כ"הפקעה", הגישה המשיבה שלפניי ערעור לביהמ"ש העליון (ע"א 8863/07 ב.מ. כפריס דדו בע"מ נ' מנהל מע"מ חיפה - להלן: "הלכת כפריס", ). ביום 28.3.10, מספר ימים לאחר הדיון שנערך בפניי, חודשה ההלכה לפיה קבע ביהמ"ש העליון כי הפיצוי שנפסק על ידו, בגין שינויי הייעוד הינו פיצוי לפי סעיף 197 לחוק ולא פיצויי הפקעה ובתור שכזה איננו חייב במע"מ. בנסיבות המקרה, קבע ביהמ"ש כי נוכח הסכם הפשרה, בו ראה הסכמה מפורשת של הצדדים ונוכח קביעת הבורר, הפיצוי שנפסק על ידו, בגין שינויי הייעוד הינו פיצוי לפי סעיף 197 לחוק ולא פיצויי הפקעה והוא נבדל מפיצויי הפקעה ולהבדיל מהאחרון, איננו חייב במע"מ. 9. בית המשפט העליון קבע בהלכת כפריס כי הפגיעה במקרקעין בעקבות מתן תוקף לתוכנית חדשה, המייעדת את המקרקעין להפקעה, היא דו-שלבית: שלב תכנוני, ושלב קנייני. בשלב הראשון זכאי בעל הקרקע לפיצויים על ירידת ערך הקרקע בשל התכנית הקובעת את שינוי הייעוד; בשלב השני, מגיעים לו פיצויים על עצם שלילת הבעלות שבאה כתוצאה מביצוע ההפקעה בפועל. הלכה זו הכתה שורש בפסיקת בית המשפט העליון ואין עליה עוררין. ביסוד ההבחנה האמורה וקביעתו של פיצוי בגין כל שלב בנפרד עומדים, בין היתר, הרצון לצמצם את נזקו של בעל המקרקעין המופקעים, שפגיעתו מתגבשת עוד בטרם בוצעה ההפקעה בפועל, ועם פרסומה של התכנית. טעמים אלה שביסוד ההפרדה אינם נסתרים גם כשבין התכנית לבין ההפקעה עצמה עומד פרק זמן של 5 חודשים כמו במקרה העובדתי נשוא הדיון. קביעה אחרת עלולה לעורר אי-ודאות וחוסר יציבות בכל הנוגע לפרק הזמן המירבי של שני מהלכי הפיצוי כעסקה אחת. סופו של דבר נקבע כאמור, כי הפיצוי שניתן למשיבה בגין פגיעה ע"י התוכנית אינו חייב במע"מ. התוצאה 10. הנה כי כן מהוכרעה הסוגיה ע"י בית המשפט העליון היא מחייבת את הערכאות שמתחתיו ובכלל זה את בית משפט זה בשבתו כערכאת ערעור על החלטת כב' הרשמת נשוא הערעור. למעשה בית משפט זה אינו נדרש אלא לאמץ קביעותיו של בית המשפט העליון בסוגיה זו. התוצאה היא כי יש לקבל את הערעור ולבטל את החלטת כב' הרשמת נשוא הערעור וכך הנני מורה. תיק ההוצאה לפועל נשוא הדיון ייסגר וסכומי המע"מ על סכום הפיצויים ששולמו בו יוחזרו ע"י המשיבה למערערת. באשר להוצאות בגין ההליכים שבפניי, אציין כי המשיבה נמנעה הן בפני כב' הרשמת והן בפניי להגיש את תשובתה (ראו עמ' 1 רישא להחלטת כב' הרשמת וכן החלטתי מיום 25.3.10 והחלטה מיום 25.5.10). כעת ברור מדוע. המשיבה חששה ככל הנראה ממצב בו תאלץ בטיעוניה לפרש את עובדת הגשת הערעור על ידה. היא שתקה גם כאשר המערערת טענה בדיון כי אילו הודע לה על ההליך הערעור כנגד שלטונות המע"מ, הייתה מצטרפת לערעור. לא היה זמן מתאים יותר מאשר מבעל דין תם לב להודיע בשלב זה כי העניין נמצא בערעור בבית משפט העליון. למרבה הצער, בחרה המשיבה שלא ליידע את בית המשפט בניגוד לחובת תום הלב בניהול הליכים משפטיים והידוע שחלה עליה, על קיומם של הליכים קודמים ועל כן בהחלט מקובלת עלי עמדת המערערת כי ניהול ההליכים שלפניי עולים כדי הליכי סרק שגרמו לבזבוז זמן, משאבים והוצאות. המשיבה המשיכה בהסתרת העניין גם לאחר מתן פסק הדין בבית משפט העליון, ואף לא הגיבה להחלטות ביהמ"ש ולבקשותיה של המערערת, שטענה כי לאור הפסיקה על המשיבה להשיב לה לאלתר את סכום המע"מ ששולם בסך של כ- 850,000 ₪. גם החלטת ביהמ"ש האחרונה בה נדרשה המשיבה להודיע עמדתה האם לנוכח הלכת כרפיס הנ"ל, יש צורך בהכרעה בתיק זה היא לא הגיבה ולא ענתה ובכך עמדה למעשה על קיומם של הליכי הערעור במלואם. בנסיבות אלה הנני מחייב את המשיבה לשלם למערערת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪ בצירוף מע"מ. הסכום יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. מיסיםפיצוייםסעיף 197 לחוק התכנון והבניהמע"מ (מס ערך מוסף)