מעצר על דקירה עם סכין

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעצר עד תום ההליכים בעבירת דקירה עם סכין:  כנגד המשיב הוגש כתב אישום בת"פ 10-08-44285 ועימו בקשה זו בה עותרת המאשימה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים כנגדו.   כתב האישום מייחס למשיב עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 334 ו-335(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. על-פי עובדות כתב האישום, בין בנאשם ואחיו קיים סכסוך על רקע בעלות הדירה בה מתגורר הנאשם בדלית אל כרמל. בתאריך 12.08.10 בשעה 17:00 לערך, הגיע הנאשם לבית אמו, שם החל להתפתח עימות בינו לבין גיסתו, הנשואה לאחיו גאלב ("המתלונן"), במהלכו השליך הנאשם כסא לעברה אשר פגע בידה. אחיו, מג'יד וחסון, באו לעזרתה וביניהם לבין הנאשם התפתחה קטטה בה נחבל הנאשם. בהמשך, בסמוך לשעה 01:00, הגיע המתלונן לביתו, הנמצא בסמוך לבית הנאשם, והבחין בנאשם יושב מחוץ לבית. לאחר שהבחין במתלונן מתקדם לכיוונו נכנס הנאשם לדירתו ונעל את הדלת. בין השניים החלו חילופי דברים, ומשלא הצליח המתלונן להיכנס לבית הנאשם, המשיכו חילופי הדברים דרך חלון הבית. הנאשם רץ אל מטבח ביתו ושב כשבידו סכין בעלת להב באורך של כ-25 ס"מ. הנאשם החל לאיים על המתלונן בעזרת הסכין, ובהמשך דקר את המתלונן, שעמד מחוץ לחלונו, בבטנו. כתוצאה מהדקירה נגרם למתלונן פצע באורך של כ-3 ס"מ, תחת קשת הצלעות מימין, אשר חדר את כל שכבות דופן הבטן בכיוון אינפרו-לטרלי. המתלונן פינה עצמו לבית-החולים, שם אושפז, ונדרש לעבור שני ניתוחים. במהלך ניתוחו נמצא פצע הדקירה כשאורך מהלכו בדופן הבטן כ-7 ס"מ. בבקשת המעצר טענה המאשימה לראיות לכאורה, לרבות הודאת הנאשם, הודעות אמו, המתלונן ואשת המתלונן, וכן תעודות רפואיות. העבירה לעיל מקימה חזקת מסוכנות על-פי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי. כמו כן, לנאשם עבר פלילי עשיר, בין היתר בעבירות אלימות, רכוש, סמים, תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו ואיומים, ולא ניתן לאיין את מסוכנותו, אלא באמצעות מעצר. מנגד, טוען הסניגור, כי הנאשם הגן על חייו בביתו. הנאשם פעל לשם הגנה עצמית, עת אחיו, המתלונן, הגיע לביתו במטרה לתקוף אותו. המתלונן מודה כי הנאשם ברח לביתו ונעל את הדלת וכאן, לשיטתו של הסניגור, הפרשה היתה יכולה להסתיים. הנאשם עשה הכל כדי להימנע מהעימות. הוא נעל את דלת ביתו, התקשר למשטרה והודיע בזמן אמת כי מנסים לפגוע בו. קיים גם תיעוד של המוקדנית. הלכה היא כי בשלב זה אין בית המשפט קובע "ממצאים מרשיעים או מזכים" ואין הוא עוסק בסיכום הראיות ובהכרעה באשמה. על בית המשפט להעריך את סיכויי ההרשעה וזאת בשים לב לערכן הראייתי הגולמי של הראיות שבפניו. מדובר בהערכת הסיכויים הגלומים בראיות, כאשר על בסיס כל אלה על בית המשפט להעריך את סבירות הסיכוי להרשעה. ראה לעניין זה:   בש"פ 8087/95 זאדה נ. מדינת ישראל פ"ד נ(2), 133, 148-149; בש"פ 1915/95 חליל אבו עיסא נ. מדינת ישראל תק-על 95(2), 221; בש"פ 7159/04 אבו ג'ילדן נ. מדינת ישראל תק-על 2004(3), 1767; בש"פ 1119/04 סאלם זנון נ. מדינת ישראל תק-על 2004(1), 1537. אומר כבר עתה כי בכל הנוגע לראיות עצמן, אני סבור כי מתקיימת תשתית ראייתית כדי לבסס סיכוי של ממש להרשעת הנאשם במיוחס לו בכתב האישום, ככל שהדבר נוגע לאירוע הדקירה עצמו. מהודעת המתלונן מיום 14.08.10 עולה כי " ... ראיתי את אחי דני יושב בחוץ בבית ... ונגשתי אליו כדי לדבר איתו, דני ברח ונכנס לבית שלו. אני עמדתי ליד החלון של הבית שלו שהיה פתוח, דני ניסה לסגור את החלון ואני ניסיתי למנוע זאת ... היה ויכוח וכל זה שאני מחוץ לבית שלו והוא בתוך הבית שלו וכל זה דרך החלון ואני ניסיתי להתעסק עם משהו בחלון ואז דני דקר אותי עם סכין בתוך הבטן שלי ... אני הצלחתי להגיע לבית שלי ואני מדמם ואמרתי לאשתי שדני דקר אותי ...". בהודעת המתלונן מיום 15.08.10 טען כי לא תקף את הנאשם ולא התכוון לתקוף אותו, אלא פשוט כעס על מה שעשה לאשתו. בהודעה זו טען כי הנאשם "... ניסה לסגור חלון ואני התנגדתי שיסגור את החלון רציתי לדבר איתו ... מתוך החלון הפתיע אותי עם הסכין". בגרסתו השניה הוא לא טוען כי התעסק עם משהו בחלון. בשום שלב לא טען המתלונן כי שבר את החלון. מהודעתה של מונירה, אשתו של המתלונן, מיום 13.08.10 עולה כי ".. שמעתי את גאלב (המתלונן - ש.ש.) שאומר לדני (הנאשם - ש.ש.) "אתה דקרת אותי". לא שמעתי על מה הויכוח". לשאלה האם ראתה שהנאשם מחזיק סכין בידו בזמן הויכוח עם המתלונן, השיבה כי לא ראתה סכין וכי "גאלב אמר לי דני דקר אותי". הן בהודעתה מיום 15.08.10 גרסה כי שמעה את גאלב אומר לנאשם "דקרת אותי". בהודעת הנאשם מיום 13.08.10 עולה כי " ... הוא (גאלב -ש.ש.) הגיע עם ההונדה שלו בפראות. ידעתי שהוא בא לעשות בלאגן. סגרתי את הדלת ונעלתי ... הוא בעט בדלת כמה בעיטות והתחיל לקלל ... שבר את החלון בידיים וקרע את הרשת של הוילון. אני רציתי לחסום אותו שלא יכנס לקחתי סכין מהמטבח, סכין רגילה סכין שאני אחר כך מסרתי לשוטרים. אני הגנתי על עצמי הוא היה מעבר לחלון ואני בתוך הבית ורציתי להרחיק אותו. איממתי (איימתי - ש.ש.) עם הסכין לא בכוונה לדקור עשיתי תנועה כמו נינג'ה לא היית מסוגל לפגוע. אני לא בטוח שפגעתי בו עם הסכין ... הוא שבר לי גם את הטלפון שהיה על החלון ... הוא הלך והלכתי לאמא שלי להזמין משטרה ... אמרתי שאני מחכה ובקשתי שיבואו דחוף או שיהיה רצח. החזקתי את הסכין עלי כדי להגן על עצמי. באו שוטרים ואמרתי להם זה הסכין ולקחו אותי למטה". מהודעתו מיום 16.08.10 עולה כי הוא ראה את גאלב מגיע במהירות לחניון שלו וירד לכיוונו בריצה. הנאשם נכנס הביתה ונעל את הדלת כדי למנוע בלגן. ובהמשך "הוא התחיל לבעוט בדלת הכניסה ולקלל אותי ... אני ניסיתי להזמין משטרה , בזמן הזה הוא פרץ לי את החלון הוא שבר אותו אני לא ראיתי במה. הוא רצה להיכנס לתוך הבית שלי הוא תלש את הוילון דחף את הספה כדי להיכנס, אני רצתי למטבח ולקחתי סכין מטבח, אני מסרתי אותה המשטרה ... התחלתי לאיים עליו עם הסכין כדי שלא יכנס אלי אני אומר לו לך ... אני אמרתי לו אל תתן לי לגמור עליך אני לא הרגשתי איך פגעתי בו ראיתי שיש לו דם על החולצה ... לאחר מכן אני עליתי לאמא שלי להזמין משטרה כי הטלפון שלי היה ביד שמאל והוא הפיל לי אותו ...". מהודעת האם, מיום 15.08.10, עולה כי "בשעה 02:15 לערך, דני דפק בדלת שלי הוא היה שתוי ישב על הטלפון וטלפן למשטרה ... ואז דני אמר לי תוך כדי קללות הוא אמר לי שהוא דקר את גאלב פעמיים". הלכה היא כי עבירות של דקירה בסכין מקימות עילת מעצר ורק במקרים חריגים ישוחרר הדוקר ממעצר. במקרה דנן קיימות ראיות לכאורה לאירוע הדקירה עצמו, ואולם, קיימת בפני גם גרסת הנאשם להגנה עצמית ואין להתעלם מטענות כבדות משקל נוספות, אותן העלה ב"כ הנאשם. לדידי, המשטרה לא חקרה דיה בדבר האירוע הקודם בו הותקף הנאשם על-ידי שניים מאחיו, לאחר שכפי הנראה השליך כסא על אשת המתלונן. כאמור, בהודעת המתלונן מיום 15.08.10 טען כי לא תקף את הנאשם ולא התכוון לתקוף אותו, אלא פשוט כעס על מה שעשה לאשתו. לדידי, יש באמור כדי לתמוך לכאורה בגרסת הנאשם לפיה המתלונן הגיע על מנת לעשות "בלאגן", זאת לאור האירועים הקודמים ולאור כעסו. לגישתי, לא נערכו פעולות חקירה מספיקות לטענת ההגנה העצמית. המתלונן מודה כי רצה לדבר עם הנאשם, זאת כפי הנראה עקב האירועים הקודמים. המתלונן, ניסה להיכנס תחילה דרך דלת הבית ולאחר מכן ניסה לפתוח הכוח את חלון הבית. מן הראיות עולה כי חלון הבית נשבר ועל הקרקע מונחת אבן שפה. ואולם, לא נלקחו למשל טביעות אצבע מהאבן על-מנת לחקור בדבר טענת הנאשם כי המתלונן שבר את החלון, וכיוצ"ב. המתלונן, הוא אשר הגיע לבית הנאשם ונכנס מרצון לתגרה שפרצה, זאת לכאורה, ולפיכך יש במהלך דברים זה כדי לתמוך בטענה להגנה עצמית. ואולם, הטענה להגנה עצמית היא מסוג הטענות אותן יש לברר במסגרת ההליך העיקרי של שמיעת הראיות. גם אם קיימת עילת מעצר, חובה על בית המשפט לשקול חלופת מעצר, זאת בכל מקרה. כבר נפסק כי:   "האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.   ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר."   בש"פ 4414/97 מדינת ישראל נ' מוחמד סעדה ואח', תק-על 97(2), 59.  וכן ראה: בש"פ 3442/98 מדינת ישראל נ' אייל מלכא, תק-על 98(2), 1161 ,עמ' 1162, שם נאמר:   "כידוע, חומרת העבירה כשהיא לעצמה, אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, וגם כאשר קיימת חזקת מסוכנות, העולה מנסיבות המקרה, עדיין חייב בית המשפט לשקול אם חלופת מעצר עשויה להשיג את מטרת המעצר. במקרים רבים אין בידי הנאשם דרך להוכיח בראיות חיצוניות כי הוא לא ינצל את חלופת המעצר באופן שיסכן את בטחון הציבור, או ישבש את הליכי המשפט, או יפגע בדרך אחרת במטרות המעצר. לפיכך, במקרים כאלה חייב השופט לסמוך במידה רבה על הרקע של הנאשם, ובעיקר על הרקע העברייני ככל שהוא משתקף במרשם הפלילי, ועל התרשמות אישית מן הנאשם ומנסיבות המקרה."   במקרה דנן, אכן לנאשם עבר פלילי עשיר בעבירות אלימות, רכוש, סמים, תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו ואיומים, מנגד, איני יכול להתעלם מהעובדה כי מתוך 13 הרשעות, רובן המכריע של העבירות התבצע בשנים 1969-1999. מנגד, הנאשם טען בהודעתו כי טרם אירוע הדקירה ישב עם חברים ושתה בירות וודקה. הנאשם, כך עולה גם מן העדויות, מרבה להשתכר. כמו כן, על רקע הסכסוך המשפחתי המתמשך, ביום 29.08.10 הוריתי על הכנת תסקיר מעצר כאשר הסוגיה המרכזית היא כיצד ניתן לאיין את הסכסוך עד לרמת סיכון מינימאלי. התסקיר החטיא את המטרה, לא דן בסכסוך המשפחתי, אלא התמקד בנאשם. אך מן התסקיר נלמדת מסוכנותו באופן כללי, כאשר תחת השפעת האלכוהול הוא עלול להגיב באופן לא מחושב ולא שקול. הנאשם הציע שתי חלופות מעצר, אולם שירות המבחן לא הצליח ליצור עמם קשר. הסנגור יצא כנגד קביעה זו, אך עם כל האמון אשר אני נותן בסנגור, אינני רואה מדוע לא ליתן אמון גם בשירות המבחן, לו בוודאי אין אינטרס להוליך שלל את ביהמ"ש שעה שפגישתו על פי מהותו הינה בדרך כלל להצביע לביהמ"ש על הפן השיקומי שחלק ממנו הוא שחרור למעצרים ולחלופות מעצר שלא מאחורי סורג ובריח. בנסיבות אלה, אני סבור כי הדברים אשר נאמרו על ידי שירות המבחן נכונים הם, ובפני ביהמ"ש לא עמדה כל חלופה ממשית. לאור המתואר לעיל, ולאחר ששקלתי את מכלול טענות הצדדים, הן של הגנה עצמית והן של הפליה בחקירה, אני מורה על מעצרו של הנאשם עד לתום ההליכים כנגדו, אולם, הנאשם יוכל לפנות בבקשה מתאימה לחלופת מעצר בית מלא, לרבות איזוק אלקטרוני, וזאת מחוץ לכפר, במידה וקיימת חלופה זו, אז תשקל הבקשה לגופה מבלי כמובן לקבוע עמדה בשלב זה אם עמדתי תשתנה. הכל ייבחן על פי מהות הדברים אשר יעמדו בפני ביהמ"ש. תם הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים. מעצרמשפט פליליסכיןדקירה