להלן סקירה משפטית בסוגיית מעשה בית דין: על הטוען טענה בדבר מעשה בית דין, עליו להעלותה במפורש בהזדמנות הראשונה, בכתב ההגנה או בבקשה לדחיית התביעה על הסף (ע"א 7085/98 סריגי נ' בנק לאומי, פ"ד נ"ו (6) 493, בעמוד 522; ע"א 471/54 עטיה נ' ברדה, פ"ד ט' 1205). לפי תקנה 101(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, בית המשפט רשאי בכל עת לדחות תובענה על הסף מחמת מעשה בית דין. ככלל, בתוך מעשה בית דין ניתן להבחין בין השתק עילה לבין השתק פלוגתא. כאשר כל אחד בפני עצמו מהווה "מעשה בית דין". הדוקטרינה של מעשה בית דין (res judicata) מבוססת על הרעיון בדבר כוחו של פסק דין שניתן בסיומו של ההליך השיפוטי להוביל לסיומה המוחלט של התדיינות בין הצדדים באותו הליך או כל מי שהוא ביחסי "קרבה משפטית" עם אחד מהם, כך שאלו לא יוכלו עוד לחזור ולהתדיין ביניהם בעתיד בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו במסגרת פסק הדין שניתן. כך, משנתן בית משפט מוסמך פסק דין סופי בהתדיינות פלונית, מקים הוא מחסום דיוני בפני בעלי הדין, המונע כל התדיינות נוספת ביניהם בנושא או בשאלה שהוכרעה במסגרתו. כל עוד פסק הדין עומד על כנו, מחייב הוא את הצדדים לו ביחס לכל קביעה עובדתית או משפטית הכלולה בו ואיש מהם לא יכול להעלות, במסגרת התדיינות אחרת ביניהם, טענה העומדת בסתירה לקביעה זו (ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, ניתן ביום 08.06.2009); נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 3-4 (1991) (להלן: "זלצמן"); ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב (2) 561, 584 (1968)). דוקטרינה זו של מעשה בית דין מייסדת עצמה על שני כללים עיקריים המבטאים רעיון דומה ומבוססים על שיקולים קרובים. הכלל הראשון הינו כלל השתק העילה, לפיו מוקם מחסום דיוני בפני כל תביעה שכבר מוצתה בפסק דין קודם. בפרשת קלוז'נר שלעיל נקבע, כי המבחן על פיו מוכרעת שאלת קיומה של השתק עילה הוא מבחן זהות העילה להבחין ממבחן זהות הסעד. כדי לקבוע האם קיימת זהות בין מערכת העובדות בשני ההליכים, יש לבחון את כתבי התביעה, ולענין זה, לא חייבת להיות זהות מוחלטת ביניהם. השאלה היא, האם בידי התובע האפשרות לרכז בתובענה הראשונה את כל טענותיו הנוגעות למעשה הנטען (ראו: ע"א 601/88 עז' המנוח מיכאל רודה נ' שרייבר, פ"ד מ"ז (2) 441, 450). מבחן זהות העילה הינו רחב, ועקרון מעשה בית דין יחול גם אם שתי התביעות מבוססות על עילה שהינה זהה ביסודה, אף אם בתביעה המאוחרת נכללים פרטים שלא נכללו בתביעה הקודמת (ראו: ע"א 167/63 ג'ראח נ' ג'ראח, פ"ד י"ז (1) 2617). יחד עם זאת, יש להבחין ולהיזהר שלא לערבב את עניין השתק עילה, אשר מתקיים במקרה של זהות העילה, עם עניין ריבוי הסעדים, שאותם ניתן לתבוע על פי אותה עילה. בספרו של משה קשת (הזכויות הדיוניות וסדרי הדין האזרחי במשפט האזרחי) עמ' 671 נאמר, כי : "הוראת תקנה 46 (כיום תקנה 45) מבוססת אף היא על הרציונל המונח ביסודה של תורת מעשה בית-דין (שאין להטריד ללא צורך נתבע בשני הליכים או יותר באותו עניין) אך אין זאת אומרת שתקנה 46 (תקנה 45) קובעת מעשה בית דין, או שקיומו של מעשה בית דין קשור עם השאלה איזה סעדים נתבעו בתביעה הראשונה ובתביעה הנוספת. כך שכן מבחנו של מעשה בית דין הוא, זהות העילות ולא זהות הסעדים". הכלל השני הוא כלל השתק הפלוגתא, לפיו מחסום דיוני מוקם בפני כל אחד מבעלי הדין המבקש להתדיין פעם נוספת על פלוגתא שכבר נדונה והוכרעה בפסק דין קודם, גם אם ההתדיינות הנוספת מבוססת על עילת תביעה שונה (למשל: ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד (1) 642, 650 (2000); ע"א 2035/03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י.בע"מ, פ"ד נח (6) 447, 452-453 (2004)). עוד נקבע, כי השתק פלוגתא לא יחול אלא בהתקיים ארבעה תנאים עיקריים: ראשית, קיומה של זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתא שהוכרעה במסגרת פסק הדין הראשון לבין זו העומדת לדיון במקרה הנדון; שנית, קביעתו של ממצא פוזיטיבי באותה פלוגתא במסגרת פסק הדין הראשון, להבדיל מממצא שנקבע עקב היעדר הוכחה; שלישית, נדרש כי ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לתוצאה הסופית שנקבעה בהתדיינות הראשונה; תנאי רביעי הוא זהות בעלי הדין בהתדיינות הראשונה שהוכרעה בהתדיינות המאוחרת, או היות הצדדים בהתדיינות המאוחרת חליפיהם של הצדדים בהתדיינות הראשונה או היותם "קרובים משפטית" לבעלי הדין שהתדיינו במקרה הראשון (ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (פורסם במאגרים, ניתן ביום 21.02.2007). הואיל והתנאים הנ"ל הינם תנאים מצטברים, הרי שדי באי קיומו של תנאי אחד כדי להביא לדחיית הבקשה. לזהות בעלי הדין ישנה חשיבות בבחינתו של מעשה בית דין. לעניין זה הכירה הפסיקה בהחלתו של מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא, על מתדיין שלא היה צד להליך הקודם, ובלבד שמידת הזיקה בינו לבין מי שהיה בעל דין באותו הליך יוצרת קרבה מספקת של האינטרסים (privity of Interest) (ראו: זלצמן עמוד 491; ע"א (440/70 ע'אנם נ' ע'אנם, פ"ד כו (2) 829, 838-839); ע"א 431/80 רוזנברג נ' חזן, פ"ד לה (2) 742, 755-756; ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פ"ד לא (1) 29, 33. השיקולים לענין ההכרה בקיומה של קרבה משפטית מספקת כזאת הינם מגוונים, כדלקמן: "התשובה לשאלה אם צד זר להליך קשור בהכרעה שניתנה במסגרת התדיינות שנטל בה חלק צד קרוב אליו, תיקבע בהתחשב במכלול גורמים. בין יתר השיקולים יובאו בחשבון קירבת האינטרסים בין הצדדים, מידת התועלת שזר להליך הקודם יכול להפיק מפסק הדין ומידת יכולתו של אותו זר להצטרף להליך ... הרציונל העומד בבסיסו של החריג האמור הוא כי בעל הדין אשר לא היה צד פורמאלי להליך המשפטי, יוצג בבית המשפט באורח שילוחי על ידי הצד הקרוב לו, עד כי הדרישה ליומו של הראשון בבית המשפט התמלאה, ועל כן יהא זה בלתי צודק ליתן לו הזדמנות נוספת (ע"א 686/02 עמותת בעלי ודיירי קריית וולפסון ירושלים נ' קריית וולפסון בירושלים חברה לניהול ושירותים בע"מ, פ"ד נט (1) 943, 958". מעשה בית דין, והשתק פלוגתא בכלל זה, נועד לשרת אינטרס ציבורי במניעת הכרעות שיפוטיות סותרות, במניעת בזבוז זמן שיפוטי יקר, ובאי הטרדתו של בעל דין שכנגד בהליך משפטי חוזר (רע"א 7675/06 נשר מפעלי מלט ישראליים בע"מ נ' חב' החשמל לישראל (10.04.2007), פסקה 7; ע"א 5610/93 זלסקי נ' ועדה מקומית לתכנון ובנייה, פד"י נא (1) 68, 96-100 (1997)).מעשה בית דין