קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נזקים כתוצאה משריפה בדירה של השכנים: 1. התביעה נסבה על נזק שנגרם לדירת התובעים, בני הזוג בוחבוט, כתוצאה משריפה שפרצה בדירת הנתבעים 1 ו- 2, בני הזוג סבן. הצדדים מתגוררים ברח' ההדרים 24 בכפר יונה, התובעים בקומה א' והנתבעים בקומת הקרקע. על פי עדויותיהם של הצדדים, הם התגוררו בדירותיהם כ- 17 שנים, עובר לאירוע השריפה, והיו ביניהם יחסי שכנות טובים. 2. ביום 11.3.07 פרצה שריפה בדירת הנתבעים, שהתפשטה אל דירת התובעים וגרמה נזקים לדירה ולתכולתה. התביעה הוגשה כנגד בני הזוג סבן וכנגד המבטחת שלהם: ישיר איי די איי, חברה לביטוח בע"מ (להלן: חב' הביטוח), שהיא הנתבעת מס' 3. התביעה הוגשה על סך 89,446 ₪, אך הצדדים הסכימו להעמיד את נזקי התובעים על סך 58,442 ₪ (הודעת ב"כ הצדדים מיום 22.2.09); מבלי לגרוע מטענותיהם לגבי עצם החבות, אשר יידונו להלן. 3. טענתם העיקרית של הנתבעים היא כי השריפה נגרמה, ככל הנראה, על ידי הצתה במזיד, ולפיכך אין על הנתבעים חבות לפצות את התובעים. נקודת מחלוקת נוספת: האם חל היפוך נטל הראייה, בהתאם לסעיף 39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין). 4. השריפה פרצה בסביבות השעה 15:00, בפרגולה שצמודה לדירת הנתבעים. היא התגלתה על ידי בנם נדב, אז תלמיד כתה ח', אשר זמן קצר לפני פרוץ השריפה שהה בפרגולה וצפה בטלביזיה. הוא שמע נביחות חזקות של הכלבים, יצא החוצה לבדוק מה הסיבה לנביחות, וכשחזר בשביל אל הפרגולה, כבר התלקחה בה האש בעוצמה. נדב הזהיר את אחותו שהיתה אז בחדרה שבתוך הדירה ועבדה במחשב. הוא נטל מטף כיבוי ממחסן שבתוך הדירה ורץ אל הפרגולה, אך כשניסה להפעיל את המטף, התפוצצו זכוכיות בפרגולה, ואז נסו הוא ואחותו החוצה והזעיקו את מכבי האש ואת אביהם. אף התובעים לא היו אותה שעה בדירתם. הם הוזעקו למקום על ידי בתם. 5. מטעם התובעים העידה התובעת, אך כאמור - התובעים לא היו בבית בעת הדליקה; היקף הנזק הוסכם; ועל כן לא היה בידי התובעת לתרום לבירור השאלות שבמחלוקת. שמעתי את עדויותיהם של קציני שירותי הכבאות: לה"ב שמעון כחלון, ראש צוות הכבאים שכיבו את הדליקה, וטפסר-משנה ישראל סיטון שחקר את סיבת הדליקה וערך את דו"ח שירותי הכבאות שהומצא על ידי הנתבעים. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעת מומחה של מהנדס אשר סלוצקי, מהנדס חשמל וחוקר דליקות, אשר אף העיד מטעמם. עוד העידו הנתבע ובנו נדב, שהוא אשר גילה את הדליקה. 6. הפרגולה נבנתה על בסיס של בלוקים, שעליהם הותקנו קורות עץ וגג עץ, והיתה סגורה באמצעות חלונות ודלת מזכוכית (עדות מהנדס סלוצקי, בעמ' 4 לפר'; עדות נדב, בעמ' 20). נדב העיד כי צפה בטלביזיה בתוך הפרגולה, ולפתע שמע את כלבי המשפחה נובחים מכיוון שער החצר, שמצוי במרחק של כ- 20 מטרים מהפרגולה. נדב יצא אל השער, אך לא ראה שם איש. נדב שהה בקרבת השער לפחות כעשר דקות, ולא הבחין בדבר. נדב העיד כי כשהוא נמצא ליד השער, הוא רואה את הבית, אך אינו רואה את הפרגולה. כעבור כעשר דקות חזר נדב לכיוון הפרגולה, "ואז ראיתי שהכל אש"; ... "כשחזרתי לכיוון הפרגולה ראיתי להבות אש ממש בתוך הפרגולה" (בעמ' 21, 22 לפר'). על פי הדו"ח והעדויות של קציני הכיבוי, הסתיימה פעולת כיבוי הדליקה בשעה 16:30, על ידי צוות כבאים בראשות לה"ב כחלון. לה"ב כחלון הסביר כי כאשר הוא מפקד על פעולה של כיבוי דליקה, אין הוא עוסק בחקר סיבתה. טפסר-משנה ישראל סיטון הוא שחקר את סיבת הדליקה, מטעם שירותי הכבאות. הוא הגיע למקום תחילה ביום הדליקה, זמן קצר לאחר שכובתה (בשעה 17:50), ופעם נוספת - למחרת. כל אנשי המקצוע ציינו בעדויותיהם כי יכולות להיות סיבות רבות לדליקה בבית מגורים, כגון: קצר או כשל חשמלי; נר או סיגריה דולקת; גפרורים; הצתה. 7. בדיקתו של מהנדס סלוצקי התמקדה בעיקר בבדיקת האפשרות של קצר או כשל חשמלי. במסקנותיו שלל מהנדס סלוצקי אפשרות זו. הוא מצא אמנם מספר התקנות חשמל "חובבניות ומסוכנות" (סעיף 2 של ממצאיו), אך בעדותו הסביר כי מדובר בפחות מעשרה גופי תאורה. עוד העיד כי החיבור של המזגן היה תקני. מהנדס סלוצקי שלל את האפשרות שהדליקה נגרמה כתוצאה מכשל במערכת החשמל. למסקנה זו הגיע לאחר הבדיקה שערך בשטח, כמפורט בחוות דעתו, ובין היתר על סמך העדות שגבה קצין הכיבוי מהנער נדב, ולפיה אחותו המשיכה לעבוד במחשב בחדרה, גם לאחר שהשריפה כבר התלקחה. מהנדס סלוצקי העיד כי כשהגיע למקום הוא בדק את לוח החשמל שבדירה וראה כי מפסק דלף הזרם הראשי, שהיה מותקן בלוח החשמל, מצוי במצב "קפוץ" (מנותק). על פי ממצא זה שראה בעצמו, ביחד עם עדותו של נדב, כי בעת שהאש כבר התלקחה בפרגולה המשיכה אחותו לעבוד באין מפריע במחשב שבחדרה - הסיק מהנדס סלוצקי כי מפסק דלף הזרם הראשי לא "קפץ" עם תחילת השריפה, אלא רק לאחר שהשריפה התפתחה. לו היתה השריפה נגרמת כתוצאה מכשל במערכת החשמל, היה מפסק דלף הזרם הראשי "קופץ" ומנתק את זרם החשמל מייד עם אירוע הכשל החשמלי. מהנדס סלוצקי אישר כי הוא לא ראה, כמובן, באיזה שלב של הדליקה "קפץ" המפסק. מסקנתו בעניין זה התבססה על העדות שנגבתה מנדב. לאחר ששמעתי את עדותו של נדב, אני סבורה כי מסקנה זו סבירה, כיוון שנדב תיאר בפירוט כיצד ראה להבת אש גדולה בתוך הפרגולה, בעוד אחותו - אשר מתוך חדרה לא חשה במתרחש - המשיכה לעבוד במחשב ללא הפרעה, עד לשלב שבו יצאה מחדרה, כשנדב מסר לה על השריפה. שירותי הכבאות אימצו את חוות דעתו של מהנדס סלוצקי, כי הסיבה לדליקה אינה נעוצה בכשל במערכת החשמל. ב"כ התובעים טוען בסיכומיו כי יש לדחות את חוות דעתו של מהנדס סלוצקי, כיוון שלא בדק פריטי חשמל מרוחקים מאזור הדליקה ולא בדק אם פעלו מכשירים חשמליים נוספים. זה הוא נימוק כללי וסתמי, שאין לקבלו מבלי שמהנדס סלוצקי עומת עם טענות ספציפיות בדבר מכשירי חשמל שהיה עליו לבדוק ולא בדק, לשיטתו של ב"כ התובעים. כפי שצויין, לא היתה מחלוקת או הפרכה לעדותו של הנער נדב, שנמסרה הן לטפסר-משנה סיטון, למחרת האירוע, והן בביהמ"ש, ולפיה אחותו המשיכה לעבוד עם המחשב, ללא כל הפרעה, גם בעת שהאש כבר התלקחה בפרגולה. עדות זו תומכת במסקנתו של מהנדס סלוצקי, כי מפסק דלף הזרם הראשי "קפץ" רק לאחר שהאחות עזבה את חדרה, היינו - עם התפשטות הדליקה. לו היתה הדליקה נגרמת כתוצאה מכשל במכשיר חשמל במקום כלשהו בדירה, היה מפסק דלף הזרם הראשי "קופץ" ומנתק את זרם החשמל, ועמו גם את המחשב. בנסיבות אלה, היה על ב"כ התובעים לעמת את מהנדס סלוצקי עם טענה או טענות ספציפיות בדבר מכשירי חשמל, שיכלו לגרום לדליקה מבלי "להקפיץ" את מפסק דלף הזרם הראשי, ככל שלשיטתו הדבר אפשרי. על כל פנים, אין די בטענתו הסתמית, ללא פירוט, שהועלתה רק בסיכומיו, על מנת לפסול את חוות דעתו של מהנדס סלוצקי. ב"כ התובעים צירף לסיכומיו חלקים של שני פסקי דין, של ביהמ"ש המחוזי בירושלים ושל ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב, שבהם נמתחה ביקורת על חוות דעת של מהנדס סלוצקי. לא אוכל להתחשב בפסקי הדין הללו, בעיקר מהטעם שתפקידי הוא להתרשם מהמומחה באופן ישיר ובלתי אמצעי, על פי חוות דעתו ועדותו שלפני, ביחד עם יתר חומר הראיות, וללא כל השפעה על ידי התרשמות של שופט אחר בתיק אחר, שאותו לא שמעתי. טעמים נוספים הם המצאת פסקי הדין באופן חלקי בלבד, כך שאין ניתן לעמוד על מלוא המסכת של העובדות. כמו כן, לו ניתן היה להסתמך על פסקי הדין הללו - דבר שכאמור מנוגד להשקפתי - אזי היה מן הראוי לאפשר למומחה שבו מדובר להתייחס לפסקי הדין הללו, לפחות במישור הטכני-מקצועי, על מנת שיישמע גם הצד שלו. כאמור, אני סבורה כי אין זה מן הראוי שתהיה לנגד עיני התרשמות של שופט אחר, בתיק אחר, מהמומחה שהעיד לפני, אלא עלי לשקול את עדותו של המומחה, כמו גם את יתר הראיות, כפי שהובאו לפני בתיק שבו אני דנה. במקרה שלפני, ובמסגרת מכלול הראיות, לא מצאתי פגם בחוות דעתו ובעדותו של מהנדס סלוצקי, ואיני מקבלת את טענתו של ב"כ התובעים, בסעיף 25 לסיכומיו, כי חוות דעתו היא "ערטילאית לחלוטין". מסקנתו של מהנדס סלוצקי בדבר העדר כשל חשמלי היא הגיונית ונתמכת גם על ידי ממצאיו בזירה של טפסר-משנה סיטון, שיפורטו להלן. מהנדס סלוצקי אישר בעדותו כי השערתו שמדובר בהצתה אינה חד משמעית: "החד משמעי היחיד שיש כאן זה - שאין מדובר בכשל חשמלי" (בעמ' 8 לפר'). על פי הראיות שלפני, מסקנה זו מקובלת עלי. 8. אשר לגורמים פוטנציאליים אחרים: בפרגולה היו נרגילות, אשר לדברי הנתבע שימשו לקישוט בלבד. על כל פנים, עובר לדליקה שהה בפרגולה רק הבן נדב, שהיה אז כבן שלוש עשרה וחצי. לא היתה מחלוקת או הפרכה של עדותו, כי הוא לא עישן אז (וגם לא כשנתיים וחצי מאוחר יותר, במועד עדותו בביהמ"ש). על כן נשללה גם האפשרות כי שימוש בנרגילה, או בדל סיגריה, הם שגרמו לדליקה. טפסר-משנה סיטון ומהנדס סלוצקי מצאו כי מוקד הדליקה היה בפתח הפרגולה. שניהם העלו חשד כי מדובר בהצתה, לאחר שבבדיקות שערכו במקום הם חשו בריח של חומר מאיץ שריפה. טפסר-משנה סיטון מונה נסיבה נוספת, ומצטברת, להתרשמותו כי השריפה נגרמה כתוצאה מהצתה במזיד, והיא - המהירות שבה התלקחה האש: במקרה דנן מצוי מידע מדוייק למדי על הזמן שפו פרצה האש (בשונה, למשל, ממקרה של דליקה בלילה במפעל בלתי מאוייש, שאז אין נתון מדוייק של מועד פריצת הדליקה). בנסיבות אלה, העיד טפסר-משנה סיטון: "בחנתי את המהירות של השריפה, וזאת לפי עדות הילד ולפי זמן קריאה של הכבאים שהגיעו, והתוצאה הסופית של השריפה. השריפה היתה מואצת ביותר. זה אופייני להצתה". בהמשך עדותו חוזר טפסר-משנה סיטון ומסביר, כי כאשר ידוע מתי התגלתה השריפה - "לכן אני יכול לומר שהיא היתה בבעירה מהירה מאד. בעירה כזאת אופיינית יותר להצתה עם חומרים מאיצים מאשר לשריפה ספונטנית בגלל גורם מקרי" (בעמ' 14, 15 לפר'). טפסר-משנה סיטון השתמש בגלאי פחמימנים, ובאמצעותו העלה ממצאים כפי שכתב בסעיף 9 של פרק הממצאים בדו"ח שערך: "באזור המוקד נמצאו סימנים לשימוש בחומר מאיץ שריפה לא מזוהה. בדיקת גלאי פחמימנים סימנה פוטנציאל לחומר מאיץ. נאספו 2 מוצגים מהמוקד: 1 - פנל של ריצוף; 2 - חלק של שטיח ריצפה שנמצא בסמוך. 2 המוצגים נמסרו לבדיקת מעבדה במז"פ מטא"ר י-ם, באמצעות משטרת נתניה, ביום 22.3.07". בעדותו בביהמ"ש ציין טפסר-משנה סיטון כי איתר את המוצגים האמורים על פי הממצאים שעלו בבדיקה בגלאי הפחמימנים. כמו כן, "במקרה זה, כאשר הרמתי את הפנל של הריצוף ואת חלק השטיח, שאלה המוצגים שלקחתי, הפנל פורק מהקיר. בשלב זה כן הרחתי חומר מאיץ במוצגים שלקחתי. איני יכול לזהות את החומר" (בעמ' 15 לפר'). גם מהנדס סלוצקי העיד כי הריח חומר מאיץ סמוך למוקד השריפה, אך לא יכול היה לזהות את טיבו. היתה ציפייה כי בבדיקת מז"פ יזוהה החומר שבו מדובר, דבר שיכול היה אולי לשפוך אור על נסיבות פרוץ השריפה. אולם למרבה הצער סירבה מז"פ לבדוק את המוצגים בטענה כי לא נארזו בשקיות-מוצג מתאימות, ועל כן יש חשש להתנדפות או לעירוב של חומרים (טפסר-משנה סיטון העיד כי יש מחלוקת בין שירותי הכבאות לבין מז"פ בעניין שקיות המוצגים. אנשי הכבאות משתמשים בשקיות ששירותי הכבאות מנפקים, אך מז"פ מסרבת לבדוק מוצגים שנארזו בהן). מחלוקת-רשויות מסוג זה אינה נדירה במקומותינו. במקרה דנן היא גרמה, למרבה הצער, להפסד האפשרות לקבל ראיות בדמות ממצאי-מעבדה של מז"פ, אשר למותר לעמוד על משקלן הראייתי הרב. בדיקת המעבדה יכלה לאשש או להפריך את מציאותו של חומר מאיץ במוצגים; ואם נמצא חומר כזה - לקבוע מה טיבו. זו יכלה להיות ראייה בעלת חשיבות להכרעה במחלוקת שבה מדובר. אולם כידוע - "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", ועל כן יהיה צורך להכריע במחלוקת על פי הראיות שמצויות. 9. החשד כי הדליקה נגרמה כתוצאה מהצתה מכוונת נסמך איפוא על מספר נסיבות מצטברות: א. שלילה של גורמים אחרים (כשל חשמלי, סיגריה או נרגילה וכד'). ב. הן טפסר-משנה סיטון והן מהנדס סלוצקי הריחו חומר מאיץ סמוך למוקד הדליקה. ג. גלאי הפחמימנים הראה סימנים של חומר מאיץ והוביל את טפסר-משנה סיטון אל המוצגים: פנל של ריצוף וקטע של שטיח, שנמצאו סמוך למוקד הדליקה. ד. במקרה זה ידוע מועד מדוייק למדי של פריצת הדליקה, ועל כן ניתן היה לקבוע שהאש התלקחה במהירות רבה. עד הראייה נדב תיאר זאת בעדותו, וטפסר-משנה סיטון מצא עדות לכך גם בהיקף הדליקה ובתוצאותיה. התפשטות מהירה של הדליקה אופיינית יותר להצתה מכוונת מאשר לדליקה ספונטנית בשל גורם מקרי. הנסיבות ששוקלות כנגד האפשרות של הצתה הן בעיקר אי-הסבירות של מעשה כזה: התרשמתי מהנתבע ומבנו כאנשים נורמטיביים, פשוטים ודוברי אמת. הנתבע עובד בחברת "טבע" (לשאלה מדוע החזיק מטף כיבוי בביתו, השיב כי בזמנו נמכרו מטפים בהזדמנות לעובדי החברה, ואז רכש את המטף). הנתבע מתגורר במקום 17 שנים, ויש לו יחסי שכנות טובים עם התובעים. כך אף לפי עדות התובעת, והיא העידה עוד כי גם ילדי הנתבעים הם "בוודאי" נורמטיביים (בעמ' 16 לפר'). בהתנהגותם של ילדי הנתבעים, ששהו בבית, לא נמצא דבר שיכול היה לגרום לדליקה. הנתבע העיד כי אינו מסוכסך עם איש, ואין עולה בדעתו מי יכול היה להצית את הפרגולה שלו. חב' הביטוח ערכה בדיקה מקדימה, ואף נציגיה קיבלו את דברי הנתבעים (המבוטחים) כאמינים ושללו כל מעורבות שלהם בדליקה, לרבות ידיעה על אדם כלשהו שמתנכל להם (דברי ב"כ הנתבעים בישיבת קדם המשפט ביום 18.9.08, בעמ' 1 לפר'). מהנדס סלוצקי אישר בעדותו כי האפשרות של הצתה היא תמוהה לכאורה. אף טפסר-משנה סיטון, שהוא חוקר דליקות ותיק, אישר כי נסיבות הדליקה - בשעת צהריים, כשהמקום מאוייש - הן מוזרות ואינן שגרתיות. עם זאת, הערכתו היא כי האש הוצתה בטווח הזמן בן כעשר דקות, שבו עזב נדב את הפרגולה ושהה ליד שער החצר, מרחק כ- 20 מטרים ממנה: "בעשר דקות שהילד לא היה בפרגולה, זה קרה". ... "ההערכה היא שגורם זר נכנס, הצית את החומר המאיץ וברח" (בעמ' 15 לפר'). 10. אין מחלוקת כי אין "אשם" בנזיקין, מקום שאשמו של אחר הוא הסיבה המכרעת לנזק (סעיף 64 (2) לפקודת הנזיקין; סעיף 10 לסיכומי ב"כ הנתבעים). עם זאת, גם מקום שאשמו של אחר (מעשה הצתה מכוון) היה הגורם העיקרי לנזק, עדיין אפשר שהנתבע יחוב בגין נזקו של התובע על בסיס עוולת הרשלנות, בקשר לאותה דליקה שאחר גרם בזדון; ועל כך להלן. אחת השאלות העיקריות שבמחלוקת היא: האם חלה במקרה זה הוראת סעיף 39 לפקודת הנזיקין בדבר היפוך נטל הראייה, היינו: על הנתבעים הנטל להוכיח כי לא היתה מצידם התרשלות, לא לגבי מקורה של האש ולא לגבי התפשטותה. אין מחלוקת על העובדה כי מקור הדליקה היה בנכס שבהחזקת הנתבעים 1 ו- 2. על פי סעיף 39 האמור, די בכך כדי להטיל עליהם את נטל הראייה, לפחות לגבי טענתם כי השריפה נגרמה כתוצאה מהצתה (ע"א 4473/93 יער זאב בע"מ ואח' נ. הסנה, פ"ד נ' (1), 866; להלן: עניין יער; וראו גם ע"א 595/88 אדרי נ. חסקל ואח', פ"ד מ"ז (5), 333; להלן: עניין אדרי). בעניין יער מטעים ביהמ"ש כי מעשה בזדון אינו "מנתק בהכרח את הקשר הסיבתי שבין התרשלות אדם לבין הזק שנגרם לאחר, באותם מקרים שבהם המעשה הפלילי הספציפי היה צפוי, אם לא יינקטו אמצעי זהירות סבירים למניעתו" (שם" בעמ' 781). בעניין יער נקבע, כממצא עובדתי, שהשריפה פרצה עקב הצתה. בהתאם לאמור לעיל, פסק ביהמ"ש כי אין ללמוד מכך, בהכרח, שלא היתה התרשלות מצד חב' יער, שהחזיקה בנכס שממנו פרצה האש; אלא "... משהוכח שהשריפה פרצה עקב הצתה, על המערערת להראות שההצתה לא נגרמה עקב התרשלותה, אשר גרמה או תרמה לאותה הצתה. כדי להראות זאת, עליה להראות אחת מהשתיים: או שההצתה לא היתה בגדר סיכון צפוי, שאז לא היתה חייבת לנקוט צעדים למניעתה; או שאם זו היתה צפוייה - היא נקטה את כל האמצעים הסבירים למניעתה" (שם, שם). בעניין יער קבע ביהמ"ש המחוזי, כי חב' יער לא התרשלה בכל הנוגע להתפשטותה של הדליקה, שפרצה בסככה שלה, אך מצא שהתרשלה ביחס למניעת מעשה ההצתה, גם אם לא היה צפי למעשה כזה. ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור על קביעה זו, על בסיס מבחן הציפיות שעומד בלב עוולת הרשלנות: "יסודה של עוולת הרשלנות היא בחובתו של המזיק, כאדם סביר, לצפות סיכונים או נזק "לשכנו" ולנקוט אמצעים סבירים למניעתו. כאשר הנתבע לא היה יכול לצפות סיכונים או נזק כאלה, על יסוד מה תוטל עליו אחריות בשל נזק אשר לא היה עליו לצפותו" (שם, בעמ' 872). בהעדר כל בסיס לחשש פן מאן דהוא יצית את הסככה שבחזקת חב' יער, פסק ביהמ"ש כי לא חלה עליה חובה לנקוט אמצעים למניעת מעשה הצתה - מעשה מכוון שנעשה על ידי זר, ואשר חב' יער לא יכלה לצפותו. ביהמ"ש פסק כי בנסיבות כאלה אין לחייב את בעל העסק לנקוט אמצעים למניעתה של הצתה, על העלויות הכרוכות בכך. דומה כי אם לגבי בעל עסק כך, אזי מקל וחומר - לגבי בעל דירה פרטית. ב"כ התובעים טוען לתחולה בענייננו גם של סעיף 41 לפקודת הנזיקין, שאף הוא מעביר את נטל הראייה אל שכם הנתבע, כאשר מתקיים מצב של "הדבר מעיד על עצמו". ספק אם יש צורך בסעיף 41, כאשר עסקינן במקרה של דליקה שלגביו חל הדין הספציפי אשר בסעיף 39 לפקודת הנזיקין. סעיף 39 הוא למעשה "מקרה פרטי" של העיקרון הכללי של היפוך נטל הראייה בסיטואציה של "הדבר מעיד על עצמו", או של נזק מחפץ מסוכן (סעיף 38 לפקודת הנזיקין). ב"דין הספציפי" שבסעיף 39 לפקודה, התנאים הדרושים לצורך העברת נטל הראייה אל הנתבע הם פחותים מאשר על פי סעיף 41 לפקודה: כשמדובר בנזק מדליקה (סעי ף 39), די בכך שהנתבע מחזיק בנכס שממנו יצאה האש. לעומת זאת, על פי סעיף 41 נדרשים שלושה תנאים מצטברים, אשר השלישי בהם הוא כי ביהמ"ש סבור שאירוע הנזק מתיישב יותר עם רשלנות מצד הנתבע מאשר עם העדר רשלנות כזאת. כשחל סעיף 39 - והוא חל בענייננו - אין צורך בשקילה כזאת על ידי ביהמ"ש, אלא די בעובדה שהנתבע הוא המחזיק בנכס שממנו יצאה האש, על מנת להעביר אליו את נטל הראייה. במקרה שלנו, עובדה זו אינה במחלוקת, ועל כן עבר הנטל אל הנתבעים להוכיח לפחות את טענתם כי הדליקה נגרמה כתוצאה מהצתה. לפיכך לא מצאתי סיבה להסתמכותו של ב"כ התובעים על סעיף 41 לפקודת הנזיקין, כפי שעשה בסיכומיו. 11. האם הרימו הנתבעים את הנטל להוכיח כי הדליקה נגרמה כתוצאה מהצתה? הראיות בעניין סיבת הדליקה אינן חד משמעיות: מחד - דליקה מוזרה בפרגולה שצמודה לדירת הנתבעים, בשעת אחר צהריים מוקדמת, כשהדירה ואף הפרגולה עצמה מאויישות, ומבלי שיש אינדיקציה כלשהי לגבי אדם שיכול היה לרצות לפגוע בנתבעים או ברכושם. מאידך - הצטברות של נסיבות שמצביעות על כך שהדליקה פרצה כתוצאה מהצתה מכוונת, לרבות שלילה של גורמים תאונתיים כמו כשל חשמלי, בדל סיגריה או נרגילה דולקת, וכד'. ב"כ התובעים טוען כי הנתבעים לא הוכיחו במידה מספקת כיצד הוחדר חומר דליק מבחוץ אל תוך דירתם, ועל כן יש לקבוע כי לא עמדו בנטל להוכיח כי הדליקה נגרמה כתוצאה מהצתה (ב"כ התובעים הסתמך לעניין זה על פסק דין של בימ"ש השלום בתל-אביב אך פסק הדין צורף באופן חלקי ומקוטע שאינו מאפשר עיון). איני מקבלת את הטענה האמורה של ב"כ התובעים: קצין הכיבוי, טפסר-משנה סיטון, שחקר את הדליקה מטעם שירותי הכבאות, לא מצא שהוכנס חומר דליק אל תוך דירת הנתבעים, אלא כי נמצא חומר כזה במוקד הדליקה שהיה בפתח הפרגולה אשר בחצר הבית. טפסר-משנה סיטון מיקד בעדותו את השיחזור המשוער של ההצתה, לטווח הזמן של כעשר דקות שבהן התרחק הנער נדב מהפרגולה ושהה ליד שער החצר, במרחק של כ- 20 מטרים מהפרגולה, וכאשר אין לו קשר עין עמה (דבר העדר קשר העין הוא על פי עדותו של נדב שצויינה לעיל). טפסר-משנה סיטון העריך כי במהלך עשר הדקות הללו הגיע המצית עם החומר הדליק אל פתח הפרגולה והצית אותו, וכך נגרמה הדליקה. עוד טוען ב"כ התובעים כי ללא תוצאות של בדיקת מז"פ לא הוכחה הטענה כי נמצא במקום הדליקה חומר מאיץ. אני דוחה אף טענה זו: ראיות לקיומו של החומר המאיץ מצויות בהרחתו, הן על ידי טפסר-משנה סיטון והן על ידי מהנדס סלוצקי; ונוסף על כך - בממצאים שעלו בבדיקת מכשיר גלאי הפחמימנים, על ידי טפסר-משנה סיטון, שעל פיהם הוא נטל את המוצגים ששלח למז"פ. נכון כי מוטב היה לו היו לפני ביהמ"ש גם הממצאים של בדיקת המוצגים הללו על ידי מז"פ, אך אין זה נכון שבלעדי הממצאים הללו אין ראיות - כדי מידת מאזן ההסתברויות - לנוכחותו של חומר מאיץ במקום הדליקה. בשקילת הראיות לגבי סיבת הדליקה מצאתי כי משקלן של הראיות והנסיבות, שמצביעות על הצתה מכוונת, גובר על משקלן של הראיות והנסיבות לגבי גורמים אחרים לדליקה. כאמור, התמונה אינה וודאית וחד משמעית, אולם עסקינן במשפט אזרחי שבו די ברמת וודאות במידת מאזן ההסתברויות. על פי הראיות שלפני, מסקנתי היא כי הנתבעים הוכיחו, במידת מאזן ההסתברויות, שהדליקה נגרמה כתוצאה מהצתה. ב"כ התובעים טוען - בהסתמך על פסק הדין בעניין אדרי - כי מקום שבו לא נתגלתה סיבת השריפה, והראיות הן במצב של "תיקו" - אזי מכריע מיקומו של נטל הראייה לחובתו של בעל הדין שנושא בו. יישום הלכה זו בענייננו, לשיטתו של ב"כ התובעים: סיבת הדליקה לא הובררה, על הנתבעים הנטל להוכיח כי מדובר בהצתה, ובשקילות הראיות - התוצאה היא כי הנתבעים לא הרימו את נטל הראייה שעליהם, לפי סעיף 39 לפקודת הנזיקין, ולפיכך יש לחייבם בנזקי התובעים כתוצאה מהדליקה. אני דוחה אף טענה זו כיוון שבשונה מעניין אדרי, הראיות שלפני אינן במצב של "תיקו", אלא יש עדיפות לצירוף הראיות והנסיבות שמצביעות על הצתה. ראוי להזכיר כי בעניין אדרי מצא ביהמ"ש קמא שקילות בין חוות דעתם של המומחים משני הצדדים בדבר הגורם לדליקה, וקבע שאין בידיו להעדיף אחת מהן על פני חברתה. במצב זה של שקילות הגיע ביהמ"ש להכרעתו על פי כללי נטל הראייה. ביהמ"ש העליון דחה אמנם את הערעור על התוצאה, שביהמ"ש המחוזי הגיע אליה, אך הטעים כי הכרעה על פי כללי נטל הראייה, לאחר קביעה של ביהמ"ש כי יש שקילות בראיות, צריכה להיעשות רק "לאחר שבית המשפט עשה כל שניתן כדי למצוא חיזוקים לחוות דעת זו או אחרת בחומר הראיות שהוצג לפניו" (פ"ד מ"ז (5), בעמ' 339). במקרה שלנו מצאתי כי משקלן של הראיות והנסיבות שמצביעות על הצתה גובר על משקלן של ראיות ונסיבות אחרות. חומר הראיות, לגוף העניין, אינו מצוי איפוא במצב של "תיקו" או שקילות, ועל כן לא תועיל לתובעים ההסתמכות על פסק דין אדרי. 12. ב"כ התובעים טוען - בהסתמך על פסק הדין בעניין יער - כי גם אם אמצא שהוכחה הצתה, עדיין אין בכך בלבד כדי לסתום את הגולל על חבותם של הנתבעים. כך אמנם נפסק בעניין יער, אך יש ליישם פסיקה זו לנסיבות הספציפיות של כל מקרה. על פי סעיף 39 לפקודת הנזיקין, על הנתבע להוכיח כי לא התרשל, לגבי שני "ראשים" של אירוע הדליקה: האחד - עצם התרחשותו ("מקורה של האש"); והשני - התפשטותה של האש. לגבי ה"ראש" הראשון נפסק בעניין יער כי על הנתבע להראות אחת מהשתיים: או שההצתה לא היתה בגדר הצפוי; או - אם היתה צפוייה - שהנתבע נקט אמצעי זהירות סבירים למניעתה. בעניין יער מצא ביהמ"ש כי ההצתה לא באה בגדר "מבחן הציפיות", בנסיבות העניין, ופסק כי במקרה כזה אין הנתבע חייב לנקוט אמצעי מניעה כלשהם. ציינתי לעיל כי נראה שאם בעל עסק או מפעל פטור מנקיטת אמצעי מנע (כגון: שמירה או גידור), כאשר אין כל צפי לפעולה של הצתה, אזי מקל וחומר שבעל דירה פרטית יהא פטור מנקיטת אמצעים כאלה. במקרה שלנו מדובר בביתם הפרטי של הנתבעים, שבו התגוררו עובר לאירוע במשך כ- 17 שנים בשלווה, ללא סכסוכים או איומים מצד מאן דהוא. בהעדר שונא או מתנכל ובהעדר כל אינדיקציה לחשש פן מאן דהוא ינסה לפגוע בנתבעים או ברכושם - מסקנתי היא כי הוכח במידה הדרושה, שהצתה לא היתה בגדר הצפוי, ובכך בא על פתרונו עניינו של ה"ראש" הראשון. ה"ראש" השני - התפשטותה של האש: לעניין זה הוגשו הדו"ח והעדות של טפסר-משנה סיטבון וחוות הדעת והעדות של מהנדס סלוצקי. על פי חומר ראיות זה נשללה האפשרות שההצתה נגרמה כתוצאה מכשל חשמלי או בשל נרגילה, בדל סיגריה וכיוצ"ב. ב"כ התובעים טוען כי גורמים אפשריים אלה לדליקה לא נשללו במידה הדרושה, ועל כן לא הרימו הנתבעים את הנטל שעליהם, גם לגבי התפשטות האש. זו טענה בעלמא שמתעלמת מחומר הראיות. על מנת לחייב את הנתבעים על בסיס עוולת הרשלנות, צריך כידוע להראות גם קשר סיבתי בין גורמים פוטנציאליים-תיאורטיים לדליקה לבין התנהלותם של הנתבעים. על פי חומר הראיות שלפני נשלל כי איזה מהגורמים הללו גרם, בפועל, לדליקה או להתפשטותה. נכון כי מהנדס סלוצקי מציין שהיו במקום מספר חיבורי-חשמל בלתי תקינים, אך מסקנתו היא כי הדליקה לא פרצה בגין כשל חשמלי כלשהו. על כן, עצם מציאותם של חיבורי חשמל בלתי תקינים, או מציאותה של נרגילה - אשר על פי הראיות לא הודלקה ולא נעשה בה שימוש עובר לשריפה - אין בהם רשלנות של הנתבעים שהיא בעלת קשר סיבתי לאירוע שבו עסקינן; היינו - רשלנות שעל בסיסה יש לחייב את הנתבעים לפצות את התובעים בגין הנזק מהדליקה שבה עסקינן. התובעים לא הפריכו את הראיות הללו ולא הביאו, מצידם, חוות דעת נגדית או ראייה אחרת לסתור. ב"כ התובעים מסתמך בסיכומיו על ע"א 9121/99 ציון חברה לביטוח בע"מ ואח' נ. מדינת ישראל (פ"ד נ"ו (2), 906; להלן: ציון חברה לביטוח); אולם שם הוכח שהמשיבה לא פינתה ערימות פסולת וקרטונים ריקים, וכי במהלך הדליקה - שנגרמה בעקבות הצתה - עפו קרטונים דולקים מערימת הפסולת של המשיבה וגרמו להתפשטות האש אל מבנה התעשייה של התובעים. בכך הוכח הקשר הסיבתי בין התרשלותה של המשיבה, בכך שלא פינתה את הפסולת והקרטונים, לבין התפשטות האש; ואילו בענייננו לא הוכח קשר סיבתי בין חיבורי חשמל בלתי תקינים שהיו בדירת הנתבעים, או נרגילה שהיתה בפרגולה, לבין התפשטות האש. על פי הראיות שלפני, הוכח כדי מידת מאזן ההסתברויות כי לא נגרמה התפשטות של הדליקה כתוצאה ממעשה או מחדל מצד הנתבעים. כפי שצויין קודם לכן, כאשר זו המסקנה לגוף העניין מחומר הראיות, אין צורך להיזקק להכרעה על ידי כללי נטל הראייה. ראוי לציין בהקשר זה כי בעניין יער נכתבה דעת-יחיד, על ידי כב' השופט טירקל, לעניין תנודות נטל הראייה, על פי סעיף 39 לפקודת הנזיקין. על פי דעה זו, אם הנתבע הוכיח שהדליקה נגרמה כתוצאה מהצתה - צריך נטל הראייה לחזור אל התובע, ועליו יהיה הנטל להוכיח, למשל, כי הנתבע התרשל במניעת התפשטותה של הדליקה. ב"כ הנתבעים אמנם גורס "תנודה חוזרת" כזאת של נטל הראייה (בסעיף 52 לסיכומיו), אולם בפסק דין יער לא דנו שופטי הרוב בסוגייה זו ולא הכריעו בה. הטעם לכך, כפי שמציין כב' השופט טירקל בפסק דינו, הוא כי בנסיבות שהתקיימו בעניין יער, לא היה בעמדתו בדבר חזרת נטל הראייה אל התובע כדי לשנות את התוצאה, ועל כן היא בגדר "אמרת אגב". אולם בנסיבות אחרות עשוייה להיות חשיבות לעניין "מטוטלת התנודה" של נטל הראייה, לצורך סעיף 39 האמור. אני סבורה כי בענייננו אין צורך להכריע בעניין "תנודת" נטל הראייה, כיוון שהכרעה כזאת היא בעלת נפקות לגבי תוצאות המשפט, רק כשיש מצב של "שקילות ראיות", שאז תהיה ההכרעה על פי כללי נטל הראייה. אולם כאשר על פי חומר הראיות אפשרית הכרעה לגוף העניין, אזי מתייתר הצורך להכריע אם הנטל לפי סעיף 39 לפקודת הנזיקין חוזר אל התובעים, לאחר שהוכחה הצתה, או שהוא נשאר על שכם הנתבעים. לסיכום, מסקנותי הן כי הוכח במידה הדרושה שהדליקה נגרמה כתוצאה מהצתה; שלא היה על הנתבעים לצפות אפשרות של הצתה, ועל כן - על פי הלכת יער - לא היה עליהם לנקוט אמצעים למניעתה; וכן - כי לא היה מעשה או מחדל מצד הנתבעים שגרם להתפשטות האש. הפועל היוצא של מסקנות אלה: אין על הנתבעים חבות לפצות את התובעים בגין נזקי הדליקה. 13. ב"כ התובעים טוען כי גם אם יימצא שאין חבות בנזיקין על הנתבעים 1 ו- 2 - עדיין יש לחייב את חב' הביטוח בפיצוי התובעים, כיוון שחב' הביטוח לא המציאה את פוליסת הביטוח ולא הוכיחה את טענתה שבכתב ההגנה, כי הפוליסה אינה מכסה את האירוע. אדרבא, בדיון ביום 8.7.09 הודיעה ב"כ הנתבעים כי "הפוליסה מכסה נזקי הצתה שנגרמו לצד ג'" (בעמ' 1 לפר'). ב"כ הנתבעים מתרעם בסיכומיו על "המחטף" שמנסה ב"כ התובעים לבצע על בסיס דבריה האמורים של ב"כ הנתבעים בפתח דיון ההוכחות, אשר נאמרו בתשובה לשאלת-הבהרה של ביהמ"ש. ב"כ הנתבעים צודק בעניין זה: דברי תשובתה הללו של ב"כ הנתבעים נאמרו בתשובה לשאלתי, על מנת להבהיר כי אין בעיה של ניגודי אינטרסים בייצוגם של הנתבעים 1 ו- 2 על ידי ב"כ המבטחת שלהם. ב"כ הנתבעים צודק אף בטענתו המהותית, כי מעצם קיומה של פוליסת ביטוח לדירת הנתבעים אין נגזרת עדיין, באופן "אוטומטי", חבות של חב' הביטוח כלפי צד שלישי (התובעים). פוליסת ביטוח הדירה נועדה לבטח את הנתבעים. אם אין על הנתבעים חבות כלפי התובעים, על פי דיני הנזיקין - אזי אין עצם קיומה של הפוליסה מקים, "יש מאין", חבות של חב' הביטוח כלפי התובעים, ללא כל קשר להעדרה של חבות כזאת על המבוטחים (הנתבעים 1 ו- 2). גם על פי הפסיקה שנסקרה לעיל, לא היה ב"כ התובעים צריך "להיאחז" בתשובתה של ב"כ הנתבעים לביהמ"ש, כי הפוליסה מכסה נזקי הצתה לצד שלישי. על פי הלכת יער, גם אם הנתבע הוכיח שהדליקה נגרמה כתוצאה מהצתה, עדיין אפשר שיחוב כלפי הניזוק, בין בשל אי נקיטת אמצעי מנע, כאשר היה צפי לאפשרות של הצתה; ובין בשל התרשלות בקשר להתפשטות הדליקה (כך, בעניין ציון חברה לביטוח). לו נמצאה רשלנות מצד הנתבעים, באיזה מההיבטים הללו, היו הנתבעים חבים בפיצוי התובעים, וחבות כזאת מכוסה על ידי הפוליסה, גם אם מדובר בנזקי הצתה. על כן לא נפל אי-דיוק בתשובתה של ב"כ הנתבעים לביהמ"ש, ואין בה כדי לסתור את המצב המשפטי, כי כאשר אין חבות על המבוטח - אזי אין הניזוק יכול להיוושע מעצם קיומה של הפוליסה. יש צדק אף בתרעומתו ה"דיונית" של ב"כ הנתבעים על טענת ב"כ התובעים בעניין הפוליסה: בכתב ההגנה נטען כי הפוליסה אינה מכסה את האירוע. נושא זה לא הועמד כפלוגתא בישיבות קדם המשפט, ואף לא לאחר מכן. לאורך כל ההליך היה ברור כי המחלוקת נסבה על החבות, על פי הדין המהותי, וכן על עניין נטל הראייה, על פי סעיף 39 לפקודת הנזיקין; וכי ההכרעה בשאלת החבות תגרור עמה גם את עניין הכיסוי הביטוחי. ב"כ הנתבעים אישרה זאת גם בתשובתה לשאלת ביהמ"ש, אשר צויינה לעיל. לו אמנם סבר ב"כ התובעים כי יש במסמך הפוליסה כדי לשנות לעניין זה, או כדי לבסס חבות של חב' הביטוח, מקום שאין חבות של המבוטחים - מן הראוי היה שיעמיד זאת לדיון, באופן מפורש, ושידרוש מחב' הביטוח להמציא את הפוליסה עצמה, דבר שלא עשה. ב"כ התובעים לא יוכל לבסס חיוב של חב' הביטוח בפיצוי התובעים, רק מהטעם ה"טכני" שלא צירפה את הפוליסה לכתבי הטענות שלה, כאשר עניינה של הפוליסה כשלעצמה לא עמד לאורך ההליך כעניין ששנוי במחלוקת. 14. לסיכום: משהוכח במידה הדרושה כי הדליקה נגרמה כתוצאה מהצתה; וכי בנסיבות העניין לא היתה מצד הנתבעים התרשלות שיכולה לבסס חבות שלהם כלפי התובעים בגין הדליקה - אני דוחה את התביעה. התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות המשפט: הוצאות בגין חוות דעת והוצאות העדים, כפי שנפסקו; בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתן או מיום פסיקתן, ועד לתשלום בפועל. עוד ישלמו התובעים לנתבעים שכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪, בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.שריפה