קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נפילה בטיול לילי / תאונה בטיול לילי: מבוא התובעת, ילידת 31.7.30, הגישה תביעתה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], בגין נזקי גוף שנגרמו לה בתאונה שאירעה ביום 28.4.05, במהלך טיול לילי לתל עזקה. אין בין הצדדים מחלוקת על כך שלא נותרה לתובעת נכות צמיתה בעקבות התאונה. גרסת התובעת על פי המתואר בכתב התביעה, נענתה התובעת למודעה שפרסם בית ספר שדה כפר עציון, והצטרפה לטיול לאור ירח שנערך במהלך חול המועד פסח. משתתפי הטיול, אשר היו בני גילאים שונים, ילדים ומבוגרים, הגיעו לתל עזקה באמצעות מכוניותיהם. לאחר שהגיעו למקום וירדו מהרכבים, הובילה המדריכה את הקבוצה לתוך חורשה עבותה. המדריכה הלכה במהירות, תוך שהמשתתפים ממהרים בעקבותיה. כעבור מספר דקות דרכה התובעת על אבן, שבה לא הבחינה בשל החשיכה, החליקה ונפלה. בנה שהלך לצידה אחז בידה על מנת לעצור את נפילתה, אך התובעת נפלה ונפצעה קלות בברך ובגפיים. עוד נטען בכתב התביעה שמשתתפים אחרים בטיול אף הם נפלו במהלכו. בתצהיר עדות ראשית פירטה התובעת שלפני התאונה, כמו גם לאחריה, הינה אשה פעילה, המרבה להשתתף בטיולים רגליים, בארץ ובחו"ל, אף בטיולים ליליים. אשר לנסיבות התאונה ציינה התובעת שאת הדרך לתל עזקה עשו המשתתפים בעקבות המדריכה בתוך חורשה עבותה וחשוכה, אף שהדרך חזרה הייתה בנתיב אחר, על הכביש שהוביל לחניון. המשתתפים לא התבקשו להביא עמם פנסים, והמדריכה עצמה, אשר צעדה בראש הטור אוחזת בפנס, אמרה שאין צורך בפנסים, שכן "בחושך רואים יותר טוב". המדריכה צעדה "יחסית" במהירות, תוך שהקבוצה מתקדמת בעקבותיה. התובעת פירטה בתצהירה שכיון שחשה שבתוך החורשה אינה רואה את הדרך היטב, ביקשה מבנה לתת לה יד במהלך ההליכה. כעבור מספר דקות דרכה על אבן שבה לא הבחינה, והחליקה, תוך כדי פציעת ידיה ורגליה. מאחר שבנה החזיק בה, התעקמה כתפה בעקבות הנפילה, ונשברה. חרף הכאבים שהרגישה השלימה התובעת את הטיול. בתום הטיול נאלץ בנה של התובעת להחזירה לביתה בירושלים, ולאחר שהכאבים לא חלפו, פנתה התובעת, כעבור ימים מספר, לרופא. הרופא הורה לה להיעזר במתלה למשך 40 ימים, ולאחר מכן הורה לה להתחיל בטיפולי פיזיותראפיה. במהלך חקירתה הנגדית השיבה התובעת שהיה זה הטיול היחיד שקיימה בשעות הלילה, וכי לאור הניסיון שהיה לה, אין היא נוהגת לצאת לטיולים ליליים. לאחר שהופנתה לדבריה בתצהיר, השיבה שאם יזדמן לה תצא שוב לטיול לילי. אשר לתאונה, השיבה התובעת שבשל החשיכה ביקשה מבנה לתת לה יד. לפתע נתקלה בסלע משופע שבו לא הבחינה קודם לכן. המסלול היה לדבריה ישר, אך לא שטוח. בחקירה חוזרת השיבה שלא היו עליות וירידות, אלא עליה קלה, על השביל היו אבנים, כמו ביער. מטעם התובעת הוגש תצהירו של בנה, מר ידידיה סרמונטה. בתצהירו פירט העד שהמודעה שבה פורסם הטיול לא כללה דרישה להצטייד בנעלי הליכה או בפנסים. המדריכה הובילה את המשתתפים בתוך חורשה עבותה, כך שלא ניתן היה להבחין בשמי הלילה. עם תחילת ההליכה בחורשה ביקשה ממנו אמו שייתן לה יד בזמן ההליכה, כיון שאינה רואה היטב את הדרך החשוכה. כעבור מספר דקות ראה את אמו נופלת. התברר לו שאמו דרכה על אבן, שבה לא ניתן היה להבחין בחשיכה. התובעת החליקה ופצעה את הברך והרגליים. מאחר שאחז בידה, התעקמה כתפה ונשברה. בחקירה הנגדית השיב העד שהוא אינו זוכר אם היה במקום בור או סלע. לאחר מכן השיב שהיה זה סלע השקוע באדמה ( עמ' 7 לפרוטוקול הדיון מיום 11.11.10 שורות 11 עד 15) . בחקירה חוזרת נשאל למה התכוון כשהשיב שהמסלול היה שטוח, והשיב "שטוח זה שביל שאפשר ללכת בו ללא מהמורות, כמו שביל כבשים. יש הבדל בין שבילי הליכה חלקים כמו שבילי עיזים שרואים את השביל עצמו, ויש שבילים כמו בחורשות שמובנים שלא הטבע יצר אותם אלא האדם יצר אותם... להערכתי זה היה משולב. גם משהו שיצא הטבע וגם משהו שבנו אותו בהתחלה...". מטעם התובעת העידה משתתפת נוספת בטיול, ד"ר חוה חרץ. במהלך עדותה העידה העדה שבתחילה עשו את דרכם דרך חורשה. לשאלה מה היו תנאי הראות בתוך החורשה, השיבה שהיא אינה זוכרת תאורה יוצאת מן הכלל, היה חושך, והדגישה שהיא זוכרת חושך. בחקירתה הנגדית השיבה שהשביל בתוך החורשה לא היה מסומן. הייתה זו עלייה, ואולם לא היו טרסות. העדה השיבה שהיא מתארת לעצמה שהלכו על מחטי אורן. גרסת הנתבעים מטעם הנתבעים העיד מר ירון רוזנטל, המשמש כמנהל בית ספר שדה בכפר עציון מזה כ- 8 שנים. בתצהיר עדות ראשית פירט העד שבית הספר מארגן טיולים מדי שבוע לקהל הרחב. ההרשמה לטיולים נעשית בדרך כלל טלפונית. במהלך השיחה נמסרים לנרשמים שעת המפגש ומיקומו, וכן הדרישות לציוד מיוחד. מדי שבוע מתקיימים טיולים לכ- 300 איש. המשתתפים רשאיים לפנות ולשאול כל שאלה באשר לציוד ולמסלול. הטיול נושא התביעה התחיל על פי עדותו, בנקודת המפגש בבית ספר שדה בקיבוץ כפר עציון, בשעות הלילה. המטיילים יצאו מעמק האלה לטיול רגלי בליווי של מדריכה. מסלול הטיול הינו בן שעתיים, והוא נערך בשבילים המסומנים על ידי החברה להגנת הטבע. העד פירט שבמידה וצפויות בעיות במסלול, מקבל בית הספר לפני היציאה לכל טיול, דיווח מהחברה להגנת הטבע לגבי המסלול והשבילים. ביחס לטיול נושא התובענה לא התקבל כל דיווח על מפגעים או בעיות. המדריכה שליוותה את הטיול, הייתה מדריכה ותיקה, אשר עברה הכשרה מתאימה בחברה להגנת הטבע, הכירה את מסלול הטיול נושא התביעה היטב, וטיילה בו עשרות פעמים במשך השנה וחצי שקדמו לטיול. במהלך הטיול לא סטתה הקבוצה מהמסלול, אשר כאמור נערך בשביל מסומן, המיועד גם לטיולים הנערכים בשעות הערב. השבילים היו מתוחזקים כראוי. העד הצהיר שמדובר במסלול טיול נוח וקל, המתאים גם לטיולי משפחות עם ילדים. המסלול הינו מסלול שטוח, ללא מכשולים, וכל פתחי המערות ובורות המים במצפה מגודרים ומסומנים. במהלך הטיול היה הירח מלא. המשתתפים התבקשו שלא להדליק את הפנסים, כיון שחוש הראייה מתרגל לחושך במהירות, והדלקת הפנס פוגעת בחוש, ממקדת את הראייה לשטח המואר בלבד, ובכך פוגעת ביכולת הראייה. במהלך חקירתו הנגדית, השיב העד שבתום הטיול דיווחה לו המדריכה על האירוע, והוא מילא דוח פציעה. בעקבות כל אירוע נוהגים בבית הספר לנתח את הנסיבות, וככל שיש לקחים, פועלים להפקתם. העד השיב שיתכן שיהיו נפילות, ואולם בית הספר מנסה למנוע כל אפשרות של נפילה. קיימת הקפדה על נושא הבטיחות, ועל כן לא רק שהטיולים נערכים במסלולים מסומנים, המסלולים נבדקים מעת לעת, במיוחד המסלולים שבהם נערכים טיולים ליליים. אשר למסלול שערכה התובעת, השיב העד שהעלייה במסלול הינה עלייה קלה מאוד. מדובר באחד מהסלולים המסודרים יותר באזור ירושלים. כן השיב שאנשים המגיעים לטיול בלילה מביאים בחשבון את העובדה שבלילה לא רואים כמו ביום. העד השיב שברור שיש פציעות במהלך טיולים, הן בטיולים הנערכים ביום, והן בטיולים הנערכים בלילה. מתוך כ- 100,000 מטיילים בשנה יש בין 7 ל- 8 פציעות. העד השיב שבעקבות האירוע לא הפסיקו לערוך טיול לילי במסלול האמור, וכי גם גופים אחרים ממשיכים לערוך בו טיולים. בחקירה חוזרת השיב העד שהחלק העיקרי של הטיול נערך בשביל המסומן בתוך החורשה. הדרך מוארת על ידי הירח, בכלל זה הדרך העוברת בתוך החורשה. המדריכה עצמה לא הובאה לעדות, כיון שהיא שוהה בניו זילנד למשך מספר חודשים. האחריות לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי שאחריות הנתבעות לא הוכחה כנדרש, ולפיכך יש לדחות את התביעה. אף שקיימת חובת זהירות מושגית, לא מצאתי שהחובה האמורה הופרה במקררה שבפנינו. כפי שנפסק לא אחת- "עריכת טיולים לשם הכרת הארץ, אתריה ההיסטוריים ונופיה היפים, ובחלקם הפראיים - כל מחנך יכיר בחשיבות המשימה. היא יוצרת קשרי אהבה ושייכות ויחס של כבוד לטבע ולסודותיו. כך נגדל דור המתמצא בארצו והמעורה בה. ואני מרהיב עוז בנפשי ומוסיף שדווקא הקושי הפיסי ודווקא הסיכון הכרוכים לעיתים בטיולים אלה, מהווים אתגר לבני נוער, ובהתבגרותם יוצאים הם מהמסע חזקים ומרוממי רוח. סבורני שערך חינוכי ולאומי זה צריך לשמור עליו מכל משמר, וחלילה שיעלה מפסיקתנו כי שומר נפשו מוטב לו להימנע מעריכת טיולים כאלה, שיש בהם סיכון כלשהו". (ראו לעניין זה ע"פ 364/78 לוי נ' מ"י, פ"ד לג (3) 626). כפי שנפסק לא אחת, הפעילות בחיק הטבע כרוכה בסיכונים שונים. חובת הזהירות המוטלת על הגופים האחראים לעריכת הטיולים בחיק הטבע אינה חובה מוחלטת. השאלה הנשאלת הינה האם מדובר בתאונה אפשרית בחיי היום יום, שהמשתתף בפעילות של טיול בחיק הטבע צריך להביאה בחשבון, או שמא מדובר בסיכונים בלתי רגילים (ראו לעניין זה את פסקי הדין בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113, וע"א 541/88 החברה להגנת הטבע נ' אורה פורמן, פ"ד מו (1) 133). בקביעת גבולות חובת הזהירות הנדרשת בפעילות ממין זה, יש לערוך איזון נאות בין הסיכונים הטבעיים הצפויים למשתתף, לבין המדיניות המבקשת לעודד את עריכת הטיולים בחיק הטבע. הטלת חובת זהירות מוגברת ודרישה לנקיטת אמצעי זהירות מחמירים עלולה להוביל לצמצום הפעילות האמורה, או להטלת עלויות כלכליות נכבדות. בעריכת האיזון הנאות יש לטעמי להבחין בין אופיים של הסיכונים השונים ומידת הסיכון הכרוכה בהם. כך למשל יש להבחין בין הסיכונים הצפויים מבורות כרויים, מפתחי מערות, ממדרונות תלולים, וכיוצ"ב, לגביהם יש לדרוש נקיטת אמצעי זהירות חמורים, כגון גידור, מניעת מעבר, ואזהרה בולטת; לבין סיכונים שהינם סיכונים סבירים בנסיבות העניין, שלא ניתן למנעם, כגון אבנים. הימצאותם של שבילים בלתי סלולים בחיק בטבע היא לא רק טבעית, אלא מהותית למיקומם ולסביבתם. מציאותן של אבנים במקום, וסכנת ההחלקה הכרוכה באותן אבנים, הינם בגדר סיכון טבעי, שלא ניתן למנעו. לא ניתן לצפות שבחיק הטבע יהיו השבילים סלולים וישרים, מבלי שיימצאו על גביהם אבנים, צמחייה שניתן להחליק עליה, או מאפייני טבע אחרים. בענייננו, מצאתי שיש לקבל את גרסת הנתבעת לפיה מדובר במסלול מוסדר ומסומן, שאינו מוגדר כמסלול למיטיבי לכת, או כמסלול בדרגת קושי רבה, אלא כמסלול המיועד למשפחות. לא מצאתי שמדובר בסיכון בלתי סביר, שאינו טבעי לפעילות בה עסקינן. ניתן היה להתרשם שהנתבעת מטפלת בסיכונים טבעיים כגון בורות ופתחי מערות שקיומם אינו סביר בסביבת טיול המיועד למשפחות. ראוי לציין שאדם היוצא לטיול צריך להביא בחשבון את הסיכונים האינהרנטיים הכרוכים בהליכה בחיק הטבע, ולשקול אותם, בין היתר בשים לב למגבלותיו הגופניות. הדבר נכון ביתר שאת לגבי טיולים ליליים, הנערכים לאור ירח, אשר אינם מתאימים בהכרח לכל אדם. מצאתי שבענייננו לא מדובר בסיכון חריג ובלתי סביר שאינו אופייני לטיול רגלי. ראוי לציין שמעדויות התובעת לא ברור בגין איזו סיבה מעדה. בתחילה דובר על אבן, לאחר מכן על סלע, ובעדות בנה, לא נשללה האפשרות שמדובר בבור. לא הוכח שבשביל המוסדר היה מכשול בלתי סביר שהיה על הנתבעות למנעו או לסלקו. אשר על כן, מצאתי שיש לדחות את התביעה. מעבר לדרוש אציין שאילו הייתי מקבלת את התביעה, בהנתן שלא נותרה לתובעת נכות צמיתה בעקבות התאונה, ובשים לב לנזקים שהוכחו בפני ולאשם תורם, הייתי פוסקת לתובעת פיצוי בסכום של 15,000 ₪. סוף דבר התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבעות בתוך 30 ימים, הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 3,500 ₪.   תאונות בטיוליםנפילה