נפילת חפץ מדירה על בנאדם

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נפילת חפץ מדירה על בנאדם: מבוא 1. עסקינן בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שאירעו לתובע ביום 26.04.2004. 2. התובע, יליד 1931, פסע להנאתו ברחוב אוסישקין ברמת השרון בערב יום העצמאות ובעודו מהלך בין הבימות והדוכנים, התעופף לפתע כנף של תריס הזזה במשקל כבד ופגע בו בכף רגלו השמאלית. 3. התביעה הופנתה כנגד הנתבעת 1, גב' רות גלוגובסקי, (להלן: "הנתבעת") בעלת הדירה ממנה נפל התריס וכנגד הנתבעת 2, מנורה חברה לביטוח בע"מ, אשר ביטחה את הנכס. 4. הנתבעות 1 ו- 2 הגישו הודעה לצד ג' כנגד מר תומר פופיול (להלן: "תומר") והגב' נורית דן, (להלן: "נורית") שוכרי הדירה והמחזיקים בה בפועל בעת ארוע התאונה וכן כנגד מר נועם אידן, (להלן: "נועם") מוזמן בדירה אשר היה האחרון שנגע בתריס טרם נפילתו. 5. הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הנזק. על כן תחילה תידון שאלת האחריות. 6. מטעם התובע העידו הוא עצמו ואשתו הגב' סוניה זמיר. מטעם הנתבעת העידה היא עצמה. ומטעם צדדי ג' העידו כל אחד מטעמו הוא. שאלת האחריות טענות התובע 7. הנתבעת 1 הינה בעלת המקרקעין ו/או בעלת השליטה בהם ו/או האחראית לתקינות המקרקעין וככזו מוטלת עליה החובה לדאוג לתחזוקתם, לתקינות התריסים ו/או לאמצעי הגנה שימנע את צניחת התריס. על הנתבעת 1 מוטלת חובה לתיקון כל פגם שנפל במקרקעין אף בהתאם לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971 וכן מאחר והיא חבה חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי עוברי אורח מכוח סעיף 35 -36 לפקודת הנזיקין[נוסח חדש]... (להלן: "הפקודה"). 8. עוד טען ב"כ התובע כי חל בענייננו הכלל של "הדבר מדבר בעדו" שמכוח סעיף 41 לפקודה וכי כל שלושת התנאים שבסעיף מתקיימים במקרה זה. 9. הנתבעת 2 חבה מכוח פוליסת הביטוח שהוציאה לנתבעת 1. 10. ב"כ התובע טוען בסיכומיו כי גם הצדדים השלישיים חבים כלפי התובע ביחד ולחוד עם הנתבעת 1 בשל התרשלותם וכן בשל הפרת חובות חקוקות ובין היתר מאחר ולא דאגו לתקינות התריסים שבדירה ולא דאגו להסרת סכנות הקיימות במקרקעין. 11. לחילופין טוען ב"כ התובע כי חל בענייננו סעיף 38 לפקודה אשר עניינו העברת נטל הראיה בדברים מסוכנים, כאשר הוא מבקש לראות בתריס "חפץ מסוכן". טענות הנתבעות 12. לטענת ב"כ הנתבעות אכן בעל מקרקעין אחראי למצב המקרקעין, אולם אין המדובר לטענתו באחריות מוחלטת ועל התובע להוכיח את התרשלות הנתבעת כבעלת המקרקעין. 13. לטענתו העובדות לפיהן הדירה הושכרה ע"י הנתבעת, לא נמצאה כל תקלה בתריס, הדירה הושכרה מספר שנים קודם לאירוע ולא נטענה כל טענה ממנה ניתן היה להסיק כי קיים היה נזק או כי התריס היה בלתי תקין, מלמדת כי הנתבעת לא התרשלה ולא ניתן לייחס לה אחריות. 14. עוד טען ב"כ הנתבעות כי אין גם מקום להחיל את הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" שכן אחד היסודות הדרושים להוכחת כלל זה הוא : "הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו". לטענתו, השליטה בתריס בעת האירוע היתה בידיו של נועם אשר פתח אותו באופן שהביא לנפילתו וגם בשליטתם של תומר ונורית אשר התגוררו בדירה בעת התאונה, ולפני התרחשותה השתמשו בתריס ולא התריעו בפני הנתבעת על תקלה כלשהי, אם היתה כזו. 15. לטענת ב"כ הנתבעות לא הובאה ראיה כשלהיא להוכחת רשלנותה של הנתבעת ונטל ההוכחה אשר מוטל היה על התובע, לא הורם. 16. לחילופין טען ב"כ הנתבעות כי גם אם ייקבע כי הנתבעת אחראית, הרי שיש לקבל את ההודעה לצדדים השלישיים ולקבוע כי על הצדדים השלישיים מוטלת החובה לפצות ולשפות את הנתבעות בכל סכום שתחוייבנה וזאת בהתאם להתחייבויות החוזיות. טענות צד ג' 1 (תומר) 17. לטענת תומר המדובר מבחינתו בתאונה בלתי נמנעת , שלא היתה לו כל דרך לצפותה מראש או למנוע את תוצאותיה. 18. לטענתו הוא לא שהה כלל בדירה בערב יום העצמאות, היום בו התרחש האירוע. הוא הוסיף וציין כי בשבועיים שקדמו לאירוע שהותו בדירה הייתה בעיקר למטרת לינה. זאת בשל הצורך להכין את עסקו לקראת יום העצמאות. 19. לטענתו בחומר הראיות אין אפוא כל ראיה המצביעה על התנהלות לא תקינה בנוגע לשימוש בדירה או בנוגע לשימוש ולהפעלת התריסים בה וכן אין כל ראיה ישירה או עקיפה הקושרת אותו לאירוע התאונה. 20. עוד נטען כי דווקא צדדי ג' 2 ו- 3 הם אלו שנמצאו בדירה עובר לאירוע התאונה ועשו בה שימוש אינטנסיבי וצד ג' 3 הוא זה שטיפל בתריס במטרה לראות את מופע הזיקוקין וגרם לנפילתו של התריס לרחוב. 21. לטענתו אין לקבל את טענת הנתבעת כי הטלת אחריות עליה כמוה כהצבת רף בלתי סביר מבעל בית אשר השכיר את הדירה, שכן במקרה דנן הנתבעת אישרה כי בנייתו של הבניין הושלמה בשנת 1986 וכי התריס שפגע בתובע הינו התריס המקורי שהותקן בדירה בשנת 1989. משכך לטענתו, ניתן וראוי היה לצפות מבעל בית לבצע אחת למספר שנים בדיקה של מערכות הבית ומתקניו כדי לוודא שהם תקינים וכי לא נשקפת מהם סכנה לשוכרים, למבקרים בדירה ולצדדים שלישיים כלשהם. 22. עוד טען ב"כ צד ג' 1 כי אין להחיל עליו את הכלל של "הדבר מעיד על עצמו" שכן שלושת התנאים המצטברים המצריכים להתקיימותה של טענה זו לא מתקיימים במקרה דנן. טענות צד ג' 2 ו- 3 (נורית ונועם) 23. ב"כ נורית טוען כי היא שילמה סכום של 350 ₪ לנתבעת והנתבעת אישרה לה בכתב (נספח ב' לתצהירה של נורית) הן את קבלת התשלום והן כי עם קבלתו אין לה כל תביעות נוספות כלפיה בנוגע לנכס. משכך לטענתו, רק מטעם זה יש לדחות את התביעה כנגד צדדי ג' 2 ו-3. 24. עוד טען כי אם תתקבל התביעה כנגד הנתבעת הרי שלא ניתן יהיה להטיל את האחריות על צדדי ג' שכן הנתבעת אחראית עצמאית לנזקים הנובעים מן המקרקעין וזאת באופן הנובע מאחריותה כבעלים שלהם. 25. בנוסף טען כי המסקנה המתבקשת מן הראיות שהובאו בקשר לנפילת התריס מלמדת כי התריס נפל בשל תחזוקה לקויה של הדירה ולא ניתן לייחס את נפילת התריס להפעלת כוח חריג או התנהגות פרועה מצידו של נועם עת ביקש לפתוח את התריס. 26. לטענת ב"כ נורית ונועם הנתבעת התרשלה בתחזוקת הנכס שכן היא כבעלים של הנכס, כמי שנוהגת להשכיר אותו לשוכרים מתחלפים וכמי שמפיקה הכנסה מהשכרתו , היא הגורם האחראי לכך שהנכס יתוחזק כראוי ותיערך בו מעת לעת בדיקה יסודית של מצבו, על כל חלקיו- בדיקה שאין לצפות משוכרים מתחלפים לבצע. 27. אשר לנורית נטען כי היא נכנסה לגור בדירה ימים ספורים לפני האירוע ומשכך אין לצפות כי בתוך ימים ספורים תעמוד על כל בעיות התחזוקה בדירה, ומשכך לטענתו אין לייחס לה כל התנהגות רשלנית. 28. באשר לנועם טען בא-כוחו כי כל אשר ביקש לעשות היה לפתוח את התריס. לטענתו, עדותו של נועם לא נסתרה ולא עלה ממנה כי ניתן לייחס לו התנהגות רשלנית כלשהי. דיון 29. אין מחלוקת כי הנתבעת היא בעלת הדירה ממנה נפל התריס נשוא כתב התביעה. אין גם מחלוקת כי מי שהחזיק בדירה ביום ארוע התאונה היו תומר ונורית ( צדדי ג' 1 ו- 2 ) ומי שנגע אחרון בתריס ומי שפעולתו היא שהביאה ככל הנראה לארוע התאונה הוא נועם. המחלוקת הינה מי אחראי לנזקים אשר נגרמו לתובע בעקבות ארוע התאונה. 30. ב"כ הנתבעת הודה בס' 66 לסיכומיו כי אכן בעל המקרקעין אחראי למצב המקרקעין אולם טען כי זו אינה אחריות מוחלטת ועל התובע להוכיח כי בעל המקרקעין התרשל. 31. סעיף 35 לפקודה קובע: "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות — הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה". סעיף 36 לפקודה קובע כי: "החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף". וסעיף 37 לפקודה קובע כי: "האחריות לפי סעיפים 35 ו-36 של בעל מקרקעין או של תופשם, בשל מצבם של המקרקעין, תחזוקתם או תיקונם, לא תחול כלפי מי שנכנס למקרקעין כמסיג גבול, אלא אם הוכיח התובע שנכנס בתום לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוולה". 32. סעיף 37 לפקודה מטיל חובת זהירות מושגית על בעלי המקרקעין לטובת המבקרים במקרקעין, אפילו אם הפעלת הנכס, הלכה למעשה, נמסרה לאדם אחר (ראה ע"א 780/76 מועלם נ' רשות הפיתוח, פ"ד לא(2) 630). השאלה היא האם הוכחה במקרה דנן חובת זהירות קונקרטית? 33. חובת הזהירות הקונקרטית כמו גם חובת הזהירות המושגית, נקבעת על-פי מבחן הצפיות. השאלה הראשונה הנשאלת היא טכנית באופיה, לאמור: האם אדם סביר יכול היה לצפות, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, את התרחשות הנזק? אם התשובה לכך היא חיובית, נשאלת שאלה שנייה, נורמאטיבית באופיה וקשורה בהכרעה ערכית, לאמור, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק. 34. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. זהו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו. 35. בעמ' 28 לפרוטוקול הדיון העידה הנתבעת כי: " אני לא מחזיקה איש תחזוקה שיטפל לי בנכסים. הדיירים שלי מודיעים לי כשיש בעיה". ... אתה שואל מתי לאחרונה בדקתי את מצב התריסים, אני משיבה לך "שלא בדקתי". לשאלת בית המשפט- אני משיבה שהבניין עומד משנת 1989". ובהמשך בעמ' 29- 30 לפרוטקול הדיון העידה כי: "זה נכון שמדובר בתריס מקורי שהותקן בדירה ב- 1989. אתה שואל אם זה נכון שלא בדקתי את הדירה ולא בדקתי את מצבה בעת חילופי השוכרות משמרית לנורית דן (צד ג' 2), אני משיבה לך שאין צורך לבדוק כי הדיירים יודעים מה צריך לדרוש. ... אתה מפנה אותי לתצהירי שם אני מציינת שבעת חילופי שוכרים הייתי נוהגת לבדוק את מצב הדירה, אני משיבה לך שנכון ולעיתים באותו יום שהיה יוצא דייר היה נכנס. לא הייתי בודקת את מצב הדירה עם איש תריסים, אלא פותחת וסוגרת את התריס. אתה שואל האם לא עלה על דעתי שמאחר ומדובר בתריסים מאוד ישנים שיש מקום להחליף אותם או להביא בעל מקצוע, אני משיבה לך שלא. בשום פנים ואופן לא מחליפים תריס שהוא בסדר גמור. אם דייר מאוורר כל יום את הסלון ולא בא בטענות כשהוא פותח את התריס אז סימן שהתריס תקין. אתה שואל אם אני מכירה את המושג "עייפות החומר", אני משיבה לך שכן. אתה מבקש שאסכים איתך שאחרי שנים את התריס צריך להחליף, אני משיבה לך שאני לא מסכימה איתך ועובדה שעד עכשיו שני הכנפיים הנוספות נשארו". 36. מעדותה של הנתבעת 1 עולה כי הנתבעת 1 לא פעלה בשום צורה בכדי לבדוק אחר תקינות הנכס אותו היא משכירה לאחרים. אין בידי לקבל את טענתה כי היא לא ראתה לבדוק את הנכס מאחר שהשוכרים לא התלוננו בפניה. כך גם איני מקבלת את עדותה בתצהירה כי בדקה בעצמה את התריסים בדירה שכן בעדותה בפניי ציינה, כמפורט לעיל, שלא היה צורך בכך. 37. בהתנהגותה זו של הנתבעת יש משום עצימת עיניים והתרשלות שכן היא לא ביצעה בדיקות בסיסיות שעל משכיר נכס לעשות מדי תקופה מסויימת בדירתו, למשל בעת חילופי שוכרים (כבמקרה שבפניי ממש בסמוך לאירוע נשוא התביעה). 38. מעדותה של הנתבעת עולה כי היא לא באה לבדוק את המושכר , על אף שמדובר בדירה ישנה שסביר להניח שהתקיים בה בלאי טבעי. על פי עדותה היא טיפלה אך ורק במה שהשוכר ביקש ממנה לתקן והיא עצמה לא באה לבדוק את תקינותו של המושכר. 39. מכאן שבהתנהגות הנתבעת יש משום התרשלות שתחוב בגינה. 40. איני סבורה כי האמור בחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971, סעיף 7 (א) ישים לענייננו. באותו סעיף מוטלת חבות על משכיר לתקן ליקוי בתוך זמן סביר מעת שקיבל דרישה לכך מהשוכר. בענייננו דרישה כזו לא הוצגה ע"י השוכרים. מכאן שלא הוכחה הפרת חובה חקוקה מצד הנתבעת. 41. משראיתי לקבוע כי הנתבעת 1 חבה ברשלנות, יש לדון בשאלה האם מי מצדדי ג' נושא באחריות לתאונה, אם בכלל? 42. הוכח כי תומר לא היה בדירה בעת האירוע ואילו נורית אשר נמצאה בדירה, שהתה ברגע נפילת התריס במטבח. ראיתי לקבל עדותם כי לא ידעו כלל על ליקוי כלשהו בתריס עובר לאירוע. מכאן שלא יכלו להתריע על קיומו בפני נועם עובר לפתיחת התריס על ידו ולא בפני הנתבעת 1. מטעם זה לא מצאתי כי קמה אחריותם לאירוע. 43. עוד יש לציין כי בכל הנוגע לנורית, ביקשה הנתבעת ואף קיבלה השתתפות בעלות תיקון התריס תוך התחייבות כי כנגד תשלום זה לא יהיו לנתבעת תביעות נוספות (ראה נספח ב' לתצהיר נורית). משמע הנתבעת מנועה מלתבוע את נורית בכל הנוגע לעניין זה. 44. בכל הנוגע לחלקו של נועם, לא הוכח כי נועם נהג בפראות בעת פתיחת התריס וברי כי לא ידע על כל ליקוי בו. 45. לאור האמור לעיל ראיתי לדחות את ההודעות לצד ג'. דיון בשאלת הנזק - הפגיעה והנכות הרפואית 46. כתוצאה מהתאונה סבל התובע משבר בעצם המסרק בכף רגלו השמאלית והוא טופל בגבס . 47. מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של האורטופד ד"ר יעקב בן צבי, אשר קבע לתובע נכות בשיעור של 20% לפי סעיף 49 (1) (ו) למבחני המל"ל בגין פגיעה בתפקוד כף הרגל. 48. מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעתו של ד"ר קובי לידור אשר לא ראה מקום לקבוע כי לתובעת נותרה נכות בגין התאונה נשוא התביעה. 49. בשל הפער בין חוות הדעת מונה, כמומחה מטעם בית המשפט , האורטופד ד"ר יחזקאל טיטיון. 50. ד"ר טיטיון מציין כי בבדיקתו הקלינית את התובע לא נמצאו ממצאים חיוביים הקשורים לשבר בכף הרגל. לא נצפתה הפרעה בהליכה או במבנה ומנח כפות הרגליים, לא נראה דלדול שרירים, לא הייתה רגישות במישוש, לא נמצאה הגבלה בתנועות קרסוליים, או כפות הרגליים וכן אין רגישות באותן תנועות שנבדקו. מכאן שמבחינה קלינית ניתן לומר כי הבדיקה תקינה. הוא מוסיף ומציין כי בבדיקות ההדמייה נראה חיבור מלא וטוב של השבר. 51. לדעתו לא נותרה לתובע פגיעה המקנה נכות צמיתה בתחום האורטופדי בגין התאונה הנדונה. 52. אשר לתקופת אי כושר זמני קבע המומחה כי למרות שלא היה בפניו תיעוד רפואי המצביע על כך, ברי כי הפגיעה בכף הרגל מנעה מהתובע לחזור לשגרת חייו לפחות עד שלושה חודשים לאחר התאונה ולפיכך קבע תקופות אי כושר כדלקמן: מתאריך הפגיעה 26.4.04 ועד ליום 25.7.04 (3 חודשים)- 100%. ומתאריך 26.7.04 ועד ליום 23.10.04 (3חודשים )- 10%. 53. המומחה מטעם בית המשפט לא זומן לחקירה על חוות דעתו ולאחר ששבתי ועברתי על חוות הדעת ראיתי לקבל את חוות דעתו באשר בדיקתו הייתה המאוחרת ביותר בזמן ומכאן שמציגה את התמונה העדכנית ביותר של מצב התובע . כך גם קביעותיו לא נסתרו בראיות. אשר על כן ראיתי לקבוע כי התובע סבל מנכות זמנית בלבד לתקופה מצטברת של 6 חודשים. דיון בראשי הנזק הפסדי השתכרות בעבר 54. הגם שהתובע היה בן 73 בעת האירוע הוא עבד כחשמלאי ובעל חנות לממכר ציוד חשמלי ולתיקוני חשמל הידועה בשם "חשמל בן ציון". 55. התובע צירף דוחות מע"מ מהם עולה כי בשנת 2003 עמד מחזור עסקאותיו על - 320,167 ₪, בשנת 2004 על - 346,736 ₪ ובשנת 2005 על - 314,026 ₪. 56. מדוחות אלו ביקש התובע ללמוד כי היו לו עסקאות חודשיות בסך של 33,000 ₪ לחודש בממוצע ולפיכך ייחס את הירידה בהכנסותיו ובפעילות בתקופת האי כושר להיעדרותו מהעבודה. 57. עוד טען ב"כ התובע כי גם ההכנסות שהתקבלו בתקופת האי כושר אינן משקפות בהכרח פעילות עסקית באותם חודשים שכן התובע מנהל את ספריו על בסיס מזומנים ורק כאשר מתקבל תקבול מופקת חשבונית מס בפועל. 58. הנתבעות טענו כי התובע לא הוכיח כל הפסדי שכר. 59. התובע בחר להסתמך על הנתונים מתוך דוחות המע"מ תחת להציג דוחות מס הכנסה סופיים. ברי שמדוחות המע"מ לא ניתן ללמוד על ההוצאות שנדרש להן התובע לצורך ניהול עסקו. 60. עוד יש לציין כי בחנותו עבדה גם אשתו אם כי מספר שעות ביום. מכאן שאף בתקופת אי הכושר ניתן היה להתפרנס ממכירות בחנות. 61. מתוך דוחות מס הכנסה, שאינם סופיים, שצירף התובע, עולה כי חרף מחזור עסקאותיו המכובד בשנת 2003, עמדו הכנסותיו מעסקו על 46,098 ₪. סכום זה בהצמדה להיום מביא לסך - 54,279 ₪. מעיון בדו"ח מס הכנסה לשנת המס 2004 עולה כי סך כל הכנסתו מעסקו עמדה על - 48,450 ₪. סכום זה בהצמדה להיום עומד על סך - 56,537 ₪. בשנת המס 2005 עמדה הכנסתו מעסקו על 55,977 ₪ ובהצמדה להיום עומד על סך 55,977 ₪. 62. מכאן שאף אם נביא בחשבון כי השלכת הפגיעה בתאונה על הכנסות התובע אמורה להופיע באיחור זמנים, הרי שגם אז לא הוכחה כזו. בחלוף שנה וחצי מן התאונה ברי כי אין מקום לבחון את שיעור השתכרות התובע בשנת 2006. זאת בהתחשב בקביעת המומחה הרפואי ולפיה לא נותרה נכות צמיתה. 63. משלא הוכח כי לתובע נגרמו הפסדי הכנסה בעקבות התאונה איני מוצאת מקום לפסוק לתובע פיצוי באב נזק זה. הפסדי השתכרות בעתיד 64. לתובע לא נותרה נכות צמיתה ומכאן שאין מקום לפיצוי בראש נזק זה. עזרת צד ג' 65. לאור אופי הפגיעה וגילו של התובע אני מקבלת את טענת התובע כי הוא נזקק לעזרה בסמוך לתאונה וזו ניתנה לו על ידי בני משפחתו ובעיקר על ידי אישתו. לתובע ואשתו הייתה עזרה מידי פעם גם לפני התאונה אלא שלטענתם נדרשו להעסיקה יותר פעמים בשבוע. הן התובע והן אשתו העידו כי לאחר התאונה ובתקופת אי הכושר נדרשה אשתו לעבוד שעות ארוכות יותר בחנות וכן לטפל בו ולהושיט לו עזרה בפעילות היום-יום. 66. את שיעור העזרה שניתנה לתובע, מעבר לעזרה המצופה מבן משפחה, ראיתי להעמיד על סך של 8,000 ₪. הוצאות נסיעה 67. התובע לא צירף קבלות המעידות על נסיעות במוניות לטיפולים ולבדיקות. יחד עם זאת ברי כי לאור הפגיעה סבל התובע הוצאות נסיעה מוגברות. על כן ראיתי לפסוק על דרך האומדנה סך של 2,500 ₪ בראש נזק זה. כאב וסבל 68. לתובע לא נותרה נכות. בהתחשב בנסיבותיו של תיק זה ובנכויות הזמניות, ראיתי להעמיד את הפיצוי בגין כאב וסבל על סך של 20,000 ₪. לא מצאתי כי בנסיבותיו של תיק זה יש לפסוק פיצוי עונשי כפי שביקש ב"כ התובע. 69. סה"כ הנזק עומד על - 30,500 ש"ח. סוף דבר 70. ראיתי לקבל את התביעה ולקבוע כי הנתבעת אחראית לפיצוי התובע בגין נזקיו תולדת התאונה מיום 26.4.04. הנתבעת 2 חבה מכוח היותה המבטחת של הנתבעת. בסופו של יום לא מצאתי להטיל אחריות על מי מצדדי ג'. 71. אשר על כן, ישלמו הנתבעות לתובע סך של - 30,500 ₪ בגין נזקיו תולדת התאונה. 72. כן ישאו הנתבעות בהוצאות משפט על פי קבלות וכן בשכ"ט עו"ד בסך 7,076 ₪. לא ראיתי להורות לנתבעות לשאת בשכרו של המומחה מטעם התובע שכן חוות דעתו רחוקה מרחק רב ממסקנות המומחה מטעם בית המשפט. 73. בנסיבותיו של תיק זה לא ראיתי לפסוק הוצאות במסגרת ההודעה לצד ג' וכל צד ישא בהוצאותיו. 74. הסכומים שנפסקו ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.נפילה