קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סכסוך בין שכנים בגין בניה לא חוקית: 1. תיק זה עוסק בסכסוך בין שכנים, שכנראה (שניהם או אחד מהם) שכחו את אמרת החכם מכל אדם בספר משלי (פרק כ"ז פסוק י') כי: "טוב שכן קרוב מאח רחוק". 2. התובע (הנתבע שכנגד) הוא שכנם של הנתבעים (התובעים שכנגד), ברח' סמטת הבאר בזכרון-יעקב (התובע מתגורר במספר 137 והנתבעים במספר 139). 3. בחודש ינואר 2007 או בסמוך לכך, החלו הנתבעים בביצוע תוספת למחסן שהיה קיים בחצר ביתם, במטרה לבנות בו גג רעפים, במקום גג אסבסט שהיה קיים עד אז. אין מחלוקת כי תוספת זו התבצעה ע"י הנתבעים ללא קבלת היתר בניה כדין. 4. היות ומחסן הנתבעים היה קיים בסמיכות לחצרו של הנתבע (קו אפס), טוען הנתבע כי תוספת זו גורמת לו לנזקים (חסימת כניסת אור השמש לביתו ובמיוחד למטבח ביתו, וכן מונעת זרימת אוויר נעים לחצרו וביתו). הוא פנה בסמיכות לאחר תחילת הבניה למשרדי הועדה המקומית לתכנון ובניה השומרון (להלן: "הנתבעת 3"), על מנת שתפעל לעצירת הבניה ע"י הנתבעים. 5. מטעם הנתבעת 3 נשלח פקח, שלטענת התובע לא פעל נמרצות ו/או בהחלטיות לעצירת הבניה ע"י הנתבעים, ובכך איפשר את השלמת תוספת הבניה למחסן הנתבעים. 6. סכסוך זה הוביל לעימות אלים בין התובע לנתבעים (שעל פרטיו וגרסאות הצדדים בנדון נעמוד להלן) בתאריך 25.11.07. כל צד גורס כי הצד השני הוא זה שתקף אותו. לנוכח הארוע האלים גם הגישו הנתבעים תלונה במשטרת ישראל נגד התובע בגין תקיפתם על ידו. 7. זהו הרקע הכללי להבנת התובענות בנדון. התביעה העיקרית 8. את התביעה העיקרית הגיש התובע נגד שכניו, הנתבעים 1-2 (להלן: "הנתבעים"), ונגד הועדה המקומית לתכנון ובניה השומרון, הנתבעת 3. 9. כנגד הנתבעים טוען התובע בתביעה העיקרית כי הם ביצעו כלפיו, לנוכח מערכת הארועים המפורטת בסעיף 6 לעיל, את עוולת התקיפה לפי סעיף 23(א) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הנזיקין"). בגין ביצוע עוולה זו כלפיו, תבע התובע מהנתבעים סכום פיצוי בשיעור של 500,000 ₪, כשבפתח ישיבת ההוכחות הקטין הסכום ל- 200,000 ₪ (עמ' 4 לפרו' ש' 16). 10. כן מבקש התובע מביהמ"ש ליתן צו עשה המורה לנתבעים להרוס את התוספת שבנו למחסן בחצרם ללא היתר כדין. 11. כנגד הנתבעת 3 טוען התובע כי ביצעה כלפיו את עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין, בכך שלא נקטה אמצעי אכיפה נאותים למניעת המשך הבניה מצד הנתבעים, למרות הודעות והתראות שמסר לה. ביצוע עוולה זו הוביל לארוע האלים שהיה בינו ובין הנתבעים, שאף גרם לפציעתו של התובע. כן טוען התובע כנגד הנתבעת 3 כי ביצעה כלפיו את עוולת הפרת חובה חקוקה שבפקודת הנזיקין, בכך שלא פעלה בהתאם להוראות חוק התכנון והבניה, להפסקת הבניה ע"י הנתבעים באופן מיידי, למשל באמצעות הוצאת צו הריסה מינהלי. 12. הנתבעים בכתב הגנתם, מכחישים כי תקפו את התובע במועד ובנסיבות המפורטות בסעיף 6 לעיל. לטענתם ההיפך הוא הנכון - הם אלה שהותקפו ע"י התובע באותו מועד. 13. טוענים עוד הנתבעים כדלקמן: א. תוספת הבניה למחסנם היתה בתאום עם התובע ובהמלצתו, על מנת להחליף גג אסבסט שהיה קיים במחסנם בגג רעפים בכדי למנוע בעיה בריאותית הנובעת מהאסבסט. ב. עקב תוספת הבניה הוגבה קצת גג המחסן, באופן שהוא לא היה אטום. האטימה היתה צריכה להתבצע מתוך חצריו של התובע. התובע מנע זאת מהם, ועל כן הם נאלצו לשים יריעה כחולה (ברזנט) שתשתלשל מגג מחסנם כלפי מטה לעבר חצר התובע, בכדי למנוע חדירת מי גשמים לגג מחסנם. ביום הארוע האלים, כמתואר בס' 6 לעיל, ניסה התובע לגזור את היריעה הכחולה. הנתבעת 2 ניסתה למנוע זאת ועקב כך תקף אותה התובע. כשהגיע הנתבע מאוחר יותר על מנת לחלץ את אשתו מתקיפת התובע, הותקף גם הוא ע"י התובע. ג. גם המחסן של הנתבע הקיים בחצריו מצוי בקו אפס (צמוד לחצר הנתבעים ללא כל רווח), וגם הוא נבנה ללא היתר. כך שהטרוניה שהביע התובע בפני הנתבעת 3 על כי הנתבעת בונים את התוספת למחסן ללא היתר כדין, באה מפי מי שבעצמו נגוע באותו חטא. 14. הנתבעת 3 טוענת בכתב הגנתה כי נגררה לתביעה הנדונה שלא לצורך, ומבלי שקיימת יריבות בינה לבין התובע, וכי מדובר לכאורה בסכסוך שכנים שאיננו קשור אליה. בכל מקרה, עצם מעשה התקיפה הנטען של התובע ע"י הנתבעים, מנתק כל קשר סיבתי משפטי בין כל מעשה או מחדל לכאורי נטען של הנתבעת 3 ובין תקיפת התובע בנסיבות הנטענות. עוד טוענת הנתבעת 3 כי ככל שמנסה התובע לתקוף את שיקול דעתה בעניין תלונתו על בניה ללא היתר של שכניו הנתבעים, הרי הדבר איננו בסמכותו של בימ"ש זה אלא בסמכותו של בימ"ש לעניינים מינהליים. בכל מקרה, טוענת הנתבעת 3 כי טיפלה בתלונתו של התובע בצורה יעילה, תוך הפעלת שיקול דעת סביר. תחילה נשלח מפקח לנתבעים שהתרה בפניהם שלא להמשיך בבניית התוספת ללא היתר. בהמשך אף הוגש כתב אישום נגד הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") לבימ"ש לעניינים מקומיים, שהוביל להרשעתו ולגזר דין הכולל צו הריסה לתוספת הנדונה שבנה ללא היתר. לנתבע ניתנו אורכות לביצוע צו ההריסה, שמעכבות את ביצועו. לכשתסתיים הארכת המועד לביצוע צו הריסה שיפוטי, יבוצע צו הריסה בהתאם לגזר-הדין. התביעה שכנגד 15. התביעה שכנגד הוגשה ע"י הנתבעים כנגד התובע בתביעה העיקרית. 16. טוענים הנתבעים בכתב התביעה שכנגד כי המחסן של התובע (הנתבע שכנגד) בנוי תוך פלישה של 70 ס"מ לחלקתם. על כן הם מבקשים, במסגרת התביעה שכנגד, להורות לתובע לפנות את חלקתם מכל אדם וחפץ השייך לו, ואף לפרק לשם כך את חלק המחסן שלו הבנוי בתוך חלקת הנתבעים. 17. כמו כן, ובגין הארוע האלים המפורט בסעיף 6 לעיל, תובעים הנתבעים את התובע בתביעה שכנגד מכח עוולת התקיפה, על הנזקים שנגרמו להם, בסכום של 36,000 ₪. 18. בכתב הגנתו לתביעה שכנגד חוזר התובע על גרסתו כי לא הוא זה שתקף את הנתבעים, אלא הם אלה שתקפו אותו, ולכן אין מקום לפסוק לתובעים כל פיצוי. 19. בכל הקשור לטענת הפלישה לחלקת הנתבעים - מכחיש זאת התובע, וטוען כי כל המחסן שלו בנוי בחלקתו, ללא כל פלישה לחלקת הנתבעים. דיון והכרעה 20. אלה הן השאלות הדורשות הכרעה: בתביעה העיקרית א. האם התובע הוכיח כי הנתבעים תקפו אותו בארוע המתואר בסעיף 6 לעיל? ב. האם בירור טענותיו של התובע כנגד הנתבעת 3 הן בסמכותו העניינית של בימ"ש זה, או שמא בסמכותו של בימ"ש לעניינים מינהליים? ג. בהנחה שהתובע יוכיח כי לבימ"ש זה סמכות עניינית לדון בטענותיו כנגד הנתבעת 3, האם הוכיח כי קיימת יריבות בינו לבין הנתבעת 3, בכל הקשור לארוע תקיפתו הנטען ע"י הנתבעים? ד. בהנחה שיוכיח התובע כי קיימת יריבות משפטית בינו לבין הנתבעת 3, האם עצם תקיפתו הנטענת ע"י הנתבעים איננה מנתקת את הקשר הסיבתי בין כל טענת מעשה או מחדל של הנתבעת 3 בפעילותה כועדה מקומית לתכנון ובניה, ובין הארוע כפי שארע למעשה? ה. בהנחה שהתובע יוכיח כי לא נותק הקשר הסיבתי בין כל מעשה או מחדל של הנתבעת 3 לנוכח מעשה התקיפה הנטענת ע"י הנתבעים, האם התובע הוכיח את טענות הרשלנות והפרת חובה חקוקה, שטוען כלפי הנתבעת? ו. בהנחה שהתובע יוכיח כי אחריותם של הנתבעים, מהו סכום הנזק שיש לפסוק? ז. האם יש מקום ליתן, כבקשת התובע, צו עשה להריסת התוספת למחסן שבנו הנתבעים ללא היתר? בתביעה שכנגד א. האם הנתבעים הוכיחו את טענת הפלישה (של מחסן התובע בעומק של 70 ס"מ לתוך חלקתם) שטוענים כלפי התובע? ב. האם הנתבעים הוכיחו כי הם אלה שהותקפו ע"י התובע? ג. בהנחה שהנתבעים יוכיחו כי הם אלה שהותקפו ע"י התובע, מהו סכום הנזק שיש לפסוק להם בגין תקיפה זו? דיון בתביעה העיקרית שאלה א' - התקיפה הנטענת 21. במסגרת שאלה זו נבחן האם התובע הוכיח כי הנתבעים תקפו אותו בארוע המתואר בסעיף 6 לעיל. 22. בתצהיר עדותו הראשית (ת/1) טוען התובע כי ביום התקיפה הנטענת הוא ביקש מהנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") להסיר את הברזנט ששמו מגג תוספת המבנה שבנו ושיורד לעבר חצרו. הנתבעת, שהיתה באותה עת בבית, סירבה לכך. לכן, הוא רצה בעצמו להעביר את הברזנט מהחצר שלו לחצר שלהם. כשניסה לעשות זאת, הנתבעת החלה להתפרע ועלתה על גג מחסנו. הוא ביקש ממנה יפה לרדת מהגג, שכן היא עלולה ליפול ולהיפגע, אך היא סירבה לכך. הוא גם התריע בפניה כי עצם שהותה על גג המחסן שלו, הבנוי מחומר שביר, עלול לגרום נזק לגג המחסן. אולם, הנתבעת, לא רק שלא נענתה לבקשתו, אלא החלה להשתולל ולהרוס בכוונה תחילה את גג מחסנו. בנסיבות אלה, הוא עלה על הגג וביקש מהנתבעת לרדת מגג המחסן שלו אך היא סירבה לכך תוך שהיא צועקת ושורטת אותו בצווארו. לאחר מכן, לאחר שכבר ירד מהגג, הנתבע הוזעק ממקום עבודתו הנמצא בסמיכות לבית מגוריו, וגם הוא החל להשתולל ולתקוף אותו תוך שהוא לוקח מקל בניין והיכה בו בעורפו (ס' 35-39 לת/1). 23. בחקירתו הנגדית ציין התובע כדלקמן: א. ביום התקיפה הוא עלה ראשון על גג מחסנו (עמ' 6 לפרו' ש' 7). ב. משנשאל הכיצד אם כן בתצהיר עדותו הראשית, בסעיף 37, הוא מציין כי עלה בזהירות לגג רק לאחר שהנתבעת עלתה אליו וביקש ממנה לרדת, השיב כי הוא עלה ראשון כדי להעביר את הברזנט לחצר הנתבעים, ורק לאחר מכן הנתבעת עלתה אחריו לגג. מודה התובע כי אכן הניסוח בסעיף 37 לתצהירו איננו מדויק (עמ' 6 לפרו' ש' 8-11). ג. טוען התובע כי הנתבעת עלתה לגג המחסן שלו, שעשוי מחומר שביר, במטרה להרוס את הגג. כשהיא עלתה לגג המחסן הוא כבר היה למעלה (עמ' 6 לפרו' שורות 13-15). ד. מודה התובע כי עליית הנתבעת לגג היתה במטרה למנוע ממנו מלהעביר את הברזנט מחצרו לעבר הגג שלהם. יחד עם זאת, מציין התובע כי הוא לא התכוון לחתוך את הברזנט אלא רק להעביר את הברזנט ביד לעבר גג המחסן של הנתבעים. לכן הוא גם לא עלה לגג המחסן שלו עם כלי עבודה כלשהו (עמ' 6 לפרו' ש' 16-22). ה. כשנשאל התובע לחתכים ולשריטות שהיו על הנתבעים השיב כי איננו יודע כיצד נגרמו. הוא העלה השערה כי אולי הנתבעת נשרטה תוך כדי נפילה מהמחסן, אך אין לו מושג כיצד נגרם חתך לנתבע באמה ימנית, שכן הוא לא היה איתו בשום מגע (עמ' 6 לפרו' ש' 23-29). ו. לטענתו, הנתבעת תקפה אותו למטה ולא על הגג. התנפלו עליו כ- 5 אנשים ולא רק היא, זה היה בשטח שלו. הנתבעת שרטה אותו בצוואר וקרעה לו את החולצה (עמ' 7 לפרו' ש' 10-11). ז. מי שהזעיק את המשטרה, לנוכח הארוע האלים הנדון, היתה בתם של הנתבעים (עמ' 7 לפרו' ש' 13-15). 24. מן העבר השני העידו על ארועי אותו יום, עדי הנתבעים כדלקמן: הנתבעים עצמם; השכנים שמחה ונתן חנניה ובנם מר אורן חנניה. 25. גרסתם של כל עדי ההגנה, בתצהיריהם (נ/3, נ/4, נ/5, נ/6, נ/7), היתה דומה כדלקמן: א. ביום ארוע התקיפה הנטענת ישבה הנתבעת במרפסת ביתה של שכנתה הגב' שמחה חנניה. ב. תוך כדי שיחה ביניהם הנתבעת הבחינה בתובע מטפס על גג מחסנו, ובידיו זוג מספרים. הוא החל לגזור ולהשחית יריעת ברזנט שתלו הנתבעים מגג מחסנם ולעבר חצרו של התובע, על מנת שתמנע חדירת מים (לא הספיקו לאטום את תוספת הבניה מצד חצר ביתו של התובע, שכן הוא התנגד לכך). ג. הנתבעת ניגשה לתובע, ומלמטה למעלה (שכן הוא היה על גג מחסנו) שאלה אותו לפשר מעשיו, והוא השיב לה בגסות. ד. הנתבעת עלתה על קיר קטן המוצב בין המחסן שלהם למחסן של התובע, ותפסה בידו של התובע על מנת שיחדול ממעשיו. התובע בתגובה, לפת את צווארה של הנתבעת בתנועת חנק, כאשר המספרים בידיו. בזמן לפיתה זו הוא גם חתך אותה עם המספרים בצוואר ובידיים. ה. כאשר הצליחה הנתבעת לשחרר עצמה מלפיתתו של התובע, כבר הספיק התובע להשלים גזירת מחצית יריעת הברזנט, והחל לעקור רעפים מגג המחסן של הנתבעים ולהשליך אותם למטה לעבר הקרקע, תוך שהוא מקלל את הנתבעת. ו. בתם של הנתבעים, שראתה את המתרחש, התקשרה לנתבע לעבודתו ואף למשטרה. ז. גם לאחר שירדה הנתבעת לקרקע, ירד אחריה התובע, תפס בה, חנק אותה מאחור וקרע את חולצתה. ח. כאשר הנתבע הגיע לשטח המריבה עדיין היה מגע פיזי בין הנתבעת ובין התובע. התובע אשר ראה את הנתבע, פנה לעברו על מנת לתקוף אותו. הנתבע שהופתע, החליק על בוץ שהיה במקום ואז התובע דקר אותו בגב מאחור בעזרת מספרים שהיו בידיו, וגם חתך אותו בידו הימנית. ט. רק התערבות של בן השכנים אורן חנניה, שתפס את התובע והכניס אותו הביתה, הציל את הנתבע מידיו של התובע. 26. בחקירתם הנגדית ציינו עדי ההגנה כדלקמן: עה/1 הגב' שמחה חנניה, שכנתם של הנתבעים והתובע: א. חזרה על גרסתה בתצהירה לעניין תחילת הארוע האלים והסיבה לכך, שהיתה גזירת התובע את הברזנט עם מספרים שאחז בידיו (עמ' 10 לפור' ש' 21-28). ב. הנתבעת עלתה אחרי התובע לגג המחסן, למרות שהיא התריעה בפניה בקול רם שתרד למטה, כיוון שראתה את התובע זועם מאד, ופחדה כי יממש את איומו שצעק לעבר הנתבעת, תוך שהוא תופס אותה ודוחף אותה באומרו: "אני אזרוק אותך למטה" (עמ' 11 לפרו' ש' 15-17). ג. הנתבעת ירדה מהגג למטה, לאחר שהתובע איים עליה כי ידחף אותה (עמ' 11 לפרו' ש' 28-29). התובע הוציא רעפים מגג המחסן של הנתבעים וזרק למטה (עמ' 11 לפרו' ש' 18-19). ד. התובע ירד אחרי הנתבעת, תפס אותה בחוזקה בגרון עד כדי כך שעיניה היו בחוץ, הצמיד אותה לגדר, תוך שהוא מחזיק מספרים ביד. העדה מספרת כי היא חשבה שהנתבעת הולכת למות (עמ' 11 לפרו' ש' 20-23). ה. כשהנתבע הגיע, התובע עוד רץ לעבר הנתבעת כדי לתפוס אותה (עמ' 12 לפרו' שורות 3-4). הוא הצליח לתפוס אותה ואף לחנוק אותה כשהיתה למטה. החניקה היתה מקדימה. הוא תפס אותה מקדימה וחנק אותה (עמ' 12 לפרו' ש' 16-17 ו- 24). כשנשאלה מדוע ציינה בס' 17 לתצהיר עדותה הראשית (נ/3) כי חניקתה של הנתבעת ע"י התובע היתה מאחור ולא מקדימה, השיבה שהחניקה היתה מקדימה ואין לה הסבר למה כך רשום בסעיף 17 לתצהירה (עמ' 12 לפרו' ש' 16-17). ו. היא לא ראתה שהתובע מקבל מכה בגב תוך כדי הארוע, והיא גם לא ראתה שלמישהו היה מקל ביד (עמ' 12 לפרו' ש' 5-8). ז. את השריטות שנגרמו לתובע היא מייחסת למאבק שלו עם הנתבעים (עמ' 12 לפרו' ש' 11-13). עה/2, מר אורן חנניה, שכנם של הנתבעים והתובע: א. עד זה לא היה מתחילת הארוע, וכשהגיע התובע היה לבד על גג המחסן שלו (עמ' 14 לפרו' ש' 13-25). ב. הוא ראה את התובע חותך את הברזנט שהיה במקום עם מספרים, ולאחר מכן אף התחיל לזרוק רעפים מגג המחסן של הנתבעים. הנתבעת ביקשה ממנו להפסיק ואף עלתה לגג המחסן כדי למנוע ממנו מלהמשיך לחתוך את הברזנט ולפגוע ברעפים של מחסנם (עמ' 15 לפרו' ש' 26-29). ג. כשהנתבעת היתה על גג המחסן לפת אותה התובע מאחור וניסה לחנוק אותה. לאחר מכן שניהם ירדו למטה ושם התנפל התובע על הנתבעת פעם נוספת וחנק אותה מקדימה. תוך כדי תקיפתה על הקרקע נשרטה הנתבעת ממספרים שהחזיק בידו התובע. הוא תפס את התובע, הרחיק אותו מהנתבעת והכניס אותו הביתה (עמ' 14 לפרו' ש' 30-33; עמ' 15 לפרו' ש' 1-14). ד. הוא לא ראה שהתובע קיבל מכת מקל באזור הגב (עמ' 15 לפרו' ש' 1). עה/3, מר נתן חנניה, שכנם של הנתבעים והתובע: א. בזמן תחילת ארוע התקיפה הנטען הוא היה ישן. הוא התעורר לקול צעקות וקללות שהיו בסמוך. הוא שמע צעקות של התובע והנתבעת. התובע צעק על הנתבעת, כשהיה על גג המחסן שלו. היות והתובע זרק רעפים מגג המחסן של הנתבעים, הנתבעת גם עלתה לגג המחסן של התובע וניסתה לתפוס את ידו של התובע על מנת למנוע ממנו לזרוק רעפים, תוך שהיא מבקשת ממנו לרדת למטה (עמ' 16 לפרו' ש' 19-33). ב. כשהנתבעת עלתה על גג המחסן, התובע קילל אותה ואמר לה לרדת. משלא ירדה הוא תפס אותה בצוואר מקדימה, כשמספרים בידו, תוך שהוא ניסה להפיל אותה מהגג. תוך כדי חניקתו את הנתבעת הוא גם שרט אותה בצוואר (עמ' 17 לפרו' ש' 1-11). ג. בהמשך וכשהנתבעת והתובע כבר היו למטה, הגיע בעלה של הנתבעת (הנתבע). תוך כדי המריבה הוא החזיק בידו קרש ופגע עם הקרש בכתפו ובידו של התובע, אבל לא בראשו (עמ' 17 לפרו' ש' 12-21). עה/4, הנתבעת, העידה כדלקמן: א. היא חזרה על האמור בתצהיר עדותה הראשית (נ/6) - עמ' 18 לפרו' ש' 24-29. ב. ציינה הנתבעת כי היא ראתה את התובע עולה לגג המחסן שלו והתחיל לגזור את הברזנט עם מספרים. היא ביקשה ממנו להפסיק, ומשסירב עלתה לגג ותפסה לו אתה יד על מנת למנוע ממנו להמשיך ולגזור את הברזנט. התובע לפת אותה עם מספרים בידו והיא ניסתה להשתחרר ממנו. תוך כדי כך שרט אותה התובע בצוואר ובשפה התחתונה. לאחר מכן, התובע אף התחיל לקחת רעפים מגג המחסן שלהם ולזרוק לרצפה (עמ' 18 לפרו' ש' 24-29; ועמ' 19 לפרו' ש' 1-3). ג. לאחר שהצליחה להשתחרר מהתובע היא ירדה למטה והתובע ירד אחריה. הוא ניסה לתפוס אותה, עד שבא אורן חנניה וחילץ אותה מהתובע (עמ' 19 לפרו' שורות 5-9). ד. גם בעלה הגיע מהעבודה (בתה הזעיקה אותו טלפונית) וניסה לחלץ את אשתו (הנתבעת) מחניקת התובע שחנק אותה בצוואר. אלא שאז התובע רץ אחרי בעלה עם אותם מספרים ודקר אותו בגב, תוך שבעלה מנסה להתגונן מפניו. יכול להיות שלשם התגוננות הוא הרים קרש שהיה במקום (עמ' 19 לפרו' ש' 7-13; עמ' 20 לפרו' ש' 6-8). ה. לה ולבעלה נגרמו שריטות כתוצאה מהתקיפה של התובע, ועד היום נשארו לה צלקות ביד (עמ' 20 לפרו' ש' 9-10). עה/5, הנתבע, העיד כדלקמן: א. נודע לו על תקיפת אשתו משיחה טלפונית שקיבל מבתו למקום העבודה. בתו התקשרה אליו בוכה ואמרה לו "אבא אם אתה לא מגיע אין לנו אמא" (עמ' 22 לפרו' ש' 5-6). ב. הוא הגיע לקראת סוף הארוע, ללא כוונה להתערב בו, אלא שהוא רץ לכיוון ביתו התובע בא מולו תוך שהוא אוחז בידו מספרים. תוך כדי ריצתו הוא החליק ואז התובע היה מעליו ונעץ לו את המספרים באזור הגב. במקום היה קרש בניה. לכן, תוך כדי שכיבה הוא אחז בקרש כדי להגן על עצמו, אבל הוא לא נתן לתובע שום מכה עם הקרש (עמ' 22 לפרו' ש' 7-13). דיון והכרעה 27. לאחר ששמעתי את התובע ועדי ההגנה, העדפתי בצורה ברורה את גרסת עדי ההגנה. עדותם היתה עקבית, כמעט אחידה וממילא מהימנה יותר בעיני. 28. לעומתם, התובע בתצהיר עדותו הראשית, ניסה ליפות את ארוע התקיפה ולייחס אותו לנתבעים, ובעיקר לנתבעת. כפי שציינו בסעיף 22 לעיל, התובע בתצהיר עדותו הראשית ייחס לנתבעת את העליה הראשונה לגג מחסנו, תוך שהוא מבקש ממנה לרדת, שכן היא עלולה ליפול ולהיפגע. רק משסירבה, תוך שהיא פוגעת בגג מחסנו, הוא עלה אחריה לגג וביקש ממנה לרדת, אך היא השתוללה ופגעה בו. בחקירתו הנגדית מסתבר ש"לא מיניה ולא מיקצתה". התובע הוא זה שעלה ראשון על הגג במטרה לפתור את בעיית הברזנט. כשביקשה ממנו הנתבעת שלא לעשות כן, הוא סירב ורק בעקבות סירובו, בנסיבות שנתייחס להלן, עלתה הנתבעת לגג המחסן, אחריו. בחקירתו הנגדית הודה הנתבע כי לא דייק בתצהירו (ראה סעיף 23(ב) לעיל). 29. סתירה זו בגרסתו של הנתבע היא מהותית, שכן יש בה תמיכה ברורה בגרסת הנתבעים כי כל הארוע החל כתוצאה מכך שהתובע עלה על גג מחסנו במטרה לגזור את הברזנט. אלמלא עלה התובע לגג מחסנו במטרה לעשות כן, לא היה מתפתח הארוע האלים. 30. כאמור, גרסתם של עדי ההגנה היתה אחידה ועקבית, וככל שהיו בהן סתירות (בשאלה האם חניקת הנתבעת ע"י התובע היתה מאחור או מקדימה) הן לא היו מהותיות, שכן בלהט המריבה ו/או הארוע האלים יתכן ולא שמים לב לזווית תקיפה כזו או אחרת. 31. נתתי אמון כאמור בגרסת הנתבעים ועדיהם כי התובע עלה ראשון לגג מחסנו עם מספרים ביד (עובדה שהעידו עליה כל עדי ההגנה והיא לא נסתרה), במטרה לגזור את הברזנט שהשתלשל מגג המחסן של הנתבעים לעבר חצרו. העובדה שהמספרים לא נמצאו לאחר מכן אינה מעידה (כטענת ב"כ התובע בסיכומיו) כי התובע לא אחז במספרים בעת ארוע התקיפה הנטענת. סבורני כי הנתבעת שיקפה נכון את המצב העובדתי האפשרי בתשובתה בחקירתה הנגדית, לשאלה מדוע לא נמצאו המספרים, כדלקמן: "הוא לקח את המספרים איתו. הוא ברח מהבית. המספרים נעלמו. כשהמשטרה הגיעה הוא כבר ברח עם המספרים. הוא לא יזרוק אותם בשטח. זה ראיה" (עמ' 19 לפרו' ש' 14-16). 32. נתתי אמון בגרסת הנתבעים ועדיהם כי הנתבעת ניסתה למנוע מהתובע את גזירת הברזנט תחילה בדיבורים, ורק לאחר שסירב בצורה תקיפה ואולי אף לא הולמת (קללות), החליטה לעלות לגג מחסנו על מנת למנוע ממנו מלהמשיך לגזור את הברזנט. 33. נתתי אמון בגרסת הנתבעים ועדיהם כי על גג מחסנו תקף התובע את הנתבעת, בכך שחנק אותה תוך שהוא אוחז במספרים, ובכך למעשה גם גורם לה לשריטות באזור הצוואר והידיים. מסקנה זו מתחזקת מתעודת חדר המיון (נספח ד' לנ/6), שם נרשם אודות הנתבעת כי "לדבריה הותקפה ע"י מישהו אשר ניסה לדקור אותה". בבדיקה נמצא חתך שטחי בצוואר שמאל, נפיחות בלסת תחתונה, פצעים באצבעות כף יד שמאל ופצעים שטחיים באמה מימין. לטעמי, לא מן הנמנע כי החתך בצוואר נגרם מהמספרים שאחז התובע בידו, תוך כדי תקיפת הנתבעת. 34. נתתי אמון בגרסת הנתבעים ועדיהם כי תוך כדי שהותו של התובע על הגג הוא גם הזיק בזדון לגג הרעפים של המחסן שבנו הנתבעים, בכך שלקח רעפים מהגג והשליכם לעבר הקרקע. העידו על כך כמעט כל עדי הנתבעת, ועדותם זו לא נסתרה. 35. נתתי אמון בגרסת הנתבעים ועדיהם כי גם לאחר שהתובע והנתבעת ירדו מהגג, המשיך התובע ותקף את הנתבעת בכך שחנק אותה. 36. נתתי אמון בגרסת הנתבעים ועדיהם כי הנתבע, שהגיע לקראת סוף הארוע האלים, גם הותקף ע"י התובע, ללא כל התגרות מצידו. שוכנעתי גם כי יתכן והנתבע אחז קרש בידו תוך כדי תקיפתו ע"י התובע, אולם זאת עשה לא על מנת לתקוף את התובע אלא על מנת להתגונן. העידו על כך הנתבע עצמו, הנתבעת ואף העד מטעמם מר נתן חנניה, כמפורט לעיל. עדותם היתה משכנעת ולא נסתרה. 37. בנסיבות אלה ובמענה לשאלה א' לעיל, סבורני כי לא רק שהתובע לא הוכיח את תקיפתו ע"י הנתבעים, אלא ההיפך - הנתבעים הוכיחו לי כי הם אלה שהותקפו ע"י התובע. יתכן כי תוך כדי תקיפתם ע"י התובע, ובמסגרת ההתגוננות העצמית שלהם, פגעו הנתבעים קלות בתובע (שריטות בעיקר), אולם התגוננותם זו היתה סבירה ולא חריגה. כזכור, סעיף 24(1) לפקודת הנזיקין, קובע כי בתובענה על תקיפה תהא הגנה על הנתבע, אם: "עשה את המעשה בסבירות כדי להגן על עצמו או על זולתו מפני פגיעה בחיים, בגוף, בחרות או ברכוש, והיחס בין הנזק שסביר היה שייגרם מהמעשה לבין הנזק שסביר היה שיימנע על ידיו, היה סביר". סבורני כי זה בדיוק המקרה דנן, וזו ההגנה הקיימת לנתבעים כנגד השריטות הקלות ששרטו לכאורה את התובע תוך כדי התגוננות, על מנת להגן על עצמם (אודות קלות הפגיעות של התובע כתוצאה מהתגוננות הנתבעים, ניתן לראות מהמסמכים הרפואיים הבודדים שצירוף לתצהירו, שמדברים בעיקר על שריטות ושפשופים, שלא מן הנמנע שאף נגרמו תוך כדי תקיפתו הוא את הנתבעים. 38. חיזוק למסקנה כי התובע היה התובע והנתבעים היו הנתקפים ניתן גם למצוא בשתי עובדות כדלקמן: א. בעקבות תלונת הנתבעים במשטרה, נחקר התובע כחשוד ואילו הנתבעים מסרו הודעותיהם כקורבנות התקיפה (עמ' 5 לפרו' ש' 20-24). אמנם הנתבע הגיש גם הוא תלונה נגד הנתבעים במשטרה, אולם באותו יום של ארוע התקיפה חזר בו מתלונתו זו, בנימוק של סולחה שעשה עם הנתבעים (ראה נ/1). הכיצד טוען התובע כי עשה "סולחה" עם הנתבעים, שאף הובילה, לגרסתו, לביטול התלונה שלו כנגדם, אם בסופו של יום הגיש את התובענה הנדונה שמלמדת על ההיפך מ"סולחה"?!! ב. אין מחלוקת כי מי שהזמין את המשטרה בגין ארוע התקיפה הנדון היתה בתם של הנתבעים. לא סביר כי בתם של "התוקפים" תזמין את המשטרה, ובכך "תעזור" להפליל את הוריה. מכאן ניתן להניח בסבירות ראויה, כי גם בתם של הנתבעים ראתה בהם מותקפים ולא תוקפים. שאלה ב' - סמכותו העניינית של בימ"ש זה בתביעה מול נתבעת 3. 39. טענותיו של התובע כלפי הנתבעת 3 מפורטים בסעיף 11 לעיל. 40. טוענת הנתבעת 3 כי לבימ"ש זה אין סמכות עניינית לדון בתובענה מול הנתבעת 3, שכן למעשה תביעתו של התובע היא כנגד שיקול הדעת שהופעל בנדון ע"י הנתבעת 3 שהיא רשות ציבורית. תביעה כזו צריכה להיות מוגשת לביהמ"ש לעניינים מינהליים. דיון והכרעה 41. הנתבעת 3 היא גוף ציבורי הפועל בהתאם להוראות חוק התכנון והבניה, תקנותיו והצווים שהותקנו על-פיו. על כן לכאורה, כל החלטותיה של נתבעת 3 הן החלטות של רשות בעת מילוי תפקידיה הציבוריים עפ"י דין, כהגדרת ס' 2 לחוק בתיהמ"ש לעניינים מינהליים, התש"ס-2000. 42. אמנם התובע תובע את הנתבעת 3 בעילות נזיקיות, אולם הטרוניה העיקרית שלו כלפי הנתבעת 3 היא כי לא הפעילה נכון את שיקול דעתה. לטעמו של התובע, הפעלת שיקול דעת נכון היה גורם לנתבעת 3 להוציא מיידית (מיד לאחר שתגיש תלונה על הבניה ללא היתר של הנתבעים) צו הריסה מינהלי כנגד התוספת שבנו הנתבעים (ראה למשל: ס' 2, 13, וראש פרק "האם הועדה הפעילה שיקול דעת" לסיכומי התובעים). 43. למעשה, תוקף התובע בתביעתו הנדונה, את שיקול הדעת של הנתבעת במקרה דנן בתואנה ששיקול דעת זה היה שגוי או לא סביר ועקב כך נגרם לו נזק. 44. תביעתו זו של התובע מחייבת למעשה, בחינת סבירות החלטתה של הנתבעת 3 לפעול במקרה הנדון כפי שפעלה (ולעניין אופן פעולתה במפורט נתייחס להלן). האם בימ"ש זה מוסמך עניינית לבחון במקרה הנדון את סבירות פעולתה של הנתבעת 3 כרשות ציבורית? 45. סבורני שהתשובה שלילית, לנוכח הוראתו הברורה של סעיף 5(1) לחוק בתימ"ש לעניינים מינהליים והתוספת הראשונה לחוק. סעיף 5(1) לחוק האמור קובע כי: "בית משפט לעניינים מינהליים ידון באלה - (1) עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בעניין המנוי בתוספת הראשונה...". התוספת הראשונה לחוק זה קובעת בסעיף 10(א) את ענייני התכנון והבניה לפי חוק התכנון והבניה. 46. המסקנה היא כי כל החלטה של רשות תכנונית עפ"י חוק התכנון והבניה, נתונה לסמכותו העניינית של ביהמ"ש לעניינים מינהליים. על כן, לכאורה, אין לבימ"ש זה סמכות לבחון את סבירות החלטתה של הנתבעת 3 בפעולתה בנדון. 47. טוען ב"כ התובע בסיכומיו כי יש סמכות עניינית לבימ"ש זה לדון בתביעה מול הנתבעת 3. לגרסתו, סעיף 10(א) לתוספת הראשונה לחוק מציין כי בימ"ש לעניינים מינהליים ידון ב: "ענייני תכנון ובניה לפי חוק התכנון והבניה... למעט לפי פרק י': עבירות ועונשים...". לטענת ב"כ התובע בסיכומיו (סעיף 27), במקרה דנן אנו עוסקים בפרק י' לחוק התכנון והבניה על כל המשתמע ממנו. 48. סבורני כי טעות בידי ב"כ התובע כשמסתמך על סעיף 10(א) לתוספת לחוק דלעיל לצורך הקניית סמכות עניינית בנדון לבימ"ש זה, מהטעם שציינה הנתבעת 3 בסעיף 12 לסיכומיה. עיון בפרק י' בחוק התכנון והבניה מלמד כי הוא עוסק בהסדרת העבירות וההליכים העונשיים השונים הננקטים עפ"י חוק התכנון והבניה. היינו - פרק זה עוסק בסמכויות האכיפה נגד מי שמבצע עבירות בניה. למבצע העבירה, כלפיו ננקטים הליכים נשוא פרק י', קמה סמכות לפנות בענייני הענישה השונים לבימ"ש השלום או לבימ"ש לעניינים מקומיים, שם יוכל להעלות טענות באשר לאכיפה המופעלת נגדו. במקרה דנן, התובע אינו בגדר מבצע עבירת בניה ולא הופעלה כלפיו כל סנקציה עונשית מכח חוק התכנון והבניה. התובע הוא אזרח שטוען כלפי התנהלותה ושיקול דעתה של הנתבעת בענייני אכיפת חוקי התכנון והבניה. לפיכך, טענותיו אלה של התובע הן כנגד החלטת הנתבעת בענייני תכנון ובניה, והן בגדר עתירה שעניינה בחינת שיקול דעת הרשות באכיפת הוראות חוק התכנון והבניה ע"י מוסדות התכנון. עפ"י סעיף 5(1) לחוק + 10(א) לתוספת הראשונה, לביהמ"ש לעניינים מינהליים הסמכות העניינית לדון בעתירה כזו. בצדק הפנתה ב"כ הנתבעת 3 לדבריו של ביהמ"ש לעניינים מינהליים בעת"מ (י-ם) 8660/08 מלונות שלום בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, שעמדה על ההבחנה דלעיל (סעיף 7 לפסה"ד - פורסם במאגר נבו). 49. לאור כל האמור לעיל - דין התביעה נגד הנתבעת 3 להידחות על הסף, בהעדר סמכות עניינית. שאלה ג' - יריבות משפטית בין התובע לנתבעת 3. 50. לצורך בירור שאלה זו נצא מנקודת הנחה (בניגוד לדעתנו אך נעשה כן לשם הדיון) כי לבימ"ש זה יש סמכות עניינית לדון בטענותיו של התובע כנגד הנתבעת 3, ונברר האם במקרה דנן קיימת יריבות משפטית בין התובע ובין הנתבעת 3, בכל הקשור לארוע תקיפתו הנטען ע"י הנתבעים. 51. ברור כי משהסקנו לעיל כי התובע לא הותקף ע"י הנתבעים אלא ההיפך, הוא זה שתקף את הנתבעים, שאלה זו הפכה להיות בכל מקרה לא רלבנטית. יחד עם זאת, אציין כי אפילו הייתי סבור כי הנתבעים הם אלה שתקפו את התובע, גם אז הייתי בדעה שלא קיימת יריבות משפטית בין התובע ובין הנתבעת 3. עסקינן במקרה הנדון בסכוך שכנים שבין התובע לנתבעים בלבד. לנתבעת 3 כועדה מקומית אין כל חלק בסכסוך זה. גם אם טעתה הועדה בשיקול דעתה, אין הדבר מקנה לתובעים ו/או לנתבעים זכות לתקוף זה את זה. אם עשו כן, היריבות המשפטית, בכל הקשור למעשה התקיפה, חלה רק ביחסים ביניהם, ללא זיקה או קשר משפטי לנתבעת 3. שאלה ד' - ניתוק קשר סיבתי. 52. לצורך בחינת שאלה זו נצא מנקודת הנחה כי קיימת יריבות משפטית בין התובע לנתבעת 3 (בניגוד לדעתנו לעיל), ואז השאלה היה האם עצם התקיפה הנטענת ע"י הנתבעים (שכאמור לא הוכחה) אינה מנתקת את הקשר הסיבתי בין כל מעשה או מחדל של הנתבעת 3 בפעילותה כועדה המקומית לתכנון ובניה ובין ארוע התקיפה כפי שארע בפועל. 53. דעתנו ברורה וחד משמעית. גם אם היינו מוצאים כי קיימת יריבות משפטית בין התובע לבין הנתבעת 3, גם אז היינו סבורים שעצם התקיפה של התובע ע"י הנתבעים, ככל שהיתה מוכחת, מנתקת קשר סיבתי אפשרי כלשהו בין כל מעשה או מחדל המיוחס לנתבעת 3 לבין מעשי התקיפה האמורים. לא יעלה על הדעת כי החלטה של ועדה מקומית, ואפילו תהא שגויה, תקנה זכות או הצדקה למאן דהוא לתקוף את האחר שלא כדין. אם האחד תקף את השני לנוכח או כתוצאה של אותה החלטה, כי אז יש לומר שניתק את הקשר הסיבתי בין מעשה התקיפה הנטען ובין המעשה או המחדל המיוחסים לועדה המקומית. שאלה ה' - הוכחת טענת הרשלנות ו/או הפרה חקוקה מצד התובע. 54. גם אם התובע היה מתגבר על כל המכשולים דלעיל, נשאלת השאלה האם הוכיח את טענת הרשלנות או את עוולת הפרת חובה חקוקה מצד הנתבעת 3. 55. מטעם הנתבעת 3 העידו שני עדים, כדלקמן: א. מר ניסים ברדוגו, מזכיר הנתבעת 3. ב. מר אלברט איבגי, מפקח מטעם הנתבעת 3. 56. ציין מר ברדוגו בתצהיר עדותו הראשית נ/8 כי התובע אכן פנה לנתבעת 3 בקשר לתוספת הבניה של הנתבעים. מיד עם היוודע לו הדבר, שלח למקום את המפקח מר אלברט איבגי (להלן: "המפקח"). המפקח הגיע מיד לשטח והורה לנתבע להפסיק את הבניה. בהמשך אף שלח לו מכתב (נספח א' לנ/8) בו ציין כי הבניה במקום נעשית ללא היתר, דבר המהווה עבירה עפ"י חוק התכנון והבניה. לכן הוא גם קבע לו שימוע במשרדי הנתבעת 3 ליום 25.1.07. היות והנתבע לא התייצב לשימוע, הוגש נגדו כתב אישום וביום 2.12.07 הורשע הנתבע עפ"י כתב האישום, שבעובדותיו הודה, בבימ"ש לעניינים מקומיים בחדרה. בין יתר פרטי גזה"ד, נגזר על הנאשם להרוס את המבנה נשוא כתב האישום, במצבו ביום ביצוע ההריסה, תוך 12 חודשים מיום גזה"ד (כתב האישום, הכרת הדין וגזה"ד צורפו כנספח ב' לנ/8). הגשת כתב האישום וגזה"ד גם דווחו בלשכת רישום המקרקעין לצורך רישום צו ההריסה, כמפורט בנספח ג' לנ/8. הנתבע הגיש בקשה לרישוי התוספת למחסן בדיעבד, אולם בקשתו נדחתה. יחד עם זאת, ב"כ הנתבעת 3 ציינה בסיכומיה כי ביום 10.1.10, מס' ימים טרם סיום המועד הקבוע בצו השיפוטי להריסה, ביקש הנתבע אורכה נוספת מביהמ"ש לביצוע ההריסה, וניתנה לו אורכה של 3 חודשים נוספים. היינו עד ליום 13.4.10. 57. המפקח איבגי גם הגיש תצהיר עדות ראשית (נ/10) וחזר על עיקרי הדברים אותם ציין מר ברדוגו בתצהירו, וכמפורט בסעיף 56 לעיל. 58. שני העדים נחקרו חקירה נגדית, שתמציתה כדלקמן: א. כשקיימים צווי הריסה בזכרון יעקב הם מיושמים ומבוצעים, ואין זה נכון לומר כי הם אינם מיושמים (עמ' 24 לפרו' ש' 17-18; עמ' 27 לפרו' ש' 25-28, עמ' 28 לפרו' ש' 1-2). ב. אם צו ההריסה השיפוטי שניתן נגד התוספת שבנה הנתבע יהיה חלוט, הוא יבוצע ע"י הנתבעת 3 (עמ' 24 לפרו' ש' 24-25). ג. צו ההריסה השיפוטי שניתן נגד הנתבע לא יושם עד כה כי ניתנה לו אורכה ע"י ביהמ"ש (עמ' 24 לפרו' ש' 26-29). ד. מיד לכשנודע למפקח על הבניה הלא חוקית של הנתבע, הוא הלך לשטח וראה כי התוספת למחסן היתה כבר בשלבי סיום אך לא הסתיימה במלואה. הוא הזהיר את הנתבע לא להמשיך לבנות והנתבע מילא אחר הוראתו. הוא עקב אחריו בנדון. זו גם הסיבה שהוא לא פנה למהנדסת הנתבעת 3 על מנת להוציא צו הריסה מינהלי. ברגע שהנתבע הפסיק את הבניה לא היה טעם להוציא צו הריסה (עמ' 28 לפרו' ש' 7-17), שבכל מקרה תקף רק לחודש ימים (עמ' 28 לפרו' ש' 22-25). המפקח ציין כי לאחר שביקר בפעם הראשונה בשטח הבניה, הוא שלח מיד לאחר מכן מכתב התראה והזמנה לשימוע לנתבע. משלא הגיע הנתבע לשימוע, הוא הלך אליו הביתה פעם נוספת וראה כי הבניה לא ממשיכה להתבצע, היינו - הנתבע קיבל, והתייחס ברצינות, לדברי המפקח בביקור הראשון בדבר חובת הפסקת הבניה לאלתר. הביקור השני היה כ- 3 שבועות לאחר הביקור הראשון. לאחר כשבועיים הוא ביקר פעם נוספת (שלישית במספר) באתר הבניה על מנת לבצע צילומים לצורכי כתב אישום, וגם אז לא היה שינוי בבניה (עמ' 29 לפרו' ש' 3-8). את השלמת הבניה (השלמת הגג) ביצע הנתבע רק לאחר הגשת כתב האישום, ולאחר שהוא כבר הגיש תוכניות לרישוי תוספת המבנה (עמ' 28 לפרו' ש' 18-20). ה. כאמור הנתבע הוזמן לשימוע, ומשלא התייצב הוגש כתב אישום, ניתנה הכרעת דין וגז"ד להריסת התוספת שבנה הנתבע במצבה בעת ההריסה (עמ' 28 לפרו' שורות 18-21). 59. כשבוחנים את פעולות הנתבעת 3 מיד לכשנודע לה מהתובע על הבניה הלא חוקית שמבצע הנתבע, רואים כי פעלה מיידית להפסקת הבניה והזמנת הנתבע לשימוע. משלא התייצב הנתבע לשימוע הוגש מיד כתב אישום בבימ"ש לעניינים מקומיים והוצא צו הריסה שיפוטי. כל סדר הזמנים הוא מיידי. המפקח הוצא מיד לשטח לאחר שנודע לנתבעת 3 על הבניה. המפקח הוציא מכתב לנתבע והזמין אותו לשימוע מיד לאחר הביקור. כשלא התייצב הנתבע לשימוע, הוגש כתב אישום באופן מיידי, הושגה הרשעה וניתן גזר-דין. כל ההליך נמשך כ- 4 חודשים, בהתאם למסמכים שצורפו לתצהירי הנתבעת 3. 60. כשאני בוחן פעולות אלה של הנתבעת 3, אינני מוצא כל מעשה או מחדל העולים כדי רשלנות או הפרת חובה חקוקה מצד הנתבעת 3 כלפי התובע. הנתבעת 3 התייחסה ברצינות רבה לתלונתו של התובע, שאף הובילה לכתב אישום, הרשעה וגז"ד להריסת תוספת המבנה. לשון אחרת - הנתבעת 3 מילאה את תפקידה, בצורה תקינה ואף הפעילה שיקול דעת סביר. ביהמ"ש איננו שם את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה של הנתבעת, אלא רק בוחן את סבירות פעולת הרשות, שכאמור במקרה הנדון היתה סבירה (ראה לעניין זה למשל עת"מ (חיפה) 4321/07, אפריקה ישראל נ' ועדת ערר מחוזית חיפה, , שהוזכר בסיכומי הנתבעת 3). 61. על כן, גם לגופם של דברים, דין התביעה נגד הנתבעת 3 להידחות. 62. חבל שהתובע לא קיבל את המלצת ביהמ"ש, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בעמ' 3 לפרוטוקול יום 11.1.09, לשקול את המשך התביעה נגד הנתבעת 3 לאור העובדה כי פעלה להוצאת צו הריסה נגד התוספת שבנה הנתבע ללא היתר. שאלה ו' - נזקי התובע. 63. אפילו טעיתי לכל אורך הדרך, ולמעשה קיימת אחריות של הנתבעים כלפי התובע, מה סכום הנזק שהיה ראוי לפסוק לתובע בנדון? 64. תביעת התובע הוגשה על סכום של 500,000 ₪. רק בפתח ישיבת ההוכחות בתאריך 11.11.09, משהעיר ביהמ"ש לב"כ התובע על שיעור התביעה המופרז לנוכח הקלות הלכאורית של פציעת התובע, הסכים ב"כ התובע להפחית את סכום התביעה ולהעמידו על סך של 200,000 ₪ (עמ' 4 לפרו' ש' 12-17). 65. כפי שנראה להלן, גם סכום "מצומצם" זה של התביעה, הוא למעשה סכום מוגזם, ללא כל בסיס רפואי ו/או עובדתי. 66. התובע לא טען לנכות רפואית צמיתה בגין פציעותיו עקב התקיפה הנטענת של הנתבעים, וגם לא צירף חוו"ד רפואית בנדון. 67. המסמכים הרפואיים שצורפו לתצהירו של התובע (שני מסמכים רפואיים בלבד מתאריכים 25.11.07 ו- 26.11.07) מלמדים על חבלה קלה ביותר הכוללת שריטות בבית חזה קדמי וליד צוואר שמאלי; שפשוף עם פצעים קטנים בכף יד שמאל ומגבלה קלה באגודל יד ימין. 68. גם צורפו קבלות על סכום של 36 ₪ לשרותי בריאות כללית. 69. אם הייתי צריך לפסוק לתובע פיצוי בגין נזקיו הנטענים, לרבות בגין כאב וסבל, הייתי מעמיד את סכום הפיצוי על לא יותר מסך של 7,000 ₪. 70. כאמור, לטעמי, סכום התביעה הראשוני, כמו גם "המצומצם", נקבע ללא כל פרופורציה לנזקים הלכאוריים לתובע, ומלמד לכאורה כי תביעתו זו של התובע הוגשה תוך הפרזה ו/או הגזמה חסרת בסיס עובדתי או רפואי. אין לי הסבר סביר לסכום תביעה מופרז זה, אלא אם כן אניח שהתובע עשה כן במטרה לקנטר את הנתבעים ו/או לגרום להם להוצאות משפטיות ניכרות. שאלה ז' - האם יש מקום ליתן צו עשה להריסת תוספת הבניה? 71. כפי שציינו בסעיף 10 לעיל, מבקש גם התובע במסגרת תביעתו, צו עשה המורה לנתבעים להרוס את התוספת שבנו למחסן שבחצרם ללא היתר כדין. ודוק - אין מחלוקת כי תוספת המחסן נבנתה ע"י הנתבעים ללא היתר כדין, אם כי כיום מנסים הנתבעים לקבל היתר לתוספת זו בדיעבד, כפי שציין הנתבע בתצהירו (סעיף 17 לנ/7) וחקירתו הנגדית (עמ' 23 לפרו' ש' 1-3). 72. במסגרת השאלה הנוכחית נברר האם יש מקום להיעתר לבקשתו של התובע למתן צו עשה להריסת תוספת הבניה? 73. לטעמי, התשובה שלילית משתי סיבות: א. קיים כבר צו הריסה שיפוטי שניתן נגד תוספת הבניה הנוכחית במצבה ביום ביצוע ההריסה. צו זה ניתן לאחר הרשעתו של הנתבע בבימ"ש לעניינים מקומיים בחדרה (עמ"ק 1020/07, כב' השופט מסארווה, גז"ד ביום 2.12.07 - כפי שצורף לנספח ב' לנ/8). משקיים צו הריסה שיפוטי כאמור, ומשהצהירו עדי הנתבעת 3, כמפורט לעיל, כי ברגע שצו הריסה זה יהיה חלוט (היינו - יידחו כל בקשות הנתבע להארכות מועד לביצוע צו ההריסה), הם יבצעו אותו, אין מקום למתן צו הריסה נוסף ע"י בימ"ש זה. מדובר בכפל הליכים מיותר. לא זאת אף זאת - התובע החל בהליכי רישוי התוספת למחסן שבנה, ולדבריו, כפי שגם ציינו לעיל, הוא מצוי בעיצומם של הליכים אלה. זו גם הסיבה שהוא פונה שוב ושוב לביהמ"ש לעניינים מקומיים על מנת לבקש אורכה לביצוע צו ההריסה. אורכה כזו ניתנה לו לאחרונה, כפי שציינה הנתבעת 3 בסיכומיה וכמפורט לעיל בסעיף 56, וכפי שעולה מנ/9, שהיא דוגמא לאחת הבקשות שהגיש הנתבע להארכת מועד לביצוע צו הריסה לפי סעיף 207 לחוק התכנון והבניה, בקשה לה נעתר ביהמ"ש כעולה גם מנ/9. משפועל הנתבע בהליכים חוקיים לרישוי בדיעבד של התוספת, וביהמ"ש לעניינים מקומיים נעתר לבקשותיו להארכת מועד ביצוע צו ההריסה, אין מקום להתערב במאמצים אלה ובהחלטותיו של ביהמ"ש לעניינים מקומיים, בדרך של מתן צו הריסה לתוספת האמורה ע"י בימ"ש זה. ב. אין לבימ"ש זה סמכות עניינית ליתן צו הריסה כמבוקש. סמכותו העניינית של בימ"ש השלום בכל הקשור לתביעות מקרקעין, מוגדרת בסעיף 51(א)(3) לחוק בתיהמ"ש [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, הקובע לאמור: "תביעות בדבר חזקה ושימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן שעניינן חזקה או שימוש במטלטלין, יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה; אך בימ"ש שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין". בפסיקה נקבע כי בימ"ש השלום מוסמך לדון בתביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין, מכח הסעיף הנ"ל, ואולם מדובר רק בתביעות לשימוש במקרקעין תוך שמירה על גוף הנכס. תביעה להריסת חלק במקרקעין הינה בסמכותו של ביהמ"ש המחוזי, משום שאין המדובר בשימוש במקרקעין תוך שמירה על גוף הנכס. לעניין זה ראה: ע"א 37/59 שמש נ' מפעל המים כפר-סבא, פד"י יג, 834 (להלן: "הלכת שמש"). רע"א 7166/02 אלגרה נ' אברמוב ואח', פד"י נז (1), 337. ת.א. (מחוזי י-ם) 72318/08 יונתן ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים (החלטת כב' השופטת שטייניץ מיום 7.4.09 - פורסם במאגר נבו). ת.א. (חדרה) 1812/03, אבו מוך נ' מג'אדלה (פסק דיני מיום 29.5.06 - פורסם במאגר נבו). חריג להלכת שמש היא תביעה שעניינה עוולת מטרד ליחיד, אשר היא תביעה בדבר שימוש במקרקעין, והסמכות לדון בה נתונה לבימ"ש השלום, גם אם הסעד המבוקש הוא צו הריסה. לעניין זה ראה: רע"א 499/02, ג'מיל נ' לוי, פד"י נז (5), 556. במקרה דנן, לא מצאתי כי התובע תבע את הנתבעים גם בעוולת מטרד ליחיד, ובכל מקרה עוולה זו לא הוכחה לי. תצהירו של התובע, כמו גם חקירתו הנגדית, התמקדו בעוולות התקיפה והפרת חובה חקוקה בלבד ולא בכל עוולה אחרת. גם בכתב תביעתו ציין התובע במפורש שתי עוולות אלה בלבד (סעיפים 46-50 לכתב התביעה). משכך, לבימ"ש זה אין סמכות עניינית ליתן את הסעד המבוקש אשר הוא צו הריסה לתוספת המבנה. 74. על כן כאמור, איני נעתר לרכיב זה בתביעתו של התובע למתן צו להריסת התוספת למחסן שבנו הנתבעים ללא היתר. סוף דבר בתביעה העיקרית 75. לנוכח כל האמור לעיל, דין התביעה העיקרית נגד שלושת הנתבעים להידחות על כל מרכיביה. דיון בתביעה שכנגד שאלה א' - טענת הפלישה 76. במסגרת שאלה זו נבחן האם הנתבעים הוכיחו את טענת הפלישה (של מחסן התובע בעומק של 70 ס"מ לתוך חלקתם) שטוענים כנגד התובע? 77. לצורך הוכחת טענת הפלישה, צירפו הנתבעים לתצהיריהם (נ/6 ונ/7, נספח א' לשני התצהירים), צילום של חלק מתרשים מצבי וטופוגרפי, תוך שהם טוענים כי תרשים זה מלמד על הפלישה האמורה. 78. בפתח חקירתה של הנתבעת התנגד ב"כ התובע להגשת נספח זה משתי סיבות: א. לא הובא לעדות המודד או המהנדס שהכין את התרשים האמור, ועל כן לא ניתן להגיש תרשים זה שלא באמצעות עורכו. ב. נספח א' מהווה חלק מתרשים ולא התרשים המלא. 79. בהחלטתי בנדון קיבלתי את עמדת ב"כ התובע, והוריתי כי אין מקום להגשת חלק התרשים האמור באמצעות הנתבעים, ועל כן לא התרתי את הגשת נספח א' לתצהירי הנתבעים כראיה בתיק זה (ראה עמ' 18 לפרו' ש' 5-15). 80. משלא הותרה הגשת חלק התרשים כראיה, ומשלא הובאה לי כל מפה או תרשים אחר על מנת ללמד על הפלישה הנטענת, כמו גם הבאת חוו"ד מומחה לנדון, טענתם של הנתבעים אודות פלישת התובע היא טענה בעלמא שלא הוכחה. 81. על כן, החלטתי לדחות את טענת הנתבעים לפלישת חלק המחסן של התובע לתוך חלקתם. שאלה ב' - תקיפת הנתבעים ע"י התובע 82. במסגרת שאלה זו נבחן את השאלה האם הנתבעים הוכיחו כי הותקפו ע"י התובע בארוע המוזכר בסעיף 6 לעיל? 83. לאור האמור בדיון בשאלה א' בתביעה העיקרית (סעיפם 21-38, ובמיוחד סעיף 37), סבורני כי התשובה לשאלה זו היא חיובית (לשם הקיצור נפנה לדיון שם). שאלה ג' - הנזק לנתבעים עקב מעשה התקיפה 84. במסגרת שאלה זו נבחן את סכום הנזק הראוי שיש לפסוק לנתבעים בגין תקיפתם ע"י התובע, וביצוע עוולת התקיפה כנגדם כהוראתה בסעיף 23 לפקודת הנזיקין. לא מצאתי כי לנתבע עומדת כל הגנה מהגנות סעיף 24 לפקודת הנזיקין, שכן סבורני שהוא זה שהחל בתקיפה ובידו היתה האפשרות להפסיקה מיד לאחר תחילתה. אולם, הוא בחר לתקוף את הנתבעת תחילה על הגג ולאחר מכן על הקרקע, ולסיים בתקיפת הנתבע שהגיע למקום לאחר תחילת הארוע האלים. מי שבסופו של יום הפריד את התובע מהנתבעים הוא השכן אורן חנניה שאחז בו והכניסו לביתו, והכל כמפורט בהרחבה לעיל. 85. כתוצאה מתקיפת התובע את הנתבעת נגרמו לנתבעת נזקי גוף כדלקמן (כעולה מהמסמכים הרפואיים שצורפו כנספחים ד, ה לתצהירה נ/6): חתך שטחי בצוואר שמאל; נפיחות בלסת תחתונה ללא סימני שבר; פצעים שטחיים בכף יד שמאל ובאמת ימין; המטומות בזרוע שמאל ובירך שמאל; תלונות על נדודי שינה. הנתבעת קיבלה במסגרת קופ"ח טיפול סימפטומטי. 86. לטענת הנתבעת בחקירתה הנגדית כמפורט לעיל, נותרה לה אף צלקות על הידיים כתוצאה מהתקיפה, אולם כמעט ולא ראיתי צלקות אלה. 87. בנסיבות אלה, ולנוכח תקיפתה האמורה ופציעתה הקלה בעקבותיה, מצאתי לנכון לפסוק לה פיצוי בשיעור של 7,000 ₪, שמרכיבו העיקרי הוא כאב וסבל. 88. גם הנתבע נחבל עקב התקיפה של התובע, כעולה מתעודת חדר המיון (נספח ו' לנ/6). ממסמך זה עולה כי הנתבע נחבל בגב ימין וגב תחתון, ואף נגרם לו חתך באמה ימנית בחלק החיצוני. כן צויין כי במקום של חבלותיו קיימת רגישות. 89. בנסיבות המקרה דנן, סבורני כי יש מקום לפסוק סכום פיצוי זהה גם לנתבע בשיעור של 7,000 ₪, כשהמרכיב העיקרי בו הוא כאב וסבל. 90. לסיכום ייאמר כי אני מחייב התובע לשלם לכל אחד מהנתבעים סך פיצוי בסך של 7,000 ₪, ובסה"כ 14,000 ₪, בגין מעשה התקיפה הנדון. סיכום וסוף דבר 91. דין התביעה העיקרית להידחות. 92. דין התביעה שכנגד להתקבל בחלקה, באופן שאני מחייב את התובע לשלם לכל אחד מהנתבעים סך פיצוי של 7,000 ₪ (ובסה"כ 14,000 ₪ לנתבעים), תוך 30 ימים מיום מתן פסה"ד. לא ישולם הסכום במועדו יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום מתן פסה"ד ועד ליום התשלום המלא בפועל. 93. התובע יישא בהוצאות המשפט של הנתבעת 3 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום הוצאתן ועד ליום התשלום המלא בפועל. בנוסף, יישא התובע בשכ"ט עורך דינה של הנתבעת 3 בשיעור של 10,000 ₪ ומע"מ כדין, שיישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום מתן פסה"ד ועד ליום התשלום המלא בפועל. יחד עם זאת, אם ישולמו הסכומים נשוא סעיף זה ע"י התובע תוך 30 ימים מיום מתן פסה"ד, התאריך שיהיה קובע לשערוך הוא יום מתן פסה"ד. 94. התובע יישא בהוצאות המשפט של הנתבעים 1-2 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום הוצאתן ועד ליום התשלום המלא בפועל. בנוסף, יישא התובע בשכ"ט עורך דינם של הנתבעים 1-2 בשיעור של 5,000 ₪ ומע"מ כדין, שיישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום מתן פסה"ד ועד ליום התשלום המלא בפועל (בנדון פסקתי לנתבעים שכ"ט עו"ד מופחת, שכן קשה היה לי להתעלם מהעובדה שמה שהוביל בסופו של יום לארוע התקיפה היתה תוספת הבניה הלא חוקית שביצעו במחסנם. לא מצאתי לנכון שלא לפסוק הוצאות משפט בכלל עקב כך, שכן גם במקרה של בניה לא חוקית ע"י שכן, אין הצדקה לתקוף אותו שלא כדין). יחד עם זאת, אם ישולמו הסכומים נשוא סעיף זה ע"י התובע תוך 30 ימים מיום מתן פסה"ד, התאריך שיהיה קובע לשערוך הוא יום מתן פסה"ד. בניהבניה לא חוקיתסכסוך שכניםסכסוך