סכסוך שכנים על חניה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סכסוך שכנים על חניה: לפניי סכסוך שכנים ביחס לדרכי שימוש בשטח משותף. רקע התובעים והנתבעים בעלי דירות בבניין ברחוב שומרון 8 בחיפה. הבניין בנוי על מקרקעין הידועים כגוש 10805 חלקה 17. על המגרש בנויים למעשה שני בנייני מגורים. האחד - ברחוב שומרון 8 חיפה, הוא הבניין נשוא תביעה זו (להלן: "הבניין"), והשני - הגובל בו מצוי ברחוב התשבי 23. הבניין מחולק לשני אגפים - אגף דרומי, ואגף צפוני. באגף הצפוני של הבניין, הוא האגף מושא תביעה זו, בנויות שלוש דירות; האחת - בקומת המרתף, בבעלות התובעת 1 משנת 1984 (שרכשה זכויותיה מאחותה), וידועה כתת חלקה 6. השניה - בקומת קרקע, בבעלות התובע 2 משנת 2000 (שקיבל במתנה מאביו שהיה הבעלים משנת 1983 אשר ירש מסבו של התובע ) וידועה כתת חלקה 7, והשלישית - בקומה הראשונה, בבעלות הנתבעת 1 (אימו של נתבע 2) משנת 1983, וידועה כתת חלקה 8. הבניין נרשם כבית משותף ולכל בעל דירה הוצמדו שטחים מסוימים. באופן היסטורי שלוש הדירות מושא תביעה זו היו בעבר בבעלות מר ראש אלכסנדר, ונמכרו, לימים, לאנשים שמכרו והעבירו את זכויותיהם לצדדים בתיק זה. מושא המחלוקת הוא שטח המסומן בתשריט הבית המשותף כשטח ז' ועל פי צו רישום בית משותף הוא איננו חלק מהרכוש המשותף של הבניין, אלא צמוד לשלוש הדירות מושא התביעה: 17/6, 17/7, 17/8 במשותף ובחלקים שווים (להלן: "שטח ז"). כל עוד היו שלוש דירות אלה בבעלות של אדם אחד (מר ראש), לא התעוררה כל בעיה באשר לשימוש באותו שטח, ברם לאחר הפרדות ושינויים שערך עם השנים ומכירת הדירות לאנשים שונים וזרים, נוצר הסכסוך באשר לשימוש באותו שטח ז'. תחילתו של הסכסוך בין הצדדים בבקשה להיתר לשינויים בדירה, בנייה על הגג ובניית מעלית, שהגישה נתבעת 1 לוועדה לתכנון ובניה, באמצעות בנה, נתבע 2 לפני מספר שנים. לאחד דיונים במוסדות התכנון, שלוו בהתנגדויות שכנים (התובעים כאן), ניתן היתר לבנייה על הגג ולא ניתן היתר לבניית מעלית. לשם השלמת התמונה, יצוין כי במסגרת הבקשה להיתר תכננו הנתבעים והציגו בתוכניות שני מקומות חניה, ברם הוועדה לתכנון ובניה הודיעה כי לצורך קבלת ההיתר אין חובה בקיום חניות. בין הצדדים נעשו ניסיונות להגיע להסכמה בדבר חלוקת השימוש בשטח ז', ברם הניסיונות לא צלחו והצדדים לא השכילו לחלק את השימוש בדרכי נועם. טענות הצדדים לטענת התובעים, במהלך ביצוע עבודות הבנייה ע"י הנתבעים במסגרת ההיתר, השתלטו האחרונים באופן חד צדדי ותוך שהתובעים הביעו התנגדות למהלך, על שטח ז' שהיה גינת בר, הכשירו את השטח ע"י סלילת אספלט ושבילים מאבן, והכשירו לעצמם שני מקומות חניה, ובכך נִכסו לעצמם את מרבית הגינה המשותפת. לטענת התובעים, הם אף הרהיבו עוז ורצפו באבן "כיכר מרכזית" ועמודי תאורה לאורך שביל הגישה ואף ערכו שינויים בצנרת המים. התובעים טוענים כי אינם מוכנים להפוך את הגינה לשטח חניה, ודורשים כי יושב השימוש של השטח כגינת נוי. הם טוענים כי מדובר בשטח בו מאז ומעולם צמחה צמחיית בר, וכי הפיכתו לאזור חניה גורמת להם מטרד בשל הרעש, כתוצאה מכניסת ויציאת כלי רכב לשטח הצמוד לדירותיהם ולפגיעה בהנאתם הסבירה את רכושם, עת מחלונם נשקף נוף כלי הרכב במקום גינה צומחת. התובעים עותרים בתביעתם למתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים ביצוע כל עבודות בניה ופיתוח בשטח ז', להורות להם להחזיר את המצב לקדמותו, לסלק ידם מתפיסה ייחודית של השטח ולשלם להם דמי שימוש ראויים בגין השימוש הייחודי שהם עושים בו. הנתבעים טוענים כי התביעה קנטרנית וכי התובעים הם אלו שהשתלטו על חלקים בשטח ז' באופן חד צדדי, ומנעו במשך שנים מהנתבעים לעשות שימוש באותם שטחים. לטענתם, התביעה נולדה לשם נקמה בנתבעת שקיבלה היתר להרחיב את דירתה. לגופו של עניין טוענים הנתבעים כי ריצפו באבן שבילים שהיו קיימים ממילא כשבילי עפר בשטח ז', אך היו רעועים ומסוכנים לנגישות, הם שידרגו את מראה השבילים אך לא שינו את מהות השימוש בהם, השביל המרוצף משמש את הנתבעת כדי להגיע לדירתה, והשימוש שהיא עושה לרבות הריצוף, הוא שימוש סביר ומיועד כי תוכל להיכנס לדירתה באורח מסודר. החניה שהכשירו מרוחקת כ-6 מ' ממרפסת דירתה של התובעת והשטח שביניהם נחצץ ע"י רצועה ירוקה שטופחה ע"י הנתבעים ועל חשבונם. לטענת הנתבעים, התובעים כלל לא גרים בדירותיהם ואלה מושכרות שנים רבות לדיירים, כך שכל הטענה בדבר מטרד איננה אמת ונועדה אך לנגח אותם. עוד הם טוענים, כי שוכרי הדירות מהתובעים מחנים בעצמם את רכביהם באותו שטח ז', והחניה הקרובה למרפסת תובעת 1 משמשת בעצמה לדיירים מזה שנים רבות. הנתבעים טוענים כי לאור העובדה ששטח ז' הוצמד לשלוש הדירות, הרי שלכל הבעלים המשותפים מותר לעשות שימוש ולהפיק הנאה מהחלקה המשותפת על פי צרכיהם, כל עוד אין פגיעה בזכויות שותפיהם. החניות הן צורך בסיסי ושימוש סביר של הנתבעים בשטח הצמוד להם, כפי שכאמור עושים שימוש גם התובעים או מי מטעמם. הנתבעים הגישו תביעה שכנגד, בה טוענים כי הנתבעים שכנגד נִכסו לעצמם שטחים בשטח ז' ועושים בהם שימוש ייחודי מזה שנים רבות ללא הסכמה. התובעים שכנגד עותרים לסילוק ידם של הנתבעים שכנגד מאותם שטחים משותפים באופן שייאסר עליהם לעשות שימוש ייחודי בשטחים אלו ומבקשים לחייבם בדמי שימוש ראויים בגין אותם שימושים ייחודים שנעשו עד כה. לטענתם, מרפסת דירת הנתבעת שכנגד 1 פולשת לשטח ז'. מרפסת זו במידות 6.50 מ"ר X 3.00 מ"ר לערך הופרדה מיתרת החצר (שטח ז') ע"י קיר אבן נמוך ומשמשת אותה באופן ייחודי ובלעדי. לא זו אף זו, היא אף נִכסה לעצמה שטח של כ-2 מ' X 2 מ' מתוך שטח ז', עושה בו שימוש לתליית כביסה ואף גידרה את אותו שטח כדי שהיא ודייריה יעשו בו שימוש ייחודי. כן נטען כי היא פלשה לשלושה חללים סגורים בשטח 35 מ"ר בקומת המרתף והכשירה אותם למגורים תוך צירופם הפיזי לדירתה. לטענת התובעים שכנגד, בחלל מתחת למדרגות העלייה לדירת התובעת שכנגד, והמצוי בתוך שטח ז', נבנה מחסן בשטח 8 מ"ר המשמש את הנתבע שכנגד בלעדית. לתמיכה בדרישת שכר השימוש הראוי הובאה חוות דעת השמאי פרמינגר. דיון והכרעה הצדדים ביקשו לקבל פסק דין על סמך טענותיהם, והראיות שבתיק תוך ויתור על חקירות עדים. אין חולק כי שלוש הדירות היו בעברן דירה אחת שנרכשה ע"י אלכסנדר ראש לפני עשרות שנים ועוד טרם רישום הבנין כבית משותף. הוכח גם כי הוא זה שביצע את המדרגות ואת המרפסת בדירה שכיום בבעלות התובעת. דירת התובע נרכשה מאלכסנדר ראש בהסכם משנת 1961, ע"י סבו וסבתו של התובע, ה"ה רוטורף. בהסכם זה קיימת התחייבות כי לממכר יוצמדו המחסן שמתחת למדרגות העולות לקומה ראשונה וכן יוצמד 1/3 מהגינה. מתלה הכביסה בחצר יהיה משותף עם דיירי הדירות 17/6 ו-17/8 וכן המעבר מסביב לבית. התובע הגיש מסמך נחזה להיות חתום ע"י אלכסנדר ראש של בקשה לשינוי הצמדות בו לכאורה אחרי סעיף ג' 8 המקורי לצו רישום בית משותף מיום 7/4/57 יבוא סעיף 8א לפיו שטח המסומן בתשריט ג' באות יא' יהיה צמוד ליחידה 17/7 אלא שבקשה זו אינה חתומה ע"י אף אחד זולת ראש, לא נרשמה בפועל ואין כל ראיה שהוגשה לרישום. לפיכך אין באותו מסמך לא חתום כדי להועיל לתובע. ככל שכך הובטח לתובע (או אלו שהוא חליפיהם) חזקה עליהם שהיו דואגים לרישום זכויותיהם בטאבו והיה לתובע פרק זמן של שנים רבות להסדיר את תיקון צו הבית המשותף. בפועל הוא לא עשה כן. מיותר גם לציין כי אם נעשתה טעות ברישום בטאבו או אם הפר ראש את התחייבותו, לא זה המקום וההליך לתקן את הטעות וממילא היריבות בענין זה אינה עם הנתבעת. טענת התובע לפיה חלק מהגינה שנרשם בלשכת רישום מקרקעין בטעות כשייך לשלושת הדירות ביחד הוצמד ע"י מר ראש לדירתו ודברים אלו היו ידועים לכל הצדדים בתביעה זו טרם רכשו דירותיהם בבנין ממר ראש, לא הוכחה אפוא. מהנסח ההיסטורי (ת/1) עולה כי דירת הנתבעת היתה בבעלות מר ראש ונמכרה ב-1962 לטניה יובל ובתה אוסאו ציפורה. ציפורה אוסאו היתה נשואה לרוג'ר אוסאו שגר בדירה עוד משנות השישים ושנישא מאוחר יותר לנתבעת שהצטרפה אליו (ונרשמה כבעלים). הסכם רכישת דירת הנתבעת ממר ראש לא הוגש ולכן אין לפניי ראיה ביחס למה שהתחייב ראש להעביר ב-1962 לרוכשים המקוריים של דירת הנתבעת. גם אם הנתבעת היא חליפתם של הרוכשים המקוריים, דבר שלא הוכח כדבעי, הרי אין שום ראיה כי הנתבעת ידעה בפועל ששטח הגינה הובטח בחלקו רק לתובע, אם בכלל כך היה. ודוק: לכל היותר קיימת ראיה על הסכם בין המוכר מר ראש לבין רוכשי דירת התובע ברם אין שום ראיה על הסכם שיתוף בין רוכשי דירת התובע לרוכשי דירת הנתבעת על גלגוליהם, ולכן אין כל ראיה להסכמת הנתבעת במהלך השנים כי שטח ז' או חלק ממנו יהיה צמוד בלעדית לתובע. המסקנה מכל האמור היא כי הזכות הקניינית בשטח ז', לפי צו רישום הבית המשותף, היא של כל הצדדים בתביעה במשותף בחלקים שווים ובאופן בלתי מסוים. השימוש, מאידך, איננו זכות במקרקעין. שימוש ייחודי במקרקעין משותפים יכול להיווצר בהסכמת שאר השותפים, ובנסיבות מסוימות אפילו הסכמה שבשתיקה או התנהגות, ברם עסקינן במעמד של בר רשות לכל היותר, והזכות היא חוזית ולא קניינית. אין טענה בפי מי מהצדדים כי רשות ככל שניתנה היא בלתי הדירה (וממילא לא נתקיימו התנאים שבדין לכך). במצב דברים זה ובמישור העקרוני, זכאי המרשה, לבטל את הרשות בכל עת שיחפוץ בבחינת הפה שהתיר הוא הפה שאוסר. הואיל והצדדים אינם מסוגלים להגיע בעצמם למִתווה מוסכם של מהות השימוש וחלוקתו כולל אפשרות של תשלומי איזון, הרי שע"פ דין לכל אחד מהם מותר לעשות שימוש סביר בשטח ז' ולהפיק הנאה כל עוד אין בכך פגיעה בזכויות האחרים, ואין לאף אחד מהם זכות לשימוש ייחודי. הואיל ועד הגשת התביעה (והתביעה שכנגד) אין ראיה לדרישה מוכחת מפורשת להפסקת השימוש הייחודי, אני קובעת כי דרישת הפסקת השימושים הייחודים של התובעים מהנתבעים ושל הנתבעים/התובעים שכנגד מהנתבעים שכנגד, הועלתה כדרישה לראשונה בהגשת כתבי הטענות. מטעם זה שהרשות ניטלה רק עת הוגשו התביעות, אני מבהירה כבר עתה, בבחינת הקדמת המאוחר, כי אין מקום לתשלומים בגין שימוש ראוי שכן עד התביעות היה השימוש הייחודי של כל הנוגעים בדבר, מוסכם. תביעה עיקרית אין חולק כי 2 החניות אותן הכשירו הנתבעים מצויות בשטח ז' (ראה התמונה ב-נ/3). אין גם חולק כי הנתבעים הכשירו את החניה, חיפו חלק מהעפר באספלט, הכשירו שביל מאבן ועמודי תאורה באורח חד צדדי ועושים בה שימוש ללא הסכמת התובעים. אחרי שעיינתי בטענות ובתמונות, והואיל ומצוקת החניה ברחבי שכונות חיפה הינה כמעט בגדר ידיעה שיפוטית, נראה כי חניה באותו שטח ז' היא צורך בסיסי ושימוש סביר. אילו היו התובעים דבקים בעמדה לפיה אף רכב לא יחנה בשטח ז' והשטח ישמש אך כגן פורח, היו התובעים צריכים להכפיף עצמם לאותה דרישה, לטפח את הגן וניתן היה להתווכח על נחיצות החניה. ברם בפועל, לא רק שלא נסתרה הטענה כי לפני הכשרת האספלט היתה שם צמחיית פרא מוזנחת, אלא שמהתמונות שהוצגו, (נ/3) עולה בבירור כי לא רק הנתבעים אלא גם התובעים בעצמם (או שוכרי דירותיהם) חונים בשטח ז'. מטעם זה קשה לקבל טענתם לפיה אין מקום להפיכת שטח ז' לחניה שעה שהם עצמם עושים בשטח זה את השימוש הנ"ל. לא מצאתי במה נפגמת זכותם או הנאתם מהשטח ואיזה מטרד נגרם להם שעה שהם עצמם כלל לא מתגוררים בבנין מזה שנים, הוא מושכר לשוכריהם שמשתמשים בשטח ז' וחונים מתחת למרפסת התובעת. אני קובעת אפוא כי שימוש בשטח ז' לצרכי חניה הוא שימוש סביר לעת הזאת. בהתאם, אני קובעת כי הנתבעים יוכלו להמשיך ולחנות בחניות שהכשירו ברם גם התובעים יוכלו לחנות באותן חניות וליהנות מהן מבלי שתהיה למי הצדדים זכות שימוש ייחודית בחניות שהוכשרו, כמו גם בשטחים אחרים בהם מחנים כיום התובעים או מי מטעמם את רכבם. הנתבעים שבחרו ליצור עובדה מוגמרת בשטח ללא הסכמת שותפיהם, לא זכאים להקנות לעצמם בדרך זו זכות לשתי החניות שהכשירו. לצורך שימוש סביר ושוויוני של הצדדים, אני מורה כי כל צד יוכל להשתמש במקום חניה אחד ולא יותר (דהיינו חניה אחת לתובעת או מי מטעמה, חניה אחת לתובע או מי מטעמו וחניה אחת לנתבעת או מי מטעמה). גם ריצוף השבילים (שהיה שביל עפר העובר ברובו באותו תוואי בשולי השטח הירוק ז'), נראה כשימוש סביר כדרך מעבר לדירת הנתבעת מהחניה, ודרך מעבר לפינת הכביסה (כפי שיפורט להלן בפרק התביעה הנגדית). נראה כי בהריסת האספלט, השביל המרוצף והתאורה שהותקנה ע"י הנתבעים, לא תצמח לתובעים תועלת מלבד ניגוח הנתבעת שכן כפי שכבר קבעתי השימוש כחניה באותו שטח הוא שימוש סביר. במצב דברים זה, לא מצאתי הצדקה להורות על הריסתם השבילים והחזרת המצב לקדמותו (צמחיית בר). לא הוכח כי הנתבעים או מי מהם מנע מהתובעים להחנות רכביהם בשטח שהוכשר ולא הוכח כי הנתבעים מונעים מהתובעים מעבר בשבילים מאבן ועל כן לא הוכחה טענה של שימוש ייחודי מצד הנתבעים. במצב דברים זה אין גם מקום לחיוב בדמי שימוש ראויים (שמכל מקום גובהם לא הוכח). בשים לב לכל האמור, דין התביעה העיקרית, על מלוא סעדיה, להדחות. מטעם זה שאין עילה להטלת דמי שימוש ראויים, אין גם מקום למתן רשות לפיצול סעדים לשם הגשת תביעה בגין דמי שימוש ראויים עתידיים. יובהר כי ככל שנגרמו לתובעים נזקים, שאינם דמי שימוש ראויים, הרי שאלו התגבשו עד הגשת התביעה באופן שהיה על התובעים לכלול אותם בתביעה ומשלא עשו כן אין להם להלין על עצמם שלא כללו מלוא הסעד בתובענה אחת. לפיכך אני דוחה את גם הבקשה לפיצול סעדים. תביעה שכנגד ענינה של התביעה שכנגד השימוש הייחודי שעושה הנתבעת שכנגד 1 במרפסת, ובשטח לתליית הכביסה שבשטח ז', ובמחסן מתחת למדרגות הכניסה לדירת התובעת שכנגד שנתבע שכנגד 2 עושה בו שימוש ייחודי. אין חולק כי מרפסת הנתבעת שכנגד מצויה בשטח ז'. הנתבעת שכנגד הוכיחה כי רכשה את הדירה כשהמרפסת כבר היתה בנויה כחלק בלתי נפרד מהדירה מזה שנים, והיה זה חלק מהממכר הבנוי שמכר מר ראש. בענין זה יש להזכיר כי בעבר היה מר ראש הבעלים של 3 הדירות ועל כן פלישת המרפסת לשטח ז' (שהיה כולו צמוד לו) לא היווה בשעתו פלישה או פגיעה במאן דהו, ברם משמכר את 3 הדירות לאנשים שונים, וכל עוד לא שונה צו הבית המשותף, הרי נמצא כי הנתבעת שכנגד עושה שימוש ייחודי בשטח המשותף ל-3 הדירות. אני סבורה כי לאור העובדה ששעה שהתובעת שכנגד רכשה את הדירה שעה שהמרפסת כבר היתה עובדה קיימת מימים ימימה, היא הסכימה לשימוש הייחודי של הנתבעת שכנגד באותה מרפסת המצויה בשטח ז'. הגם שבאופן תיאורטי ניתן להפסיק את רשות השימוש הייחודי ולדרוש שימוש משותף, הרי שבמקרה הספיציפי של המרפסת המהווה חלק בלתי נפרד מדירת הנתבעת שכנגד, תהא זו דרישה לשימוש בלתי סביר של התובעת שכנגד והדבר אינו מעשי. הואיל והתביעה לדמי שימוש ראויים בגין שימוש במרפסת היא עד הגשת התביעה, והואיל וקבעתי כי הרשות הופסקה באופן פורמאלי ומפורש רק עם הגשת התביעה שכנגד, הרי שאין מקום לפיצוי בגין דמי שימוש ראויים. טענת התובעים שכנגד לפיה הנתבעת שכנגד פלשה לשלושה חללים סגורים בשטח 35 מ"ר בקומת המרתף והכשירה אותם למגורים תוך צירופם הפיזי לדירתה, לא הוכחה והיא נדחית. באשר לפינת כביסה- בתמונות שהוגשו נראית פינת הכביסה בפאתי שטח ז'. הפינה מגודרת והנתבעים טוענים כי התובעת עושה בשטח זה שימוש ייחודי. שימוש במתקן כביסה בשטח ז' הוא שימוש סביר ואף אחד לא טוען אחרת. הנתבעת שכנגד טוענת כאמור כי מדובר במתקן משותף ומעולם לא מנעה מהתובעת שכנגד לעשות בו שימוש. בהתאם לאמור אני קובעת כי כל הצדדים רשאים לעשות שימוש במתקן הכביסה ואף אחד מהם אינו זכאי לשימוש ייחודי בשטח זה. הואיל והתובעים שכנגד לא הוכיחו כי הנתבעת שכנגד 1 עשתה שימוש ייחודי ומנעה מהם את השימוש, אין הם זכאים לדמי שימוש ראויים. באשר למחסן שמתחת למדרגות הכניסה לבית התובעת שכנגד- לפי צו רישום הבית המשותף (סעיף ג'(6) הרי שחדר המדרגות והמדרגות המסומנים בתשריט באות ו' צמודים ליחידה 17/7 (דירת הנתבעת שכנגד) ומכאן שהשטח אינו חלק משטח ז' וזכותו של הנתבע שכנגד להשתמש בשטח שלו כמחסן באופן ייחודי. סוף דבר ופסיקתא התביעה העיקרית נדחית. אני קובעת כי כל הצדדים יוכלו לעשות שימוש בשטח ז' לחניה באופן בלתי ייחודי כשלכל אחד מהצדדים (תובעת, תובע, ונתבעת1) תותר חנית רכב אחד. התביעה הנגדית נדחית. כל אחד מהצדדים רשאי לעשות שימוש בלתי ייחודי במתקן הכביסה. לתובעים שכנגד אין זכות שימוש במרפסת שבדירת הנתבעת שכנגד ולתובעים שכנגד אין זכות לעשות שימוש במחסן הנתבע שכנגד שמתחת למדרגות הכניסה לדירת התובעת שכנגד. אין מקום לפסיקת דמי שימוש ראויים למי מהצדדים. בשל התוצאה, אין צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו. חניהסכסוך שכניםסכסוך