קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סלילת כביש ליד שטח פרטי: 1. רקע בקשה לצו מניעה זמני שיאסור על המשיבה לבצע סלילת כביש בהיותה עבודה טעונת היתר בניה. הבקשה מתייחסת לקטע ספיציפי מכביש מיועד - כביש 23 בכפר מעיליא - באותו קטע שלו הצמוד מצפון לחלקת המבקשים (חלקה 71 בגוש 18630) . המבקשים אמנם אינם טוענים בבקשתם כי נפגעה זכותם הקניינית, או כי גבולם הוסג . שכן במקום אכן אמורה לעבור על פי תכנית המתאר המקומית של מעיליא (ג/6296 שאושרה ב 1996 ) - דרך ברוחב 6 מטר, ואין טענה שהמועצה מבקשת לחרוג בעבודת הסלילה מעבר לאותם 6 מטר. אותם קטעי דרך שנצרכו להפקעה - הופקעו. אלא מאי?: טוענים המבקשים כי על פי אותה תוכנית מחייבת ג/6296 - אמורה הדרך לשמש אך ורק כדרך להולכי רגל ולא כביש סלול שישמש גם למעבר רכבים. בתשריט התכנית אכן מתוארת הדרך כדרך להולכי רגל. אציין כבר עתה כי לטעמי וחרף העובדה שהבקשה מעוררת שאלות משפטיות בעלות ענין, דינה להידחות בנסיבות המקרה, משיקולי יושר שבסעד הזמני : המבקשים מבססים עילת התביעה על הפרת חובה חקוקה או מטרד היות ובקטע הדרך הצמוד לחלקתם מצפון יעבור כביש לרכבים, בלא היתר, במקום דרך להולכי רכב. ואולם הם עצמם מודים כי חרגו בבניה לא חוקית לא פחות מ 4.5 מטר מתכנית ההיתר של ביתם: כך על דרך בנית חניון ביתם, שחרג צפונה לאותו תוואי דרך עצמו נשוא הבקשה. המרחק שהיה אמור להישמר מבית המבקשים (לרבות החניון שלהם) ועד לאותו תוואי דרך הנו שלושה מטרים. בשל אותה חריגה בת 4.5 מטרים לא זו בלבד שלא נשמר מרחק זה, אלא המבקשים אף פלשו בבניה הלא חוקית 1.5 מטרים לאותה דרך שאמורה לשרת הציבור: בין אם עסקינן בכביש ובין אם עסקינן בדרך ציבורית להולכי רגל. זאת ועוד, אף שיקולי מאזן הנוחות מטים הכף כנגד קבלת הבקשה, משום שקיימים לפחות שלושה בעלי נכסים במגרשים אחרים (שצורפו כמשיבים לבקשה) שהכביש שייסלל אמור להקנות להם גישה לבתים שבנו בהיתר. מבחינה זו האינטרס של אותם שלושה משיבים שלא הוכח כי חרגו ממתווה ההיתר שקיבלו - ראוי להגנה יותר מזה של המבקשים. 2. לב לבה של הבקשה הנה זו: אין חולק כי המועצה לא קיבלה היתר לפי סע' 145 לחוק התכנון והבניה לסלילת אותו כביש. אין חולק כי במידה ומדובר בעבודת בניה טעונת היתר - לא יכולה המועצה לסלול כביש באותה דרך (למעשה לכל אורכה, אך הבקשה מתמקדת רק באותו מקטע דרך הצמוד מצפון לחניון ולחצר של המבקשים, ולא בדרך כולה). כללית, ועל כך לא חולקת גם המועצה (אף אינה יכולה לחלוק), סלילת כביש מצריכה היתר בניה לפי סע' 145 לחוק התכנון והבניה. אלא שטענת המועצה - אליה מצטרפים גם יתר המשיבים (אותם תושבי הכפר שבנו בתיהם בהיתר ואותו קטע כביש נשוא הבקשה אמור לאפשר להם גישה ברכב לנכסיהם) הנה שאין היא זקוקה במקרה זה להיתר בניה, שכן היא פועלת מכוחה של אותה תב"ע מאושרת ג/6296 וללא כל סטיה ממנה. המועצה נסמכת על סע' 261(ד) לחוק התכנון והבניה: אותו סע' קובע כי "על אף האמור בסע' 145, מותרת התוויתה של דרך, סלילתה... בידי המדינה או בידי רשות שהוקמה לפי דין ... אם נעשתה בהתאם לתכנית מפורטת מאושרת או בהתאם לתכנית מיתאר מקומית מאושרת הכוללת הוראות של תכנית מפורטת, ובלבד שניתנה הודעה על כך לרשות המקומית ולועדה המקומית הנוגעות בדבר". כבר ציינתי שבתב"ע ג/6296 תוארה הדרך נשוא הבקשה מילולית כדרך להולכי רגל. אלא שבין הצדדים מחלוקת פרשנית ביחס לתכנית. 3. טרם שאתאר אותה מחלוקת , קודמת לה מחלוקת אחרת ביחס לתחולת סע' 261(ד): האם המועצה המקומית באה כלל בגדרו של סעיף 261(ד) לחוק התכנון והבניה, וגם אם כן האם מתקיימים יתר תנאיו. א. האם מהווה המועצה "רשות שהוקמה לפי דין" לצורך סע' 261(ד)?: טוען ב"כ המבקשים כי בגדרו של סע' 119ב(1) לחוק התכנון והבניה נזכרים הן רשות מקומית, הן ועדה מקומית והן רשות שהוקמה לפי דין. משמע, חוק התכנון והבניה מפריד בין רשות מקומית ובין רשות שהוקמה לפי דין . לפיכך, משלא נזכרת רשות מקומית בגדרו של סע' 261(ד) - אין היא כלולה בו. אף ברע"א 4489/00 שמעון בוסקילה נ' עירית קירת אתא נטענה טענה לפיה אין חלות לסע' 261(ד) ולפיכך אין לרשות המקומית פטור מהיתר (אף שם נגעה העבודה לסלילת כביש). הטענה נדחתה שם על ידי ביהמ"ש המחוזי, ולא נמצאה עילה שתצדיק מתן רשות לערער על ידי ביהמ"ש העליון. ראוי לציין כי באותו מקרה אכן לא נידונה לגופה השאלה האם רשות מקומית הנה בגדר "רשות שהוקמה לפי דין" לצורך סע' 261(ד). נראה כי הונח שם שכך פני הדברים , שהרי על פי פשוטו של מקרא אכן כך הוא. כנגד טענתו השנונה של ב"כ המבקשים ניתן לטעון כי פרשנית, לאותם מונחים עצמם, ואף באותו דבר חקיקה עצמו, יכול ויהיו נודעים לעתים מובנים שונים, בהתאם לתכלית החקיקה בטקסט נשוא הפרשנות. משכך, ומקל וחומר, דרך הריבוי בה נקט המחוקק בסע' 119ב כאשר ציין בנפרד הן "רשות מקומית" (לצורך חוק התכנון והבניה מדובר על עיריה או מועצה מקומית כעולה מסע' ההגדרות שבחוק) והן "רשות שהוקמה לפי דין", אינה צריכה להתפרש בהכרח כהסדר שלילי של "מכלל ההן שומעין את הלאו". רוצה לומר: יכול שמשמעות הביטוי "רשות שהוקמה לפי דין" בסע' 261(ד) רחבה מן המשמעות המוקנית לאותו ביטוי עצמו בסע' 119ב(1) וכוללת אף רשות מקומית. הטכניקה החקיקתית של הריבוי בה נקט המחוקק בסע' 119ב יכול ותפורש כמי שהתכוונה להסיר ספיקות ביחס לגופים המנויים בסעיף, למען הזהירות. אין בכך כדי לשלול קונקלוסיבית חלותו של סע' 261(ד) על מועצה מקומית. האחרונה הנה בהחלט רשות שהוקמה לפי דין (עיין בהגדרת "דין" בפקודת הפרשנות, בצירוף פקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש]). ניתן גם להוסיף כי פרשנות זו עולה בקנה אחד עם תכליתו של סע' 261(ד) הנ"ל שהנה חסכון במשאבים ומניעה של הליכי תכנון כפולים (עיין: ע"א 1528/05 רשות הנמלים והרכבות נ' אביגדורוב ). מאידך, ראיתי לנכון לאזכר בהקשר דנן טענתו הפרשנית של ב"כ המבקש כי פרשנותו היא גם הפרשנות הראויה מטעמי מדיניות. לטעמו תכלית הסעיף לא היתה לפטור רשויות מקומיות מן הצורך בהיתר לשם סלילת דרכים, וזאת בגין הבעייתיות הכרוכה לא אחת בעמידת הגופים המקומיים בהוראות חיקוקי התכנון והבניה ; ומאידך יאפשר הדבר לציבור הנפגעים הפוטנציאלי להגיש התנגדויות בוועדה המקומית, בלא מסלול "עוקף התנגדויות". ב. ניתן אמנם לטעון כי הכללת רשות מקומית בגדר הגופים המנויים בסע' 261(ד) לא תפטור בבדידותה הרשות המקומית מן הצורך בהיתר בניה לצורך סלילת דרך, ולא "תפרוץ הגדר": שכן גם על יתר תנאי הסעיף להתקיים. לטענת ב"כ המבקש, אכן תנאי נוסף מתנאי הסע' אינו מתקיים. הכוונה לתנאי שהתוכנית תהא מפורטת או תכלול הוראות של תוכנית מפורטת. אלא שתקנון התוכנית ג 6296 שצורף (מש/5, ותשריט אותה תוכנית סומן מש/4) מלמד שהתוכנית לא התיימרה לבטל מעיקרא את התוכניות המפורטות הקודמות שאושרו החלות בשטחה "ולהתחיל מאפס", אלא לקיימן; ורק במקרה של סתירה תגבר התוכנית החדשה. הדבר מצוין במפורש בסע' 2.2 המתייחס לתשריט התוכנית. לבד מזאת עיון ברשימת העניינים אותם יכול שתסדיר תכנית מפורטת (סע' 69 לחוק התכנון והבניה) , בהצלבה עם תשריט ותקנון תכנית ג/6296 מעלה כי התכנית האמורה נחזית דווקא להיות "תכנית מפורטת" מבחינת סוג העניינים בהם מתיימרת התוכנית לטפל. כך למשל מפרט התשריט את חלוקת הקרקעות לחלקות ומיקומם של בניינים, שצ"פים, ויעוד הקרקעות לדרכים. השאלה הנה האם יש בה בתוכנית דרגת פירוט מינימלית כדי שתכנית תוכל להיחשב כ"תכנית מפורטת" ואם כן מהיכן נגזור אותה רמה, והאם צריך שתתיחס ספציפית לנושא הדרכים. בענין זה ביקש ב"כ המבקש ללמוד אנאלוגיה מרמת הפירוט הנדרשת בתמ"א 3 תכנית המתאר הארצית לדרכים, כדי להמחיש שהתכנית אינה עומדת ברמת הפירוט הנדרש ביחס לדרך על מנת להפכה ל"תכנית מפורטת". איני סבור שיש להקיש מתמ"א 3 כהילוכו של ב"כ המבקש, המודה בהגינותו כי מדובר בהיקש. שהרי הדרך בענייננו אינה דרך ארצית ואין אפוא תחולה לתמ"א 3. מטבע הדברים נדרשת "רזולוציה" ודקדוק יתר בפרטי התכנון המוצבים כתנאי סף תכנוני, משעה שעסקינן בדרך ארצית. אין ליישם אותה רמה של פירוט כתנאי סף תכנוני משעה שעסקינן בדרך "מקומית", הנזכרת ככזו בתב"ע. בין דרך להולכי רגל ובין כביש. גם אין צורך שתוכנית מפורטת תתייחס מבחינה תוכנית לכל העניינים המנויים בסע' 69 לחוק התכנון והבניה. דרישה כזו גם אינה נלמדת מסע' 69 גופו. נשאלת אפוא השאלה מה יענה על התנאי של "תכנית מפורטת" לצורך סע' 261(ד): האם די שהתכנית תעסוק בחלק מן העניינים המפורטים בסע' 69 לחוק התכנון והבניה (שאם כן כמעט לעולם תיענה השאלה בחיוב , כך אף בענייננו) או שנדרשת בנוסף גם רמת פירוט מינימאלי בעניין הקונקרטי העומד על הפרק - כביש - ומהי אותה רמה. טוען ב"כ המבקשים כי אף להילוכה הפרשני של המועצה המשיבה המפרשת את התב"ע כמי שמאפשרת לסלול כביש בקטע הרלבנטי ומשכך לשיטתה חל סע' 261(ד) - הרי שאין המועצה פטורה מהנחיות שבתוכנית עצמה לרבות ההנחיה בסע' 6.3 לתקנון התכנית הקובע שאין לפתוח או לסלול כל דרך חדשה אלא באישור הועדה המקומית. אלא שיכול וישאל מהי "דרך חדשה". דרך - מוגדרת בתקנון כך "גם דרך שמקומה מסומן בתשריט או דרך נוספת שנקבעה בתכנית מפורטת או תכנית פרצלציה לגופו של ענין". יתכן לטעון כי ב"דרך חדשה" הכוונה לדרך שאינה מופיעה בתשריט התכנית או משנה ממנה, וכך להלום פרשנותה של המועצה ביחס לדרכים שבתב"ע (ראה להלן בהמשך). פרשנות זו בהחלט אפשרית אם נראה בסע' 6.3 המשכו של סע' 6.2 הקובע אפשרות לעריכת שנויים קלים בתוואי הדרכים ולקבוע דרכים חדשות ע"י תכנית מפורטת או תכנית פרצלציה כשהדבר לא יגרום לשינוי עיקרי בתכנית זו. כלומר לפרשנות זו שנוי בתוואי הדרכים שבתשריט אפשרי לפי התכנית אם לא יגרום לשינוי עיקרי, ובלבד שבא עליו אישור הוועדה המקומית. ובענייננו שלנו אין שנוי בתוואי והמועצה לא מבקשת לשנות מן התוואי: לפרשנותה את התב"ע אותו תוואי מאפשר ממילא לפי התכנית סלילת הכביש בו. 4. כפי שציינתי שאלות יפות אולי יש, אך השלב בו אנו מצויים הנו זה של הסעד הזמני, ומי שמבקש לזכות בו צריך להמחיש התקיימות כמה שיקולים במקביל. גם אם אצא מנקודת הנחה כי במשקפי הלכאורה של דיון בסעד הזמני יכול ויש לה לתביעה העיקרית סיכוי (ולא אוכל לומר כי הומחשו סיכויים טובים מזה), הרי דין הבקשה להידחות בגין שיקולי יושר ושיקולי מאזן הנוחות. טוענים המבקשים כי בניגוד להילוכם של המשיבים בתגובתם לפיה הסמכות העניינית אינה קנויה לבית משפט זה אלא (כנראה) לבית המשפט לעניינים מנהליים, הרי לבית משפט זה דווקא יש סמכות ענינית להיזקק לתובענה. מפנים הם בהקשר דנן למספר פסקי דין: בג"צ 16/50 איגרא רמא נ' ועדת בנין ערים ת"א פ"ד ה 229; ע"א 140/53 אדמה נ' לוי פ"ד ט 1666; ר"ע 62/83 בעל טכסא נ' גונן פ"ד לח(1) 281. דרך הילוכם של המבקשים הנו שהסמכות העניינית קנויה לערכאה זו בין מכוח עוולת המטרד ובין מכוח עוולת הפרת חובה חקוקה (בניה טעונת היתר שאינה פטורה מהיתר ומבוצעת בלא היתר או בחריגה ממנו). הסמכות העניינית קנויה היות ועסקינן בצו מניעה האוסר על המשך עבודת הסלילה בכביש, הנוגע לחזקה ושימוש במקרקעין וככזה מצוי הוא בסמכותו של בית משפט השלום. כך על פי מבחן הסעד שהוא הקובע בנושא הסמכות העניינית: ראה הניתוח בסע' 5 לעת"מ 1056/00 מטר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ת"א תק-מח 2000(3) 2571 אליו הפנו המבקשים. במהלך הדיון (עמ' 8 לפר') הטעים ב"כ המבקשים כי הוא הולך בנתיב הסלול של הלכות אלה לפיהן, אם יש הפרה נטענת של דיני התכנון והבניה הגורמת אי נוחות או מטרד לאדם במקרקעיו רשאי הוא להגיש בקשה לצו מניעה כנגד המפר, והתביעה תחייב רק במישור שבין אותו אדם פרטי לבין הנתבע, ורק לגבי השטח בו מדובר. כאשר ממילא אין בענייננו החלטה של רשות תכנון שניתן לתקוף בעתירה מנהלית, ומה שמעניין את המבקשים הנו השטח שלהם, ואין נפקות רחבה יותר להליך שתחייב ביחס לכפר כולו. אני סבור שניתוחו של המבקש לענין הסמכות נכון, וכי הסמכות אכן קנויה לערכאה זו על פי מבחן הסעד. אלא מאי?: אין די בכך שצו מניעה נועד לשמר מצב קיים עד להכרעה בהליך העיקרי. אף בהינתן שכך הדבר, צו מניעה הנו סעד מן היושר בגדרו על ביהמ"ש לשקול שיקולי מאזן הנוחות וסיכויי התובענה לכאורה, ובנוסף שיקולי יושר: האם בא המבקש לביהמ"ש ביושר, תום לב וניקיון כפיים (שיקול מצטרף נוסף בהקשר דנן עשוי להיות לעתים להיות שיהוי). עיין למשל: רע"א 8553/07 ג'מאל כתאני נ' עודד שכטר . בהתאם, מה שעומד לימינם של המבקשים בענין הסמכות הענינית מחליש מאד עמדתם לגופה לצרכי הסעד הזמני, וכבר נרמזו הדברים בגדרי החלטתי הראשונה שקבעה הסעד הזמני במעמד צד אחד. מדוע?: שכן טוענים המבקשים מחד בשאלת הסמכות, שרשאים הם לקבל בערכאה זו סעד מן היושר של צו מניעה ולעצור המשך סלילה של כביש מן הטעם שהיא טעונת היתר שלא ניתן, וכי הסלילה תקים לגביהם אישית עוולת המטרד או היפר חובה חקוקה בנוגע לשימוש במקרקעין ומכאן עניינם והסמכות הנתונה; ומאידך המבקשים עצמם הם שחטאו בפלישה לא חוקית על דרך בניה בלא היתר (למען הדיוק בחריגה בולטת ובוטה מן ההיתר שניתן) לאותה דרך ציבורית עצמה שאת סלילת הכביש בה הם מבקשים למנוע. בעניין זה, מה לי דרך להולכי רגל ומה לי דרך לרכבים? לא יכול להיות חולק שהמבקשים פלשו לאותה דרך ציבורית, ונהיר למדי שחפצים הם להגן (ולעגן) את המעשה המוגמר - אותה פלישה בבניה בלא היתר. טוען ב"כ המבקשים כי אין ממש בטענת המשיבים שיש ליישם הכלל של "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה". בענין זה הדין עמו וה"רובריקה" הנכונה הנה שיקולי יושר שבסעד הזמני ולא כלל אחרון זה. טעם הדבר הנו שמשעה שבא ביהמ"ש לבחון תחולת הכלל של "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" יש לבדוק שני קריטריונים : הראשון עוצמת הכוונה הפלילית או חוסר המוסריות שבהתנהגות התובע; והשני הקשר הסבתי שבין המעשה הלא חוקי או לא מוסרי לבין הנזק (ראה למשל ע"א 2242/03 אורה אברהם נ' עדנאן רשאד, ). בענייננו אין זה נעלה מספק כי עוצמת הפליליות מצדיקה יישום הכלל (במקרה שנדון בענין אורה אברהם דובר בבניית בית מגורים שנבנה כולו ממסד ועד טפחות בלא היתר, היינו לא רק בחריגה מקו בנין מאושר, והתובעים שם תבעו הקבלן בגין ליקויי הבניה). טוען ב"כ המבקש כי לאשורה אף הקשר הסבתי אינו מתקיים בענייננו, אלא שבענין זה הטיעון חלש יותר, שכן השאלה במבחן ה"אלמלא" אינה כהילוכו האם היה מגיש התביעה באותה מידה אף אלמלא החריגה של המבקשים, אלא באיזה מצב היינו מצויים אלמלא אותה חריגה. לענין אחרון זה אתייחס להלן במסגרת שיקולי מאזן הנוחות. 5. טוענים המבקשים כי לאשורה חשפו הבניה הבלתי חוקית והחריגה לתוואי הדרך כבר בגדרי בקשתם הראשונית לצו המניעה. לכן לא חטאו בחוסר נקיון כפיים שיסודו בהסתרת נתונים רלבנטיים. לטענה זו שלהם אני נכון לשעות (אם כי, כפי שציינתי בגדרי החלטתי הראשונית, היה ראוי לציין מתחילה את שיעורה של אותה חריגה). אלא ששיקולי יושר שבסעד הזמני אינם מתמצים בהסתרת פרטים רלבנטיים בחוסר נקיון כפיים כדי להגדיל סיכוי לזכות בסעד הזמני עד לדיון במעמד הצדדים. המבקשים שטוענים בשם שלטון החוק, למניעת הסלילה של הכביש, הם עצמם שחטאו בבניה בלא היתר שפלשה לאותו תוואי דרך, שאת סלילתו בצמידות לבניה הלא חוקית שלהם הם מבקשים למנוע. יש כאן סתירה פנימית מובהקת המקרינה לרעה על הבקשה לצו מניעה כסעד מן היושר.ונקל להבין כי גם אם בשלב ראשון לא תיהרס אותה בניה רק באמצעות הסלילה (נטען בתגובת המבקשים שלא הוגש כתב אישום בגין הבניה הלא חוקית וממילא לא ניתן צו הריסה), הרי חששם בפועל של המבקשים הנו שהסלילה ולו ב"רוחב" הנותר שהותירה פלישתם למתווה הכביש באותו קטע נשוא הבקשה (4.5 מטר) "תקרין" על שרידותה העתידית של הבניה הלא חוקית אותה הם חפצים להותיר על כנה. נתון משלים נוסף הוא שלאחרונה נדחתה בקשה שהגישו התובעים לוועדה המחוזית בנצרת שמהותה הצרת רוחב הכביש לשלושה מטר במקום ששה (מה שממילא היה מותיר הבניה הלא חוקית "מחוץ" לתוואי הדרך (אם כי לא מכשיר אותה בניה). נתון משלים נוסף הנו שהמבקשים הגישו לוועדה המקומית לתכנון ובניה מעלה נפתלי בקשה ללגליזציה של בנין קיים, כדי להכשיר חריגת הבניה המשמעותית (החניון) מהיתר הבניה שניתן להם. הוועדה החליטה לדחות הבקשה באילו המלים: "לדחות את הבקשה. יש לבצע הריסה בפועל של חלק החנייה הממוקמת בתוואי כביש מס' 23, כביש מאושר על פי תכנית מתאר מעיליא ג/6296. לאחר ביצוע הריסה בפועל אפשר יהיה לדון פעם נוספת בבקשה להיתר הנוכחית". מנוסח זה עולה שאף הוועדה המקומית גרסה שהתב"ע מאפשרת שימוש בדרך לצרכי סלילת כביש. מכל מקום המבקשים טוענים כי בניגוד לעמדת המשיבים לא חתמו בפני הוועדה על התחייבות להרוס את הבניה הלא חוקית או חלקה. אולם חתמו או לא חתמו מה לכך ולענייננו?: במצב הקיים אין הם זכאים לקיים אותה בניה לא חוקית (בכלל, ואת זו שפלשה לתוואי הדרך הציבורית בפרט, יהא ייעודה אשר יהא). אלמלא בנו אותה בניה לא חוקית או לו הרסו אותה, היו אכן מקיימים את הדרישה שמי שבא בדרישה לסעד מן היושר יהא נקי כפיים. לא כך נעשה. 6. באיזה מצב אפוא היינו מצויים אלמלא אותה בניה בלא היתר של המבקשים?: עיון במפת ההיתר של ביתם (מש/3) מעלה כי אלמלא החריגה ולו נשמר המרחק של 3 מטר בין החניון לבין הדרך נשוא הבקשה, הרי שהחלק בביתם המשמש למגורים ( "מאחורי" החניון החוצץ בין הבית לכביש נשוא הבקשה) היה מרוחק 9 עד 10 מטר מן הכביש המיועד. מרחק סביר בהחלט שחלק ניכר מן הבניה בהיתר בישראל נופל הימנו . לכך יש גם רלבנטיות באומדן הפגיעה במבקשים בפריזמה של עוולת המטרד ושיקולי מאזן הנוחות. שכן מן העבר השני כאמור מציב עצמו עניינם של משיבים - לפחות שלושה במנין שבנו ביתם בהיתר והגישה אליו לכלי רכב תיחסם אם יזכו המבקשים במבוקשם. טוענים המבקשים שבכל מקרה החצר הצמודה לדרך ולחניון לא הופקעה, וכי הם רשאים להנות ממנה כשמצפונה דרך להולכי רגל במקום כביש עליו יסעו רכבים. בכל מקרה כפי שציין ב"כ המבקשים עצמו, בתב"ע ג/ 6296 מסומנים דרכים ברוחב 6 מטר (שמתוארים מילולית כדרכים להולכי רגל) ודרכים ברוחב 10 מטר. טענת המועצה הפרשנית ביחס לתב"ע האמורה הנה שגם הדרכים שתוארו בה מילולית כדרכים להולכי רגל והנן ברוחב 6 מטר, נועדו לשרת גם את הנוסעים בדרך, כדרכים סלולות (מכאן לשיטתה תחולתו של סע' 261(ד) לחוק התכנון והבניה). לראיה הפנתה המועצה לשני נתונים: הראשון נתון אמפירי בדבר המצב בשטח לפיו רובן ככולן של אותן דרכים נסללו ככבישי אספלט המשרתים הן הולכי רגל והן מכוניות במעיליא. הוצג קובץ תמונות הממחיש הדבר (מש/1). המשמעות בפועל הנה שחלק ניכר מן התושבים לא יכולים היו להגיע לבתיהם ברכב לו אכן נמנעה סלילת הכבישים באותן דרכים. נתון אחרון זה נתמך גם מעיון בתשריט התוכנית מש/4 ממנו ניתן ללמוד שהגישה לחלק ניכר מן הבתים והמגרשים בשטח המיועד למגורים, הנו באמצעות אותן דרכים שברוחב 6 מטר. השני הנו נתון תכנוני המתייחס לתקנון התכנית עצמה . בתקנון התכנית נקבע בסע' 4.7 כי לא תותר הקמת בנין בשטח התכנית אלא לאחר שיובטחו מקומות חניה על פי תקנות החניה בתוך גבולות המגרש. כאמור, עיון בתשריט התוכנית מעלה כי הגישה למגרשים ובהם בתי מגורים הנה בעיקר דרך אותן דרכים ברוחב 6 מטר. משכך, שואלת המועצה הכיצד יתכן לפרש התב"ע כמי שקבעה קביעות תכניות ריקות מתוכן ביחס למקומות חניה שכל הבונה בנין יחויב בהן, אם לאותו בונה לא אמורה להיות כלל גישה ברכב לבנין ולחניה שבנה. כלומר הילוכה של טענה פרשנית זו שהעלתה המועצה לעת הדיון הנה שיש לפרש התוכנית כמתייחסת לשני סוגי דרכים - אלו שכונו בתשריט "דרך להולכי רגל" ובפועל אמורות לשרת הולכי רגל ורכבים כאחד, ודרכים ראשיות שהנם כבישים לכל דבר. 7. כפי שציינתי אין בכוונתי להכריע לגופן של מחלוקות פרשניות אלה כמו גם בשאלת תחולת סע' 261(ד) לחוק התכנון והבניה, שכן אין הדבר נצרך בנתונים לשם הכרעה בסעד הזמני וגם אם אניח שאין עסקינן בתובענת סרק. בכל המקרה, ברי שגם אם יסלל כביש, אין עסקינן בציר תנועה ראשי אלא בדרך ממן הדרכים שבין בתי הישוב שהונצחו בתמונות, המשרתת צרכי החיים באפשרה לתושבים גישה לבתיהם ברגל וברכב. לא כל פגיעה בתחושת הרווחה של הפרט עולה כדי מטרד ליחיד. נדרשת הפרעה של ממש לשימוש הסביר במקרקעין או להנאה הסבירה מהם בשים לב למקומם וטיבם. לא הומחשה לצרכי הבקשה הפרעה מעין זו, כגון בחוות דעת. כך בפרט אם נזכור הנתונים שציינתי, שאלמלא חרגו המבקשים עצמם מן ההיתר שניתן להם, היה נשמר מרחק בין תשעה עד עשרה מטר בין הדרך ובין אותו חלק של ביתם המשמש למגורים והקרוב ביותר לאותה דרך. ענין זה כאמור צריך שיקרין לא רק על שיקולי היושר אלא גם על מאזן הנוחות. 8. מאזן הנוחות וסיכויי תובענה הנם מעין "כלים שלובים" המקרינים זה על זה בבוא ביהמ"ש לאמוד ההצדקה לסעד זמני . הם מתוארים לעתים בהלכה כ"מקבילית הכוחות" (עיין למשל רע"א 3569/10 אלו עוז בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ (פרסום נבו); בר"ם 5338/10 מנרב הנדסה ובניין נ' החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (פרסום נבו). המחלוקת המשפטית ביחס לתחולת סע' 261(ד) והמחלוקת הפרשנית ביחס לתוכנית החלה מעלות סיכויי תובענה אפשריים אך לא מצוינים. מן האידך גיסא מאזן הנוחות ושיקולי יושר מטים הכף נגד עניינה של הבקשה, שכן יש להעדיף עניינם של תושבי הכפר שבנו בתיהם בהיתר על פני עניינם של המבקשים שפלשו בבניה לא חוקית לאותה דרך נשוא הבקשה, במסגרת חריגת בניה לא מאושרת באורך של לא פחות מ 4.5 מטר, ולא המחישו פגיעה בלתי סבירה בהנאה מדירתם העולה כדי מטרד . מקובל עלי כי עקרון החוקיות מחייב להקפיד ביתר עם רשות מקומית, ואולם גם אם הייתי יוצא מהנחה שלטובת המבקשים, לצורך הדיון בלבד שפרשנות סע' 261(ד) היא כשיטתם (מה שכאמור אינו וודאי) הרי שאי החוקיות בה עסקינן הנה ממן ה"שמא", תלויה בפרשנות התוכנית ופרשנות סע' 261(ד) לחוק התכנון והבניה, ואינה בולטת על פניה; ואילו לגבי אי החוקיות בפועלם של המבקשים עצמם אין חולק. אכן לעתים גם משעה שעסקינן באי חוקיות מצד הרשות או שלוחיה הנוגעת למקטע קטן של דרך (אשוב ואזכיר- הבקשה אינה מתיימרת לפרוש מצודתה על כל כביש 23 אלא רק על המקטע שמצפון לחלקת המבקשים), ניגף שיקול זה בפני שיקולי יושר או שיהוי, בודאי בהצטרף אליהם שיקול מאזן הנוחות. כך למשל נפסק (מטעמי שיהוי) בעת"מ מטר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ת"א עליו נסמכו המבקשים עצמם. וכך בענייננו משיקולי יושר ושיקולי מאזן הנוחות. 9. למען שלמות התמונה אציין כי לא נסמכתי בהחלטתי על תכנית מתקנת מאוחרת יותר אליה הפנתה המועצה בסע' 39 לתגובתה. באותה תוכנית החלה על חלקה אחרת אליה מוליך הכביש דנן, צוין שהדרכים ישמשו למעבר כלי רכב, ומדובר בתכנית שיזם המשיב 2. אלא שתחומי חלותה של אותה התכנית המתקנת ("הקו הכחול" הגודר תחומי חלותה) אינם נוגעים לקטע הכביש נשוא הבקשה. עוד אציין כי ב"כ המבקשים ציין כי סע' 48ב לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] אליו הפנו המשיבים לא חל על עוולת הפרת חובה חקוקה אלא על עוולת המטרד בלבד. אכן כך פני הדברים ואולם מכל מקום - ושוב בבחינת למעלה מן הצורך - היכולת של המבקשים לתבוע בתביעה כספית, ככל שהיא נתונה ולו בעוולת המטרד, בוודאי שאינו מחזק לגופה עמדתם בסעד הזמני. 10. אני מבטל אפוא הצו הזמני שניתן ביום 16.9.10. המבקשים ישלמו למשיבה 1 (בלבד) הוצאות בסך 2000 ₪ ומע"מ. בשיעור ההוצאות המתון ביחס, התחשבתי בשלב הדיוני, וכן בכך שהמשיבים האחרים לבד מן המשיב 2 לא היות מיוצגים ולכאורה לא נגרמו להם הוצאות, ואילו עיקר מלאכתו בכתובים של המשיב 2, כמו יתר המשיבים, נעשתה בעיקר על ידי המועצה. במידה וחפצים המבקשים לתקן כתב התביעה עילתו או הסעד הנתבע בו בהתאם לתוצאה בסעד הזמני, יוכלו לעשות כן בתוך 90 יום. ממילא ברור שאיני מחווה דעה ביחס לסיכויי תובענה מתוקנת שכזו ככל שתוגש. שטח פרטיכביש