סמכותו של בית-משפט הדן בעניין אזרחי ליתן פסק-דין הצהרתי מצויה בסעיף 75 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד - 1984, הקובע כהאי לישנא, כי: "כל בית-משפט הדן בענין אזרחי מוסמך לתת פסק-דין הצהרתי, צו עשה, צו לא-תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר, ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו." תקנה 14(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 מוסיפה וקובעת, כי בכתב התביעה רשאי התובע לבקש כל סעד שמוסמך בית-המשפט לתיתו ובכלל זה, צו הצהרתי. וכן, קובעת תקנה 253 לתקנות, כי "תובענה לסעד הצהרתי גרידא, מותר להגיש בדרך המרצת פתיחה". בדברי החקיקה האמורים לא קבעו המחוקק ומחוקק המשנה, במפורש, את גדרי שיקול דעתו של בית-המשפט ואת השיקולים שעליו לשקול בבואו להחליט בהליך למתן סעד הצהרתי גרידא. במקרה מעין דא, שומה על בית-המשפט להפעיל את סמכותו בסבירות ולשקול את השיקולים הרלוונטיים להחלטתו, כפי שאלו נגזרים, הן מהתכלית הספציפית של דברי החקיקה האמורים והן מהתכלית הכללית שלהם. וכן, שומה עליו לאזן, באופן סביר ומידתי, בין שיקולים אלה, תוך מתן משקל יחסי הולם לכל אחד ואחד מהשיקולים. לית מאן דיפליג, כי התכלית הסובייקטיבית-ספציפית של דברי החקיקה האמורים - המקנים לבית-המשפט הדן בעניין אזרחי סמכות שבשיקול דעת, ליתן לתובע סעד הצהרתי, שהוא לפי מהותו, טבעו ומקורו סעד מן היושר - היא לשריין , במקרים הראויים,את זכותו של התובע או את הסטטוס שהוא טוען לו על-ידי פסק-דין היוצר מעשה בית-דין. (ראו - ע"א 656/79 גרינפלד נ' קישן פ"ד לו (2), 309, 317-316 (1982); ע"א 490/92 שאבי נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז (3), 700, 707-705 (1993). סעד הצהרתי