קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תוקף סעיף פינוי שוכר בכוח בהסכם שכירות: 1. לפני תביעה העוסקת בנזקים נטענים שנגרמו לשוכרת חנות בקניון, כתוצאה מהתנהלותן של המשכירות ושל חברת מוקד בענין פינויה של החנות. המשכירות הגישו כנגד השוכרת תביעה שכנגד בנושאים שונים. כללי ורקע עובדתי רלוונטי 2. התובעת היתה שוכרת של חנות בקניון הדרים בכפר סבא (להלן, בהתאמה: "החנות", "הקניון"). בחנות הופעל עסק אשר במסגרתו ניתנו ללקוחות שירותי צילום ושירותי כביסה וניקוי יבש, תחת השם המסחרי "פרש אנד פלש" (fresh & flash). 3. הנתבעות 1 ו-2 הן בעלות הקניון, משכירות החנות (להלן: "המשכירות"). 4. הסכם השכירות אשר נחתם בין הצדדים (התובעת והמשכירות) נושא את התאריך 7.9.03 (נספח א' לתצהירו של מר כהן, להלן: "הסכם השכירות" או "ההסכם"). לפי הסכם השכירות (סע' 8.2) תקופת השכירות החוזית היתה 30 חודשים מיום 1.9.03, היינו - עד ליום 28.2.06 בצרוף אופציה של 36 חודשים נוספים, אשר נקבע כי תופעל אוטומטית אלא אם תודיע השוכרת בכתב 90 יום קודם לתום התקופה המקורית, כי אין בכוונתה לממשה. 5. החנות היתה אמורה, בתחילה, להיות מופעלת (כעסק לצרכי צילום) על ידי חברה אחרת ששמה טל-חרמון בע"מ, אשר בשליטתו של מר ריצ'י וולף. הסכם שכירות בין המשכירות לבין טל חרמון בע"מ נחתם עוד בשנת 2001 (ת/5). בשנת 2003, התעניין מר שמואל כהן, מנהל התובעת, אשר בשליטתו היתה אותה עת כבר חנות אחת לצרכי צילום בישוב שילת, בפתיחת חנות בקניון אשר בנייתו עמדה להסתיים, ויצר לשם כך קשר עם ד"ר מירון גרוס, מנהל הנתבעת 1. ד"ר גרוס עדכן את מר כהן כי כבר נקשר הסכם לענין חנות מעין זו בקניון, והביא ליצירת קשר בין כהן לבין וולף. בעקבות אותו קשר, החליטו כהן ווולף לשתף פעולה בעסקיהם. בהסכמה, נחתם הסכם השכירות שבין המשכירות לתובעת, במקום ההסכם שבין המשכירות לחברת טל חרמון בע"מ. ההסכמה באה לידי ביטוי גם במכתבו של ד"ר גרוס מיום 17.8.03 (נספח ג' לתצהיר ד"ר גרוס) (והצדדים העלו טעונים בשאלה, האם התובעת באה בנעלי טל חרמון בע"מ או חתמה על הסכם שכירות חדש לגמרי). 6. התובעת קיבלה חזקה בחנות בספטמבר 2003 והפעילה אותה מאז ועד אוקטובר 2005. 7. במהלך התקופה בה הופעלה החנות היו בין המשכירות לתובעת תכתובות ומגעים כאלה ואחרים, אשר על חלקם נעמוד בהמשך. מכל מקום, במכתב מיום 14.8.05 (נספח ח'9 לתצהירו של ד"ר גרוס) כתבו המשכירות לתובעת, בין השאר, כי הן מקבלות הצעה שהועלתה על ידי התובעת לאפשר לה לסיים את הסכם השכירות לפני המועד החוזי ובלבד שהחנות תפונה לא יאוחר מיום 31.8.05, ולחילופין מודיעות המשכירות לתובעת כי לאור הפרות יסודיות של הסכם השכירות, ההסכם מבוטל ועל התובעת לפנות את המושכר מיידית. 8. בהסכם מיום 15.8.05 (מוצג ת/4) השכירו המשכירות את שטחה של החנות (ושטחים נוספים) לבנק הפועלים. 9. התובעת לא פינתה את החנות עד ליום 31.8.05 או בכלל. 10. בחודש ספטמבר 2005 נערכה בין הצדדים פגישה. לצדדים עמדות שונות לגבי תוכנה. 11. ליבה של התביעה באירוע אשר התרחש בלילה שבין 2.10.05 ו-3.10.05 (להלן: "ליל הפינוי"). אותו לילה, פינו המשכירות את החנות של התובעת ללא ידיעתה, באמצעות החברה שצורפה כצד ג' להליך (להלן: "א.ט."). 12. התביעה שלפני עוסקת בעיקרה בנזקים נטענים שנגרמו לתובעת כתוצאה מהתנהלותן של המשכירות בענין פינוי החנות. באשר לנתבעת 3 (להלן: "מוקד אגודת שומרים"), זו חברה אשר העניקה לתובעת שירותי מוקד (הגדרת השירותים שנויה במחלוקת בין הצדדים) ואשר סייר שלה הגיע לחנות בזמן ההתרחשויות שבליל הפינוי בעקבות פעולת האזעקה. התובעת טוענת כי (גם) לנתבעת 3 אחריות בענין נזקים שנגרמו לה בשל הפינוי. 13. תחילתם של ההליכים המשפטיים בין הצדדים, בבקשה דחופה למתן צו מניעה זמני אשר הוגשה על ידי התובעת כנגד המשכירות ביום 6.10.05 (בש"א 178749/05), ונדונה בפני כב' השופטת ניב. לאחר דיון במעמד שני הצדדים וחקירות נגדיות, ניתנה ביום 27.12.05 החלטת כב' השופטת ניב אשר מקבלת את הבקשה ומורה על השבת המצב לקדמותו וכן מטילה על המשכירות את הוצאות הבקשה. סופם של דברים, התובעת מצאה לנכון לוותר על רצונה ודרישתה להחזרת המצב לקדמותו וביום 8.6.06 הגישה כנגד המשכירות וכנגד מוקד אגודת שומרים, את התביעה הכספית נשוא פסק דין זה (על סך של 742,276 ₪). המשכירות הגישו כתב הגנה וכן תביעה שכנגד. כמו כן הגישו המשכירות הודעה לצד שלישי כלפי א.ט., באמצעותה בוצע הפינוי ואשר אחסנה את הציוד של התובעת לאחר הפינוי. 14. על טיעוני הצדדים בכתבי טענותיהם נעמוד תוך כדי הדיון ובמידת הצורך. הראיות והערות דיוניות 15. העדים אשר נשמעו וזומנו הם אלה: א. מטעם התובעת: מר כהן (תצהירו הוגש); רו"ח אייל מור (תצהירו צורף כנספח לתצהירו של מר כהן); מר אליקים פרסבורגר, נציג בנק הפועלים (זומן בצו בית משפט); עו"ד רוני אילן (זומן בצו בית משפט); מר ירדן אפגין, שוטר (זומן בצו בית משפט). כמו כן זומנו בצו בית משפט מר גל שמעוני וגב' מורן הכט, אולם עדים אלו לא התייצבו והתובעת וויתרה לבסוף על שמיעתם. ב. מטעם המשכירות (הנתבעות 1, 2) העיד עו"ד ד"ר מירון גרוס (תצהירו הוגש). ג. מטעם מוקד אגודת שומרים (הנתבעת 3) העיד מר סלע, מנהל החברה (תצהירו הוגש) וכן העידו מר דורון אופיר וגב' אתי קריש אשר זומנו בצו בית משפט. ד. מטעם א.ט. (צד ג') העידו מר טל קימרון, מנכ"ל החברה (תצהירו הוגש) ומר אביב אדלבאום (תצהירו הוגש). 16. כל ההפניות להלן הן הפניות לפרוטוקולי ישיבות ההוכחות אלא אם מצויין או משתמע אחרת. מטעמים לא ברורים, חברת התמלול לא ביצעה ספרור רציף של הפרוטוקולים. למען הנוחות הדיונית, תצויין בצד הפניות לפרוטוקולים, אות שתסמל את הישיבה הרלוונטית. ישיבת 3.6.10 תסומן א'; ישיבת 8.6.10 תסומן ב'; ישיבת 10.6.10 תסומן ג'. סדר הדיון 17. לאור טענות הצדדים השונים כפי שהועלו במסמכים מטעמם ובראיות שנשמעו, יהיה סדר הדיון, כמבואר להלן. בשלב ראשון נבחן האם מכתבן של המשכירות מיום 14.8.05 מעוגן בדין מבחינת זכאות לבטל את ההסכם עקב הפרות או לקבל הצעה של התובעת לסיימו. אם המענה לשאלה הראשונה שלילי, המשכירות לא היו זכאיות לפנות את התובעת מהחנות (ויש לעבור בענין נתבעות אלה, לבחינת שאלות נזק וקשר סיבתי). אם המענה לשאלה הראשונה חיובי והמשכירות היו זכאיות לסיים את ההסכם, נבחן האם הדין הקנה להן זכות לפנות את התובעת כפי שפינו, בשים לב לקיומה של הוראה חוזית בהסכם השכירות המתירה זאת. לאחר האמור יבחנו במידת הצורך, סוגיות העוסקות בהוכחת נזק וקשר סיבתי. כן ידונו, במידת הצורך, סוגיות העוסקות באחריות מוקד אגודת השומרים כלפי התובעת ובהודעה לצד שלישי. האם המשכירות היו רשאיות לסיים את ההסכם עם התובעת 18. לאחר ששמעתי את שפע העדים בתיק ועיינתי במכלול החומר שהוגש, אני מוצאת לקבוע כי התובעת הפרה כלפי המשכירות את הסכם השכירות באופן שהקנה להן זכות לסיימו. נכון הוא שלמשכירות היה אינטרס עצמאי לסיים את הסכם השכירות לנוכח רצונו של בנק הפועלים להכנס כשוכר בקניון, בשטח שכלל גם את שטח החנות של התובעת. לעניין זה נשוב בהמשך. אולם בכך אין כדי לגרוע מהעובדה שהתובעת בהתנהלותה, יצרה תשתית הולמת לביטולו של ההסכם. 19. בעניין קיומן של הפרות ניתן להפנות למשל לעדותו של מנהל התובעת, מר כהן, כי התובעת אחרה כמה וכמה פעמים בתשלום דמי השכירות (ככל הנראה - שש פעמים עמ' 62 ש' 8- עמ' 63 ש' 7; עמ' 63 ש' 23- עמ' 64 ש' 1; א') וכן שילמה דמי שכירות בשיעור הנמוך מהשיעור החוזי מבלי שניתן לה אישור על כך, והיא רק "הודיעה" על הדבר למשכירות (עמ' 63 ש' 23 - עמ' 64 ש' 10; א'). העובדה שהמשכירות הפקידו שיקים מופחתים שניתנו להן אינה מגלמת בנסיבות העניין, הסכמה לשינוי תנאי הסכם השכירות והפחתת גובה שכר הדירה. המשכירות ציינו בברור ובכתב, לא פעם ולא פעמיים, כי הן רואות בענין זה הפרה וכי על התובעת להשלים את הסכומים ללא דיחוי. ר' למשל, מכתבי המשכירות נספחים ח'2 לתצהיר ד"ר גרוס. 20. התובעת עתרה למשכירות בבקשה להפחית את דמי השכירות נוכח קשייה הכספיים (נספחים ז'1- ז'4 לתצהיר ד"ר גרוס). עניין ההנחה בדמי השכירות לא הגיע לכדי הסכמה אלא נותר בגדר אפשרות שהועלתה מטעם התובעת. מר כהן ציין בעדותו כי המשכירות לא הסכימו להפחית את דמי השכירות (עמ' 29 ש' 12- 19 ו- 22- 3; ב') ודמי השכירות נותרו ללא שינוי (עמ' 30 ש' 1- 2 ב'). כאמור, המשכירות ציינו בפני התובעת בכתב כי החוזה מופר וכי הן דורשות את תיקון ההפרות לאלתר, לרבות השלמות של תשלומים ש"הוקטנו". 21. טענת התובעת בסיכומיה כאילו העיכובים וההפחתות החד צדדיות בתשלום דמי השכירות הינם מעשים "מינוריים" שאין לראות בהם הפרות המזכות ביטול של ההסכם, אינה יכולה להתקבל. מדובר במעשים חד צדדיים, מתמשכים, בניגוד לעמדה ברורה של המשכירות. כפי שיבואר להלן, למשכירות היה אינטרס בביטול ההסכם, אולם בכך אין כדי לאיין את התנהלותה המפרה של התובעת, הפרה אשר הקימה עילה לביטול. 22. להשלמת התמונה יצויין כי המשכירות העלו טענות בענין הפרות נטענות נוספות של הסכם השכירות על ידי התובעת (בענין אי הצגת פוליסת ביטוח תקפה ורלוונטית, אי הפקדת שיקים מעותדים ואי המצאת שטר חוב). נוכח המסקנה דלעיל בענין ההפרות בענין תשלום דמי השכירות ומעמדן לענין ביטול ההסכם, אין צורך להדרש לטענות בסוגיות נוספות אלה אשר בכל מקרה אינן בעלות משקל זהה להפרות המתייחסות לדמי השכירות, שהיו הפרות עקביות, מצטברות, ולא תוקנו חרף התראות חוזרות. בהתאמה, אין צורך להדרש למחלוקת האם התובעת "נכנסה לנעלי" טל חרמון או שהסכם השכירות היה חדש לכל דבר וענין. 23. התובעת מעלה טענות בענין חוסר אכלוס של חלק מהקניון ומצב הזנחה בשל כך, ובעניין הפרת מצגים שהוצגו בעת ההתקשרות עם טל חרמון ובעת המו"מ עימה עצמה. ברם, גם אם היה ממש בטענות אלה (שבענין טל חרמון, לא גובו בעדותו של מר וולף, שהוא אשר נכח אותה עת), ואין צורך להכריע בסוגיה, ברור מהראיות כי הצדדים לא הגיעו להסכמה בענין הפחתה של דמי השכירות (בין מטעם זה ובין מטעם של קשיים כלכליים בלתי קשורים של התובעת) וההפרה נותרה בעינה. גם אם נקבל את טענת התובעת כי ציינה בעל פה הערות בענין זה כלפי המשכירות, ידעה התובעת היטב - וכך היא מאשרת בעצמה - כי בקשותיה לשקול הפחתת דמי שכירות, נדחו. 24. ככל שהטענה הינה כי חוסר יכולתה של התובעת לעמוד בתשלום דמי השכירות, נבע מאי עמידה של המשכירות בהבטחות או מצגים כלשהם, לא הוכחו טענות אלה כדבעי ובוודאי לא הוכח קשר סיבתי בינן לבין קשייה הכלכליים של התובעת (או כי דובר בחיובים שלובים). בענין מצגים, יש לפנינו טענה כללית בענין אמירות בעל פה לגבי פוטנציאל שיווקי, מבצעי שיווק ופרסום, והתחייבות לכאורית לאיכלוס כל הקניון בתוך זמן קצוב (סע' 4 לתצהיר מר כהן; עמ' 50 ש' 4 - עמ' 51 ש' 21 א'). אין ביסוס ממשי למצגים, קל וחומר להתחייבויות של ממש, ובכל מקרה, אין ראייה ממשית ממנה ניתן לגזור הבדל בהכנסות החנות לו היו המצגים הנטענים מקויימים, ומכאן - את הנזק הנטען שנגרם לתובעת. ככל שהתובעת סבורה כי טענות המצגים שהופרו (וכיוצ"ב) מהוות בסיס לטענת קיזוז כספית אשר אִיינה - במועד משלוח הודעת ביטול ההסכם (שהוא המועד הרלוונטי לבחינת כשרות המשלוח) - את מכלול החוב של התובעת כלפי המשכירות, גם אז לא הוצבה בענין זה תשתית ראייתית רלוונטית. הדברים נכונים גם בענין הטענה שהתובעת הפחיתה על דעת עצמה את התשלום המגיע ממנה, משלא קיבלה את עותק התשריט אשר מכוחו חושב אומדן הארנונה בו חויבה. 25. בנסיבות הענין כפי שהובאו לפני, אני סבורה ומוצאת כאמור (חרף האמור בהחלטת כב' השופטת ניב) כי קמה למשכירות זכות לביטולו של הסכם השכירות. 26. כפי שנזכר לעיל, ערה אני לכך שלמשכירות היה אינטרס ממשי, עצמאי, בפינוי החנות. החל מסוף שנת 2004 היו מגעים, כאלה ואחרים, בין המשכירות לבין בנק הפועלים ("בנה"פ") בענין שכירת שטח בקניון אליו יועבר סניף "יוספטל" של הבנק (מבלי להתייחס למגעים מצומצמים מסויימים שהיו גם בסוף שנת 2001, עמ' 84 ש' 6 - עמ' 85 ש' 2 ב'). הבנק הגיע אל הקניון כדי לאתר בו נכס (עמ' 18 ש' 14- 15 א') והבהיר למשכירות כי דרוש לו שטח של כ- 600 מ"ר שיספיק ל- 21 עמדות (עמ' 19 ש' 3- 4; עמ' 20 ש' 1- 4; עמ' 28 ש' 8- 10 א'). השטח שהוצע לבנק בסוף שנת 2004 לא היה מספק. השטח האמור עמד על כ- 330 מ"ר בלבד, והספיק רק לכ- 15 עמדות. בשלב זה לא ניהלו המשכירות עם הבנק מו"מ על השכרת החלק בנכס אותו שכרה התובעת, אלא להשכרת שטח שלא היה תפוס (עמ' 18 ש' 15- 16 א') וממילא לא היה מקום לעדכן את התובעת בענין זה. ככל הנראה גם לא הועברו אותה עת טיוטות בין הצדדים, שכן מבחינת הבנק לא הוצע לו שטח בגודל רלוונטי (עמ' 27 ש' 7- 10 א'; עמ' 73 ש' 13- 20 ב'). מהראיות גם עולה כי האפשרות שהבנק יכנס לקניון היתה ידועה ברבים, לכל הפחות כשמועה (עמ' 72 ש' 3- 11 וש' 19- 20 א') ומטבע הדברים, השוכרים הקיימים אף ראו את הדבר בחיוב. 27. בחודש מרץ 2005 פנתה התובעת אל המשכירות והעלתה על הכתב את האפשרות (שככל הנראה הועלתה קודם לכן לפחות בעל פה), כי הסכם השכירות יסתיים באופן מיידי והחנות תפונה, נוכח קשייה הכספיים (מכתב מיום 30.3.05 נספח א' ונספח ז'4 לתצהיר ד"ר גרוס). המשכירות השיבו כי ישקלו את ההצעה בכובד ראש ויודיעו לתובעת את תשובתן כאשר תתגבש (מכתב מיום 19.4.05 נספח ח'3 לתצהיר ד"ר גרוס). בחודש אפריל 2005 חודשו המגעים לבין המשכירות לבנק ועברו לשלב של מו"מ ממשי, לרבות העברת טיוטות. בשים לב למכתבה של התובעת מיום 31.3.05 בענין פינוי, הודיעו המשכירות לבנק כי יש כנראה חלון הזדמנויות אשר יאפשר להציע לבנק שטח גדול יותר, אשר יהלום את צרכיו. 28. החל מראשית אפריל 2005, התנהלו המשכירות למעשה בשני ערוצים. בערוץ אחד, נוהל מו"מ עם הבנק להשכרת שטח שכולל את שטח החנות, והיתה התקדמות לקראת גיבושו לכלל הסכם. באשר לתובעת, זו המשיכה "לקרטע" בקיום הסכם השכירות, לאחֵר בתשלומים, להעביר תשלומים מופחתים ולא לתקן סוגיות אחרות. המשכירות (וזהו הערוץ השני) לא הודיעו לתובעת כי הם מקבלים את הצעתה מסוף מרץ 2005 לפינוי החנות, לא עדכנו אותה בדבר המו"מ עם בנק הפועלים בהתייחס גם לשטח החנות, אך המשיכו להודיע לה כי היא מפרה את ההסכם וכי הן שומרות על זכויותיהן בענין זה. דומה כי בענין זה פעלו המשכירות כמי שרוצות להבטיח כי בכל מקרה יהיה בידיהן שוכר אחד. אם הדברים יבשילו עם הבנק, מה טוב. זהו שוכר חשוב, שאמור לתפוס שטח רב בקניון ולהפיח בו חיים. השוכרים האחרים אך ישמחו. אם הדברים לא יבשילו עם הבנק - כי אז עדיין יש הסכם שכירות עם התובעת, הגם שלגבי שטח מצומצם יחסית, וניתן לכל הפחות לגבות שכר דירה על פיו, לדרוש השלמת סכומים שלא שולמו, ולהביא לכך שחנות בקניון לא תעמוד ריקה. 29. איני סבורה כי המשכירות יכלו לשמור את מלוא הקלפים בידיהן במובן זה שלא היה באפשרותן להודיע באמצע חודש אוגוסט 2005 על קבלה לכאורה של הצעה שהועלתה ע"י התובעת בסוף מרץ 2005. הגם שהתובעת המשיכה להפגין קשיים כלכליים וקשיים בקיום הוראות הסכם השכירות גם לאחר הצעה זו (וחרף מכתב המשכירות מיום 19.4.05, נספח ח'3 לתצהיר ד"ר גרוס), לא ניתן היה להניח כי ההצעה עומדת בתוקפה ללא שינוי, כמה חודשים לאחר מכן, מבלי לבדוק את הדבר מראש עם הצד שכנגד (ואין זה משנה לצורך הענין האם היתה לתובעת הזדמנות עסקית, הקשורה לחנות של מר וולף במודיעין, אשר עמדה בבסיס הצעתה לפינוי החנות, או שמדובר בעדות כבושה ולא כך היו הדברים בזמן הרלוונטי). אין מדובר בקבלת ההצעה בתוך זמן סביר. לא היה מקום אפוא לחלקו הראשון של המכתב מיום 14.8.05 ואולי אף ניתן לראות בו קורטוב היתממות. 30. יחד עם זאת, לפי שהתובעת המשיכה להפר את הסכם השכירות, והמשכירות המשיכו לציין זאת ולשמור על זכויותיהן לגבי ההפרות, עמדה למשכירות זכות לבטל את ההסכם בשל ההפרות. זוהי זכות ולא חובה. ברור שאינטרס המשכירות היה לבטל את ההסכם רק בתנאים מסוימים. אולם, בנסיבות הענין לא מצאתי כי הוכח שהוצג בפני התובעת במקביל שהמשכירות מוחלות על ההפרות ועל זכותן לבטל את ההסכם בשל ההפרות. לפי התשתית הראייתית, המשכירות לא מחלו על ההפרות ולא היו נכונות לקבל את המצב הנתון, אף שברי כי מצאו לעשות שימוש בזכות הביטול, במועד שהיה נוח להן. משכך, רשאיות היו המשכירות להודיע לתובעת במכתב מיום 14.8.05, על ביטול הסכם השכירות בשל הפרתו (גם אם לא היו רשאיות להודיע על קבלת הצעה מחודש מרץ). 31. חתימת הסכם שכירות עם הבנק יום לאחר מכתב הביטול, אכן יותר ממלמד על אינטרס המשכירות בביטול הסכם השכירות עם התובעת, ועל בשלותן אותה עת להתקשר עם שוכר אחר. אולם, התובעת "שיחקה" לידיהן של המשכירות ואיפשרה את הדבר. האינטרס העצמאי של המשכירות אינו גורע מקיומן של הפרות היוצרות תשתית הולמת לביטולו של ההסכם. שאלת זכותן של המשכירות לבצע פינוי בכח 32. משנמצא כי המשכירות היו רשאיות לבטל את הסכם השכירות נוכח הפרתו על ידי התובעת, עולה על הפרק שאלת זכותן לבצע את הפינוי בעצמן. גם בעניין זה חלוקים הצדדים. 33. המשכירות מתבססות, בנוגע לאפשרות לבצע פינוי בכח של מושכר, על סעיף 16.2 להסכם השכירות עם התובעת. סעיף זה קובע כדלקמן: "אם לא תפנה השוכרת את המושכר באופן ובמועד שיהיה עליו לפנותו על פי הסכם זה... מבלי לפגוע בכל זכות של המשכיר - הרי בתום 7 ימים אחרי סיום השכירות רשאי המשכיר לתפוס חזקה בלעדית במושכר. להוציא אל מחוץ למושכר את חפציה של השוכרת מבלי שיהיה אחראי לאבדנם ו/או לכל נזק שיגרם להם. ולחייב את השוכרת בכל הוצאה שתיגרם עקב כך. בכל פעולה כזאת יפעל המשכיר כבא כוחו של השוכרת ועל אחריותה הבלעדית של השוכרת. כן יהיה רשאי וזכאי המשכיר לפעול כבא כוחו של השוכרת ולהורות על ניתוק קווי טלפון המחוברים למשרד וניתוק החשמל. חתימתה של השוכרת על הסכם זה כמוה כחתימה על ייפוי כח המייפה את המשכיר ו/או את בא כוחו עו"ד ש. סגל לעשות את האמור בסעיף זה ולהסמיך אחרים לעשות האמור לעיל מטעמם". [השגיאות, במקור - ת.א]. 34. בהחלטה מיום 27.12.05 (בבש"א 178749/05) הביעה כב' השופטת ניב את עמדתה למעלה מן הצורך שם, כי הסעיף האמור איננו חוקי וסותר את תקנת הציבור. המשכירות חולקות על עמדתה זו של כב' השופטת ניב. לפי שמדובר בהחלטה בבקשה לסעד זמני ונוכח היות הענין משום אימרת אגב, אין מדובר בהחלטה מחייבת ושומה על בית המשפט הדן בתיק העיקרי, לבחון את הטענה לגופה. 35. האם סעיף 16.2 להסכם הוא סעיף תקף אשר יכול לשמש בסיס לפעולת פינוי במקרה שלפנינו? 36. סעיף 16.2 להסכם מהווה למעשה התנאה על הוראת סעיף 18 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק המקרקעין" או "החוק"). סעיף 18 לחוק המקרקעין, קובע: "(א) המחזיק במקרקעין כדין רשאי להשתמש בכוח במידה סבירה כדי למנוע הסגת גבולו או שלילת שליטתו בהם שלא כדין. (ב) תפס אדם את המקרקעין שלא כדין רשאי המחזיק בהם כדין, תוך שלושים ימים מיום התפיסה, להשתמש בכוח במידה סבירה כדי להוציאו מהם." נזכיר כי הוראות סע' 19 ו-20 לחוק המקרקעין קובעות, בין השאר, שמי שמוציא מקרקעין מידי המחזיק שלא כאמור בסעיף 18(ב) חייב להחזירם למחזיק, וכי אין בהוראות סעיפים 16 עד 19 לחוק כדי לגרוע מזכות לפיצויים או מכל תרופה אחרת או סעד אחר על פי דין. כן יצויין כי הוראת סעיף 18 מגנה על מי שמחזיק במקרקעין, בין אם הוא הבעלים ובין אם לאו. 37. בית המשפט העליון תיאר את הוראות סעיף 18 לחוק כך: "הוראות אלה בדין נועדו להגנה על החזקה במקרקעין, שנועד לה מקום מרכזי בדיני הקנין. החזקה היא, על-פי רוב, מאפיין של זכות הבעלות, אולם המשפט נותן לה הגנה מיוחדת גם כאשר מקורה אינו בהכרח בזכות בעלות, אלא במצב עובדתי בשטח. ... מקור ההגנה נעוץ, בראש וראשונה, בצורך להגן על המצב הקיים בשטח כחלק מחובת השמירה על השלום ועל הסדר הציבורי, ולמנוע פתרון מחלוקות בין אדם לאדם ביחס לנכס מקרקעין בכוח הזרוע. טעם נוסף להגנה על החזקה טמון בצורך לשמור על הרצף וההמשכיות בשימוש בקרקע.... ....אף שדרך המלך להתמודדות בין בעל זכות בקרקע לבין מסיג גבול היא בערכאות המשפט, נותן הדין לגיטימציה לעשיית דין עצמית בידי מחזיק כדין, כדי להגן על חזקתו מפני מי שמתנכל לה, בכפוף לקיום תנאים מוגדרים. בכך מושג איזון בין האינטרס הציבורי, השולל דרך כלל עשיית דין עצמית העלולה לפגוע בסדר הציבורי, לבין ההכרה בצורך לתת הגנה מוגדרת למחזיק כדין במקרקעין בדרך של מתן אפשרות פעולה מיידית כלפי פולשים המאיימים לגזול את רכושו, או כלפי אלה שכבר פלשו ונישלו אותו מהקרקע." בג"ץ 10302/07 טל בניה והשקעות קרני שומרון נ' שר הבטחון (2008). 38. נוכח העקרון הבסיסי של איסור על עשיית דין עצמי, הובהר כי סעיף 18 אינו חל במקרה בו מי שזכאי להחזיק בנכס אינו מחזיק בו בפועל, כמו למשל מקרה בו תם הסכם שכירות והשוכר אינו מפנה את הנכס. "ההיתר לנקוט בדרך של עשיית דין עצמית לסילוק פולש לפי סעיף 18 מוגבל למי שהחזיק בפועל וכדין בקרקע ונושל מחזקתו. מחזיק שלא כדין בקרקע ואף מי שזכאי להחזיק בקרקע אך לא החזיק בה בפועל, אינו רשאי לעשות דין לעצמו, על-פי הסעיף, כדי להחזיר אליו את החזקה, אלא עליו לפנות לערכאות משפטיות לקבלת סעד..." בג"ץ 2887/04 סלים אבו מדיגם נ' מינהל מקרקעי ישראל (2007) 39. בהתאמה, אכן לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי המקרה שלפנינו לא בא בגדרו של סעיף 18 לחוק, וכי לא ניתן היה מכוחו לפנות את התובעת מהחנות. השאלה שעמדה על הפרק היתה, האם צדדים יכולים להסכים ביניהם על כך שיתווסף סעד עשיית דין עצמית אשר אינו נכלל בחוק המקרקעין, ומכוחה של הוראה חוזית זו, יוּתר למשכירות לפנות בכח את הנכס גם אם לא מתמלאים התנאים לכך לפי החוק. 40. הצדדים לא הפנו לפסיקה של בית המשפט העליון בעניין זה, וכזו לא אותרה. פרופ' ויסמן בספרו, סבור כי לא ניתן להתנות על הוראת סעיף 18: "היש למשל תוקף לתניה בהסכם שכירות שלפיה יהא המשכיר רשאי להשיב לעצמו את ההחזקה במושכר בהגיע השכירות לקצה (בתום תקופתה המוסכמת או עקב ביטולה בשל הפרת ההסכם על ידי השוכר)?...הנימוק שביסוד האיסור על עשיית דין עצמית הוא, בין השאר, כדי למנוע הפרת הסדר הציבורי. הבטחת הסדר הציבורי אינה עניין שניתן להתנות עליו. התנאה על הוראה שבחוק שתכליתה שמירה על הסדר הציבורי תיחשב כסותרת את תקנת הציבור וכבטלה. על כן נראה כי אין להכיר בתוקפו של הסכם המתיר עשיית דין עצמית." י' ויסמן, דיני קניין - החזקה ושימוש (2005), בעמ' 101 (סע' 7.71). 41. העמדה אשר הובעה ע"י פרופ' ויסמן, מתיישבת עם גישתו העקרונית של המשפט השוללת עשיית דין עצמית, אלא בדרך ובאורח שהותוו מפורשות על ידי המחוקק (רע"א 9077/08 עיריית קרית אתא נ' תלמוד תורה בית יהודה קרית אתא (2008); בג"ץ 10302/07 טל בניה והשקעות קרני שומרון נ' שר הבטחון (2008); רע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' בן שמחון, פ"ד נח(1) 827 (2003)). 42. בשים לב לאינטרסים ולשיקולים שנסקרו בהרחבה בפסיקת בתי המשפט בענין עשיית דין עצמית (ר' ההפניות לעיל), אני מוצאת כי אין להכיר בתוקפה של הוראה חוזית המתירה לכאורה עשיית דין עצמית מעבר להוראות החוק. מצטרפת אני לעמדה (זו) אשר הובעה בפסיקת הערכאות הדיוניות (למשל: ת"א (ראשל"צ) 8389/04 ב.ע.פ חברה לבניין בע"מ נ' אבי תריסי השרון בע"מ (2007), סע' 13; בש"א (שלום חי') 10566/06 ביטון נ' מ.ק.ח מרכז קניות חיפה בע"מ (2006), סע' 11; בש"א (שלום ת"א) 183955/03 אגבאריה נ' תחנת סונול מכבים בע"מ (2003), סע' 6). 43. משנמצא כי הוראת ההסכם לא היתה חוקית והמשכירות לא יכולות היו להתבסס עליה בביצוע פינוי החנות, יש לומר כי הפינוי בוצע בניגוד לדין והוא מהווה בסיס לעילת תביעה. 44. ניתן לציין כי הקביעה שהוראת סעיף 16.2 אינה תקפה וכי לא ניתן היה להתבסס עליה, איננה הפתעה מבחינת המשכירות, ואין בה כדי להוות החלת דין באופן רטרואקטיבי. המשכירות היו ערות היטב לכך שהסוגיה מעלה לכל הפחות סימן שאלה של ממש, אם לא אורות אדומים ודגלים שחורים. ד"ר גרוס, מנהלה של הנתבעת 1, אשר היה הרוח החיה בענין, הינו עורך דין, והעיד עוד בשלב הסעד הזמני כך (כפי שהדברים מצוטטים בהחלטת כב' השופטת ניב): "התחבטנו כמובן בהליך כי אף אחד לא חשב שננקוט בצעד כזה דרסטי נגד המבקשת. הדבר לא נעשה בלב קל ובכל זאת, אנחנו בהחלט לקחנו ייעוץ משפטי. ביקשנו חוו"ד על סעיף 16 בהסכם שאומר שיש כאן הסכמה מראש של המבקשת שיפנו אותה ויש יפוי כוח לעשות כן. אומר בזהירות רבה, חפרתי לעובי הקורה ולא מצאתי שס' 19 לחוק המקרקעין גובר על הסכמה חוזית מסוג זה . . . באותם לילות ששנתי נדדה, בחנתי את ההלכות של בית המשפט לגבי עמדה זו. שנתי נדדה כאמור עקב כך שנאלצנו להוציא את המבקשת מהמושכר..." בש"א (ת"א) 178749/05 פוטוטק 2002 בע"מ נ' י. גרוס ובניו בע"מ (2005), בסע' 25. ור' גם נספח כ' לתצהיר ד"ר גרוס, עמ' 26 - 27. ור', במסגרת התיק העיקרי, עמ' 41 ש' 20 - עמ' 42 ש' 8 ג'. בנוסף יצויין כי החברה שנשכרה על ידי המשכירות לבצע את הפינוי (א.ט.), אינה נוהגת לבצע פעולות כאלה שלא במסגרת הליכי הוצאה לפועל רשמיים, והביעה חששה בפני המשכירות בענין חוקיות הפעולה. משכך, המשכירות התחייבו בפניה כי ישפו אותה על כל תשלום שתדרש לשלם בגין הפעולה האמורה (נספח יח לתצהיר ד"ר גרוס). 45. ביצוע הפינוי ע"י המשכירות נערך אפוא בניגוד לדין ומקים כאמור עילת תביעה. במקביל, העובדה שנקבעה לעיל, כי המשכירות היו רשאיות לבטל את ההסכם ולדרוש את הפינוי (גם אם לא לבצעו בעצמן), היא בעלת השלכה לגבי ראשי נזק נטענים, שכן לא היתה לתובעת זכות להמשיך ולפעול בקניון. נפנה אפוא בשלב זה, לבחון את הנזקים הנטענים והקשר הסיבתי. נזק וקשר סיבתי 46. חלק ניכר מסיכומי הצדדים הוקדש לטענותיהם בענין הוכחת נזקי התובעת כפי שנכללו בכתב התביעה וקשר סיבתי להתנהלות הנתבעות. הדבר אינו בכדי. בסוגיה זו ניכרו קשיים. מכונת פיתוח והדפסה 47. התובעת דורשת בכתב התביעה סך של 257,526 ₪ בענין נזק שנגרם לטענתה למכונת פיתוח והדפסה שהוצאה מהחנות במהלך הפינוי שבוצע מטעם המשכירות בתחילת אוקטובר 2005. 48. לפי תצהירו של מר כהן, מדובר במכונה מדגם QSF V30 אשר התובעת התקשרה לגביה עם חברת דלתה פילם (להלן: "דלתה") בהסכם ליסינג, לפיו היתה התובעת אמורה לשלם לדלתה תשלומים חודשיים מהלך 60 חודשים ובסופה של התקופה, לקבל לבעלותה את המכונה. 49. במהלך הדיון הובהר כי מדובר למעשה בשתי מכונות. מכונת הדפסה אנלוגית משומשת מדגם 2611 ומכונת פיתוח נגטיבים מדגם QSF V30 (עמ' 90 ש' 8- 12 א'; עמ' 39 ש' 6- 22 ב'; עמ' 47 ש' 22 - 23 ב'). יוער כי רב הטיעון התייחס למכונת הפיתוח החדשה (עמ' 90 ש' 20- 22 א'). לא פעם התייחסו הצדדים רק ל"מכונה". 50. התובעת עשתה שימוש במכונות ושילמה לדלתה תשלומים חודשיים. התשלומים החודשיים הועברו לדלתה עד לדצמבר 2005 (עד אוקטובר 2005 שילמה התובעת, ולאחר מכן שולמו שני תשלומים נוספים ע"י המשכירות). לפי ספרי התובעת, יתרת שווי ההלוואה שנותר לשלם לדלתה ליום 31.12.05, היתה 74,818 ₪. 51. המכונות עצמן, שהיו חלק מהציוד שהוצא מהחנות בליל הפינוי, הוחזרו לדלתה עצמה, בחודש ינואר 2006 (עמ' 60 ש' 12- 14; עמ' 61 ש' 10- 11 ג'). 52. התובעת טוענת כי בעקבות הפינוי האגרסיבי, בשים לב לכימיקלים שהיו "במכונה" עובר לפינויה מהחנות, ולפי ש"מן הסתם" המכונה לא טופלה כהלכה, "נשחק שווי המכונה כפי הנראה לאפס". בתצהירו של מר כהן, נציג התובעת, נטען כי למרות הסכמה עקרונית בעל פה עם מנהל מכירות של דלתה, הוא עדיין נתקל בפניות ואיומים של נציגי דלתה המבקשים להפרע מהתובעת. התובעת העמידה את דרישתה בענין זה, על מלוא שוויה של "המכונה" למועד רכישתה, אשר מגלם לטעמה את אובדן הסכומים ששולמו על ידה לאורך השנים ואת חשיפתה לדרישת תשלום יתרת ההלוואה הבלתי מסולקת. הסכום הועמד על 50,000 דולר ובשקלים לאחר שיערוך - 257,526 ₪ (כאמור). 53. צד ג' (א.ט.), אשר טענות בענין הטיפול בציוד שפונה, נגעו אליו במישרין, הגיש לבית המשפט תצהיר של עובד חברת דלתה, מר אביב אדלבאום, המאשר את תקינות המכונה שהוחזרה. לתצהיר צורף אישור חברת דלתה משנת 2006 חתום ע"י מר אדלבאום, בענין תקינות ובדבר העדר טענות. מר אדלבאום, נחקר על תצהירו ועל האישור, אישר כי הוא מעיד כנציג מוסמך של דלתה (עמ' 55 ש' 19- 21 ג') וכי שתי המכונות נבדקו על ידו ונמצאו תקינות, ועמדתו לא עורערה כלל. טענתה של התובעת, כי האישור האמור "בושל", נותרה על דרך הסתם, ואין לה הוכחה. כך גם עמדתה הכללית בענין נזק שאולי נגרם למכונה, אשר סותרת את עמדת חברת דלתה עצמה ואשר הובהר כי אינה אלא הערכה כללית ואינה נסמכת על בדיקה ממשית כלשהיא, חיבור לחשמל או הפעלה (עמ' 36 ש' 7 - 15 ב'; עמ' 41 ש' 16- 17 ב'; עמ' 42 ש' 14- עמ' 43 ש' 4 ב'; עמ' 44 ש' 20 - עמ' 46 ש' 2 ). גם אין כל אינדיקציה כי הועלתה כלפי התובעת, מזה שנים, בקשה או דרישה כלשהיא מצדה של דלתה לתשלום נוסף. 54. הנה כי כן, בכל הנוגע לאפשרות חשיפתה של התובעת לדרישה מאת דלתה בענין המכונה/ות, אפשרות זו לא הוכחה, ואף הובאו ראיות לסתירתה. 55. בכל הנוגע לטענת התובעת כי בסופה של תקופת הליסינג היתה מקבלת את המכונה לבעלותה, טענה זו נותרה חסרת משמעות כלכלית כאשר על מנת לקבל את הבעלות עדיין היה על התובעת לשלם קרוב ל- 80,000 ₪ בתקופת קושי כלכלי וכאשר במקביל, העדות המקצועית היחידה שיש לפנינו בענין ערכה הנוכחי של המכונה הינה כי מכונה זו אינה שווה כיום דבר (עמ' 59 ש' 1- 6 ג'). בנסיבות אלה, אין צורך להדרש לטענות נוספות בענין זה. 56. החומר הראייתי שהובא בתיק אינו מוכיח את ראש נזק הנטען בענין המכונה/ות ואינו מבסס תשתית לקביעת פיצוי בענין זה. אין צורך להדרש לטענות אחרות בסוגית המכונה כגון המחיר הנקוב בהסכם הליסינג, קיום חובת ביטוח לפי הסכם הליסינג (ומשמעות הדבר), שאלת משמעות היות מר גל שמעוני גם גובה של דלתה וגם פרילנסר של א.ט., ועוד. עלויות הקמת החנות; אובדן מלאי 57. התובעת דורשת מאת המשכירות סכום של 80,000 ₪ בענין עלויות הקמת החנות וההשקעה בציוד שפורט ברשימה שצורפה לכתב התביעה. לשיטת התובעת, המשכירות חבות במלוא סכום ההשקעה בציוד, שכן לאחר הפינוי לא ניתן היה לעשות שימוש בציוד זה או משום ששוויו נשחק לאפס. מוסיפה התובעת וטוענת בכתב התביעה כי על אף מאמציה, לא נמצא קונה לרב הציוד, והמעט שנמכר, נמכר במחירים נמוכים משמעותית לשווי הרכישה. 58. בנוסף, בכתב התביעה ובתצהיר עדות ראשית נטען כי המלאי אשר פונה על ידי המשכירות מהחנות, אוחסן במכולות מאובקות ופרוצות לנזקי מזג האויר, בתנאי אבק ולחות גבוהים, ואחסנתם האמורה מהלך ארבעה חודשים של סרטי צילום רבים, מצלמות אלקטרוניות, כרטיסי צילום, אלבומי תמונות ושאר טובין, מנעו את השבת הטובין למשווקים או מכירתם בערכים המשתווים לערכי הרכישה. שווי המלאי האמור ("המלאי המושחת") הוערך על ידי התובעת בסך של 40,000 ₪ לפי רשימות מלאי וחשבוניות, כאשר נטען כי החשבוניות הקיימות בידי התובעת הן חסרות שכן מסמכי הנה"ח שהיו מאוחסנים בחנות עובר לפינוי, לא הושבו לתובעת. 59. במסגרת החקירה הנגדית הובהר כי ראש הנזק בענין המלאי נכלל למעשה בתוך ראש הנזק של 80,000 ₪ בענין ההשקעה והציוד (ונזכר בסע' 26.2 לכתב התביעה) (עמ' 62 ש' 3 - 15 ועמ' 63 ש' 8 ב'). ראש נזק נטען זה אינו עומד בפני עצמו. 60. בענין הוכחת הסכומים הנתבעים, נתקלת התובעת בקשיים. כך, קיים פער ממשי בין ראש הנזק כפי שהוא מופיע בכתב התביעה, לבין פירוטו בתצהיר העדות הראשית. בכתב התביעה (סע' 21.3) קיימת הפנייה לנספח יג' אשר כולל בעיקר ציוד צילום (כגון מדפסת למצלמת פספורט, קופסאות למצלמות ומצלמות, חצובות, ארגזי סוללות, מסגרות לתמונות, בצירוף דלפקים וקומקום חשמלי). תצהיר העדות הראשית, מנגד, בענין אותו ראש נזק עצמו (סע' 33), כולל רשימה שונה בתכלית של פריטים כמו עלויות פרסום ראשוני וציוד משרדי, מיחשוב, רכישת והתקנת מערכת מיזוג אויר, הנמכת תקרה ותאורה, ועוד. קיימת חפיפה מסוימת בין הרשימות (למשל, בעניני דלפק), אך ההבדל ביניהן הוא ממשי. 61. כך, התובעת צרפה אסמכתאות חלקיות בלבד לעלויות הנטענות, ובסה"כ גיבתה במסמכים סך הנמוך משמעותית מהסכום הנתבע (כ-12,000 ₪ - עמ' 89 ש' 6- 7 א'; או כ- 14,000 ₪ - סע' 18 לסיכומי המשכירות). יצויין כי בעדותו טען מר כהן שחלק מהחשבוניות נעדרות שכן חלק מהתשלומים לא נעשה על ידי התובעת אלא על ידי חברות בבעלות שותפו של כהן, מר וולף (עמ' 86 ש' 17 - עמ' 87 ש' 5; עמ' 88 ש' 1- 3; עמ' 89 ש' 12- 16; א'). ברם, קבלות בענין תשלומים שבוצעו על ידי חברה אחרת, של מר וולף, אינן רלוונטיות גם אם הן מתייחסות לתשלומים בענין החנות הספציפית, באשר הגורם המשלם אינו התובעת ואין ראייה חשבונאית מסודרת על חיוב ישיר ומלא של התובעת בענין הוצאות אלה או על התחשבנות אחרת בין הגורמים הרלוונטיים (ור' גם עמ' 88 ש' 12- 13 א'). 62. במקביל להעדרן של חשבוניות רכישה, הוברר כי חלק מהסחורה נמכר לסוחרים בשוק ללא קבלות, כנגד סך הניתן לקיזוז שבין 2,000 ₪ ל- 4,000 ₪ (עמ' 91 ש' 8- עמ' 92 ש' 5 א, עמ' 36 ש' 16- עמ' 37 ש' 8 ב; עמ' 64 ש' 11 -22 ב). 63. על האמור ניתן להוסיף כי עלה מהעדויות שהדרישה מתבססת על מחירי עלות של ציוד, על אף שחלקו לא היה חדש (עמ' 59 ש' 20- עמ' 60 ש' 18 ב'), והסכום הנתבע בראש נזק זה, לא נועד להשיב את המצב לקדמותו ערב הפינוי, אלא להשיב את עלות הקמת החנות, כיוון שפינויה פגע, לשיטתו של מר כהן, במקור הפרנסה שלו (עמ' 61 ש' 14 - עמ' 62 ש' 2 ב). 64. מן המקובץ עולה כי דרישת ראש הנזק האמורה לוקה ברמה הדיונית של קשר לכתב התביעה וברמה הראייתית של הוכחת עלותו הרלוונטית של ציוד. קושי נוסף נעוץ בעובדה שנקבע כי המשכירות רשאיות היו לסיים את ההתקשרות ואין להביא לפתחן את העובדה שהחנות נסגרה (אלא את העובדה שהיא פונתה באורח בו פונתה). 65. במקביל לליקויים האמורים שוכנעתי כי הפינוי הלילי, שנעשה ללא ידיעת התובעת ומבלי שיהא בידה להערך לדבר ולהעביר ציוד באופן מסודר, גרם לתובעת נזק עליו ראוי לפצותה. 66. כידוע, הנטל להוכחת הנזקים מוטל על התובע. על הנפגע להוכיח את הנזק שנגרם לו ואת שיעורו (ע"א 5465/97 קני בתים בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, פ"ד נג (3) 433, 445 (1999); ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לד (2) 800, 808 (1981)).   רמת הוכחת שיעור הנזק היא רמת הוכחה סבירה. סבירות זו תיקבע על-פי נסיבות המקרה. על הניזוק מוטלת החובה להוכיח את הנתונים העובדתיים, מהם ניתן להסיק את הפיצוי תוך שקיימת הבחנה בין מצבים בהם הוכחת שיעור הנזק היא בעייתית, לבין מצבים שבהם ההוכחה מעשית ואף פשוטה, אך למרות זאת לא השכיל בעל הדין לגבשה בחומר ראיותיו (ע"א 153/04 רובינוביץ נ' רוזנבוים (2006); ע"א 5465/97 הנ"ל, בעמ' 446; ע"א 294/92 דרוק נ' אליאסיאן, פ"ד מז (3) 23, 34 (1993); ע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 193, 206 (2005)).   67. בנסיבות הענין, בשים לב בין השאר למכלול התשתית שהובאה בפועל, אני מוצאת כי המקרה מתאים לקביעת פיצוי בדרך האומדנא בראש נזק זה (ע"א 3966/05 גולדבליט נ' שבת (2007)), ומעמידה אותו על 25,000 ₪ להיום. יובהר כי אומדנא זו לוקחת בחשבון גם את טעוני הצדדים בענין חובת הקטנת הנזק. בסוגיה זו ניתנה הדעת לטעונים כמו היותו של מלאי כמו סרטי צילום וכרטיסי צילום, משום ציוד אשר גודלו אינו ניכר, ומנגד - הנזק שיכול להיגרם לו הוא רב; העובדה שכשלושה ימים לאחר הפינוי הודע לתובעת מיקום המטלטלין והיא יכולה היתה ליטול אותם (עמ' 79 ש' 20 23 א'); הקושי הנטען בו נתקלה התובעת (מר כהן) כאשר חפצה לחפש ולאתר דברים במקום בו אוחסנו (עמ' 81 ש' 2- 13 א'; עמ' 47 ש' 15- 19 ב') (טענה אותה אני מוצאת לקבל); הסברה כי בתוך זמן קצר ממילא ינתן צו להשבתו למקום (עמ' 82 ש' 5- 9 א'); ועוד. הפסד תפעולי 68. החנות היתה בהפסד תפעולי מאז הקמתה ועד הפינוי. לשיטת התובעת, מדובר ב- 200,000 ₪. התובעת טוענת כי החברה היתה אמורה לעבור למתווה מאוזן או רווחי כבר ב- 2006 וכי היה בדעתה להחזיר לעצמה את ההפסדים התפעוליים מהשנים הקודמות, במהלך הפעילות העסקית השוטפת לאחר מכן, שאמורה היתה להניב רווחים. לאור האמור, דורשת התובעת פיצוי בגובה ההפסד התפעולי הנזכר לעיל (200,000 ₪). 69. קושי בסיסי מבחינת התובעת בענין ראש נזק זה, הוא בשאלת הקשר הסיבתי בינו לבין התנהלות הנתבעות. שהרי, נדבך הכרחי בענין ראש הנזק האמור הינו קבלת עמדתה של התובעת כי היתה לה זכות להמשיך ולהפעיל את העסק בחנות, בשנים שלאחר המועד הרלוונטי. ברם, הדיון דלעיל העלה כי גם אם פינויה של החנות על ידי המשכירות בוצע שלא כדין, היתה למשכירות - במקביל - זכות לבטל את הסכם השכירות, בה הם עשו שימוש. משהוכרה זכותן של המשכירות לבטל את ההסכם, ומשזכות זו מגלמת חיוב של התובעת לפנות את החנות ובכל מקרה אינה מצמיחה זכות לרווחים במועד בו היה עליה לפנותה, אין עוד משמעות להערכתה של התובעת לפיה היתה החנות עוברת בעתיד לרווחים ומכסה הפסדי עבר. העובדה שהמשכירות פעלו שלא כדין בענין עשיית דין עצמי, אינה יוצרת קשר סיבתי יש מאין. 70. מעל לדרוש יצויין כי התשתית הראייתית שהביאה התובעת, לפיה היה בתפעולה של החנות בשנים הבאות כדי לכסות הפסדי עבר, לא היתה נקייה מקשיים. כך למשל, העיד רואה החשבון של התובעת כי בשנים 2005 - 2006, עם המעבר לתחום הדיגיטלי, היתה דעיכה מסוימת בענף (עמ' 31 ש' 18 - עמ' 32 ש' 3; א') ור' גם עדותו של מר כהן עצמו (עמ' 79 ש' 2- 5 א'), והתובעת רצתה לצאת מהחנות אך היתה מוגבלת מבחינתה בחוזה הליסינג (פרוטוקול ישיבת 27.11.05 (נספח כ' לתצהיר ד"ר גרוס), עמ' 14 ש' 3- 4; עמ' 79 ש' 6- 10 א'). ההצעה לפנות את החנות במרץ 2005 מעידה כשלעצמה על כך שהחנות לא היתה רווחית ומשגשגת (עדות מר כהן, עמ' 68 ש' 1- 2 א'). כמו כן הובהר כי הדו"חות הכספיים של התובעת, לגבי התקופה שעד סוף 2004, היו משותפים לחנות בקניון וכן לחנות בשילת ללא הפרדה (עמ' 28 ש' 7 -23; ב'). 71. הדרישה בענין ראש נזק זה נדחית, אפוא. נזק כללי/לא ממוני 72. התובעת דורשת מאת המשכירות פיצוי בגין עצם המעשה הבלתי חוקי אשר בוצע כלפיה בפינויה, עוגמת הנפש שנגרמה למנהלה ועובדיה, ביטול הזמן (בהתדיינות, למול לקוחות שרצו את הטובין שלהם בחזרה או שטענו להשחתת/חוסר טובין וכדומה), השמועות שנפוצו כאילו דובר בפינוי של הוצאה לפועל בשל חובות כספיים ועוד. בענין זה דרשה התובעת סך של 144,000 ₪. 73. מההתנהלות אשר הוכחה בראיות במסגרת תיק זה ברור כי הדרך בה נקטו המשכירות כלפי התובעת בענין פינויה של החנות, גרם ביטול זמן וטרחה ניכרים לאנשי החברה, ומנהלה בפרט ויש מקום לפיצויה של החברה, וזאת גם מבלי להדרש לשאלות אחרות בענין טעוני התובעת בסוגיה זו. 74. הטעונים שהובאו בענין ראש נזק זה על ידי התובעת הינם כוללניים למדי ולמעשה משאירים את הסוגיה לשיקול דעתו של בית המשפט על יסוד מכלול החומר הראייתי כפי שנמצא בתיק. בנסיבות העניין אני מוצאת להעמיד את הפיצוי בראש הנזק האמור על סך של 35,000 ₪. שונות 75. התובעת דורשת פיצוי בגין "שימוש בתשומות עבודה וכלי רכב באמצעות קרובי משפחה/חברים ומובילים מקצועיים - 4 -5 הובלות", סך של 5,000 ₪. ראש נזק זה אין לקבל (אף מבלי להדרש לכוללניותו), ולו משום שנמצא כי ממילא היה על התובעת לפנות את החנות בעצמה, נוכח ביטולו של ההסכם. 76. ראש נזק נוסף מתייחס לשכר טרחת עו"ד בגין הבקשה לצו מניעה זמני וההליכים במסגרתה. בכך יש ממש. גם אם בוטל ההסכם כדין והיה על התובעת לפנות את החנות, פינויה על ידי המשכירות כמתואר, לא היה כדין והבקשה לצו מניעה היתה במקומה. בכתב התביעה נדרש בענין זה סך של 15,750 ₪. תצהיר העדות הראשית מטעם התובעת מתייחס (בסע' 40.2) לסך של 3,500 דולר בצירוף מע"מ. בשים לב לשער היציג במועד הגשת התביעה, הסכום שנזכר בכתב התביעה "מכוסה" בסכום הנזכר בתצהיר, ויש לקבלו. מוקד אגודת השומרים 77. האם מוקד אגודת השומרים הפרה חובותיה החוזיות כלפי התובעת או התרשלה כלפיה? יאמר מייד - לשאלה זו פנים שונות, אך בסופו של יום, המענה לשאלה אינו בעל השלכה מהותית על תוצאת התיק. 78. בכל מקרה, גם אם מוקד אגודת השומרים הפרה חובותיה החוזיות כלפי התובעת או התרשלה כלפיה וגם אם נניח לצורך הדיון שהפינוי היה נמנע לו היה מגיע מר כהן למקום (ר' להלן), אחריותה של מוקד אגודת השומרים מוגבלת בהסכם ל- 7,200 ₪ (60 X דמי המנוי החודשי), סכום המהווה פחות מאחוז אחד (!) (1%!) מהסכום שנתבע ממנה, שהוא לא פחות ממלוא סכום התביעה, 742,276 ₪ (לרבות הרכיב המתייחס לפיצוי כללי בגין עצם המעשה הבלתי חוקי אשר בוצע כלפי התובעת בפינויה, ביטול הזמן, עוגמת הנפש וכד'). 79. התובעת טוענת כי סעיף הגבלת האחריות בהסכם נועד למצבים בהם מוקד אגודת השומרים קיימה את התחייבויותיה וארע נזק שבאחריותה ולא נועד למצב בו זו אינה מקיימת את ההסכם "באופן בסיסי או סביר". משכך, לשיטת התובעת, תביעתה כלפי מוקד אגודת השומרים אינה כפופה למגבלה זו. 80. לא מצאתי את היסוד בדין לעמדתה האמורה של התובעת בענין תוקפו של סעיף הגבלת האחריות. בשים לב לפסיקת בית המשפט העליון (ע"א 11628/05 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מאגר ציוד למשרד ולמחשב בע"מ (2007)), להגבלת האחריות יש תוקף ורלוונטיות במקרה של הפרה נטענת של הסכם, והיא חלה גם בענייננו. משכך, לכל היותר ניתן לפסוק לתובעת את הסכום האמור (7,200 ₪). 81. מוקד אגודת השומרים הציעה לתובעת בשלב מוקדם יחסית בהליך לקבל את הסכום האמור ולשחררה מהמשך ההליכים. התובעת מאנה. הוצאות מוקד אגודת השומרים בגין המשך ההליך היו ממשיות, וברי כי עלו על סכום הפיצוי לו יכולה התובעת להיות זכאית מנתבעת זו בכל מקרה. 82. בנסיבות אלה, אין לזכות את התובעת בפיצוי מאת נתבעת זו, והשאלה אליה יש להדרש הינה האם יש לחייב את התובעת בהוצאות. 83. הצדדים האריכו מאד בדיון ובטיעון בשאלת אחריותה של המוקד כלפי התובעת. הטיעון אינו דרוש בעיקרו. להשלמת התמונה וכרקע מסוים בענין ההוצאות, יובאו להלן מספר הערות בענינים הנוגעים למוקד אגודת השומרים. 84. אין חולק כי סייר של המוקד הגיע/הוקפץ לחנות נוכח פעולת האזעקה. עובדת המוקד הזעיקה למקום גם את המשטרה. משהגיע הסייר לחנות מצא שם את מי שהציג עצמו כנציג הבעלים וכן את המשטרה. בנסיבות אלה, מצא הסייר כי אינו יכול עוד להועיל. הפעולה היחידה הנוספת אשר התובעת סבורה כי היה על המוקד לעשות, היא ליצור קשר עם כהן עצמו, מנהל התובעת, ולעדכן אותו במתרחש. זאת, בדומה למקרים אחרים בהם מר כהן הוזעק ע"י המוקד בגין הפעלות שוא של האזעקה שנגרמו ע"י צרצרים (עמ' 16 ש' 4- 6 ב'). 85. התובעת סבורה כי לו היה מר כהן מגיע למקום, היה עולה בידו למנוע את הפינוי. אפשרות זו היא ספקולטיבית. מחד גיסא, המשכירות פעלו במקביל, באותו לילה, לפינוי שוכר נוסף, הוא מר לזר, מפעיל המשחקייה "ג'ימבי" (אשר בענינו התנהל ת.א. (שלום ת"א) 42278/06) . שם ככל הנראה אכן הגיע מנהל החנות למקום, אך לא עלה בידו לעצור את הפינוי. מאידך גיסא, מנהל חברת א.ט., מר קימרון, העיד כי לפי נסיונו, לו היה מר כהן מגיע למקום, המשטרה היתה עוצרת את המהלך. 86. מדו"ח ממוחשב של מוקד אגודת השומרים עולה כי הסייר דיווח למוקדנית, כאשר הגיע למקום, כי הבעלים במקום וכי שמו של הבעלים "שמוליק". שמוליק הוא אכן כינויו של מר כהן. אולם, אין חולק כי שמוליק, מר כהן, לא נכח בעת הפינוי. לאחר ששמעתי את עדויות המוקדנית והסייר, שוכנעתי כי השם "שמוליק" לא היה נכתב בדו"ח לולא היה נאמר למוקדנית ע"י הסייר (והיא לא הוסיפה אותו מרישומים אחרים). עדות זו מתיישבת עם עדותו של מר קימרון (שלא נכח בפינוי עצמו), לפיה עו"ד רוני אילן אמר לו (לקימרון) שהמשכירות "עבדו" על הסייר של חברת השמירה, באמצעות מר יובל לנדשפט נציג המשכירות שנכח בשטח, והציגו בפני הסייר מצג כאילו שמוליק נוכח במקום (עמ' 109 ש' 20 - עמ' 110 ש' 3; עמ' 110 ש' 11- 16; עמ' 121 ש' 1- 8; ג'). עו"ד אילן העיד בבית המשפט עוד קודם לעדותו של מר קימרון. עו"ד אילן אמר בחקירתו בין השאר כי פגש את מר לנשפט באותו לילה אך כי אינו זוכר היכן (אם כי ככל הנראה, לא בתוך רכבו, עמ' 4 ש' 23 - עמ' 5 ש' 2), העיד כי הוא מכיר את מר קימרון היטב וכי אינו זוכר שנתן הוראות במהלך הפינוי (עמ' 8 ש' 1- 24 א'). אגב, ד"ר גרוס העיד כי למיטב ידיעתו (שאינה ידיעה אישית) עו"ד רוני אילן דיבר עם הסיירים או השוטרים (עמ' 44 ש' 7- 19 ג') בעוד עדותו של עו"ד אילן עצמו היתה כי שהה ברכבו בסמוך לקניון, ישן כמעט כל הלילה ברכב, נכנס לקניון רק פעם אחת לחפש את השירותים, אינו זוכר שדיבר עם איש או שאיש פנה אליו, ואינו זוכר שדיבר עם שוטרים או סיירים (עמ' 3 ש' 20- 21; עמ' 7 ש' 12- 24; עמ' 9 ש' 7- 17; א'). באופן כללי עדותו של עו"ד רוני אילן היתה כוללנית ומסוייגת, ואין לבסס עליה כל ממצא עובדתי לענייננו. 87. האמנתי לעדותו של קימרון בדבר הדברים שנאמרו לו ע"י עו"ד אילן. כמובן, מדובר בעדות מפי השמועה במובן זה שקימרון עצמו לא נכח בפינוי. אולם אני מקבלת כי עו"ד אילן אמר את הדברים האמורים לקימרון, ובשים לב לאיזכור שמו של שמוליק בדו"ח מוקד אגודת השומרים כשמו של הבעלים הנוכח במקום, מתקבלת על הדעת בהחלט האפשרות כי כך נאמר לסייר, והוא הוטעה על ידי המשכירות או מי מטעמן. 88. בשלב זה ניתן לציין כי מר לנדשפט לא הובא לעדות מטעם הנתבעות. תצהירו לא הוגש ולא נתבקש זימונו בצו. מר לנדשפט היה נציג המשכירות במקום בעת הפינוי (בין אם נכח כל הזמן, ובין אם בא והלך), והיה ככלל "איש השטח" של המשכירות (עדות ד"ר גרוס, עמ' 88 ש' 8- 9 ב'), והיה מי שבאותם ימים היה "in charge of everything", כלשונו של ד"ר גרוס (עמ' 9 ש' 5- 7 ב'). בנסיבות אלה, וכאשר עולה מכתבי הטענות והתצהירים קיומן של מחלוקות עובדתיות בענין ההתנהלות בקניון בכלל ובענין ארועי ליל הפינוי בפרט (גם אם לא ב"רזולוציה" אליה הגיעו העדים בזמן החקירות הנגדיות), היה מקום לצפות כי מר לנדשפט יובא לעדות מטעם המשכירות. אם לא עשו כן מלכתחילה, ניתן היה לצפות כי לאחר שמיעת העדים, נוכח העדויות הסותרות חזיתית שהועלו בענין ליל הפינוי, יבקשו המשכירות לזמן את מר לנדשפט כעד הזמה או עד נוסף. אף זאת לא ארע. את העדרה של עדות זו יש להניח - בחלק מההקשרים - לפתחן של המושכרות, נוכח הכלל לפיו על בעל דין להוכיח את הטענה המקדמת את עניינו (ע"א 2032/06 האגי נ' עזבון המנוח סלמאן יוסף זיאן (2009); ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (2006); רע"א 1436/90 גיורא ארד חברה לניהול נ' מנהל מע"מ, פ"ד מו (5) 101, 105 (1992); ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא (4) 769, 780 (1997); ת.א (מחוזי חי') 808/03 טפחות בנק למשכנתאות נ' עו"ד אביבי גרי (2007), כב' השופט י. עמית; ת.א (מחוזי חי') 710/03 שרפי נ' אבו מוך (2007), כב' השופט י. עמית)). ובענין משמעות המנעות הבאת ראייה בפני בית המשפט ר' ע"א 4226/05 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' אטיאס סאטא (2006); ע"א 293/90 גרינהולץ נ' מרמלשטיין (1994), ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות נ' רוזנברג, פ"ד מ"ז (2) 606 (1993), ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר נ' מתתיהו, פ"ד מ(4) 651 (1991)). 89. ואם הזכרנו את העדר עדותו של מר לנדשפט נתייחס בשלב זה, הגם שהדבר אינו קשור רק לסוגיה הנוכחית, לכך שפינויה של החנות צולם על ידי חברת א.ט.. דא עקא, (גם) הסרט אינו לפנינו. המשכירות וא.ט. חלוקות במענה לשאלה מדוע ראייה זו אינה בנמצא. מר קימרון, מנהל א.ט., העיד כי הסרט הועבר (ע"י גל שמעוני) למשכירות, לידי יובל לנדשפט, כי הדיסק נמצא בידי לנדשפט וכי ד"ר גרוס לא היה משלם לחברה אם לא היה מקבל את הסרט (עמ' 99 ש' 22- עמ' 100 ש' 3; עמ' 100 ש' 17 -18; עמ' 114 ש' 11- 16; ג'). בתצהיר גילוי המסמכים מטעם א.ט. צוין כי מר גל שמעוני מסר ליובל לנדשפט את הסרט (מוצג ת/8). מר גל שמעוני לא העיד לבסוף. המשכירות מצידן טוענות כי הסרט לא הגיע לידיהן. ד"ר גרוס העיד כי המשכירות לא קיבלו לידיהן את הסרט המתעד את ביצוע הפינוי (עמ' 35 ש' 11- 13 ג'). אולם ד"ר גרוס לא היה מי שנכח בליל הפינוי וגם לא מי שעמד בקשר עם א.ט. זאת עשה מטעם המשכירות, מר לנדשפט. אדם זה, כזכור, לא הגיע להעיד. תצהיר של מר לנדשפט, שסומן נ/8, והגשתו נתבקשה בסיום שלב ההוכחות, הוא נטול משקל ממשי כאשר העד לא התייצב לפנינו להחקר עליו ולא ניתן היה לעמתו עם העדויות הנוגדות. 90. נשוב בשלב זה להתנהלותה של מוקד אגודת השומרים. ברמה העובדתית נראה כי הסייר של מוקד אגודת השומרים הוטעה על ידי האנשים שנכחו במקום לסבור כי האיש הרלוונטי לעניינו נמצא במקום. הרושם הינו, כי מטעם זה לא מצאה לנכון המוקדנית ליצור קשר עם מנהל התובעת ולעדכן אותו במתרחש. מבחינתה, שמוליק (מר כהן) כבר היה שם. אלא שמר כהן לא היה שם, כאמור. הסייר לא ביקש מסמכים מזהים מן הנוכחים ולא ווידא כי המידע שנמסר לו, נכון. בכך כשל. לו היה מוודא האם בעל החנות (להבדיל מבעל הקניון) נמצא במקום, ומגלה כי אינו נוכח, היתה המוקדנית יוצרת קשר עם התובעת (עמ' 78 ב'). במקביל, הסייר ראה כי המשטרה נמצאת במקום, וניתן לראות טעם בעמדתו כי כאשר המשטרה עצמה נוכחת, היא אשר לוקחת פיקוד על המתרחש. אף ניתן להבין הערכה של הסייר כי המשטרה וידאה כי מדובר בהליך תקין, שאינו דורש התערבות, שאם לא כן היתה המשטרה עצמה עוצרת את הפעולה. 91. כאמור, כל שצוין לעיל אינו משפיע על התוצאה ואין לקבוע בו מסמרות. אני נכונה לצורך הדיון להניח לטובת התובעת את מכלול ההנחות המצטברות לפיהן הסייר כשל כאשר לא ביקש מסמכים מזהים, כי לו היה עושה כן, היה מר כהן מוזעק, וכי לו היה מר כהן מוזעק, היו הפינוי ונזקיו נמנעים. גם בהנתן כל ההנחות האמורות, מכלול זכותה של התובעת כלפי נתבעת זו מגיע כדי 7,200 ₪, לפי הלכתו של בית המשפט העליון אשר בית משפט זה מחוייב בה, וסכום זה הוצע לתובעת לפני זמן רב. 92. משכך, בשים לב לכוללניות שנהגה התובעת בנתבעת זו (שאף לא נשלח אליה כל מכתב התראה בגין הפרות נטענות קודם להגשת תביעה כנגדה, עמ' 27 ש' 13- 18 ב'), העדר אבחנה בענין נזק הנוגע לה, סרובה לקבל את הסכום שהוצע לה מלכתחילה, והיקף ההליכים בהם נדרשה נתבעת זו ליטול חלק לאור עמדתה האמורה של התובעת, אני מוצאת לחייב את התובעת בהוצאות המוקד, הגם שבסכום מוגבל למדי (המגלם את הנחת אחריותה של הנתבעת), של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ. ההודעה לצד שלישי 93. ההודעה לצד שלישי נשלחה מאת המשכירות כלפי החברה אשר נשכרה על ידן לפינוי החנות, והובלת המטלטלין ואחסנתם. 94. יוזכר כי נוכח חששה של החברה, א.ט., מחוקיות ביצוע הפינוי, ולאחר דין ודברים בין הצדדים, ניתנה לא.ט. מאת המשכירות, התחייבות לשפותה אם יסתבר כי לא היה מקום לביצועה של הפעולה במתכונת בה בוצעה וא.ט. תתבע בשל כך (נספח ג' לתצהיר מר קימרון, עמ' 118 ש' 13- 19). למסמך זה אין רלוונטיות לענייננו שכן א.ט. לא נתבעה על ידי התובעת, אלא הוגשה נגדה הודעת צד ג' ע"י המשכירות, כאמור. הודעת צד ג' אינה מתייחסת לחוקיות הפינוי, אלא רק לנזקים שנגרמו למטלטלין של התובעת בשל התנהלות לקויה בעניינים עבורם נשכרו שירותיה של א.ט. במסגרת פעולות הפינוי, ההובלה והאחסון (כגון אחסון רשלני). 95. לגבי עניינים אלה, אין מחלוקת של ממש כי הם באחריותה של א.ט שביצעה את הפינוי עבור המשכירות. אחריות זו, שהיא מובנת מאליה, באה לידי ביטוי בכתובים (התכתובת המצורפת נספח יח לתצהירי המשכירות), ואושרה ע"י מר קימרון בעדותו (עמ' 119 ש' 10- 12 וש' 17- 19 ג'). 96. בחינת ראשי הנזק שהוכרו לענין התביעה העיקרית מעלים, כי לצרכי ההודעה לצד שלישי, הרלוונטיות הינה לענין אובדן ההשקעה/המלאי, היינו סך של 25,000 ₪. בסכום זה יש לחייב את הצד השלישי כלפי המודיעות. בהקשר הספציפי, לא מצאתי בהעדר עדותו של מר לנדשפט, כדי לפגוע בזכותן של המודיעות לשיפוי בגין האמור. די בתשתית הראייתית שהובאה במסגרת התיק בענין (מטעמה של התובעת בפרט). כידוע, ראייה המוגשת לבית המשפט אינה נושאת את תווית מגישה וככלל, משהוגשה לבית המשפט, כל צד לדיון רשאי להסתמך עליה (ע"פ 4004/93 יעקובוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (1) 133, 151 (1996); ע"א 1184/04 קרויזר נ' שוורץ (2007)). התביעה שכנגד 97. במסגרת התביעה שכנגד, דורשות המשכירות מאת התובעת (היא הנתבעת שכנגד) פיצוי בגין נזקים נטענים שארעו בשל הפרות ההסכם. 98. לעיל נמצא כי התובעת/הנתבעת שכנגד אכן הפרה את הסכם השכירות באופן אשר זיכה את המשכירות בביטולו. בשלב זה יש לבחון, האם יש בסיס להענקת הסעדים הנדרשים במסגרת התביעה שכנגד. 99. המשכירות דורשות שכר דירה עבור חודש ספטמבר 2005, אשר במהלכו שהתה הנתבעת שכנגד בחנות. לפי שהנתבעת שכנגד אכן אחזה בחנות במהלך חודש ספטמבר 2005 ולא שילמה עבור חודש זה, יש לחייבה בסכום שכר דירה חודשי, סך של 5,200 ₪ (לא מצאתי חשיבות בסוגיית 5 השקלים הנזכרת בעמ' 36 ש' 23 - עמ' 37 ש' 17 ג'). יוער כי חרף טענת הנתבעת שכנגד בענין הימנעות מהצגת שיק לפירעון (סע' 53 לסיכומי התובעת), העיד מר כהן עצמו כי השיק לחודש ספטמבר בוטל על ידו (עמ' 20 ש' 21- 25 לפרוטוקול נספח כ' לתצהיר ד"ר גרוס). 100. המשכירות דורשות דמי ניהול ואחזקה עבור חודש ספטמבר 2005 בסך של 440 ₪ (סע' 48.2 לסיכומי הנתבעות 1 ו-2) . לראש נזק זה לא נמצא בסיס. הגורם אשר רשאי לחייב בדמי ניהול ואחזקה הינו חברת הניהול (עמ' 37 ש' 18- 19 ג') ולא צורפה ראייה בענין היתר של המשכירות לגבות את הסכום האמור בשם חברת הניהול (עמ' 38 ש' 3- 16 ג'). 101. המשכירות דורשות לחייב את הנתבעת שכנגד בגין הוצאות הפינוי (התשלום לחברת א.ט.) אשר נגרמו להן, לשיטתן, בעטיה של הנתבעת שכנגד. המשכירות מצביעות על סיפא סעיף 16.2 להסכם בענין חיובו של שוכר בכל הוצאה שתגרם בשל פינויו. משנמצא כי הוראת סעיף 16.2 הינה פסולה וכי המשכירות לא היו רשאיות לפעול מכוחה, נשמט הבסיס לדרישת פיצוי בראש נזק זה. 102. המשכירות דורשות סך המהווה לשיטתן יתרת חוב בגין אי תשלום מלוא דמי שכירות בתקופה שבין מרץ 2005 לבין אוגוסט 2005. בענין זה, בשים לב למסקנות העובדתיות לעיל (ובכלל זה, חובת התשלום לפי ההסכם, העדר הסכמה בענין שינוי סכומים, העדר תשתית לקיזוז בשל טענות בענין שטח או טענות דומות, וכד'), יש לחייב את התובעת בסכום הרלוונטי - 5,570 ₪. 103. המשכירות דורשות מאת הנתבעת שכנגד הוצאות ונזקים שנגרמו להן, לפי הנטען, בשל הליכי צו המניעה הזמני, ובכלל זה את הוצאותיהן המשפטיות, את תשלומי הליסינג ואת ההפסד מהיות החנות ריקה בתקופת תוקפו של הצו. אין להרחיב בדבר. צו המניעה הזמני היה במקומו ודין טענות המשכירות בענין זה להידחות (תוך שאני ערה להבדל בין הוצאות משפטיות ולבין תשלומי ליסינג, אך איני מוצאת לאבחן בין הוצאות אלה לצורך התוצאה). קביעה זו נעשית גם בהנתן הדעת לטענות המשכירות בענין חוסר תום לב של הנתבעת שכנגד בהליך הקודם ובענין המועד בו ידעה הנתבעת שכנגד כי אינה מתכוונת לשוב למושכר. בנסיבות הענין, נוכח התנהלות המשכירות ומשניתן צו של בית משפט, אף אין מקום לחיובה של הנתבעת שכנגד בפיצוי החוזי הנכלל בסעיף 16.2 להסכם. 104. סכום הפיצוי שהוכר כלפי המשכירות הינו 10,770 ₪ (5,200 + 5,570). המשכירות חילטו ערבות בנקאית שהיתה בידיהן בסך של כ- 16,600 ₪. סכום זה עולה על סכום הפיצוי שהוכר, כך שאין מקום למתן צו בענין תביעה זו. הערות וסיכום 105. הנתבעות העלו טענה בענין הגשת התביעה באיחור למול מועד שנקבע בהחלטת כב' השופטת ניב. אין רלוונטיות לטענה זו. התובעת בחרה, מטעמיה, לוותר על התנאים שנקבעו בהחלטת השופטת ניב, ובכך ויתרה על הסעד הזמני ועל תביעה עיקרית אשר הסעד הזמני יהא חלק ממנה. לא היה באמור כדי לקצר את תקופת ההתיישנות. השופטת ניב אף ציינה כי פתוחה בפני התובעת הדרך לתבוע פיצוי מאת המשכירות בתביעת נזיקין (החלטת 21.11.05 סיפא סע' 25). 106. לא מצאתי בטעונים אחרים אשר הובאו מטעם מי מהצדדים, כדי לשנות את תוצאות הדיון לגופו של ענין (רע"א 9294/09 חן נ' בנק הפועלים (25.3.10); רע"א 470/08 כרמל התפלה בע"מ נ' מדינת ישראל (4.3.10); רע"א 11019/08 הרשות הפלסטינית נ' אזוז (2009); ע"א 4861/05 שיכון עובדים נ' מנהל מיסוי מקרקעין (2008); רע"א 10586/07 פלוני נ' פלוני (2008); ע"א 916/05 כדר נ' פרופ' הרישנו (2007); ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם, פ"ד לז(3) 60 (1983)), ובכלל זה הטענה כי מכתבי המשכירות היו "תפורים"; הטענה כי עסקים רבים נפתחו ונסגרו בקניון בתקופה של כשנתיים; שאלת קיום קשרים עסקיים בין המשכירות לבנה"פ (הלוואות שנטלו מהבנק); עמדת נציגי בנק הפועלים כי הקניון הינו מקום ראוי מבחינת חזות וכד' למקם בו סניף (עמ' 29 ש' 17- 19 א'); אי צירוף מענה לפניות לקבלת מדידות שטח (עמ' 14 ש' 7- 13; עמ' 22 ש' 4- 8; ג'); עמדה בענין טענות כבושות של צד זה או אחר; הטענה בענין צירוף לסיכומי התובעת של מסמך המהווה לטעם המשכירות ראייה חדשה; טענת המשכירות כי נכללו טענות פרסונליות "מבישות" בסיכומי התובעת; דרך ניסוח ההסכם בין המשכירות לבין בנה"פ; ועוד. 107. סוף דבר, הנתבעות 1 ו- 2 מחוייבות כלפי התובעת בסך של 15,750 ₪ נושא הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה, בצרוף סך של 60,000 ₪ (להיום). התביעה שכנגד נדחית. בענין שני ההליכים, בשים לב לנסיבות הענין העובדתיות והמשפטיות (לרבות הפער בין סכום התביעה לסכום שנפסק) ומכלול ההליכים בתיק, מחוייבות הנתבעות 1 ו-2 כלפי התובעת בהוצאות משפט וכן בשכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ₪ בצרוף מע"מ. 108. התביעה כנגד הנתבעת 3 נדחית והתובעת מחוייבת בהוצאותיה של נתבעת זו בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ. 109. בענין ההודעה לצד שלישי, מחוייב הצד השלישי כלפי המודיעות בסך של 25,000 ₪. בשים לב לתוצאה זו ביחס לתיק ולמכלול נסיבות הענין, אין צו להוצאות בענין ההודעה לצד שלישי. חוזה שכירותחוזהפינוי מושכרשכירותפינוי