עיוורון אחרי ניתוח

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עיוורון אחרי ניתוח:

כללי:


בפני תביעה אשר בגדרה עותר התובע להטיל על הנתבעת לפצותו בגין נזקים רפואיים אשר לפי הנטען נגרמו לו בעקבות טיפול רפואי רשלני. התובע הוא יליד שנת 1939 ועבר ניתוח לב מעקפים ביום 4.12.2001 בבית החולים "קפלן". בעקבות הניתוח, ולמרבה הצער, התעוור בשתי עיניו. גם בטרם הניתוח סבל מבעיית ראיה ואולם נכותו דאז עמדה על 20% בלבד. בעקבות הניתוח הוחמרה ביותר בעיית הראיה עד כדי עיוורון. טענת התובע היא כי הסיכון לעיוורון לא הוסבר לו כלל ועיקר וכי לו ידע על האפשרות שילקה בעיוורון – לא היה נותן הסכמתו לניתוח והיה נמנע מכך. טענתו היא כי הנתבעת צריכה לפצותו בגין לקותו הנ"ל, שנגרמה בניתוח, ולידתה בהשגת הסכמה מצידו לניתוח שאיננה מודעת ועולה כדי "תקיפה" וכן "רשלנות".
הנתבעת ביקשה להדוף את התביעה בטענה כי לא קיים כל קשר סיבתי עובדתי או משפטי בין ניתוח המעקפים לבין הנזקים הנטענים של התובע. בנוסף, טענה כי עובר לניתוח המעקפים הוסבר לתובע אודות מהות הניתוח, הסיכונים והסיכויים הכרוכים בו, לרבות אפשרות "לפגיעה באיבר מרוחק בשל הפרעה בזרימת הדם אליו וכן סיכונים לבעיות נוירולוגיות וזיהומיות" (ס' 12 לכתב ההגנה).
במישור הדיוני: מטעם התובע הצהיר הוא עצמו וכן אשתו גב' רחל חכמון ובנו מר שמעון חכמון. כן הוגשה חוו"ד של פרופ' שאול מרין וכן חוו"ד משלימה של מומחה זה. מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של דר' ישי אוסטפלד, הרופא המנתח אשר החתים את התובע על שני טפסי הסכמה ואף סיפק לו הסברים בדבר מהות הניתוח בטרם בוצע; כמו כן הוגשו חווה"ד של פרופ' אלישע בר-טוב (וחוו"ד משלימה) וכן חוו"ד של פרופ' אנדריי קרן. בנוסף, הנתבעת הגישה את חווה"ד האקטוארית של דר' רמי יוסף בענין היוון תשלומי מל"ל לתובע.
המצהירים וכן המומחים נחקרו בפני ביהמ"ש. ב"כ התובע ויתרה על חקירתו של דר' רמי יוסף, האקטואר. ב"כ הצדדים סיכמו בעל פה.

דיון


עיון בחוו"ד של פרופ' מרין, אשר לא נסתרה בנקודה זו, מלמדת כי מר חכמון סובל למרבה הצער מעיוורון וכי נכותו דהיום היא בשיעור של 90% לפי סעיף 52 (1)(9)ח לתקנות הבטל"א. נכות זו היא לצמיתות. פרופ' מרין ציין כי לפני הניתוח סבל התובע מנכות של 20% בעיניו וכי הפגיעה בעצבי הראיה, בעקבות הניתוח הובילה לדרגת הנכות הנוכחית. פרופ' בר-טוב מטעם הנתבעת התייחס לשיעור הנכות בחווה"ד שהגיש וציין אף הוא כי רמת הנכות לאחר הניתוח עומדת על 90% (ר' חוו"ד משלימה מיום 23.9.2007).
פרופ' מרין התייחס בחוות דעתו למקור הנכות. לדבריו: "סביר ביותר להניח כי הנוירופתיה החלה ביום הניתוח ובהקשר איתו. הנוירופתיה גרמה לניוון עצבי הראיה ולעיוורון. טיפול נוסף לא יכול לעזור ואין כל סיכוי לשיפור הראיה. נוירופתיה איסכמית... נגרמת ע"י הפרעה בזרימת הדם בעצב הראיה. הקשר עם ניתוחי מעקפים תואר בספרות אם כי הודגש שהדבר נדיר... [נמצא] כי שורה ארוכה של גורמים קשורה עם סיכון מוגבר לפגיעה נוירולוגית עצבית בהקשר לניתוח מעקפים. הרשימה כוללת משך מחלת הלב עד לניתוח, בעיות בכלי דם אחרים, אי ספיקת לב, סוכרת, קשיים בביצוע הניתוח, לחץ עורקי ירוד בזמן הניתוח, ירידה בהמוגלובין בזמן הניתוח או ירידה בלחץ דם לאחר הניתוח...".
עיון בחווה"ד שהגישה הנתבעת, הכתובה ע"י פרופ' בר-טוב, מלמדת כי אין מחלוקת בדבר גורם הנזק. פרופ' בר-טוב רשם (בחוות דעתו הראשונה מיום 29.7.2007): "מקובל עלי הדיון המפורט בחוו"ד של פרופ' מרין. מקובל עלי שהפגיעה בעצבי הראיה של מר חכמון וראייתו כתוצאה מכך נבעו מניתוח המעקפים. עם זאת, עלי להדגיש כי האירוע קשור בגורמי הסיכון של המטופל ולא מצאתי במקרה זה כל הקשר למחדל כלשהו בניתוח המעקפים עצמו או במהלך הסובב לו. אף לא ידוע לי על דבר אותו יכלו המנתחים לעשות על מנת למנוע את הסיבוך. בסדרה בת 27,915 מנותחי מעקפים, נמצא כי הסיכוי לסיבוך זה הינו כ-0.06%... בכלל החולים ו-0.42% בחולים עם רמת סיכון קרדיו-וסקולרית גבוהה, כלומר עדיין סיכוי נדיר של פחות מחצי אחוז".
כאן המקום לציין כי התובע, למרבה הצער, סבל ממחלות קודמות: מחלת הלב אשר הובילה לניתוח המעקפים (במאמר מוסגר יצוין כבר עתה כי מן המפורסמות היא שניתוח מעקפים איננו ניתוח קוסמטי אלא כזה הנעשה כאשר ישנו צורך רפואי של ממש); וכן מבעיות של אנמיה, סוכרת ולחץ דם. פרופ' קרן מטעם הנתבעת פירט את הנתונים בדבר מצבו הרפואי של התובע לפני הניתוח (ונתונים אלה אינם שנויים במחלוקת): "התובע היה בן 63, סבל מסכרת, יתר לחץ דם, עודף משקל, היפרליפדמיה והיה מעשן כבד, כאשר עבר ב-4.12.2001 ניתוח מעקפים. עובר לניתוח, עבר אוטם תחתון אחורי ב-29.3.2001 ובצנתור שבוצע נמצאה מחלה דו כילית קשה". גם בעדותו בפני ביהמ"ש ציין המומחה את דבר נתוניו האישיים של התובע, אשר בין השאר היה ידוע כחולה סכרת (ר' פ' ע' 42 ש' 28-29) וכן סבל מהמוגלובין נמוך (פ' ע' 43 ש' 8-10).
לפי הראיות שהונחו בפני ביהמ"ש הסיכון ללקות בסיבוך מהסוג שנגרם לתובע (עיוורון בעקבות ניתוח מעקפים), הוא סיכון נמוך אשר מתגבר במידת מה כאשר מדובר בנתונים מחמירי סיכון. פרופ' מרין מטעם התובע אישר כי "הסיבוך של עיוורון דו צדדי כתוצאה מנוירופתיה איסכמית עקב ניתוח לב היא תופעה נדירה" (פ' ע' 17 ש' 24-26). פרופ' מרין ציין כי בספרות הרפואית הרלוונטית מתוארים שלושה גורמי סיכון המגדילים את רמת ההסתברות להתרחשות הסיבוך: סכרת, יתר לחץ דם, ואנמיה (פ' ע' 18 ש' 25-27). לדעתו, גם הסכרת מהווה אחד מגורמי הסיכון, אף כי לא יכול היה במהלך עדותו להצביע על אסמכתא ספציפית בנקודה זו (פ' ע' 18 ש' 28-32). ואולם, הוא עמד על כך כי יש להתחשב בשלושת גורמי הסיכון: "אני רוצה להזכיר שאנחנו מדברים על שורה של גורמי סיכון, לפחות על שלושה. אתה מתרכז רק בסכרת, יכול להיות. יכול להיות שסכרת לא היתה הבעיה העיקרית פה, אז היתה לו אנמיה"(פ' ע' 20 ש' 28-29). פרופ' מרין הוסיף והסכים כי "הפגיעה בעצב הראיה נדירה, כולנו מסכימים על זה... השאלה היא האם הסיכון אצל התובע לפני הניתוח היה גדול יותר או קטן יותר מהממוצע. לי אין ספק, בוודאי אחרי קריאת כל המאמרים האלה, שיש גורמי סיכון שצריכים להתייחס אליהם ולדעת עליהם לפני הניתוח שהאיש הזה עומד בסיכון גבוה יותר" (פ' ע' 20 ש' 22-25). בהמשך, התייחס לתופעה של עיוורון דו עיני וציין כי "תופעה זו אף היא נדירה מאוד" (פ' ע' 21 ש' 3-6).
פרופ' מרין לא התייחס בחוו"ד באופן מפורש לאחוזי הסיכון לעיוורון. קיימת הסכמה בינו לבין פרופ' בר-טוב כי התסמונת היא נדירה יחסית, ואולם אין היא בלתי אפשרית, והסיכון להתרחשותה אף גובר בנתונים אישיים כמו אלה שמהם סבל התובע (ר' פרק "דיון" בע' 2 לחוו"ד של פרופ' בר-טוב). לצורך הליך זה, אני מאמצת אם כן את חוו"ד של פרופ' בר-טוב וקובעת כי הסיכון להתרחשות תופעת העיוורון כתוצאה מניתוח המעקפים, בנתוני התובע, עומד על שיעור של 0.42% - כפי שהציע פרופ' בר-טוב.
השאלה העומדת על הפרק היא, האם הנתבעת יצאה ידי חובתה בהסבר הולם ומספק לתובע, בדבר הסיכון הקיים בניתוח המעקפים, בכל הקשור לחשש מעיוורון. במישור חובת הזהירות, אין מחלוקת כי הרופא חב בחובת זהירות כלפי החולה וכי עליו לספק הסבר מפורט ובהיר בדבר הסיכונים שבניתוח לצד הסיכויים הטמונים בו, לרבות חלופות אפשריות לטיפול רפואי. ההלכות המשפטיות שנפסקו בענין זה הן ידועות ומוכרות. ביהמ"ש העליון הדגיש, בשורה של פסקי דין, כי חובת היידוע של החולה צומחת מתוך האוטונומיה של הפרט וחירותו האישית. הפרט החולה צריך לקבל את המידע הרלוונטי לעניינו, וזאת כדי שיוכל לשקול את המשך צעדיו ולבחור בטיפול הרפואי המתאים לו, כמו גם האפשרות להימנע כליל מטיפול, תוך נטילת הסיכון שבמצבו הרפואי הנוכחי. יש לזכור כי בענין זה קיימים פערי מידע משמעותיים בין החולה ההדיוט לבין הרופא המקצועי; הרופא הוא בעל הידע הרפואי הרלוונטי, בעוד שהחולה חסר ידע בדרך כלל וגם חסר נגישות למקורות מידע קריאים וברורים. הרופא מהווה עבור החולה את המקור המשמעותי, ולעיתים גם היחיד לצורך קבלת המידע החיוני לו לקבלת החלטותיו. בענין זה אסתפק בהפניה לע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים כרמל בחיפה, פ"ד נ"ג (4), 526 בעיקר בע' 548 ו-549); ע"א 6153/97 שטנדל נ' פרופ' י. שדה, פ"ד נ"ו (4), 746, בע' 757. ההלכה היא כי "הסכמה מדעת לטיפול מבוססת על שקלול של חיוניות הטיפול וסיכויי הצלחתו מצד אחד, עם תדירות הסיבוך האפשרי ומידת חומרתו מצד אחר. זהו מאזן הסיכויים והסיכונים. לדוגמא, סביר שמטופל יסכים לטיפול הרפואי היחיד האפשרי להצלת חייו גם אם הסיבוך האפשרי עקב הטיפול הוא חמור ואף תדיר. כן סביר הוא כי המטופל יתנגד לקבלת טיפול רפואי לצורך ריפוי ליקוי שאפשר להמשיך ולחיות עמו כאשר סיכויי הצלחת הטיפול אינם ודאיים, גם אם הסיבוך האפשרי אינו שכיח ודרגת חומרתו נמוכה. הזיקה בין פרטי המידע הרלוונטיים מגדירה את היקף הגילוי הנדרש ומחייבת מתן מידע מלא על סיכויי ההצלחה. ככל שהטיפול אינו חיוני, כך כוללת חובת הגילוי מתן מידע מפורט יותר" (כב' הש' ד. דורנר, בענין שטנדל הנ"ל, בע' 757 לפסה"ד).
בענין זה בתי המשפט מביאים בחשבון נתונים שונים: נבחנת השאלה עד כמה הניתוח חיוני להצלת חיים, כאשר על המנעד נמצאים מהצד האחד ניתוח מציל חיים, ומן הצד האחר ניתוח קוסמטי גרידא, אשר ניתן לחיות גם בלעדיו. כך גם מובאים בחשבון רמתו ועוצמתו של הסיבוך האפשרי, כמו גם מידת הסיכון שהוא יתרחש. ביהמ"ש העליון עמד על כך שיש לבחון את מידת שכיחותו של הסיכון וכן את מהות הסיכון המגולם בו וזאת מול דחיפות ההליך הרפואי הנדרש, סיכויי הצלחתו והאלטרנטיבות המצויות לו (כב' השופט ס' ג'ובראן, בע"א 718/06 סתחי נ' מדינת ישראל, מיום 30.10.2007). ביהמ"ש אומר שם כי לא כל סיכון יש צורך לחשוף, וזאת מקום בו מדובר בסיכון זניח ביותר אשר יש להניח כי החולה הסביר לא יתחשב בו. כדברי כב' הש' ג'ובראן: "לא ניתן לדרוש, לא כענין של מדיניות ולא מתוך ההיגיון הסביר, כי בטרם יבוצע כל הליך רפואי שהוא ידרש הרופא המטפל לשטוח בפני המטופל את אינספור ההשלכות והתוצאות שעשויות להיות להליך, נדירות ככל שיהיו. יתרה מכך, חובת יידוע בהיקף בלתי מוגבל לא תיטיב גם עם המטופל, אשר ימצא עצמו נחשף למידע רב מכדי שיוכל להתמודד עמו, כך שהדבר למעשה יפגע ביכולתו להגיע להחלטה מושכלת. מתוך שיקולים אלו התוותה הפסיקה את היקפה של חובת היידוע באמצעות בחינת שכיחות הסיכונים הצפויים מן ההליך והיקפם, אל מול אופי ההליך ודחיפותו" (ס' 13 לפסה"ד).
ודוק: אין פירוש הדבר שכאשר סיבוך הוא נדיר, הרי שאין לחשפו מיני וביה. השאלה קשורה גם לרמת ועוצמת הסיבוך, היה וחלילה יתרחש. השאלה איננה רק של הסתברות להתרחשות, אלא גם של מידת הנזק היה ויתחולל. זהו המושג של תוחלת הנזק המשקללת בין הסיכון להתרחשות הנזק לבין עוצמת הנזק היה ויקרה. ככל שהנזק חמור ורב יותר, כך תהא הנטייה לחייב את הרופא בגילוי המידע, וזאת אף אם הסיכון להתרחשות הנזק הוא קטן יחסית. ניתן ליטול לענין זה כדוגמא את ת.א. (חי') 920/99 מיום 3.10.2006 (כב' הש' ר. חופרי וינוגרדוב). באותו ענין עמד ביהמ"ש על כך שדובר "בסיבוך המתרחש בקרב 0.3% עד 0.5% מהמנותחים. גם אם שיעור זה אינו גבוה, הרי מדובר בסיבוך חמור, העלול לגרום להפיכתה של הגפה לחסרת כל תפקוד ולהביא לכריתתה כפי שאירע במקרה דנא". על הרקע הזה הורה ביהמ"ש שם לחשוף את המידע הרלוונטי (בע' 41-47 לפסה"ד).
מן הכלל אל הפרט: במקרה דנא הסיכוי להתרחשות העיוורון הוא נמוך מאוד, ועומד על פחות מחצי אחוז, גם בנתוניו האישיים של התובע. יחד עם זאת, עוצמת הנזק היא רבה והרסנית. אין צורך לומר כי העיוורון הוא אחד הנכויות העוצמתיות ביותר אשר יש בהן כדי לגרום לפגיעה ממשית בתפקוד ובאיכות החיים. אני מקבלת בהקשר זה את טענת התובע אשר לאחר הניתוח ובעקבות העיוורון איבד את שמחת חייו וכי חייו "אינם חיים". אדם אשר אינו מסוגל לראות את הסובב לו, מתקשה כמובן ביותר לבצע פעולות יומיומיות פשוטות, וכמובן יתקשה עוד יותר לצאת את ביתו ולבוא בקרבת אדם. מדובר בגריעה משמעותית ביכולות התפקוד (כגון נהיגה וכן פעולות פשוטות בהרבה, למשל מציאת חפצים בבית, יציאה לקניות וכיו"ב), וכן לפגיעה משמעותית באיכות החיים, שהרי התובע אינו יכול עוד להנות ממראה השמיים, השמש והטבע, לקרוא, לצפות בטלויזיה ובסרטים וכו'.
אני סבורה אם כן כי בנסיבות הענין היה על הנתבעת לחשוף בפני התובע את הנתון בדבר הסיכון הנמוך להתרחשות העיוורון. ודוק: אין מחלוקת בין מומחי הצדדים כי קיים קשר סיבתי בין הניתוח לבין העיוורון וכי המאמרים הרפואיים בתחום קושרים בין הדברים (ר' דיון בחוו"ד של פרופ' בר-טוב שציטוט ממנה הובא לעיל). התופעה קיימת גם אם היא נדירה, ועל רקע הרסניותה לחולה והשלכתה הקשה והחמורה והבלתי הפיכה, היה על הנתבעת להציגה בפני החולה בטרם הניתוח.
האם הנתבעת יצאה ידי חובתה במסירת המידע הרלוונטי לתובע במקרה דנא? בענין זה יש להתחשב במספר שיקולים. בראש ובראשונה, יש להיזהר ככל הניתן מ"חוכמה שלאחר מעשה". אין ספק כי מצבו של התובע היום הוא קשה ומעורר צער (ואף הנתבעת ונציגיה השתתפו בצערו). כמובן, השאלה איננה כיצד יש לראות את הדברים היום, אלא שיש להתייחס אליהם בנקודת הזמן שלפני הניתוח. מהלך זה כמובן הוא קשה ביותר. השאלה הנבחנת היא מה היה עושה החולה הסביר לו עמד בפניו המידע הרלוונטי בקשר לסיכון, והאם היה מוותר על הניתוח (כפי שטען התובע), או שנוטל את הסיכון הזניח ונכנס למהלך הרפואי. אני סבורה כי בענין זה יש להתחשב בנתונים אלה: ראשית, במקרה דנא אין מדובר בניתוח להצלת חיים, אם כי מצד שני גם אין מדובר בניתוח קוסמטי גרידא. פרופ' קרן הגדיר את הניתוח בחוות דעתו, וכן בעדותו בפני, כ"ניתוח מאריך חיים" (ר' ע' 7 לחוו"ד: "התובע נמנה עם קבוצת חולים בה הוכח כי ניתוח קליני תורם להארכת תוחלת החיים. כאמור, בעת שהתובע הופנה לניתוח היה בסיכון שנתי מוגבר לתמותה, שהוקטן לטווח הארוך הודות לניתוח שעבר. כמו כן, שופרה לאין ערוך איכות חייו מבחינה קרדיאלית שכן לא עמד עוד בסיכון של צורך בביצוע התערבויות חוזרות..."; גם בעדותו בביהמ"ש הגדיר את הניתוח כמאריך חיים – ר' פ' ע' 43 ש' 26). שנית, יש להתחשב בכך שהסיכון הוא נמוך ביותר ואולם מן הצד השני רמת הפגיעה היא טוטלית קשה והרסנית. שלישית, כענין של מדיניות שיפוטית ראויה, מן הראוי להמריץ רופאים לגלות את המידע הרפואי שבאמתחתם להדיוט אשר אין לו את הכישורים והיכולת לדעת. אמנם, מידע ביתר עלול כביכול ליצור בלבול ואין בענין זה להגזים יתר על המידה, שמא תעלה העלות על התועלת. ואולם, אין פירוש הדבר שלא ניתן להסביר להדיוט, בשפה פשוטה וברורה, כי קיים סיכון לעיוורון בשתי העיניים – אם כי ההסתברות שהדבר יתרחש היא נמוכה ביותר. אמירה מסוג כזה - אין בה כדי לבלבל והיא מקנה את המידע בידי ההדיוט ומזהירה אותו כנדרש.
במקרה הנדון, הנתבעת נכשלה מלמסור לתובע הסבר מספק ולמעשה לא הסבירה לו דבר ולא מסרה לו כל מידע בכל הקשור לסיכון העיוורון. עיינתי בהקשר זה בשני טפסי ההסכמה אשר עליהם הוחתם התובע בטרם הניתוח, ביום 12.11.2001 (ר' מוצגים בתיק מוצגי הנתבעת). התובע הוחתם על שני טפסים. טופס אחד הוא טופס כללי שכותרתו "הסכמה לניתוח" ונרשם בו במילים כלליות ביותר כי החולה קיבל "הסבר מפורט", מפיו של הרופא הרשום, וזאת בדבר "התוצאות הנקובות על הסיכונים הסבירים ועל דרכי הטיפול החלופיות". אין בטופס זה כדי לספק, שהרי אין הוא אלא הפניה להסבר הניתן בעל פה ולא מפורש בו כל סיכון ספציפי.
התובע הוחתם גם על "טופס הסכמה: ניתוח לב פתוח". זהו טופס נוסף, העוסק בניתוח המעקפים שבוצע בתובע (ר' עדותו של דר' אוסטפלד בפ' ע' 34 ש' 21: "בז'רגון ניתוח מעקפים מכונה ניתוח לב פתוח"). בטופס זה מפורטות בעיות שונות בשלבי ההחלמה כגון כאבים, וכן מצוינים "סיבוכים אפשריים לרבות נזק למערכת הלב, נזק לכלי הדם, פגיעה מוחית, דימום, זיהום ופגיעה באיבר מרוחק, בשל הפרעה בזרימת הדם אליו". גם בטופס זה אין זכר לבעיית העיוורון, והמילים: "עיוורון" או "עיניים" אינן מוזכרות בו כלל ועיקר. בהקשר זה, אין מקום לסבור כי החולה הסביר יבין ש"פגיעה באיבר מרוחק" כוללת את העין. ברגיל, מקום בו מדובר ב"איבר מרוחק", הכוונה היא לגפיים, בלשון האדם הסביר. כך או אחרת, אין מקום להניח כי החולה יקשר את העיניים ל"איבר מרוחק" דווקא, וענין זה טעון הסבר מפורש.
בענין ההסברים שנמסרו בעל פה לתובע ולאשתו, הציגה הנתבעת את תצהירו של דר' אוסטפלד, הרופא המנתח. דר' אוסטפלד הצהיר כי ביום 12.11.2001 פגש את מר חכמון והסביר לו באריכות את מהות הניתוח וסיכוניו. לדבריו, הדגיש כי קיים אצל התובע "סיכון רב מהרגיל להופעת סיבוכים שונים ובכלל זאת מוות, פגיעות נוירולוגיות (כולל שיתוקים שונים), הפרעה בזרימת דם לאיברים מרוחקים (ופגיעת עיניים בפרט), אי ספיקת כליות... זיהום עמוק של פצע הניתוח... וזיהומים ביתר פצעי הניתוח" (ס' 7 לתצהירו). דר' אוסטפלד נזהר ביותר בניסוח התצהיר ונמנע מלציין כי דיבר במפורש על עיוורון במהלך ההסברים שמסר בעל פה. ואומנם, בעדותו בביהמ"ש, שהותירה רושם אמין והגון ביותר, ציין דר' אוסטפלד כי אין הוא יכול להעיד על מסירת מידע "אודות עיוורון" למנותח. בחקירתו נשאל ע"י ב"כ התובע: "נכון שאתה לא אמרת לו שיש חשש לעיוורון" (פ' ע' 36 ש' 13). העד השיב: "גבירתי שואלת שאלה שאני התלבטתי לגבי התשובה שלה בטרם נתתי את התצהיר, משום שרציתי להיות מדויק ככל האפשר ולכן ברטרוספקט של 8 שנים בדיעבד, אני יכול לומר בוודאות כאשר דיברתי על איבר מרוחק הזכרתי שני דברים. דיברתי על פגיעות פריפריות בגפיים ודיברתי על החמרת מצב העיניים בשל החמרת הסכרת, וזאת אני יכול לומר בוודאות. אני לא יכול לומר בוודאות שדיברתי על עיוורון" (שם, ש' 14-18). בהמשך שוב אמר: "אני לא יודע להעיד במפורש שדיברתי גם על עיוורון. על כך איני יודע להעיד במפורש" (פ' ע' 36 ש' 27). בתשובותיו לביהמ"ש חידד נקודה זו. לדבריו, ראה לנגד עיניו את החשש לחמרה במצב הראיה כתוצאה ממחלת הסכרת, וכלל לא התייחס לסיכון אשר בסופו של יום התממש בחולה דנא (נוירופתיה איסכמית כתוצאה מבעיה של זרימת דם לעצב הראיה). דר' אוסטפלד ציין כי הסיכון הנ"ל לא עמד לנגד עיניו. ממילא הוא לא עסק בו. הוא אישר: "ש. כאשר ראית את החולה הזה במכלול הסיכונים, לא ראית סיכון ממשי של עיוורון לנגד עיניך? ת. אמת" (פ' ע' 40 ש' 4-6). דר' אוסטפלד הוסיף כי כאשר חשב על בעיית עיניים, כתוצאה מהסכרת, הניח שהבעיה תהיה זמנית ולא תגיע לכלל עיוורון (פ' ע' 40 ש' 1-3).
נמצא, אם כן, כי הרופא המטפל לא חשף בפני המטופל את הסיכון לעיוורון. מידע זה לא נרשם בטפסים הכתובים וגם לא הוצג בעל פה. בכך חטאה הנתבעת כלפי התובע, שהרי היה עליה למסור מידע זה כמידע רלוונטי לשכלולה של הסכמה מדעת.
האם יש לומר כי התובע היה נמנע מלבצע את הניתוח לו הוסבר לו הסיכון הנמוך לעיוורון? התובע ביקש להשיב על כך בחיוב, וחזר והדגיש כי לא היה נכנס לניתוח לו ידע שהוא צפוי חלילה להתעוור. ב"כ הנתבעת ביקש להשיב על שאלה זו בשלילה. לטענתו, התובע לא הציג לרופא כל שאלה ולמעשה הסתפק בשמחתו לקראת הניתוח, מחמת ששמע כי מדובר ברופא מוצלח. לטענת הנתבעת, החולה צפוי היה ליטול את הסיכון הנמוך הכרוך בעיוורון, על מנת להתמודד עם מחלת הלב המשמעותית שחווה.
בענין זה, אמת המידה היא החולה הסביר, בנתוניו של החולה הקונקרטי העומד על הפרק. השאלה היא מהי ההסתברות שהחולה היה מסרב לקבל את הטיפול, לו הוצב בפניו המידע הרלוונטי. ביהמ"ש התייחס בקשר לכך ל"חולה סביר בנסיבות דומות" (ר' למשל דבריה של כב' הנשיאה ביניש בע"א 2781/93 בע' 557). במקרה דנא, אני מאמצת את עמדת התובע ומקבלת את טענתו כי קיימת הסתברות גבוהה שהיה נמנע כליל מן הניתוח לו ידע כי קיים סיכון לעיוורון, וזאת מחמת עוצמתה של פגיעת העיוורון. למצער, לו הדברים היו מונחים בפניו, באופן ברור וגלוי, יתכן שהיה מבקש בדיקות נוספות או חוקר במידת הסיכון והחשש להתממשותו. אפשרות זו נגזלה ממנו, שהרי המידע לא הוצג בפניו כלל ועיקר. אין צורך לומר, כי הארכת חיים איננה ערך מוחלט אשר כל אדם יחפוץ בקידושו ללא כל תנאי. יש לכבד את זכותו של הפרט להימנע מהארכת חייו, אם אלה כרוכים בסבל רב. אדם השרוי בחשכה ומתקשה לתפקד ולפעול, הוא ללא ספק אדם סובל.
סיכומה של נקודה זו: בשים לב לדרמטיות של נגע העיוורון, ולאחר ששמעתי את עדותו של דר' אוסטפלד ועיינתי בטפסי ההסכמה, אני מקבלת את עמדת התביעה ומטילה אחריות על הנתבעת לביצוע ניתוח מעקפים בתובע מבלי לקבל מראש הסכמה מודעת בכל הקשור לעיוורון. למען הסדר הטוב אציין, כי אף שבאופן תיאורטי ניתן היה להיעזר בעוולת התקיפה לענין זה, הרי שלפי ההלכה הפסוקה, העוולה המתאימה היא עוולת הרשלנות. הטעם לכך נעוץ בזה שהנתבעת סיפקה הסברים ולא נמנעה מכל הסבר, ואולם היקף ההסברים שסופקו היה נמוך מהנדרש. הלכה היא כי במצבים אלה יש מקום להכיל את עוולת הרשלנות (פרשת דעקה שהוזכרה לעיל; כן ר' ע"א(חי') 4623/07 דר' ליפשיץ נ' מלימובקה נוח עוזיאל (כב' הש' ר. סוקהול מיום 11.9.2008, בס' 18 לפסה"ד) . אני קובעת אם כן כי הנתבעת התרשלה כלפי התובע בכך שלא סיפקה לו הסבר בדבר הסיכון הכרוך בניתוח בכל הקשור לתסמונת העיוורון.
עתה ניתן לעבור לשאלת הנזק. ראשי הנזק הנתבעים הם: הפסדי שכר לעבר ולעתיד; עזרת צד ג' לעבר ולעתיד; הוצאות נסיעה וכאב וסבל.
אשר להפסדי שכר – נחה דעתי כי אין מקום לפסוק לתובע פיצוי בראש זה. התובע הודעה כי עוד בטרם הניתוח סבל מחולשה וכאבים, הפסיק לעבוד ויצא לפנסיה (ר' פ' ע' 26 ש' 1-13). הסיכוי לחזרתו לעבודה במצבו הבריאותי טרם הניתוח, לא היה סיכוי ריאלי ואין מקום להתחשב בו. יש גם להביא בחשבון את גילו של המנותח בעת הניתוח (כבן 63). אני דוחה על כן את התביעה בראש זה.
אשר לעזרת צד ג' – דומה כי העיוורון מדבר בעד עצמו ומספק את הראיה הנדרשת להוכחת תלותו של התובע בצדדים שלישיים. כמובן, התובע יוכל להיעזר במקל הליכה, ויש לקוות כי ידע למצוא את דרכו בביתו; ואולם אין צורך לומר כי הוא חשוף לנפילות ולתקלות, להתנגשויות ולקושי במציאת חדרי הבית, הכנת ארוחותיו, רחצה וניקיון, מציאת בגדיו בארון וכל הקשור בכך. מכיוון שדברים אלה עולים מתוך השכל הישר, דומה כי אין לי צורך להיזקק בענין זה לממצאי העובדים במל"ל – אף כי אלה מחזקים במידה רבה את תלונת התובע אודות תלותו בצדדים שלישיים. כמובן, תצהיר האישה ותצהיר הבן תומכים בטענה בדבר התלות ברמה גבוהה.
אני סבורה כי התובע דנא זכאי לעזרת צד ג' של מספר שעות ביום, במשך ימות העבודה (שאז קשה מן הסתם לבני המשפחה העובדים להתגייס לעזרה). כמובן, אני מתחשבת במחלותיו ובגילו המתקדם, ויחד עם זאת, אין ספק כי העיוורון הטיל עליו נטל כבד ומר והגביר באופן משמעותי ולאין ערוך את מידת תלותו בצדדים שלישיים – ואין להשוות בין חולה לב "רגיל" לבין אדם עיוור. על כן ובהעדר ועל דרך של ההערכה, אני פוסקת לתובע סך של 2,500 ₪ לחודש ולמשך 10 שנים (לפי תוחלת חיים ממוצעת של 80 שנים), ובהיוון המתאים. אציין בהקשר זה כי אני מתחשבת בכך שהתובע נשוי וכי יש לו 8 ילדים, ועזרה חלקית של המשפחה היא צפויה ומתבקשת בהקשר זה.
הפיצוי הנ"ל נפסק בקשר עם עזרת צד ג' לעתיד. איני פוסקת הוצאות בגין עזרת צד ג' לעבר. הוצאות אלה לא הוכחו. לא הוגשה כל קבלה. התובע נתמך בבני המשפחה והם לא הוכיחו מצידם הפסדי שכר כלשהם.
הוצאות נסיעה – הוצאות נסיעה לעבר לא הוכחו. אשר לעתיד: גם כאן יש מקום לפיצוי. אדם עיוור אינו מסוגל לנסוע בתחבורה ציבורית, לא כל שכן לנהוג, והוא צפוי להיתמך תמיד בנהגים חיצוניים. אין מקום להעמיס בענין זה יתר על המידה על בני המשפחה. התובע בוודאי יזקק לנסוע לטיפולים רפואיים וכן זכאי הוא לבקר את משפחתו הענפה. אני פוסקת לתובע על דרך של הערכה סך של 1,000 ₪ לחודש ולפי 10 שנים נוספות של תוחלת חיים, ובהיוון המתאים.
בענין כאב וסבל: אין ספק כי זהו ראש הנזק העיקרי. אני סבורה כי אין שיעור ומידה לרמת הסבל אשר אדם עיוור חווה. חוסר היכולת לראות מה מתרחש סביבך צפוי להשפיע באופן ברור וחמור על מצב הרוח, יכולת התקשורת עם הסביבה, רמת התפקוד, ועל אורח החיים בכללותו. בענין זה אין צורך בהגשת חוו"ד מומחית והדברים ברורים ונובעים ממציאות החיים וההיגיון. אין צורך לומר כי אדם זכאי להזדקן בכבוד, לראות את ילדיו ונכדיו ולהנות ממראה עיניו, והעיוורון סיכל אפשרות טבעית זו. אני סבורה, גם הפעם על דרך של הערכה כי הפיצוי ההולם עומד על סך של 100,000 ₪ לכל שנת תוחלת חיים (10 שנים מהיום) ובהיוון המתאים.
אשר לניכוי תגמולי המל"ל: אין מחלוקת כי התובע קיבל ומקבל, ואף צפוי לקבל תשלומים בגין נכות כללית וכן בגין שירותים מיוחדים. הגימלה בענין השירותים המיוחדים ניתנת בעקבות העיוורון ויש לנכות את כולה מסכום פסק הדין. בענין זה הוגשה חוו"ד האקטוארית של דר' רמי יוסף שלא נסתרה. האקטואר העמיד את הסכום לניכוי על סך של 168,784 ₪, נכון ליום 28.2.2009. יש להוסיף לסכום זה הצמדה כחוק, ולהפחיתו מסכום פסק הדין.
אשר לקצבת הנכות הכללית – עיינתי בתע"צ המל"ל ומתברר כי גמלה זו משולמת בגין שתי נכויות: עיוורון בשיעור 100% וסכרת בשיעור 65% (ר' אבחון רפואי של דר' טלמון יורם, שצורף לתע"צ של פקידת התביעות יהודית חגי). ב"כ התובע הסכימה כי בענין זה יש לנכות מעבר להפרש 35% והעמידה את שיעור הניכוי על 45%. אני מקבלת את הערכתה זו. גם בענין זה, איני סבורה כי יש צורך בחוו"ד מומחית, שהרי הנכויות עצמן עולות מתוך מסמכי המל"ל. בענין זה אין חולק כי התובע היה חולה סכרת עוד בטרם הניתוח, ובענין העיניים – אין חולק כי הניתוח הוביל להחמרה משמעותית במצבו עד כדי עיוורון.
אשר על כן, הניכוי בענין גמלת הנכות הכללית יעמוד על סך של 45% מהסכום הצפוי. לפי חווה"ד האקטוארית מדובר בסך של 121,327 ₪, נכון ליום 28.2.2009. סכום זה ישוערך להיום (הצמדה) וינוכה מסכום פסק הדין.
התוצאה היא שאני מקבלת את התביעה כמפורט לעיל. הנתבעת תשא בהוצאות התובע בהליך זה (אגרה ושכ"ט מומחים). בנוסף, תשא בשכ"ט עו"ד בשיעור 20% מסכום פסק הדין (לאחר הניכויים וללא ההוצאות) ובתוספת מע"מ כחוק.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ניתוחים פלאסטיים

  2. ניתוח קיבוע צוואר

  3. פיטורים בגלל ניתוח

  4. חובת הקטנת הנזק - ניתוח

  5. עיוורון אחרי ניתוח

  6. רשלנות בניתוח קטין

  7. סיכונים בניתוח קטרקט

  8. החמרת מצב אחרי ניתוח

  9. הסכמה לניתוח אלקטיבי

  10. נכות נפשית בגלל ניתוח

  11. ניתוח בכתף לאחר תאונה

  12. תביעה בגין זיהום בניתוח

  13. החזר כספי עבור ניתוח לב

  14. פגיעה בעצב במהלך ניתוח

  15. ניתוח מתיחת בטן סיכונים

  16. טופס הסכמה מדעת לניתוח

  17. עיוורון לאחר ניתוח לייזר

  18. עיכוב בביצוע ניתוח דחוף

  19. ניתוח בקע מפשעתי סיכונים

  20. רשלנות רפואית לאחר ניתוח

  21. רשלנות רפואית בניתוח אף

  22. סיכונים בניתוח כריתת רחם

  23. רשלנות רפואית ניתוח בעין

  24. הסתרת מידע מחולה על ניתוח

  25. השארת צינורית לאחר ניתוח

  26. צלקת בראש לאחר ניתוח קיסרי

  27. חובת רישום רפואי לפני ניתוח

  28. חובת הקטנת הנזק ע''י ניתוח

  29. רשלנות רפואית בניתוח אלקטיבי

  30. פיצויים על ניתוח פלסטי בפנים

  31. ניתוח שחזור שבר בהרדמה כללית

  32. סירוב לעבור ניתוח אחרי תאונה

  33. צלקת ניתוחית - קצין התגמולים

  34. ניתוח כריתת רחם - ביטוח לאומי

  35. רשלנות בניתוח להחלפת מפרק ירך

  36. נזק מוחי לאחר ניתוח עקב רשלנות

  37. ניתוח ללא הסכמה בהסכמת 3 רופאים

  38. מימון ניתוח - קופת חולים מאוחדת

  39. הידבקות בחיידק טורף בעקבות ניתוח

  40. החמרה לאחר ניתוח ארטרוסקופיה בברך

  41. רשלנות רפואית בניתוח להסרת גידול

  42. צלקת ניתוח קיסרי - תביעת פיצויים

  43. גזר דין פלילי רשלנות רפואית בניתוח

  44. אכילה לפני ניתוח יכולה לגרום למוות

  45. עיוורון לאחר ניתוח עיניים השתלת עדשה

  46. ניתוח לקיבוע שבר בקרסול כתוצאה מתאונה

  47. דחיית תביעה ניתוח לייזר להסרת משקפיים

  48. תביעה בגין ניתוח לתיקון ראייה שנדחתה

  49. ניתוח כריתת אונה בריאה - תאונת דרכים

  50. החזר הוצאות ניתוח בגרמניה מקופת חולים

  51. ניתוח להחלפת פרק ירך לאחר תאונת דרכים

  52. סירוב חברת הביטוח לשלם על ניתוח בחו''ל

  53. תביעה בגין רשלנות בניתוח להוצאת שקדים

  54. החמרת מצב נכות משרד הביטחון לאחר ניתוח

  55. החזר הוצאות ניתוחים בחו''ל מקופת חולים

  56. התנגדות סטודנט לניתוח בעלי חיים מטעמי מצפון

  57. החזר על ניתוחים לפי טופס 17 - תביעה ייצוגית

  58. ניתוח לאסיק (Lasik) להסרת משקפיים - סיכונים

  59. הסכמה מדעת לניתוח לייזר להסרת משקפיים בשיטת Lasik

  60. התעוורות מניתוח לייזר להסרת משקפיים בשיטת Lasik ?

  61. בקשה לבית המשפט לחייב חולה לעשות ניתוח מציל חיים

  62. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון