קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עיקול דירת האישה בגלל חוב בעלה שנפטר: בפניי בקשה למתן רשות ערעור שהגישה המבקשת - צד ג', על החלטתו של כב' רשם ההוצל"פ עדי סומך מיום 18.6.10, בתיק הוצל"פ 01-02784-49-1, לפיה נדחתה בקשת המבקשת לביטול עיקול ברישום אשר הוטל לפי בקשת המשיב - הזוכה, על דירת מגוריה. (נומרטור: 490340230ט). המבקשת הינה אשת המנוח ז"ל (להלן: "החייב"), שהינו החייב בתיק ההוצל"פ, ואשר נפטר ביום 14.6.09. בבסיס בקשתה של המבקשת עומדת הטענה לפיה החלטת הרשם להטיל עיקול על דירת מגוריה, נעשתה בחוסר סמכות עניינית ובניגוד להוראת סעיף 34(א) לחוק ההוצאה לפועל , תשכ"ז - 1967 (להלן: "החוק"). כפי טענת המבקשת, מנסח הרישום אשר צורף על ידה לבקשה עולה כי לטובתה בלבד רשומה הערת אזהרה , כאשר לחייב לא היו זכויות כלשהן בדירה. כן מוסיפה המבקשת וטוענת כי הדירה נרכשה על ידה בלבד, בהתאם לחוזה מכר אשר נכרת בינה לבין בעלי הדירה. כן לטענתה, רכישת הדירה על ידה בוצעה לאחר שנפרדה מהחייב בסמוך לשנת 2004, וכן לאחר שנחתם ביניהם הסכם גירושים. בהתאם להחלטתי מיום 11.11.10, הוגשה תגובת המשיב לבקשה. את עיקר תגובתו מקדיש המשיב לטענה לפיה הבקשה הוגשה על ידי המבקשת באיחור שכן לטענתו החלטת הרשם על הטלת העיקול ניתנה עוד ביום 25.4.10. כן מוסיף וטוען המשיב כי אף המועד להגשת בר"ע על החלטת הרשם נשוא הערעור חלף זה מכבר. לגופו של עניין טוען המשיב כי אין מקום להתערב בהחלטת הרשם לנוכח הנסיבות החריגות והמיוחדות של מקרה זה, כפי שפורטו על ידי הרשם בהחלטתו. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שבפניי, ובחנתי טענות הצדדים, מצאתי לדון בבקשה כבערעור עצמו, ולהורות על קבלת הערעור. ראשית אציין כי הנני דוחה טענות המשיב לפיהן בקשת המבקשת הוגשה באיחור. אין בידי לקבל הטענה כי שומה היה על המבקשת להגיש הבקשה למתן רשות ערעור על החלטת הרשם להטלת העיקול שניתנה ביום 25.4.10. מדובר בהחלטה שניתנה במעמד צד אחד, כאשר דרך המלך להשיג עליה הינה הגשת בקשה לביטול בפני הרשם, כפי שעשתה המבקשת. (ראה תקנה 27 לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם - 1979). החלטת הרשם נשוא הבקשה ניתנה ביום 18.6.10. בתצהירה שהוגש בתמיכה לבקשה, טוענת המבקשת כי ההחלטה התקבלה לראשונה במשרד בא כוחה ביום 21.10.10. לפיכך, הבקשה אשר הוגשה ביום 9.11.10, הוגשה על ידי המבקשת במועד. כפי שמציינת המבקשת במסגרת הבקשה, ובהתאם לנסח הרישום שצורף לבקשה, עולה כי הערת אזהרה רשומה לטובת המבקשת בלבד. הרשם הנכבד, אשר היה ער להעדרן של זכויות רשומות על שם החייב בדירה, מנמק החלטתו מעצם כך שהערת האזהרה הרשומה על שמה של המבקשת: "חוסה בצילה של הערת האזהרה בגין התחייבות לרישום משכנתא שנרשמה לטובת בנק ממשכן בגין נטילת הלוואה לרכישת הנכס המאזכרת את שמות המתחייבים על פיה שהינם צד ג' והחייב גם יחד". כן ממשיך הרשם וקובע: "משמעות הדבר היא שצד ג' היתה אמנם צד יחידי להתקשרות החוזית אך את המימון לרכישת הנכס נטלה ביחד עם החייב". לאחר שקובע הרשם כי לא מצא במסגרת בקשתה של המבקשת הסבר המניח את הדעת למהלך זה, כמו גם לגרסתה כי בעת רכישת הדירה היו המבקשת והחייב גרושים, מוצא הרשם לקבוע כי: "מכאן שמתקיים חיזוק לסברת הזוכה כי יכול ורכישת הנכס במתכונתה זה הינה תוצר הצורך להבריח את זכויותיו הלא רשומות של החייב בו מנושיו אשר כבר במועד הרכישה צבאו על דלתו חדשות לבקרים..." ממשיך הרשם במסגרת החלטתו ומציין את התהיות העולות לנוכח המסמכים שבפניו, הקשורות עם גירושיהם הנטענים של המבקשת והחייב. לפיכך, קובע הרשם כי להותיר העיקול על כנו, תוך שהוא מציין בשולי החלטתו, כדלקמן: "..איני סבור כי יש להפנות את הזוכה, דווקא, לבית המשפט המוסמך בהתאם לסעיף 34(ב) לחוק ולהטיל עליו בדרך זו גם הוצאות נוספות על אלו שנצרך הוא בהן ממילא כתוצר גביית החוב בתיק. עתה משהכרענו כאמור, נטל ההוכחה לעניין זה עובר לצד ג' ולכן ככל שעומדת היא אחר עמדתה, תתכבד ותעתור לסעד מתאים בפני בית המשפט המוסמך על בקשה לצו זמני לעיכובם של הליכי מימוש העיקול בתיק". כפי שכבר ציינתי לעיל, הנני סבור כי במקרה שבפניי, הדין עם המבקשת, שכן החלטת הרשם להטלת העיקול, בנסיבות שבפניי, ניתנה בחוסר סמכות עניינית. מפאת חשיבות הדברים יובאו על ידי כלשונן הוראות החוק הרלבנטיות לסוגיה שבפניי. הוראת סעיף 34 לחוק, המצויה בגדרו של פרק ג' :עיקול מקרקעין, קובעת כדלקמן: "(א) רשם ההוצאה לפועל רשאי לצוות על עיקול מקרקעי החייב הרשומים על שמו וכן על עיקול זכויות החייב במקרקעין הנובעות מרישום הערת אזהרה עליהם לטובתו; לענין זה, "הערת אזהרה" - כמשמעותה בסעיף 126 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969. (ב) בית המשפט רשאי, לבקשת הזוכה, ולאחר ששוכנע שמקרקעין שאינם רשומים על שם החייב הם של החייב, להצהיר על כך ולצוות על עיקולם. (ג) ......................................................................................." סעיף 33 לחוק קובע כי "בית משפט" בפרק ג' לחוק, הינו, "בית המשפט המחוזי שבתחום שיפוטו נמצאים המקרקעין". בספרו "הוצאה לפועל הליכים והלכות", עומד המחבר ד' בר אופיר, על ההבדל בין סמכותו של הרשם להטיל עיקול לבין סמכותו של בית המשפט המחוזי; "קיים הבדל ברור בין סמכותו של הרשם להטיל עיקול, לבין סמכותו של בית המשפט המחוזי. הסמכות להטיל עיקול על מקרקעין נתונה לרשם רק כאשר מקרקעי החייב רשומים על שמו. ולעומת זאת: אם המקרקעין רשומים על שם אדם אחר שאיננו החייב, יש לערוך בירור עובדתי ומשפטי באשר למהות זכויותיו של החייב בנכס. ובירור כזה איננו יכול להתנהל בפני הרשם שסמכותו מנהלית-ביצועית בעיקרה, אלא בפני ערכאה שיפוטית שתערוך דיון בטענות המהותיות ותבדוק את כל הטענות לגופן. הדיון מתנהל בפני בית המשפט המחוזי שבתחום שיפוטו נמצאים המקרקעין , ובסמכותו להעניק הצהרה על זכויות החייב על זכויות החייב ולצוות על הטלת העיקול (סעיף 34(ב) לחוק). הזוכה וכל צד מעוניין, רשאים לפנות אל בית המשפט המחוזי ולבקש הצהרה זו". המחבר מוסיף ומתייחס לנסיבות, כפי שתוארו בהחלטת הרשם, לפיהן נראה על פניו כי מטרתו של הרישום כפי שבוצע הינו הברחת נכסים מידי נושי החייב: "ההקשר הענייני של סעיף 34(ב) מלמד כי המקרקעין שמדובר בהם בסעיף זה הם מקרקעין הרשומים על שם פלוני, אולם הם נתונים למעשה לבעלותו של החייב. ייתכן שרישום זה נעשה בתום לב , אולם ייתכן שהוא נעשה כדי להבריח נכסים מידי נושים. מצב דברים זה מצדיק מתן פסק דין הצהרתי של בית המשפט המחוזי, לפי תשתית עובדתית מבוררת, שלפיה המקרקעין הם בבעלותו של החייב. מדובר כאן על הרמת המסך מעבר לזכויות הקניינות הרשומות.." (ד' בר אופיר, "הוצאה לפועל הליכים והלכות", מהדורה שביעת, עמ' 623-624). לפיכך, גם במצב הדברים, כפי שתואר בהחלטתו של הרשם, הסמכות העניינית "להרמת המסך", מעבר לזכויות הקנייניות הרשומות, נתונות בידי בית המשפט המחוזי. זאת ועוד, קביעתו של הרשם לפיה המבקשת היא זו שצריכה לפנות לסעד מתאים בפני בית המשפט - אף היא מנוגדת לדין וללשונו המפורשת של סעיף 34(ב) הנ"ל. המבקשת, שהינה בעלת הזכות הרשומה, הינה לכאורה צד זר להליכי ההוצאה לפועל, מכיוון שאין מתנהלים כנגדה הליכי גבייה, והיא איננה חייבת דבר לזוכה. לפיכך, המשיב, שהינו התובע על פי סעיף 34(ב) לחוק, חייב להרים את נטל השכנוע ולהוכיח כי הנכס המסוים הרשום על שמו של אדם זר, הוא לאמיתו של דבר של החייב. (עוד בעניין נטל ההוכחה ראה בספרו הנ"ל של בר אופיר בעמ' 624-629). אשר על כן, ובהתאם לכל האמור לעיל, הנני מורה בזאת על קבלת הערעור. על מנת לאפשר בידי המשיב לפנות בסעד מתאים בפני בית המשפט המחוזי, ניתנת בידיו שהות בת 15 ימים לביצוע האמור, כאשר בתוך 15 הימים האמורים יוותר העיקול על כנו . בחלוף 15 ימים ממועד מתן פסק דין זה, יוסר העיקול שהוטל על דירת המבקשת על פי החלטת הרשם. המשיב יישא בהוצאות המבקשת בערעור בסך 3,000 ₪. שיתוף בחובות בין בני זוגחובות אדם שנפטרמקרקעיןחובעיקול