קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עיקול פיצויי פיטורין: תביעה לאישור עיקול. התובע הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד גב' בן נפתלי ואחרים. במסגרת אותה תביעה הטיל בית המשפט עיקול זמני על כספים שחבים הנתבעים לגב' בן נפתלי עד לסך של 391,432 ₪. ביום 27/07/09 הודיע הנתבע 1 (להלן - "הנתבע") כי הוא מחזיק בידיו סך של 36,673 ₪, אותם הוא אמור להעביר לגבי בן נפתלי בגין "קצבת פרישה חודשית כאלמנת שותפנו לשעבר". ועוד ציין הנתבע כי: "על פי תנאי ההסכם שנחתם בנדון עם גב' בן נפתלי: " הזכות לקבלת קצבת פרישה היא אישית לאלמנה ואינה ניתנת להמחאה או להעברה", ועל כן נראה לכאורה שהקצבה אינה ברת עיקול". דעתו של התובע לא נחה מתשובה זו, ועל כן הוא הגיש את התביעה שלפניי, בגדרה הוא עותר לאישור העיקול. התביעה שלפניי הוגשה נגד נתבעים נוספים, אך עניינם איננו מצריך את הכרעתי לאחר שהתביעה נגד נתבעים 5-3 נמחקה בהסכמה ואילו התביעה נגד נתבעת 2 התקבלה בהעדר הגנה. ביום 17/06/10 הודיעו הצדדים על הסדר דיוני לפיו הם יגישו סיכומים בכתב ובית המשפט יכריע בתובענה על סמך הסיכומים ויתר החומר שבתיק. הסיכומים הוגשו ועתה באה עת ההכרעה. הנתבע טוען כי הסכום שעוקל הינו "קצבת פרישה" הפטורה מעיקול לפי סעיף 26 לחוק פצויי פיטורין, התשכ"ג - 1963. לחילופין, הנתבע טוען כי סך של 2,019 ₪ מתוך הסכום שעוקל פטור מעיקול לפי סעיף 50(א)(3) לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז- 1967. להלן אדון בטענות אלו. תקנה 374(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, קובעת כי: "אין לעקל נכס הפטור מעיקול אותה שעה". משמע, שאם קיימת הוראת דין מחוץ לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעת כי נכס מסוים אינו ניתן לעיקול, אזי גם עיקול זמני לא יוטל עליו. סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורין קובע כי: "(א) סכומים ששולמו במקום פיצויי פיטורין לפי סעיף 14 או שהופקדו לפי סעיף 20 או לפי סעיף 21, או ששולמו לקופת גמל לתשלום פיצויי פיטורין, או ששולמו או שהופרשו לקופת גמל לקצבה - (1) אינם ניתנים להחזרה, להעברה לשעבוד או לעיקול; הוראה זו לא תחול על סכום ששולם או הופקד כאמור בעד עובד שבינתיים חדל לעבוד בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויי פיטורין, אלא אם הסכום מיועד גם לביטוח קצבה ולא נקבע בהסכם קיבוצי או בהסכם אחר, שהוא ניתן להחזרה או להעברה; (2) אינם חלק של נכסי המעביד במקרה של פטירה, פשיטת רגל או פירוק, במידה שתביעות העובדים לפי חוק זה לא סולקו . (3)....." בתי המשפט המחוזיים חלוקים בשאלה האם סעיף 26 נועד להגן על הכספים רק מפני נושיו של המעביד או גם מפני נושיו של העובד (לאוחזים בגישה האשונה ראו - בר"ע (י-ם) 863/09 בן חמו נ' פלאפון והאסמכתאות המובאות שם, ולאוחזים בגישה השניה ראו - ב"ש (חיפה) 1090/96 אורון נ' אורון תק-מח 96(3) 1128; בר"ע (מחוזי י-ם) עזר נ' בנק המזרחי תק-מח 2002(2) 3210; בר"ע (באר שבע) 736/04 לוסקי נ' דקר תק-מח 2005(2) 9836). כב' השופט בר אופיר תומך בעמדה הגורסת כי סעי 26 נועד להגן על הכספים מפני נושי המעביד שכן לדבריו: "אילו רצה המחוקק להגן על הכספים מפני עיקול מצד נושי העובד, היה קובע שפיצויי פיטורין באשר הם מוגנים מעיקול" (ד. בר אופיר "הוצאה לפועל - הליכים והליכות" (מהדורה שישית - 2008) עמ' 646(ב)(1)). דעתי, בכל הכבוד, כדעתו של כב' השופט בר אופיר. לטעמי אין שום היגיון לפרש את סעיף 26 כמגן על כספי הפיטורין מפני נושי העובד מפני שאם כך הדבר אזי תתקבל תוצאה בלתי הגיונית לפיה פיצויי פיטורין מוגנים מעיקול באופן מוחלט וללא גבול, בעוד ששכר עבודה זוכה להגנה חלקית ביותר (ראו - סעיף 50(א)(3) לחוק ההוצאה לפועל). אין שום הגיון להבחין בין פיצויי פיטורין לבין שכר עבודה, שהרי אלו ואלו נועדו למחייתו של החייב. זאת ועוד, סעיף 26(א)(2) עוסק בעליל במקרים שבהם נתונים הכספים בסכנה מפני נושי המעביד בפשיטת רגל או בפירוק, ומכאן שגם ס"ק (א) עוסק בהגנה על הכספים מפני נושי המעביד. גם אילו סברתי שסעיף 26 מגן על הכספים מפני נושי העובד לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה הסופית. סעיף 26(א) כולל פירוט מדויק של הכספים שעליהם הוא חל. מדובר בכספים "ששולמו במקום פיצויי פיטורין לפי סעיף 14, או שהופקדו לפי סעיף 20 או לפי סעיף 21, או ששולמו לקופת גמל לתשלום פיצויי פיטורין או ששולמו או שהופרשו לקופת גמל לקצבה". בעלה המנוח של הגב' בן נפתלי היה שותף במשרד הנתבע. כיוון שכך הוא לא היה זכאי לפיצויי פיטורין. הסכומים ששולמו לגב' בן נפתלי אינם סכומים שהופרשו לקופת תגמולים, קרן פנסיה וכד' ולכן הם לא באים בגדרו של סעיף 14 לחוק. כמו כן, לא מדובר בסכומים שהופרשו מכוח הסכם קיבוצי או מכוח "צו הפקדה", ולכן לא חלים עליהם סעיפים 21-20 לחוק. ולבסוף, לא מדובר בסכומים אשר שולמו לקופת גמל עבור פיצויי פיטורין או קצבה ולפיכך לא חלה בענייננו גם סייפת סעיף 26(א). הנתבע ער לקושי לכך שהסכום שעוקל אינו בה בגדרם של המונחים הנזכרים בסעיף 26,ולכן הוא מזמין את בית המשפט לנקוט בגישה פרשנית מרחיבה, לפיה ההגנה המוקנית בסעיף 26 חלה על הסכום שעוקל מפני שעסקינן בתשלום שתכליתו סוציאלית. טענה זו אינה מקובלת עלי. ראשית, אני סבור כי הרשימה בסעיף 26 הינה רשימה סגורה שלא ניתן להוסיף עליה בדרך של פשרה. ושנית, וזה העיקר, תהא זו טעות לסבור שהמחוקק מבקש לפטור מעיקול תשלומים סוציאליים שונים. לטעמי התשלום "הסוציאלי" ביותר הוא שכר עבודה וכפי שציינתי לעיל שכר עבודה מוגן מעיקול באופן חלקי ביותר. סעיף 50(א)(3) לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז - 1967 קובע כי: "50(א) ואלה נכסים אשר אין מעקלים אותם בידי צד שלישי וצו עיקול על כלל נכסי החייב לפי פרק זה אינו תופס בהם: (1).... (2)..... (3) כספים המגיעים לחייב שאינו עובד בשכר - כדי סכום שכר עבודה הפטור מעיקול" ומהו "סכום שכר העבודה הפטור מעיקול"? התשובה לכך נמצאת בסעיף 8 לחוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958 אשר קובע כך: "משכר העבודה החודשי לא יהיה ניתן לעיקול, להעברה או לשעבוד סכום השווה לגמלה בשיעור הנקוב בטור ג' בתוספת השניה לחוק הבטחת הכנסה תשמ"א - 1981, שהייתה משתלמת בחודש שקדם לתשלום השכר לאותו עובד לפי הרכב משפחתו אילו היה זכאי כאמור; היה הסכום האמור יותר מ-80% משכר העבודה החודשי, יקטן הסכום שאינו ניתן לעיקול, להעברה או לשעבוד כדי 80% משכר העבודה החודשי...." כב' השופט בר אופיר מציין בספרו כי ההגנה שבסעיף 50(א)(3) חלה גם על עצמאים ותכליתה למנוע מצב שבו החייב יגיע למחסור עד כדי שלא יוכל לקיים עצמו (שם, בעמ' 890). הנתבע הוא זה שטוען להתקיימות ההגנה במקרה הקונקרטי ולפיכך עליו מוטל הנטל להוכיח את טענתו. דא עקא, שהנתבע לא הצליח במשימתו כפי שיוסבר להלן. הגנת סעיף 50(א)(3) חלה על כל הכנסותיו של העצמאי בלי קשר למקורן. מכך נובע שעצמאי יזכה להגנת סעיף 50(א)(3) רק אם ישכנע כי אין לו מקורות הכנסה אחרים שאינם מעוקלים. במקרה דנא צירף התובע תצהיר שנתנה הגב' בן נפתלי בתביעה העיקרית, לפיו היא עו"ד במקצועה ועוסקת בעריכת דין אם כי באופן לא רצוף. תצהיר זה מלמד כי יתכן שלגב' בן נפתלי יש הכנסה נוספת שלא עוקלה. במצב דברים זה היה על הנתבע להגיש תצהיר נגדי של גב' בן נפתלי אשר יבהיר את העניין, ומשלא נעשה כן אזי הנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו. במאמר מוסגר אוסיף, כי ספק בעיניי אם הנתבע רשאי לטעון לקיומה של הגנה מכוח סעיף 50(א)(3) במקום שבו החייבת עצמה לא העלתה טענה כזו, אך אשאיר עניין זה בצריך עיון. 9. אשר על כן, התביעה מתקבלת והעיקול מאושר במלואו. הנתבעת תשלם לתובע את האגרה ששילם בערכה היום וכן שכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ₪. פיטוריםפיצוייםפיצויי פיטוריםעיקול