קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עניין אישי של מתווך בדירה: פתח דבר בפני תביעה כספית בסך של 53,909 ₪. עניינה של התביעה הוא עסקת תיווך במקרקעין במסגרתה רכשה התובעת דירה בת חדר אחד בחיפה (להלן: "הדירה"). לטענת התובעת, היא נפלה קורבן למעשה מרמה של הנתבעים, והדירה, שנקנתה לצורך השקעה וקבלת תשואה מהשכרתה, נמכרה לה במחיר גבוה ממחיר השוק שלה, ולא ניתן להשכירה. עוד טוענת התובעת, כי הנתבעים פעלו כשהם מפרים את הוראות חוק המתווכים במקרקעין, תשנ"ו - 1996 (להלן: "חוק המתווכים") והסתירו ממנה את העובדה שהדירה שייכת לרעייתו של הנתבע 1, היא הנתבעת 2. לטענת התובעת נועד הרישום על שמה של הנתבעת 2 להסתיר ולהסוות את הקשר של הנתבע לדירה. הנתבע 1 הינו מתווך מורשה במקרקעין ושימש, בזמנים הרלבנטיים לתביעה, סוכן אצל הנתבעת 3. הנתבעת 2, כאמור, הינה רעייתו של הנתבע 1. הנתבעת 3 היא, לטענת התובעת, חברה העוסקת במתן שירותי תיווך במקרקעין (סעיף 3 לכתב התביעה). לטענת התובעת, במעמד חתימת הסכם מכר הדירה, בעסקה בה תיווך הנתבע 1, ולאחר שנחתם, התברר כי בעלת הדירה היא הנתבעת 2 , רעייתו של הנתבע 1, מבלי שעובדה זו נמסרה לה עובר לחתימה על הסכם המכר. בנוסף טענה התובעת שבמהלך המשא ומתן הוצגו בפניה מצגי שווא. אין מחלוקת בין הצדדים שהלכה למעשה התובעת לא שילמה דמי תיווך בגין עסקת התיווך אך אחת המחלוקות היא בשאלה אם נדרשה לשלם. יצוין עוד, כי אין מחלוקת בין הצדדים שהעובדה שחלק מהדירה נבנה ללא היתר נמסרה לתובעת על ידי הנתבע 1 עוד במהלך המשא ומתן. כמו כן, עניין זה הסתבר לתובעת גם מבדיקתה את המצב התכנוני של הדירה עובר לרכישתה (עדות עו"ד ברלל בעמ' 39, ש' 10-11 לפרוטוקול). במהלך כל האירועים, נשוא התביעה, הייתה התובעת מיוצגת על ידי בנה, עורך הדין גתאי ברלל (להלן: "עו"ד ברלל") והוא פעל בהם בשמה ומטעמה. תמצית טענות התובעת לטענת התובעת, במהלך חודש ינואר 2006 פנה עו"ד ברלל אל הנתבעת 3 לצורך חיפוש דירה להשקעה בחיפה, בין היתר, גם עבורה. לטענתה, במסגרת פנייתו זו, נפגש עו"ד ברלל עם הנתבע 1 (להלן גם: "אסף"), ובין הדירות שהוצגו בפניו הוצגה גם דירת גג בת חדר אחד ברחוב מיכאל 8 בחיפה במחיר של 26,000$. לטענת התובעת, ביום 12.5.06 חתם עו"ד ברלל בשמה על הסכם מכר הדירה עם בעלת הדירה, היא הנתבעת 2 (להלן: "הסכם המכר"), כאשר, לאחר מו"מ, מחיר הדירה בהסכם המכר הועמד על סך של 23,000$. התובעת טוענת, כי במעמד החתימה על הסכם המכר, ולאחר שעו"ד ברלל חתם על הסכם המכר בשמה, התברר לו, כי הנתבעת 2 היא רעייתו של המתווך (סעיף 15 לכתב התביעה). התובעת מוסיפה, כי אסף ורעייתו, הנתבעת 2, נוהגים לקנות דירות על שמה של הנתבעת 2, ואסף נוהג למכור אותן כ'מתווך' במחיר מופרז. מטעם זה, טוענת התובעת, נמנע אסף מלערוך הזמנה בכתב, כמתחייב מסעיף 9(א) לחוק המתווכים, אך בד בבד דרש דמי תיווך בסך של 1000 $. לטענת התובעת, הדירה נמכרה לה במחיר מופרז וערכה נכון ליום עריכת הסכם המכר עמד על סך של 16,600$ בלבד. התובעת נסמכת על חוות דעת שמאי שנערכה לאחר חתימת ההסכם. לטענתה, התברר גם כי השכונה בה נמצאת הדירה מאופיינת באוכלוסיה דתית מחתך סוציו אקונומי נמוך מאוד ומתוחזקת בסטנדרד נמוך, על אף שהוצגה כיוקרתית. כמו כן, לעומת המצג שהציג אסף, יש קושי ממשי להשכיר את הדירה, וכל שכן במחיר שציין, 230$ לחודש, וכי מזה שנים לא הושכרה הדירה לאיש. בכתב התשובה הוסיפה התובעת, כי הנתבעת 3 פרסמה את הדירה באופן מטעה, תוך הצגת נתונים שאינם נכונים. כך למשל פורסם, כי מדובר בדירה עם 40 מ"ר מרפסות; כי הדירה תימכר עם 'שכירות עוברת'; כי ניתן לקבל שכר דירה של כ- 250$ לחודש. התובעת מבהירה, כי אמנם נחשפה למודעות מסוג זה רק לאחר שנחתם הסכם המכר בין הצדדים, אלא שגם בפניה הוצגו נתונים לא נכונים אלה. התובעת טוענת, כי אסף הפר את החובה המוטלת עליו לפי סעיף 10 לחוק המתווכים, שקובע שמתווך לא יתווך בעסקת מקרקעין שעה שיש לו עניין אישי במקרקעין או בעסקה, אלא אם כן גילה ללקוחו את עניינו האישי כאמור, וקיבל את הסכמת הלקוח לכך בכתב. לעניין טענת אסף, כי פעל כאדם פרטי בעסקה, נשוא התביעה, מוסיפה התובעת וטוענת בכתב התשובה שהוגש מטעמה כי חוק המתווכים אינו מבחין בין פעולת המתווך כ'מתווך' לבין פעולתו כ'אדם פרטי' והכללים חלים על מתווך באופן גורף. לכן, מוסיפה התובעת, כי כאשר למתווך יש עניין אישי במקרקעין, עליו לקבל את הסכמת הלקוח בכתב. מכל מקום מדגישה התובעת בכתב התשובה, שגרסת אסף לפיה פעל כאדם פרטי בעסקה, איננה נכונה גם עובדתית שכן הנתבעת 3 היא שפרסמה את הדירה ובחלק מהמודעות הופיעו לצד מספרי הטלפון של הנתבעת 3 גם אלה של אסף. לעניין העובדה שלא שילמה דמי תיווך, טוענת התובעת בכתב התשובה, כי ביום 30.3.06 התקיימה במשרדי הנתבעת 3 פגישה בנוכחות מנהל הנתבעת 3, מר איה חי, ואסף, במהלכה דרשו האחרונים דמי תיווך בסך 1,000$. לטענתה, בסופו של יום סוכם כי כשני שליש מדמי התיווך ישולמו לאחר מכירת הדירה ואילו השליש הנותר ישולם לאחר השכרתה בסיועו של אסף. לאחר גילוי התרמית, מודה התובעת, שלא שולמו דמי התיווך שסוכמו. נוכח האמור, טוענת התובעת כי הנתבע 1 הפר חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), בכך שהפר את סעיפים 8 ו- 10 לחוק המתווכים. התובעת טוענת גם למצג שווא רשלני לפי סעיפים 35 ו- 36 לפקודות הנזיקין, וכן לביצוע עוולת התרמית לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין. לטענת התובעת, הנתבעת 2 פעלה במרמה יחד עם אסף. בנוסף, הפרה הנתבעת 2 את חובת הגילוי ותום הלב המוטלת עליה כמוכרת. לעניין הנתבעת 3, טוענת התובעת, כי התרשלה כלפיה בכך שאפשרה לאסף לפעול כפי שפעל. לטענת התובעת, נגרמו לה נזקים בסך של 53,933 ₪, כמפורט להלן: סך של 30,479 ₪ (סך של 6,400 $, לפי ערך הדולר נכון למועד החתימה על הסכם המכר, 4.445 ₪ לדולר, ובשערוך למועד הגשת התביעה. הסכום של 6,400$ הינו סכום ההפרש בין הסכום ששולם בגין הדירה בפועל, 23,000$, לבין שווי הדירה לטענת התובעת על פי חוות דעת השמאי שהוגשה מטעמה - 16,600$). עלות חוות דעת השמאי בסך של 4,906 ₪. אובדן דמי שכירות משך 14 חודשים בסך של 13,524 ₪, מכיוון שלטענת התובעת לא עלה בידה להשכיר את הדירה (לפי שכ"ד של 230$ ולפי ערך של 4.2 ₪ לדולר, החל מ- 30 יום ממועד קבלת החזקה בדירה ועד למועד הגשת התביעה בחודש ספטמבר 2007 - ראה סעיף 45 לכתב התביעה). פיצוי בגין הפרת חובות אמון ותום לב בסך של 5,000 ₪. תמצית טענות הנתבעים 1 ו- 2 הנתבע 1 מדגיש כי במועדים הרלבנטיים לתביעה הוא עבד כסוכן עצמאי אצל הנתבעת 3. לטענת הנתבעים 1 ו- 2 (להלן: "הנתבעים"), עו"ד ברלל חתם על טופס הזמנת שירותי תיווך של הנתבעת 3, אלא שלעניין הדירה, נשוא התביעה, מסר אסף לעו"ד ברלל כי היא שלו ורשומה על שם רעייתו, וכי הוא מראה את הדירה שלא במסגרת תפקידו כמתווך, ומטעם זה גם אינו מחתים את עו"ד ברלל על טופס ההזמנה לגביה. הנתבעים מדגישים, כי מטעם זה גם לא נדרשה התובעת לשלם דמי תיווך כלשהם בגין העסקה. לטענתם, הפגישות שהתקיימו בעניין הדירה במשרדי הנתבעת 3 נעשו מטעמי נוחות גרידא. הנתבעים מדגישים, כי חרף העובדה שלטענת התובעת, לכל המאוחר, נודע לעו"ד ברלל על הקשר שבין הנתבעים במעמד חתימת ההסכם, היא מעולם לא ביקשה לבטל את ההסכם, לא במעמד חתימת ההסכם ולא לאחר מכן. לטענת הנתבעים, אסף לא הציג מצגי שווא, כנטען על ידי התובעת, וכל מי שעיניו בראשו יכול להיווכח בעצמו כי מדובר בשכונה חרדית צנועה ולא בשכונה יוקרתית. בנוסף, הוראות הסכם המכר שוללות, לטענת הנתבעים, כל תוקף למצגים טרום חוזיים. על כל אלה מוסיפים הנתבעים, כי עובר לחתימת ההסכם בין הצדדים הוחלפו מספר טיוטות כשעל כולן מתנוסס שמה המלא של הנתבעת 2, שלה שם משפחה זהה לזה של הנתבע 1, ושם משפחתו של הנתבע 1 היה ידוע לעו"ד ברלל מכרטיס הביקור שהיה בידיו. הנתבעים מוסיפים וטוענים, כי בנק מרכנתיל דיסקונט לישראל בע"מ אמד את שווי הדירה, נשוא התביעה, בטרם שנתן הלוואה לנתבעת 2 לצורך רכישת הדירה ממר בטאן שלמה, על פי הסכם רכישה ביניהם מיום 31.10.05. לטענתם, בהתאם לחוות דעת זו, שנערכה ביום 29.11.05, שווי הדירה נכון לזמנים הרלבנטיים הוא 23,000$, וזאת מבלי להתייחס לנושא הרישוי (העובדה כי לדירה לא נמצא רישוי תואם כיחידת דיור עצמאית לאחר שהיא מהווה חלק של דירה גדולה יותר שחולקה ל- 2 יחידות) בגינו הפחית השמאי 25% (ראה סעיף 16 ו- 40.3 לכתב ההגנה). העתק חוות דעת זו, ללא נספחיה, צורף כנספח ב' לכתב ההגנה, אלא שהשמאי לא נחקר על חוות דעתו ועל כן היא איננה בגדר הראיות בתיק (ראה לעניין זה עמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 20.1.09). הנתבעים טוענים עוד, כי גם מחוות דעת השמאי שהגישה התובעת עצמה עולה כי שווי השוק של הדירה עולה של 23,000$, המחיר בו נמכרה הדירה, וזאת מבלי שנלקחו בחשבון הפחתות שאינן מבוססות, לטענתם. מעבר לכך טוענים הנתבעים כי מעולם לא הובטח על ידם כי הדירה נמכרת בשווי שוק, למטה ממנו או למעלה ממנו, והמחיר שנקבע בהסכם היה מחיר עליו הסכימו הצדדים לאחר מו"מ וכי גם התובעת מעוניינת למכור את הדירה לכל המרבה במחיר כפי שהיא עצמה מציינת בכתב התביעה מטעמה. מכל מקום טוענים הנתבעים שטעות בכדאיות העסקה איננה עילה לתביעה, לא בתביעה לביטול ההסכם ולא בתביעה לפיצויים. לטענתם, שומה על הקונה לכלכל צעדיו ולערוך את הבדיקות הנדרשות טרם חתימתו על החוזה, ועל אחת כמה וכמה עת הקונה או מי מטעמו הוא עורך דין. הנתבעים מוסיפים כי הדירה נמכרה 'AS IS', והיא הייתה במצב מצוין וכשהיא מוכנה להשכרה, והתובעת, למעשה, לא עשתה כל מאמץ אמיתי להשכיר את הדירה. מכל מקום, ולצורך הקטנת הנזק, טוענים הנתבעים, שהיה על התובעת להשכיר את הדירה ולו במחיר נמוך. לטענת הנתבעים, הם רכשו את הדירה ממר בטאן בסוף חודש אוקטובר 2005 למטרת השקעה לטווח ארוך. אף על פי כן, טוענים הנתבעים, הדירה נמכרה על ידם זמן קצר לאחר שרכשו אותה לאור שינוי נסיבות פתאומי והעובדה שנזקקו לכספים ממכירתה לצורך טיפולים שונים שעברה הנתבעת 2. לטענתם, עובדה זו, שהדירה נמכרה לתובעת סמוך לאחר רכישתה עולה מנסח הטאבו ולא מדובר היה בעובדה שהוסתרה על ידם. תמצית טענות הנתבעת 3 הנתבעת 3 מכחישה את טענות התובעת וחוזרת על חלק מטענות הנתבעים 1 ו- 2. הנתבעת 3 מדגישה בנוסף כי אסף היה בזמנים הרלבנטיים מתווך עצמאי ולא היו התקיימו יחסי עובד מעביד בינו לבינה. הנתבעת 3 טוענת לעניין הדירה, נשוא התביעה, שהתובעת לא הייתה לקוחה שלה, ולא נדרשה לשלם ולא שילמה דמי תיווך בגין רכישת הדירה. מעבר לאמור, טוענת הנתבעת 3, כי אין מניעה לדרוש מחיר העולה על שווי השוק, ועל התובעת היה לערוך בדיקותיה ולקבל חוות דעת שמאי עובר לרכישת הדירה. הדברים יפים שבעתיים שעה שמאז שעו"ד ברלל ראה את הדירה לראשונה ועד לחתימת הסכם המכר עברו כ- 4 חודשים, והעובדה שבמהלך תקופה זו הדירה לא נמכרה ולא הושכרה הייתה צריכה להדליק 'נורה אדומה' אצל התובעת ועו"ד ברלל ולעוררם לבדיקה מעמיקה יותר. הראיות שהונחו בפני מטעם התובעת העידו היא, בנה עו"ד ברלל, רעייתו, גב' ורד ברלל, וכן מר X, סוכן נדל"ן, באמצעותו השכירה התובעת, לטענתה, החל מחודש ינואר 2008 ולזמן קצר את הדירה. מטעם התובעת העיד גם מר מרדכי ויצמן, שהיה במו"מ לקניית הדירה עובר לרכישתה על ידי התובעת, וכן השמאי, מר אהרון בוץ. הנתבעים 1 ו- 2 העידו בפני, וכן העיד מטעמם עו"ד עמוס אלון, שייצג את הנתבעים 1 ו- 2 בעסקת המכר של הדירה. מטעם הנתבעת 3 העיד מר איה חי, מנהלה בזמנים הרלבנטיים לתביעה. דיון והכרעה העובדות הדרושות לעניין לאחר שבחנתי את חומר הראיות והעדויות שהיו בפני שוכנעתי שאכן אסף לא סיפר לעו"ד ברלל שבעלת הדירה היא רעייתו וכי עו"ד ברלל, עד למעמד חתימת החוזה, בין אם לאחר החתימה או לפניה, לא ידע עובדה זו. אין נפקא מינה אם במהלך המו"מ הוחלפו טיוטות על גביהן הופיע שמה המלא של הנתבעת 2 ואף הועבר גם ייפוי כוח עם שמה המלא של הנתבעת 2. מכל מקום, הדבר החשוב הוא שאין ספק ואין מחלוקת בין הצדדים על כך שעו"ד ברלל לא נתן הסכמתו בכתב לכך שלמתווך בעסקה, הנתבע 1, יש עניין אישי בה, כמצוות סעיף 10 לחוק המתווכים. אסף ורעייתו מאשרים, כטענת התובעת, כי אסף אמר לעו"ד ברלל את המשפט "אשתי קונה את הדירות ואני מוכר אותן", אלא שהם טוענים כי הדבר נאמר במעמד החתימה על הסכם המכר ועוד לפני שנחתם על ידי הצדדים ולא אחרי החתימה, כטענת התובעת (סעיף 23 לתצהירו של אסף, סעיף 8 לתצהירה של הנתבעת 2). לטענתם, הדברים נאמרו בבדיחות הדעת אגב שיחת חולין נעימה. לטעמי, השאלה אם הדברים נאמרו לפני החתימה או לאחריה איננה בעלת חשיבות רבה כל כך. העובדה החשובה היא שגם לפי גירסת הנתבעים נאמרו הדברים רק במעמד החתימה עצמו, מה שתומך בגירסת התובעת לפיה עד למעמד החתימה לא ידעו היא או בנה, עו"ד ברלל, כי הדירה שייכת למעשה לאשת הנתבע 1 ולא ידעו אודות הקשר בין הנתבע 1 והנתבעת 2, אחרת לא היה העניין נושא לשיחה ולמשפט האמור. מעבר לכך אין חשיבות גדולה כל כך לשאלה אם עו"ד ברלל ידע רגעים מספר לפני החתימה על הסכם המכר, או מספר רגעים אחריה על הקשר האמור, בוודאי בנסיבות בהן גם לאחר שנודע לעו"ד ברלל אודות הקשר, הוא בחר לקיים את ההסכם. המסקנה אליה הגעתי, כי עו"ד ברלל לא היה מודע לקשר שבין אסף והנתבעת 2 עד למעמד החתימה על ההסכם, מתחזקת לאור עדותו של מר וייצמן, שגם עימו נוהל מו"מ לרכישת הדירה לפני רכישתה על ידי התובעת. מר וייצמן העיד כי אסף הציג לו את הדירה כ"שייכת לאישה מסוימת" (עמ' 14, ש' 20-21 לפרוטוקול) ולא כשייכת לרעייתו. אני נותנת אמון בעדותו זו של מר ויצמן. מר וייצמן לא נשאל בנקודה זו בחקירתו הנגדית, וגרסתו לא הופרכה. זאת ועוד, עצם העובדה שעו"ד ברלל הגיש הצעת רכש לאסף בכתב על מנת שתועבר לעו"ד אלון, ב"כ המוכרת, הנתבעת 2, ועדותו בעניין זה אמינה עלי, גם היא מחזקת את המסקנה אליה הגעתי, שכן, אילו ידע עו"ד ברלל כי למעשה מדובר בדירה של אסף עצמו, באמצעות אישתו, סביר להניח שלא היה מעביר הצעת רכש כתובה לעו"ד אלון אלא משוחח על המחיר עם אסף עצמו. שוכנעתי עוד, כי אסף מסר לעו"ד ברלל, כי אין קושי להשכיר את הדירה וכי שכר הדירה שניתן לקבל בגין השכרתה עומד על סך של 230$-250$. שלל הפרסומים אודות הדירה, אשר נעשו על ידי אסף, יש בהם כדי להעיד על דרך ההתנהלות של אסף ואופן הצגתה של הדירה, הגם שעו"ד ברלל לא נסמך עליהם. בעניין זה אני מעדיפה את גרסתו של עו"ד ברלל שנמסר לו שאין כל קושי להשכיר את הדירה ולקבל עליה את התשואה כאמור. יחד עם זאת, אין מחלוקת בין הצדדים שעו"ד ברלל ידע, עובר לחתימה על הסכם המכר, שהדירה לא נמכרת יחד עם 'שכירות עוברת', והדבר אף מצוין מפורשות בהסכם המכר (בהגדרת זכויות בדירה תחת פרק ההגדרות נרשם כי למעט הלוואה לטובת בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ אין לצד ג' זכויות בדירה). אין לי צורך להכריע בשאלה אם עו"ד ברלל חתם על הזמנת תיווך ביחס לדירות האחרות שהוצגו בפניו (מכל מקום, הזמנה כזו לא הוצגה בפני). לעניין הדירה, נשוא התביעה, אין מחלוקת שעו"ד ברלל לא חתם על הזמנת תיווך וכי לא נגבו ממנו דמי תיווך. יחד עם זאת, שוכנעתי כי סוכם בעל פה בין הצדדים על תשלום דמי תיווך בסך של 1,000$. בעניין זה אני מעדיפה את גרסתו של עו"ד ברלל על פני גרסת הנתבעים, ואינני מאמינה לעדותם לפיה כלל לא סוכם על תשלום דמי תיווך שכן אסף פעל כאדם פרטי בעסקה דנן. לאחר ששוכנעתי כי עד למעמד חתימת ההסכם, עו"ד ברלל לא ידע אודות הקשר שבין אסף לנתבעת 2, אך הגיוני הוא גם שיסוכמו דמי תיווך בגין העסקה. מסקנתי זו מתחזקת גם לאור העובדה שמר בטאן, שמכר את הדירה לנתבעת 2, שילם דמי תיווך עבור עסקת המכר בגין תיווכו של אסף בה (עדות מר חי, בעמ' 69, ש' 20 לפרוטוקול). מסקנה זו נתמכת גם בעדותו של מר ויצמן שהעיד שהנתבע דרש ממנו דמי תיווך בסך של 1,000$ (עמ' 14, ש' 20 לפרוטוקול), דמי תיווך הזהים לאלה שנדרשו לטענתה של התובעת. גרסתו של אסף, כי שילם את דמי התיווך שקיבל ממר בטאן לנתבעת 3, היא גרסה כבושה, שעלתה לראשונה בחקירתו הנגדית (עמ' 59, ש' 9 לפרוטוקול), ומשכך - אין ליתן בה אמון. מה גם שבעוד שאסף העיד לעניין זה כי "מכיוון שאני לקחתי את הכסף והוא הכיר אותי כמתווך והבהרתי לו שאני רוצה לרכוש את הנכס והוא לא ישלם דמי תיווך, דמי התיווך שלי ושלו שולמו על ידי למשרד" (עמ' 59, ש' 8-9 לפרוטוקול) העיד מר חי לעניין זה כי אסף לא שילם דמי תיווך בגין אותה עסקה ואילו מר בטאן שילם דמי תיווך בסך של 1,620 ש"ח (עמ' 69, ש' 20-23 לפרוטוקול). סתירות אלה מערערות מאוד את גרסת הנתבעים. מחומר הראיות והעדויות שהוצגו בפני, אין לי ספק כי התנהלותו של אסף ורעייתו, הנתבעת 2, איננה תמימה כפי שהם מנסים להציגה ויש בה טעם לפגם, אם לא למעלה מזה. איני מאמינה לעדותו של אסף לפיה הוא, או הנתבעת 2, רכשו את הדירה ממר בטאן במחיר של 15,000$ מתוך כוונה להחזיקה לטווח ארוך וכי היא פורסמה לאחר מספר ימים במחיר כמעט כפול בשל "שינוי נסיבות", ונראה כי לא בכדי הסתירו את הקשר המשפחתי שבינהם, הן מעיני מר בטאן, הן מעניו של מר ויצמן והן מעיני התובעת ובנה. יחד עם זאת, יש לבחון את השאלה אם עלה בידי התובעת להוכיח את תביעתה. המסגרת הנורמטיבית הנתבעים העלו את הטענה לפיה התובעת בחרה שלא לבטל את ההסכם על אף שלכל המאוחר נודע לה כי אסף ורעייתו, מוכרת הדירה, נשואים זה לזה במעמד החתימה על הסכם המכר. לכאורה משתמע שטענתם היא כי התובעת אינה יכולה להחליט גם לקיים את ההסכם וגם לתבוע פיצוי בגין עילות בנזיקין והפרת חובת תום הלב בניהול משא ומתן. אלא שאני דוחה טענה זו. דיני הפגמים ברצון, ובכללם טעות והטעיה, מקנים לנפגע את הזכות לבטל את החוזה ולזכות בהשבה, אלא שזכות הביטול היא זכות ולא חובה. אך טבעי הוא כי הנפגע יפעיל שיקולי כדאיות. מטבע הדברים יחפוץ המתקשר לבטל את ההסכם אם הוא בלתי כדאי עבורו, והוא יעדיף להשאירו בתוקפו אם הוא רצוי לו. במסגרת שיקוליו חופשי המתקשר להתחשב בהיבטים שאינם כרוכים בפגם ברצון. כך למשל, עלייה או ירידה של מחיר השוק של הנכס, נשוא ההסכם, בתקופה שלאחר שנודעו לקונה שהוטעה העובדות הנכונות לעניין הנכס לאחר חתימת ההסכם [פרידמן וכהן, חוזים (תשנ"ג - 1992), כרך ב', 1103 עד 1106 (להלן: "פרידמן וכהן"). ראה גם ע"א 2413/06 מגדלי כספי רג'ואן ובנין בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה - ירושלים, ( 10.11.09) (להלן: "עניין רג'ואן")]. במקרה בו הנפגע בוחר להמשיך ולקיים את החוזה, ובוחר שלא להפעיל את סעד הביטול, אין הדבר שולל ממנו את הזכות לתבוע פיצויים בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה מן ההטעיה, אם בגין חוסר תום לב במשא ומתן, סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים"), ואם מכוח עילת תביעה נזיקית, למשל מרמה, או מכוח תביעה לפי דבר חקיקה מיוחד העשוי לחול בסוגיה זו. וכך מבהירים פרידמן וכהן בספרם: "מובן גם שהעובדה שהחוזה ממשיך לעמוד בעינו איננה שוללת אפשרות תביעה בנזיקין בשל עוולה, לרבות עוולה שבוצעה בשלבי המשא ומתן, דוגמת מרמה או מצג שווא רשלני. בדומה לכך נשמרת עילת התביעה בשל התנהגות שלא בתום לב ובדרך המקובלת כאמור בסעיף 12 לחוק החוזים" (פרידמן וכהן, 1085 וכן 1143- 1144; ע"א 494/74 חברת בית חשמונאים נ' אהרוני, פ"ד ל(2) 141, 146-147; וכן עניין רג'ואן). פרידמן וכהן בספרם נותנים את הדוגמא שלהלן: במצב בו א' כפה על ב' לרכוש ממנו נכס. שוויו של הנכס הוא 10,000 ₪, אך עקב הכפייה שילם ב' עבורו סך של 15,000 ₪. הברירה בידי ב' לבטל את החוזה ואם עשה זאת קמה לו הזכות להשבת כספו, אך עליו להשיב ל- א' את מה שהוא קיבל לפי אותו החוזה. אולם, ב' יכול גם להשאיר החוזה בתוקפו ולהשאיר את הנכס בידיו ולהגיש תביעת פיצויים בנזיקין או לפי סעיף 12 לחוק החוזים, בהנחה שעומדת לו עילה כזו, בגין הנזק שסבל. אם נניח כי נזק זה מתבטא בסך של 5,000 ₪ מעל המחיר הסביר שנאלץ לשלם עבור אותו נכס, הרי שיזכה בפיצויים בסכום זה. פתרון זה אינו אפשרי מקום שקיימת ברירת ביטול, מבלי שעומדת לנפגע, ל- ב', נוסף על כך תביעה לפיצויים. כך למשל במקרה שבדוגמא לעיל נקשר החוזה עקב מצג שווא בתום לב וללא רשלנות מצד א'. לגישת פרידמן וכהן מצג שווא זה, בתום לב, מקנה עילת ביטול, אך לא עילת פיצויים. במקרה כזה יכול ב' לבטל את החוזה, להחזיר את הנכס ולזכות בהשבת כספו, אך הוא לא יוכל לכפות על א' מכירה במחיר ה'ראוי', היינו - 10,000 ₪. בדוגמא לעיל ניתן להצדיק תוצאה זו, שכן לא היה פסול של ממש בהתנהגותו של א' ואם ניתן להחזיר את המצב לקדמותו, אין סיבה לכפות עליו מכירה במחיר שאיננו חפץ בו (פרידמן וכהן, עמ' 1106 עד 1107). בענייננו, אין מחלוקת כי התובעת בחרה לקיים את החוזה, ולתבוע פיצויים בגין מצג שווא רשלני ותרמית, הפרת חובה חקוקה וכן בגין הפרת תום הלב במשא ומתן, לפי סע' 12 לחוק החוזים. העובדה שהתובעת בחרה שלא לבטל את ההסכם לאחר שנודע לעו"ד ברלל במעמד חתימת ההסכם על כי המוכרת היא רעיית המתווך, אסף, משום שסברה שההסכם עדיין כדאי לה, אין בה כדי לפגוע בזכויותיה, אם אכן עומדת לה עילה בנזיקין או מכוח הפרת חובת תום הלב, לפי סעיף 12 לחוק החוזים. הפרת חובה חקוקה - חוק המתווכים עוולת הפרת חובה חקוקה מונה מס' יסודות: קיומה של חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק; העובדה כי החיקוק נועד לטובתו של הניזוק; קיומו נזק ושל קשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק שהוסב לניזוק; הנזק שנגרם הוא מסוג הנזק שאליו נתכוון החיקוק; החיקוק לפי פירושו הנכון לא התכוון לשלול את הסעד בנזיקין. בענייננו, הנתבע 1 הפר את דרישת סעיף 10 לחוק המתווכים, שעניינו 'גילוי עניין אישי'. סעיף 10 קובע כי "מתווך במקרקעין לא יתווך בעסקת מקרקעין אם יש לו עניין אישי במקרקעין או בעסקה, אלא אם כן גילה ללקוחו את עניינו האישי כאמור וקיבל את הסכמת הלקוח לכך בכתב". סעיף 10 נועד להגן על הלקוח בכלל ועל התובעת בפרט, ומטרתו היא שהלקוח יהיה מודע לעניין האישי שיש למתווך בעסקה ועל כן יפעל ביתר ביקורת וזהירות כלפי המתווך. רוכש נכס רואה, בדרך הטבע, את המתווך כגורם אובייקטיבי, שאינו מוטה לצד זה או אחר ואינו בר היכרות חברית עם צד זה או אחר. משכך גם מתייעץ עימו בקשר לשווי הנכס, המחיר המבוקש, מצב השוק וכדומה. אי גילוי מידע מהותי על היות הנתבע 1 והנתבעת 2, בעלת הדירה, נשואים וחולקים בדירה במשותף, כטענתם, ומן הסתם גם אי קבלת הסכמת הלקוח בכתב, היא הפרה של סעיף 10 האמור. אי גילוי מידע זה מהווה גם הפרת חובת האמון, לפי סעיף 8(א) לחוק המתווכים, הקובע כי "מתווך במקרקעין יפעל בנאמנות, בהגינות ובדרך מקובלת, וימסור ללקוחו כל מידע שיש בידו בעניין מהותי הנוגע לנכס נשוא עסקת התיווך". איני מקבלת את טענת אסף, כי פעל לעניין הדירה באופן אישי ולא כמתווך ולכן חוק המתווכים לא חל עליו לעניין הדירה, נשוא התביעה (סעיפים 31 ו- 43 לכתב ההגנה). אסף, שבזמנים הרלבנטיים שימש כמתווך עצמאי בנתבעת 3 (ראה לעניין זה טענתו וטענת הנתבעת 3), הייתה עליו חובה לדווח ללקוחו על העניין האישי שיש לו בדירה, ולקבל את הסכמתו בכתב, אחרת נאיין את הרציונל שבסעיף 10 לחוק המתווכים. סעיף 10 בא בדיוק כדי להורות למתווך כיצד עליו לנהוג שעה שיש לו עניין אישי כלשהו בדירה, נשוא העסקה. אני דוחה את טענת הנתבעים 1 ו- 2 בסיכומיהם, לפיה מעולם לא נקשרה עסקת תיווך בין אסף לבין התובעת הואיל ואין הסכם כתוב וחתום ולא שולמו דמי תיווך (סעיף 12 לסיכומים) ולפיכך גם אין צורך למעשה לקבל את הסכמת הלקוח בכתב (סעיף 13 לסיכומים). טענה זו מוטב היה אילולא הועלתה, שכן יש בה כדי לאיין את הוראות חוק המתווכים בכלל. יחד עם זאת עולה השאלה האם נגרם לתובעת נזק וככל שנגרם לה נזק האם הוא נגרם בשל ה'עניין האישי' של אסף שלא נמסר לה? התובעת טוענת כי הדירה נמכרה לה במחיר מופרז, העולה על מחיר השוק שלה בסך של 30,479 ₪, נכון ליום הגשת התביעה. כמו כן, טוענת התובעת כי הפסידה דמי שכירות בסך של 13,524 ₪. לעניין ראש הנזק של הפרש שווי השוק של הדירה - לא עלה בידי התובעת להוכיח כי מחיר המכירה, 23,000$, חורג מגדר הסביר וממילא לא הוכח כי נגרם נזק לתובעת, הגם שלא ידעה עובר לחתימה על הסכם המכר כי הנתבעת 2 היא רעייתו של אסף. אמנם, התובעת תמכה תביעתה בחוות דעתו של שמאי המקרקעין, מר אהרון בוץ, לפיה שווי השוק של הדירה עומד על 16,600$ אולם איני מאמצת את חוות הדעת של מר בוץ, מכל הטעמים שיפורטו להלן. בחוות הדעת של מר בוץ מצוין כי נערכו שני ביקורים בנכס, האחד ביום 3.9.06 על ידי מר בוץ, וביקור קודם - ש"נערך ביקור בארכיב ובמשרדי מהנדס העיר חיפה, בתאריך 8 במאי 2006" (עמ' 3 לחוות הדעת). על פי חוות הדעת בלבד, ניתן היה להתרשם כי מר בוץ הוא שביקר במשרדי מהנדס העיר חיפה, אלא שבחקירה הנגדית של מר בוץ התברר כי מר חורי, הנדסאי בנין, שעבד כמתמחה במשרדו אותה עת, הוא שביקר במשרדי מהנדס העיר חיפה וזאת עוד לפני החתימה על הסכם המכר (עמ' 8, ש' 19-28 לפרוטוקול). אני סבורה שאי גילוי מידע זה, במיוחד לאור עילות התביעה דנן, טענות למרמה ומצג שווא, פוגע במהימנות חוות הדעת. אי גילוי מידע זה הינו מהותי במיוחד, גם מאחר שמשמעותו היא כי עו"ד ברלל נעזר באיש מקצוע עוד בטרם נרכשה הדירה על ידי התובעת, דבר המעמיד באור אחר את טענותיה. בנוסף, חוות הדעת של שמאי התובעת נסמכת על נתון השוואתי של דירת 2 חדרים בקומות א' או ב'. מנתון זה הסיק מר בוץ שמחיר דירת חדר באותה סביבה הוא בסך של 25,713$, וממחיר זה בוצעו הפחתות בגין העובדה שחלק משטח הדירה נבנה ללא היתר בניה, מיקומה של הדירה בקומה ד' ללא מעלית, וקיומו של 'שוק מוגבל' לאוכלוסיה חרדית ומיקום הדירה. אני סבורה שמן הראוי להתייחס להשוואה זו בזהירות, שכן לא נעשתה השוואה לדירת חדר בקומה גבוהה ללא מעלית באותה סביבה. בנוסף, גם עלות 'ההפחתות' שביצע מר בוץ לא הוסברה בחוות הדעת ולא נתקבל הסבר משכנע לגביה בחקירתו הנגדית. לכשנשאל מר בוץ מדוע הפחית 20% משווי הדירה כאמור בשל העובדה שחלק מהדירה נבנה ללא היתר ובגין העובדה כי הדירה נבנתה כהרחבת דירת השכן, השיב כי הדבר נעשה על סמך ניסיונו, מבלי שניתן הסבר אמיתי להפחתה של 20% דווקא (עמ' 11, ש' 26-31 לפרוטוקול מיום 20.1.09). כשנשאל מר בוץ "נניח לרגע שיש דירה של 100 מטר, ואני הוספתי מרפסת של 6 מטר מרובע, מה תעשה עם זה? השיב כי "קשה לי להשיב לך על זה עכשיו" (עמ' 11, ש' 32-33 וכן עמ' 12 ש' 1-2 לפרוטוקול מיום 20.1.09). בנוסף, מר בוץ ביצע הפחתה של 5% משווי הדירה כאמור, 25,713$, בשל קיומו של שוק מוגבל לאוכלוסיה החרדית ומיקום הדירה. לכשנשאל מר בוץ בחקירתו הנגדית "ש. אני מפנה לסעיף 9.1 שם אתה כותב שהובא בחשבון המיקום של הנכס באזור השייך למגזר חרדי ספציפי - בחתך סוציו אקונומי נמוך. אלמלא זה מה היה שוויה של הדירה?" השיב מר בוץ שאיננו יודע (עמ' 13, ש' 1-3 לפרוטוקול מיום 20.1.09). כשנשאל אם לא נכון לומר שבשל 'קיומו של שוק מוגבל' יש להעלות דווקא את ערך הדירה ולא לבצע הפחתה בגינו, שכן יש מתעניינים רבים על כל דירה שמתפנה, השיב המומחה תשובה מתחמקת, שאינה רלבנטית "איך שאני מכיר את השוק החרדי יש גבול שאי אפשר לעבור אותו בדרישה" (עמ' 13, ש' 4-7 לפרוטוקול מיום 20.1.09). נוסף על כל אלה, בחוות דעתו מציין מר בוץ כי לצורך עריכת התחשיב הניח כי גודל חדר הוא 25 מ"ר ברוטו, לרבות העמסת שטחי הציבור (סעיף 9.5 לחוות הדעת). לעומת זאת - דירות שני החדרים שהובאו לצורך השוואה היו בשטח ממוצע של כ- 42 מ"ר. מר בוץ חישב מחיר לחדר לפי מחצית שווי דירת שני חדרים בגודל של 42 מ"ר, אלא שיש בכך כדי להשוות את הדירה בגודל של 25 מ"ר (כולל החלקים שנבנו ללא היתר, ראה עדות מר בוץ בעמ' 12, ש' 17-18 לפרוטוקול) לחדר בגודל של כ-21 מ"ר בלבד, נתון, שלנוכח מידותיה הקטנות של הדירה הוא בעל משמעות! כשנשאל מר בוץ על כך על ידי בית המשפט השיב כי שטח הדירות שמופיע בטבלה הוא שטח להיתר, שהוא על פי רוב נמוך מהשטח ברוטו, וזאת על אף שלא נרשם בטבלת הנתונים עליה הסתמך כי מדובר בשטח להיתר (עדות מר בוץ בעמ' 12, ש' 20-26 לפרוטוקול). הסברו זה של מר בוץ בעייתי ויש בו כדי לערער את מסקנות חוות דעתו. יודגש, כי גם אם הייתי מקבלת את חוות דעתו של מר בוץ לעניין שווי השוק של הדירה, לא היה בכך מספיק כדי לקבוע כי נגרם נזק לתובעת, משום שיש להבחין בין שווי השוק של הדירה לבין מחיר המכירה הסביר בנסיבות העניין, הכורך גם נתונים סובייקטיביים כמו לחץ של המוכר או הקונה וכדומה, נתון אליו לא התייחסו הצדדים. למעשה, היה על התובעת להוכיח כי המחיר שנקבע בהסכם המכר איננו מחיר מכירה סביר בנסיבות העניין, וזאת לא עשתה. עניין דומה נדון בפסק דינו של כב' השופט שרעבי בת.א (שלום - חדרה) 2313/03 גיא עובדיה נגד אנגלו סכסוך סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ ( 31.7.07). בעניין זה טענו התובעים שהמתווכת ובעלת משרד התיווך (להלן: "המתווכות") ביצעו את עוולת התרמית והפרת חובה חקוקה והם תבעו את ההפרש בין השווי הריאלי למחיר המכירה של הנכס, נשוא עסקת התיווך, וכן להשבת דמי התיווך. באותו עניין מדובר היה בתובעים שהתגוררו באוסטרליה והתקשרו עם המתווכות בעסקת תיווך למכירת נכס שלהם בישראל. התובעים ביקשו 240,000$ עבור הנכס וכעבור כ- 5 חודשים נמצא קונה במחיר של 165,000$. נחתם הסכם מכר והתובעים שילמו דמי תיווך בשיעור של 2%. בין יתר טענות התובעים עלתה הטענה כי בדיעבד התברר להם כי הקונה הוא חתנה של אחת המתווכות שביצעה את העסקה. בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה. נקבע כממצא באותו עניין כי התובעים לא ידעו אודות קרבת המשפחה שבין הקונה לאותה מתווכת. בית המשפט קבע כי המתווכות ביצעו עוולת הפרת חובה חקוקה באשר הפרו את חובת הגילוי לפי סעיף 10 לחוק המתווכים וכן לא החתימו את התובעים בכתב על ההזמנה לפי הוראת סעיף 9(א) לחוק המתווכים. עוד נקבע, בין היתר, כי לא מתקיימת עוולת התרמית מהסיבה שלא הוצג כל היצג כוזב של עובדה בפני התובעים. כמו כן בית המשפט לא שוכנע כי התובעים עמדו במידת ההוכחה המוגברת הנדרשת בעוולת התרמית. בשאלת הנזק בדק בית המשפט האם מחיר מכירת הנכס - 165,000$ - הוא בגדר מחיר מכירה סביר בנסיבות העניין וציין כי ככל שיקבע כי מדובר במחיר מכירה סביר, הרי שממילא לא נגרם כל נזק לתובעים, הגם שלא ידעו עובר למכירה אודות הקשר המשפחתי של הקונה למתווכת. כב' השופט שרעבי קבע כי דרישת התובעים למחיר בסך של 240,000$ הייתה בעלמא, ובית המשפט האמין לטענת הנתבעים כי מעבר להצעה של 170,000$, ההצעות האחרות היו בגבולות ה- 150,000$ לכל היותר. לכן קבע בית המשפט כי המחיר ששילם הקונה נמוך לכל היותר בכ- 5,000$ ממחיר מקסימלי שניתן היה לקבל עבור הנכס. בית המשפט קבע עוד כי חוות דעת השמאי שהוגשה אינה משפיעה על מסקנה זו מאחר והשמאי התייחס לשווי שוק ואילו בית המשפט התייחס למחיר המכירה הסביר בהתחשב בנתונים סובייקטיבים כמו לחץ המוכר למכור את הנכס וכד'. מעבר לכך, נקבע כי על בית המשפט להפעיל שיקול דעת עצמאי בבואו לבחון את חוות הדעת וחוות הדעת אינה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות בפני בית המשפט. מסקנתי, שמחיר הדירה שנקבע בהסכם המכר, 23,000$, הוא מחיר מכירה סביר בנסיבות העניין מתחזקת נוכח עדותו של מר וייצמן, המתגורר ברחוב מיכאל בו נמצאת הדירה, והיה נכון לשלם עבור הדירה סך של 22,000$, אלא שבשל העובדה ששמע ממישהו שמכיר את הבניין שיש שם שכן רע, חזר בו מהעסקה (עמ' 14, ש' 22-254 לפרוטוקול). בנוסף על אלה יש לזכור כי המגעים בנוגע לעסקה והחלפת הטיוטות ארכו מספר חודשים - מינואר עד מאי 2006. במהלך אותה תקופה הודה עו"ד ברלל כי חיפש דירות להשקעה וסביר להניח שהיה מודע למחירי הדירות באותה סביבה. כמו כן, לכשנשאל עו"ד ברלל מדוע במהלך המשא ומתן הציע 22,000$ לאחר שנמסר לו שמחיר הדירה עומד על 26,000$, השיב: "הצעתי 22 כי הסכום של 25 נראה לי גבוה בהסתמך על המחירים שהכרתי נכון לאותו שלב" (עמ' 49, ש' 17-18 לפרוטוקול). (הדגש שלי, ה.א.). לא זו אף זו, עו"ד ברלל נעזר במר חורי, כאמור, הנדסאי בנין ששימש אותה שעה כמתמחה במשרד השמאים של מר בוץ, כדי לבדוק את מצבה התכנוני של הדירה. מעדותו של מר בוץ עולה כי מר חורי סייע לו בעריכת שומות מקרקעין (עדות מר בוץ בעמ' 8, ש' 26 לפרוטוקול). קשה, בנסיבות האלה, להאמין לעדותו של עו"ד ברלל שמר חורי בדק לו, עובר לרכישת הדירה, אך ורק את המצב התכנוני של הדירה וכי הוא לא קיבל ממנו גם הערכה לעניין ערכה של הדירה. יצוין עוד, כי עו"ד ברלל, לבד מרכישת הדירה, נשוא התביעה, עבור התובעת, גם רכש בעצמו שתי דירות להשקעה באזור הדירה בה עסקינן ושילם בגינן מחיר דומה למחיר בו קנה את הדירה, נשוא התביעה. וכך העיד עו"ד ברלל: "לגבי הדירה הזאת כמו לגבי כל דירה אחרת שהתעניינתי ברכישתה, מעבר לדבר הראשון לראות אותה, עשיתי באמצעות מישהו בדיקה של מצב התכנוני לדירה, מבחינת סקר שוק לא עשיתי סקר שוק לדירות אחרות ברחוב הזה, אבל המחיר הזה התאים לדירות אחרות שראיתי מאוחר יותר בהדר. אני קניתי בשלבים מאוחרים יותר 2 דירות בהדר, אחת ב- 22,000$ ואחת ב- 28,000$, כך שהמחיר תואם את המחיר שידעתי עליו" (עמ' 33, ש' 22-26 לפרוטוקול).(הדגש שלי, ה.א.) זאת ועוד, "באותה תקופה שחיפשתי דירות ראיתי הרבה דירות שהוצעו למכירה למטרת השקעה. ראיתי כל מיני סוגים של דירות. ראיתי דירות בבניינים וראיתי דירות בבתים פרטיים, וראיתי דירות במצבים תחזוקתיים שונים וראיתי עם ובלי רישוי וזה נתן לי איזה שהוא מושג לגבי ערכים של דירות ולגבי תשואות כפי שהוצגו לי..." (עדות עו"ד ברלל, עמ' 37, ש' 3-6 לפרוטוקול). (הדגש שלי, ה.א.). מכל האמור לעיל, באתי לכלל מסקנה כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי המחיר ששילמה עבור הדירה לא היה סביר בנסיבות העניין. לעניין ראש הנזק של אובדן דמי השכירות - בראש וראשונה, הרי שאין קשר סיבתי בין הנזק הנטען של 'אובדן דמי שכירות' לבין אי גילוי העניין האישי בדירה. מעבר לכך, הרי ששעה שמדובר בעילה נזיקית - הפרת חובה חקוקה - אין מקום לתבוע פיצויי קיום וארחיב בעניין זה בדיון על מצג השווא. מצג שווא רשלני ועוולת התרמית הואיל ועובר למכירתה, הייתה הדירה בבעלות הנתבעת 2, והנתבעים 1 ו- 2 הם בני זוג, הרי שלמעשה יש לבחון טענות אלה של התובעת למצג שווא רשלני ולתרמית הן בפעולת הנתבע 1 בכובעו כמתווך, והן בכובעו כמוכר, שהרי היה גם המתווך וגם המוכר הלכה למעשה. הזכות לפיצויים בשל הטעיה מותנית בכך שנעשתה במרמה, ברשלנות או תוך הפרת חובת תום הלב, כאמור בסעיף 12 לחוק החוזים. מצג שווא, בהעדר כל אשם, עדיין עשוי להקים ברירה לבטל את החוזה, אך עילה לפיצויים - אין. יצוין, כי כאשר מדובר בתביעת נזיקין בשל מצג שווא רשלני או בתביעת פיצויים בשל הפרת סעיף 12 לחוק החוזים עומדת לנתבע ההגנה של תרומת רשלנות, העשויה להביא להפחתה יחסית בדמי הפיצויים. אולם, הגנה כזו לא תעמוד בדר"כ לנתבע שפעל במרמה (פרידמן וכהן, עמ' 874). לטענת התובעת, כפי שבאה לידי ביטוי בסיכומיה, הוצגו בפניה 2 מצגים: הראשון, לעניין הבעלות בדירה, והשני, לעניין שכר הדירה שניתן להפיק מהדירה. את טענת המצג לעניין היות הדירה בשכונה אקסקלוסיבית, שנטענה בכתב התביעה, זנחה, למעשה, התובעת בסיכומיה, וטוב שכך עשתה, שכן מהעדויות שהיו בפני עולה כי אין ספק שגם ב'עיניים לא מקצועיות' ברור כי אין המדובר בשכונה יוקרתית, ומוטב היה אילולא נטענה הטענה בכלל. לעניין מצג הבעלות - אין מחלוקת בין הצדדים, כי לכל המאוחר עניין זה הובהר במעמד החתימה על הסכם המכר. מהעדויות שבפני עולה כי על אף הגילוי של היות אסף והנתבעת 2 נשואים זה לזה, לא התחוללה 'דרמה' והצדדים נפרדו בלחיצת ידיים והתובעת בחרה להמשיך ולקיים את ההסכם. כמו כן, ככל שיש קשר בין מצג הבעלות לבין הנזקים הנטענים הרי שמדובר בראש הנזק של הפרש שווי השוק של הדירה, שקבעתי כאמור כי לא הוכח שאכן נגרם נזק כזה. לעניין טענת התובעת למצג בעניין דמי השכירות הצפויים להתקבל מהשכרת הדירה - אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהדירה נמכרה לתובעת ללא 'שכירות עוברת' וכי המצג הנטען הוא לעניין דמי שכירות הצפויים להתקבל לאחר החתימה על הסכם המכר. מצג הוא בבחינת תאור של עובדה שבעבר או בהווה, הצהרה לגבי נתון עובדתי או משפטי. אמירה שהיא בגדר חיזוי העתיד, הערכה ואף הבטחה לעתיד איננה בגדר מצג שווא. מצג יכול לחול רק לגבי עובדה קיימת, אך לא לגבי חיזוי או סברה. יש להתייחס להצהרה של מוכר בדבר הבטחה לעתיד כאל הצהרה ביחס לכדאיות וניתן גם להניח שבעניין זה כל צד צריך לסמוך על שיפוטו שלו, ולא על שיפוטו של הצד השני, וזאת כל עוד הדברים לא הגיעו לידי מרמה ממש (פרידמן וכהן, עמ' 808 וכן 869-870). לכן, אמירות אסף לעניין דמי השכירות הצפויים להתקבל מהדירה אינן בגדר מצג שווא. מה גם שמקום שהניצג לא סמך על האמירה או שערך בירור עצמאי וסמך גם עליו, הרי שניתן לומר כי הקשר הסיבתי נותק, וכאמור, זהו המצב בענייננו (ראה פרידמן וכהן, בעמ' 570). בנוסף, לעניין הנזק הנטען של 'אובדן דמי השכירות' - ככל שמדובר בעילה הנזיקית, דיני הנזיקין לא נועדו להגשים את ציפיות הניזוק שלא מומשו בשל העוולה, אלא להעמיד את הניזוק במצב שבו היה אלמלא בוצעה העוולה. לכן, לא ניתן לתבוע פיצוי מסוג 'פיצויי קיום' בגין עוולות נזיקיות. זאת ועוד, אם הייתי מקבלת את טענת התובעת כי מדובר ב'מצג שווא', הרי שהיה נוצר מצב אבסורדי לפיו לעניין הנזק של 'אובדן דמי שכירות', היא יכולה הייתה לטעון להפסד דמי שכירות לנצח. האבסורד שבטענה מסוג זה עולה מסעיף 63 לתצהירו של עו"ד ברלל, שם נטען כי על אף שבכתב התביעה נטען לאובדן דמי שכירות במשך 14 חודשים, שהם החל מ- 30 יום ממועד קבלת החזקה בדירה ועד ליום הגשת התביעה בחודש ספטמבר 2007, הרי שבשל העובדה שאין בידי התובעת להוכיח כי פרסמה את הדירה לפני חודש אוקטובר 2006, הרי שהיא תובעת למעשה את נזקה רק ממועד הפרסום המוכח הראשון ב- 25.10.06, ועד ליום השכרתה ב- 10.1.08, סה"כ 14 חודשים. יצוין גם שעו"ד ברלל טוען בתצהירו כי הואיל ומדובר במשך תקופה זהה, על אף שאין זהות בחודשים, אין צורך לתקן את כתב התביעה. טענה זו, שבאה בתצהירו בלבד, בוודאי שיש לדחותה מכל וכול. שעה שמדובר בתביעה עבור חודשים נוספים, לאחר הגשת כתב התביעה, בוודאי שהיה מקום לתקן את כתב התביעה, דבר שלא נעשה. כמו כן, כפי שטוענת הנתבעת 3 בסיכומיה (סעיף 5ד), התובעת טוענת לכפל פיצוי. הטעם לכך הוא שטענתה של התובעת לירידת הערך של הדירה לכאורה מגלמת כבר את חוסר האפשרות להשכיר את הדירה. בטענתה לקבלת דמי השכירות בנוסף, היא טוענת למעשה לפיצוי כפול בשל חוסר האפשרות להשכיר את הדירה. זאת ועוד, לא שוכנעתי כי לא ניתן היה להשכיר את הדירה וכי אכן נעשו כל המאמצים להשכירה. ראשית, השמאי מר בוץ לא התייחס לגובה דמי השכירות שניתן להפיק מהדירה. שנית, אין ספק כי בחלק מהתקופה בה נתבעים דמי השכירות הייתה מניעה להשכיר את הדירה, מניעה שאינה קשורה כלל למצגים שהציג, או לא הציג, הנתבע 1. כך למשל בתקופה בה פלש אליה אדם (סעיפים 43-44 לתצהירו של עו"ד ברלל) או כאשר בוצעו שיפוצים בדירה. בנוסף, עו"ד ברלל מודה כי אין בידי התובעת להוכיח כי פרסמה את הדירה להשכרה לפני סוף חודש אוקטובר 2006. לא זו בלבד, אלא שהדירה נמסרה לטיפולו של מר X בראשית חודש ספטמבר 2007, מן הסתם החודש בו הוגשה התביעה. הדירה הושכרה על ידי מר X כעבור 3-4 חודשים גם אם לתקופה קצרה. קרי - מהעדויות שהיו בפני לא שוכנעתי כי לא ניתן היה להשכיר את הדירה בכלל וכי לא ניתן היה להשכירה במחיר נמוך מהמחיר בו ציפתה התובעת להשכירו - 230$ עד 250$. בנוסף, סעיף 4.2 להסכם המכר קובע כי הקונה "רוכש את הזכויות בדירה על סמך בדיקותיו, הערכותיו ותחזיותיו בלבד, והוא לא הסתמך לצורך הרכישה על הבטחות, מצגים, התחייבויות או ערבויות כלשהן של המוכר מלבד הסתמכותו על ההתחייבויות וההצהרות המצוינות במפורש בחוזה זה ובמיוחד האמור בסעיף 3 על תתי סעיפיו". לתניה בהסכם המכר לפיה מצגים טרום חוזיים אינם מחייבים את הנתבעת 2 יש תוקף. בהקשר זה יש לזכור כי הפירסומים שאותם הציג עו"ד ברלל במהלך הדיון כלל לא היו בפניו במהלך המו"מ והוא ראה אותם רק לאחר שנחתם ההסכם. נוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את טענותיה של התובעת לעניין מצג שווא. לעניין עוולת התרמית - לאחר שבאתי לכלל מסקנה כי התובעת לא סבלה נזק ממון, לא בגין הפרש שווי השוק של הדירה ולא נזק בר פיצוי בגין 'אובדן דמי השכירות', כמפורט לעיל, הרי שממילא לא הוכחה טענת התרמית, שקיומו של נזק ממון, הוא אחד מיסודותיה. הפרת חובת תום הלב במשא ומתן של הנתבעת 2 והנתבע 1 לטענת התובעת, בשל הפרת חובת תום הלב במשא ומתן על הנתבעים לפצותה בסך של 5,000 ₪. לטענתה, על הנתבעים 1 ו- 2 היה לגלות כי הם נשואים זה לזה ולמעשה מדובר בדירה השייכת לשניהם. בנסיבות התובענה שבפני, יש מקום לפסוק פיצוי בגין הפרת חובת תום הלב במשא ומתן. הרושם הוא שהתנהלות הנתבעים 1 ו- 2, במיוחד התנהלות הנתבע 1, נעשתה בחוסר תום לב מובהק. מהעדויות עולה כי לאורך כל הדרך הסתיר הנתבע 1 את מעורבותו בדירה. הדבר עולה הן מהתנהלותו מול מר בטאן, הן מהתנהלותו מול מר ויצמן, והן מהתנהלותו מול עו"ד ברלל והתובעת. הוכח כי למעשה הנתבע 1 רכש יחד עם הנתבעת 2 את הדירה ממר בטאן בסכום של 15,000$. אף על פי כן שילם מר בטאן דמי תיווך עבור העסקה, עובדה שמלמדת על כך שלא ידע כי הדירה נרכשת, למעשה, על ידי אישתו של הנתבע. לכך מצטרפת הימנעותו של הנתבע 1 מלהביא את מר בטאן לעדות, המנעות שנזקפת לחובת הנתבע 1. הוכח גם כי גם ממר ויצמן נדרשו דמי תיווך, אלא שהעסקה לא יצאה אל הפועל. התנהלות הנתבע 1 מול בטאן וויצמן מתישבת היטב עם טענותיו של עו"ד ברלל לפיהן הנתבע 1 הסתיר ממנו את העובדה שהדירה שייכת למעשה לאישתו שכן לאור העדויות הללו ברור כי התנהלותו של הנתבע 1 מול עו"ד ברלל אינה אלא המשך דרכו עד אותו יום. בשל כך אני מעדיפה בעניין זה את גרסת עו"ד ברלל על פני גרסתם של הנתבעים 1 ו- 2. נוכח הפרת חובת תום הלב במשא ומתן אני פוסקת לתובעת סך של 5,000 ₪, כפיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה, סכום אותו חבים הנתבעים 1 ו- 2 ביחד ולחוד. החיוב בפיצויים בגין עוגמת נפש בענייננו נובע מסעיף 12 (ב) לחוק החוזים, המחיל את סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970, על השלב הטרום חוזי. סעיף 13 לחוק התרופות, שעניינו פיצויים בעד נזק שאינו של ממון, קובע כי בית המשפט רשאי לפסוק פיצויי בעד נזק שאינו של ממון בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין. לעניין דרישת הוצאות חוות הדעת של השמאי, אלה הן בבחינת הוצאות משפט ואינן בבחינת ראש נזק עצמאי (תקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984). אחריות הנתבעת 3 לטענת התובעת, הנתבעת 3 התרשלה כלפיה בכך שאפשרה לאסף לנהוג כפי שנהג. לטענת הנתבעת 3 והנתבע 1, הנתבע 1 שימש כסוכן עצמאי אצל הנתבעת 3, ואילו היא נותנת שירותים משרדיים ואחרים למתווכים שעבדו כסוכנים עצמאיים. לטענת הנתבעת 3 אין יחסי עובד ומעביד בינה לבין הנתבע 1. טענות אלה לא הוכחשו וכל שכן לא הופרכו. נוכח האמור, ולאחר שבחנתי את הטענות, הראיות והעדויות שהוצגו בפני באתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי התובעת להוכיח כי הנתבעת 3 הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה. בנסיבות בהן הנתבע 1 פעל כסוכן עצמאי אצל הנתבעת 3, וכל שכן בהעדר ראיות ממשיות לענין זה, אין מקום לקבוע כי הנתבעת 3 ידעה שהנתבע 1 הסתיר עניין זה מהתובעת וגם לא ראיתי מקום לקבוע כי על הנתבעת 3, כמי שנותנת שירותים למתווכים, היה לוודא כי התובעת יודעת על כי יש לנתבע 1 עניין אישי בדירה וכי נתנה הסכמתה לכך בכתב. יצוין גם כי בהיות הנתבעת 3 חברה בע"מ, הנעדרת רישיון לעסוק בתיווך מקרקעין, ספק אם חוק המתווכים, והחובות על פיו, חלים עליה. סוף דבר על הנתבעים 1 ו- 2, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 5,000 ₪ בגין הפרת חובת תום הלב במשא ומתן. בנוסף אני מחייבת את הנתבעים 1,2 ביחד ולחוד לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5000 ₪ ומע"מ. התובעת תשלם לנתבעת 3 הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5000 ₪ ומע"מ.תיווך