קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על הממונה על תשלום הגמלאות בצה''ל: החלטה זו עניינה בשאלה האם יש מקום להכיר במערערת כמי שהייתה ידועה בציבור של המנוח במשך שלוש שנים קודם למותו באוקטובר 2005, ולכן כמי שזכאית לקצבה מכוח חוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גמלאות) [נוסח משולב] התשמ"ה-1985 (להלן: "החוק" או "חוק הגמלאות"). רקע והליכים המנוח, סגן אלוף בגמלאות, נישא לגב' מיכל שטרן (להלן: "מיכל") בשנת 1976, והם הביאו לעולם שלושה ילדים. המנוח הגיש תביעת גירושין בבית הדין הרבני בחיפה ביום 22.01.03. המנוח התגרש ממיכל על פי הסכם גירושין מיום 25.04.05 שקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה. הגט ניתן ביום 08.05.05. בקיץ 2002 חתם המנוח על הסכם לשכירת דירה בדרך הים 71 בחיפה, אותו ביקש להפסיק לאחר חצי שנה (להלן: "הדירה בדרך הים"). ביום 12.11.02 פתחו המערערת והמנוח חשבון משותף בבנק מרכנתיל דיסקונט בו נרשמה כתובתו של המנוח ככתובת מגורי המערערת ברחוב בן צבי בקריית חיים (להלן: "דירת המערערת"). ביום 24.04.03 חתם המנוח על הסכם שכירות לדירה ברחוב הגלבוע 44 בנווה שאנן בחיפה (להלן: "הדירה ברחוב הגלבוע"). ביום 24.04.05 חתם המנוח על הארכת הסכם שכירות לתקופה של שנה נוספת עד ליום 30.04.06. בתאריך 07.12.03 כתב המנוח מכתב למדור גמלאות בו הוא מודיע על שינוי כתובתו לדירה ברחוב הגלבוע החל מחודש יוני 2003 (להלן: "המכתב למדור גמלאות"). ביום 18.04.04 ערך המנוח צוואה בה הותיר את רכושו למערערת. המנוח כתב צוואה חדשה ביום 12.09.05 בה ביטל את הצוואה מיום 18.04.04 וציווה את כל עזבונו לילדיו. המערערת והמנוח נישאו ביום 15.09.05, חודש לאחר מכן ביום 27.10.05 שם המנוח קץ לחייו. ביום 17.11.05 פנתה המערערת בתביעה לקבלת קצבה המגיעה לאלמנה של זכאי לקצבת פרישה שנפטר לפי החוק. ביום 24.10.06 ביקשה המערערת להכיר בבתה צליל (להלן: "צליל") כיתומה הזכאית לקצבה המגיעה לילדו החורג של זכאי לקצבת פרישה שנפטר. המשיבה בהחלטתה מיום 28.03.07, היא ההחלטה מושא הערעור, הכירה במערערת כבת זוגו של המנוח הזכאית למענק על פי החוק, אך לא הכירה במערערת כמי שהייתה ידועה בציבור של המנוח וגרה עמו שלוש שנים עובר לפטירתו, ועל כן קבעה כי המערערת אינה זכאית לקצבת שאירים על פי החוק. כן נדחתה בקשתה להכיר בצליל כיתומה לצורך קבלת קצבה על פי החוק. המערערת הגישה ערעור לוועדה. הוועדה שמעה הוכחות. המערערת זימנה לעדות מטעמה את ה"ה עו"ד גיא הירש, מר יצחק אבוקרט, מר יניב דונדא, גב' גילה אבוקרט, גב' אתי חודדה, גב' רחל איטח, גב' שושנה בכר, מר יעקב מלול, גב' זהבה דבח, הגב' מלר רותי, מר תומר זוהר, מר יניב עוזר, עו"ד יונינה בלומנפלד, הגב' אורית פרנקו, מר יוסי יפרח, מר שמעון פרנקו, מר ציון אבוקרט, מר רענן אבוקרט, הגב' ימית איטח, מר גיל מרקוביץ והגב' הילה שביב. מטעם המשיבה העידו הגב' מיכל שטרן, בתה יעל שטרן, מר זוהר חיים, עו"ד רחל מנור והגב' מלכה הרפז. לאחר סיום הליך הגשת הסיכומים בתיק הגישה העוררת לוועדה העתק מפסק הדין אשר ניתן בבית הדין האזורי לעבודה (ב"ל 1840/07) במסגרתו התקבלה תביעת העוררת והיא הוכרה כידועה בציבור של המנוח לצורך קבלת גמלת שאירים (להלן : "פסק הדין של בית הדין לעבודה"). טענות המערערת המערערת טוענת כי הייתה ידועה בציבור של המנוח גם בתקופת נישואיו למיכל. לטענתה היא והמנוח התאהבו ממבט ראשון כאשר נפגשו בשנת 1998 במקום עבודתם המשותף, המוסך של חברת "כלמוביל" (להלן: "מקום העבודה"), בהיותה אחראית גבייה והמנוח סגן מנהל מוסך. לטענת המערערת, היא והמנוח חיו את חייהם כבעל ואישה החל משנת 1999 ועד למותו של המנוח, כאשר הסיבה לאי מיסוד היחסים שלהם עד לשנת 2005, השנה בה נישאו, נבעה מכך כי המנוח היה בהליכי גירושין וכי רק בשנה זאת קיבל גט ממיכל. לטענת המערערת, מהתצהירים והעדויות אשר הובאו בפני הוועדה ניתן ללמוד על הקשר בינה לבין המנוח. לעניין זה הפנתה לעדותו של בנה, מר שמעון פרנקו, לעניין הקשר העמוק בין המנוח לבינו, ועל כך שסייע לבנה ולחברו לשרת יחד בצבא. המערערת הגישה לוועדה תמונה של המנוח עם בנה וחברו מטקס סיום קורס מוכמים אשר נערך ביום 14.03.00. לטענת המערערת, בני משפחה וחברים הכירו את המנוח כבן זוגה והם החלו להופיע יחדיו באירועים משפחתיים החל משנת 1999, לעניין זה הפנתה המערערת לעדויותיהם של ימית איטח, רענן אבוקרט, יצחק אבוקרט. עוד טענה כי החלו לחגוג יחד חגים ולעניין זה הפנתה לתמונות מליל סדר בשנת 2002, בהן היא מופיעה עם המנוח ובני משפחה. המערערת הציגה בפני הוועדה תמונות נוספות מאירועים משפחתיים בהם צולמה עם המנוח, וכן הפנתה לתמונות בת המצווה של בתה צליל מחודש מאי 2004 שם לטענתה עמד עמה המנוח וקיבל את האורחים כאביה של בתה. המערערת הפנתה לתמונות משנת 2002 של טיול משותף לאילת של המנוח והמערערת ובתה. המערערת הפנתה לתמונות משנת 2001 לטיול שהיא והמנוח נסעו במסגרת העבודה לבולגריה. לטענת המערערת גם העובדים במקום עבודתם הכירו במערכת היחסים ההדוקה וראו בהם כבני זוג לכל דבר. לעניין זה הפנתה המערערת לעדותו של מר גיל מרקוביץ, אשר עבד בחברה החל משנת 1994, וכן לעדותה של הילה שביב, עובדת במחלקת הנהלת חשבונות בחברה, ולעדותו של עו"ד גיא הירש, שהיה היועץ המשפטי החיצוני של החברה. לטענת המערערת, התנהגות המנוח מצביעה על כך כי ראה במערערת וילדיה כיחידה משפחתית שלו, כך למשל לאחר שפוטר ממקום עבודתו (בחודש בספטמבר 2005) כתב קורות חיים בהם רשם כי יש לו שישה ילדים שלושה מנישואיו הראשונים ושלושה מנישואיו למערערת. לעניין זה העיד מר תומר זוהר חברו של בנה של המערערת. לטענת המערערת, הסיבה לכך כי המנוח שכר דירה בנפרד ברחוב הגלבוע הייתה לשם הסתרת הקשר בינו לבין המערערת ממיכל, וזאת בשל החשש כי המנוח לעולם לא ישוחרר בגט. לעניין הסתרתה של המערערת על ידי המנוח הופנתה הוועדה לעדותה של מיכל בחקירתה, אשר ציינה כי המנוח הסתיר את המערערת ממנה. לטענת המערערת, החל משנת 1999 עת עברה להתגורר בדירה ברחוב בן צבי בקריית חיים ראה המנוח בדירה בית במלוא מובן המילה, הגיע לשם כל יום סעד בביתה והיה חלק מחייה, ונהג בביתה כבביתו. המערערת הפנתה לעדותו של מר יניב עוזר השכן ברחוב בן צבי, אשר העיד כי המנוח החל להתגורר עם המערערת החל משנת 2000 או 2001 לכל המאוחר וכי הוא היה משתתף באסיפת דיירים, וכן היה מארח אותו כאילו זה ביתו שלו. כן הפנתה המערערת לעדויות נוספות מטעמה של שכנים וקרובי משפחה אשר העידו כי החל משנת 2001 התגורר עמה המנוח. לטענת המערערת, בחודש יולי 2002 שכר המנוח עם המערערת דירה בדרך הים בחיפה, כדי ליצור מקום מגורים נוסף ופרטי לו ולמערערת. לטענתה לצורך החתימה על הסכם השכירות נקבעה פגישה משותפת בנוכחותה והמנוח יחד עם בעלי הדירה והמתווכת, הגב' מילר, במסגרתה הוצגה כבת זוגו של המנוח. לטענת המערערת, ביום 24.04.03 שכרו היא והמנוח דירה חלופית ברחוב הגלבוע בחיפה, וזאת על מנת להתרחק מהקרבה הגיאוגרפית של דירת דרך הים לדירה המשותפת של המנוח ושל מיכל, כאשר בפועל כמעט ולא התגוררו בדירה זאת אלא בדירה ברחוב בן צבי. לטענת המערערת, מכתבו של המנוח למדור גמלאות מחודש יוני 2003 בו הודיע המנוח על שינוי כתובתו יוצר רף עליון ואינו מגביל את הרף התחתון לעניין מועד עזיבתו של המנוח את ביתו המשותף עם מיכל. לטענת המערערת, בינה לבין המנוח היו יחסי שיתוף כלכלי והמנוח תמך בה ובילדיה ונהג לערוך קניות של מוצרי מזון לביתה של המערערת דרך קבע. המערערת הפנתה הוועדה למסמך מטעם בנק מרכנתיל דיסקונט שם פתחו היא והמנוח חשבון משותף ביום 12.11.02 על גביו רשם המנוח את הכתובת ברחוב בן צבי ככתובתו. לטענת המערערת לאחר פתיחת החשבון קיבלה פנקס שיקים בו נהגה להשתמש לצורך השלמת קניות, ביגוד והנעלה, וכן תשלומי הוצאות הבית. לטענת המערערת, המנוח רשם אותה כמוטבת בכל ביטוחי החיים שלו. לעניין זה הפנתה לכתב מינוי מוטבים בביטוח חיים מיום 20.03.04 וביטוח חיים של קבוצת "קלי" מיום 07.07.04 לטובתה. בהתייחס לכך כי המנוח שינה את צוואתו שלושה ימים טרם נישואיו למערערת, טענה המערערת כי העיזבון בפשיטת רגל וכי לא נותר למנוח מה להוריש ועל כן שינה צוואתו. בסיכומיה טענה המערערת, כי יש להכיר בבתה צליל כיתומה הזכאית לקצבה. בסיכומים נטען כי צליל ראתה במנוח אב, והמנוח נהג בה כבתו, רכש לה ציוד והנעלה, סייע לה בהכנת שיעורי הבית והתכונן עמה למבחנים, והיה מעורב בחינוכה ובחיי החברה שלה. המנוח נהג להסיע אותה לבית הספר, לחוגים בילויים ולבדיקות אצל רופאים. לטענת המערערת, יש לפרש את חוק הגמלאות פרשנות תכליתית המגשימה את מטרתו הסוציאלית של החוק. עוד טוענת המערערת, כי הפסיקה נוקטת אמת מידה גמישה המרחיבה את האפשרות להיחשב ידועים בציבור. היא הקלה בדרישות הכניסה למצב המוכר כ"ידועים בציבור" כך שצומצמו מאוד המבחנים הפורמאליים הנדרשים לצורך זה. לטענת המערערת הפסיקה אפשרה הקניית זכויות של ידועים בציבור גם כאשר אחד הצדדים נשוי. באשר לדרישה למגורים משותפים הפנה המערערת לפסיקה לפיה אין להכניס את מושג המגורים המשותפים לסד נוקשה וכללי וכי על בית המשפט לבחון כל מקרה ומקרה את מרכיב המגורים הקונקרטי המובא להכרעתו. לעניין זה הפנתה המערערת לפסקי דין שונים אשר קבעו כי למרות שבני הזוג לא התגוררו יחד יש לראותם ידועים בציבור (סעיפים 14-26 לסיכומי המערערת). טענות המשיבה המשיבה טוענת, כי על המערערת להוכיח כי הייתה ידועה בציבור של המנוח הגרה עימו במשך שלוש שנים עובר לפטירתו, משמע החל מחודש אוקטובר 2002, וכי במקרה הנדון לא הוכיחה המערערת כי חיה עם המנוח החל ממועד זה. לטענת המשיבה אין די בכך כי המערערת תוכיח כי הייתה בקשר, אפילו קשר רומנטי הדוק עם המנוח, ואין די בכך שמערכת היחסים ביניהם פרחה עד אשר באו בברית הנישואין. לטענת המשיבה, היחסים בין המנוח למיכל עלו על שרטון לאחר 25 שנות נישואים בהם הביאו לעולם שלושה ילדים. לטענת המשיבה אף כי נישואי המנוח למיכל עלו על שרטון כבר בסוף שנת 2002, הרי שהמנוח עזב בפועל את הדירה בה התגורר עם מיכל רק במאי 2003, פחות משנתיים וחצי לפני מותו. לטענת המשיבה, לאחר עזיבת הדירה המשותפת עם מיכל שכר המנוח את הדירה ברחוב הגלבוע, דירה אותה המשיך לשכור עד ליום מותו, ובה התגורר בגפו במהלך כל התקופה, וכי רק ביום בו שם קץ לחייו ארז את חפציו בדירה השכורה במטרה להעבירם לדירתה של המערערת לה נישא חודש קודם לכן. לטענת המשיבה, אין האהבה שבין המנוח לבין המערערת עומדת למבחן כי אם השאלה האם הייתה המערערת ידועה בציבור של המנוח בתקופות הקובעות בדין, מהם עולה כי המערערת לא הייתה ידועה בציבור של המנוח בתקופה שקדמה למועד שבו עזב את הבית בו התגורר עם מיכל וילדיו. עוד טענה המשיבה, כי המערערת לא עמדה בנטל להוכיח את יסודות החיים המשותפים גם בתקופה שלאחר שעזב את ביתו, וכי הראיות שהונחו בפני הוועדה מטילות ספקות כבדים בשאלה האם בין המנוח למערערת נרקמו יחסי ידועים בציבור בשלב כלשהו עובר לנישואיהם. לטענת המשיבה, המערערת לא התייחסה בסיכומיה לשאלה היכן התגורר המנוח בשלוש השנים שקדמו לפטירתו אף כי זו מהווה שאלה מרכזית בערעור זה, וכי מהתעלמותה המוחלטת משאלת המועד בו עזב המנוח את בית גרושתו וילדיו ניתן ללמוד כי היא אינה חולקת על המועד בו עזב המנוח את ביתו. לטענת המשיבה, גם אם תתקבל טענת המערערת כי יש ליתן פרשנות מרחיבה ומקלה למושג ידועים בציבור ולוותר על דרישת המגורים המשותפים עדיין בהעדרם של מגורים משותפים מוטל על המבקשת להוכיח יחסי ידועים בציבור נטל מוגבר ועליה להוכיח כי חרף העובדה שלא התגוררה עם המנוח יחסיהם היו כשל ידועים בציבור, באופן המתגבר על העדרו של יסוד מגורים משותפים. בהתייחס לטענות המערערת בסיכומיה להכרה בצליל כבתו של המנוח לצורך קבלת קצבת שאירים, טענה המשיבה כי הטענה בשמה של צליל הופיעה בערעור המקורי שהוגש לוועדה, לבקשת המשיבה נדרשה המערערת לתקן את כתב הערעור, בין היתר משום שצליל לא צורפה כמערערת, ולא נטענו טענות משפטיות או עובדתיות התומכות בבקשה בעניינה. אולם גם בכתב הערעור המתוקן לא צורפה צליל כמערערת, וכי בהליכים הארוכים שהתקיימו בתיק ולמעט מכתבה של צליל שצורף לתצהירה של המערערת, לא הוצגו כל ראיות בעניינה, היא לא הגישה תצהיר ולא זומנה להעיד. על כן טענה המשיבה כי דין בקשתה להדחות על הסף או לגופה. דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים ושמיעת כל העדויות בתיק אנו קובעים כי אין מנוס מדחיית הערעור. להלן ננמק החלטתנו. המסגרת הנורמטיבית סעיף 21 לחוק קובע כי מי "שהייתה ידועה בציבור כאשתו של המנוח וגרה עימו בשעת מותו", מוכרת כ"בת זוג" וכ"שארה" לצורך החוק. סעיף 25 לחוק מוסיף וקובע, כי בת זוג של זכאי לגמלה שנפטר תהיה זכאית לקצבה, אם הייתה בת זוגו של המנוח שלוש שנים לפני מועד הפטירה של המנוח או שנולד להם ילד. על כל אלה מוסיף סעיף 29 לחוק הקובע, כי מקום בו לא מתקיים התנאי לפיו בת הזוג במועד פטירת המנוח הייתה בת זוגו במשך 3 שנים לפני מותו, תהא בת הזוג זכאית למענק הקבוע בחוק. ההגדרה המקובלת בפסיקה לקביעת מאפייני מערכת יחסים של ידועים בציבור היא, כי על הידועים בציבור להוכיח קיומם של שני יסודות : חיים משותפים כבעל ואישה וניהול משק בית משותף. לעניין זה ראו עע"מ 4614/05 מדינת ישראל נ' אורן (פורסם במאגרים המשפטיים, , מיום 16.03.06) שם ציין בית המשפט כי היסוד הראשון "...מורכב מחיים אינטימיים כמו בין בעל ואשתו המושתתים על אותו יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות, המראה שהם קשרו את גורלם זה בזו", והיסוד השני, ניהול משק בית משותף, כפועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים "כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים...". בהמשך פסק הדין מציין בית המשפט כי המבחן לבדיקת היחסים בין בני הזוג הוא מבחן גמיש שכן אין מתכונת אחת ל"חיי משפחה במשק בית משותף" המצויה אצל כל הזוגות, אך ישנם גורמים קבועים באותו מבחן שמן הצורך לשקול את מציאותם הן מבחינת ישות והן מבחינת כמות והם : יסוד האישות (עונתה), היסוד הכלכלי (שארה וכסותה) והיסוד האמוציונאלי (אהבה, אחוה, שלום ורעות) [סעיפים 21-22 לפסק הדין]. עוד נקבע בפסיקה כי לאופן שבו תופש הציבור את מערכת היחסים שבין בני הזוג אין נפקות לעניין קביעת מעמדם כ"ידועים בציבור" [ראו 481/73 רוזנברג נ' שטסל, פ"ד כט(1) 505 (1974); אמנון בן דרור, זוגיות ללא נישואין - הידועה בציבור ספר שני (2003); מנחם שאוה הדין האישי בישראל 683 (מהדורה רביעית, התשסא-2001); דניאל פרידמן "הידועה בציבור בדין הישראלי" עיוני משפט ג 459, 462 (1973)]. הדגש הוא על תפישתם הסובייקטיבית של בני הזוג את מערכת היחסים ביניהם: "אמור אפוא, שבבואנו לבחון את מערכת היחסים שבין אותם בני זוג לא נשואים, על המשתמע מהם, ראוי שבחינה זו תיעשה על-פי קריטריונים סובייקטיביים, דהיינו, כיצד ראו בני הזוג, האיש והאישה, את מערכת היחסים שביניהם" (ע"א 79/83 היועץ המשפטי לממשלה נ' שוקרן, פ"ד לט(2) 690, 694 (1985). נטל ההוכחה לצורך ההכרה בבני זוג כ"ידועים בציבור" מוטל על הטוען לכך (מנחם שאוה, בספרו הנ"ל, בעמ' 683 - 684). נטל זה אינו פשוט כלל ועיקר. בית המשפט יסיק את מסקנתו, בכל מקרה ומקרה לפי בחינה פרטנית של הראיות באספקלריה של מבחני יחסי האישות ומשק הבית המשותף. במקרה הנדון על המערערת מוטל הנטל להוכיח כי הייתה ידועתו בציבור של המנוח הגרה עימו במשך שלוש שנים טרם פטירתו. יוער, כי אנו מקבלים את טענת המשיבה כי אין מחלוקת כי התקיימו יחסים כלשהם בין המערערת למנוח אף בטרם עזב את ביתו. כאשר השאלה במחלוקת היא האם הצליחה המערערת להוכיח כי החל מחודש אוקטובר 2002 ועד למועד פטירתו של המנוח בחודש אוקטובר 2005, תקופה של שלוש שנים, היו מוכרים יחסייה עם המנוח כיחסי ידועים בציבור. במסגרת שאלה זו נבחן האם לשם הוכחת חיים של "ידועים בציבור" היה על המערערת לגור עם המנוח בתקופה זאת, והאם הצליחה להוכיח זאת. תנאי "המגורים המשותפים" בסיכומיה הפנתה המערערת לפסקי דין שונים אשר קבעו כי למרות שבני הזוג לא התגוררו ביחד יש לראות באשה ידועה בציבור (סעיפים 15-26 לסיכומי המערערת). לאחר עיון באותם פסקי דין הרי שלא מצאנו כי יש מקום לגזור גזירה שווה על המקרה הנדון. בפסקי דין אליהם הפנתה המערערת, המדובר במקרים ייחודיים בהם נמנע ממבני הזוג לחיות יחד בשל גורמים אשר לא תמיד היו בשליטתם ושם הסכים בית המשפט לקבוע כי בנסיבות החריגות של אותו התיק יש להכיר בהם כידועים בציבור. בפסק הדין בעניין תב"ע מט/0-265 הנדלסמן נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם במאגרים המשפטיים, מיום 27.10.96)- שם הוכרה כידועה בציבור המערערת אשר קיימה חיים משותפים עם המנוח במשך 12 שנים והם הביאו לעולם בת משותפת והוא לן בבית כמעט כל יום או לכל הפחות 3-5 פעמים בשבוע, ואף כי באותה העת היה נשוי גם לאישה אחרת. בב"ל 3096/00 לריסה נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם במאגרים המשפטיים, , 24.03.02) - שם הוכרה המערערת, אשר לה ולמנוח הייתה ילדה משותפת, כידועה בציבור של המנוח כאשר בית הדין מציין כי במקרה זה אף שבתקופות מסוימות לא התגוררו המערערת והמנוח יחד, בשל בעיות רפואיות וכלכליות, הרי שהתמיכה והקשר נמשכו עד למות המנוח. בעב"ל 59/03 סבן נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם במאגרים המשפטיים, , מיום 29.02.04) דובר בזוג שחי יחד כ- 15 שנים. בית הדין קבע כי היות ומדובר בזוג מבוגר אשר שמר על דירותיו בנפרד, כאשר המנוח נזקק לדמי השכירות של הדירה על מנת לממן את המוסד הסיעודי בו שהה בשנים האחרונות לחייו, אין לאמר כי לא התקיימו בניהם יחסים של ידועים בציבור. ע"ע 33/99 צרפתי נ' הממונה על הגמלאות (פורסם במאגרים המשפטיים, , מיום 18.12.00) שם נדונה השאלה האם המערערת נפרדה מהמנוח "פרידה של קבע" ונקבע כי היות והפרידה נכפתה עליה בשל אלימות בעלה ולאחר מכן חזרו השניים לחיות יחד יש להכיר בה על פי החוק. עב"ל 1169/01 אורה אביטל נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם במאגרים המשפטיים, , מיום 10.05.04), במקרה זה דובר על במערערת אשר גרה עם המנוח במשך 34 שנים ואף הביאה עמו לעולם בת משותפת וכאשר המנוח החליט שלא להתגרש מאשתו היות והיה כהן ולכן לא יכל להתחתן עם המערערת, בנסיבות מיוחדות אלו נקבע כי יש להכיר במערערת כידועה בציבור של המנוח. ע"ב (חיפה) 6150/98 קליקה נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם) - ההכרה במערערת כידועה בציבור של המנוח נעשתה לאחר קבלת הטענה כי אי המגורים עם המנוח בחודשי חייו האחרונים נעשתה בשל כפיה ולא מרצונה של המערערת, עמ"ש (מרכז) 140-11-07 ל.א. נ' ר.ד. (פורסם במאגרים המשפטיים, , מיום 17.03.09) דובר בהכרה לצורך סעיף 55 לחוק הירושה תשכ"ה-1965, השונה בנוסחו ודרישותיו מדרישות חוק הגמלאות. ע"ע (ארצי) 445/07 קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ נ' שרון - שם נקבע כי ניתוק של שלושה חודשים ביחסים בין הגב' שרון למנוח עת המנוח היה חולה נעשתה בכפיה ולא מתוך רצון, ולא דובר בנטישת המנוח (פורסם במאגרים המשפטיים, מיום 23.04.09), בב"ל (נצרת) 2283/06 סוהיר עדנאן אבו אחמד לאשין נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם במאגרים המשפטיים, , מיום 04.01.09) - במקרה זה דובר בבני זוג שהתגרשו ובית הדין קבע כי השתכנע כי התובעת חזרה לכל הפחות להיות ידועתו בציבור של המנוח. בהתייחס לפסקי הדין אליהם הפנתה המערערת בסיכומיה בעניין דב"ע נו/0-225 עטר נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ל"ב 385 (להלן: "פסק דין עטר") ובעניין דב"ע מד/0-62 המוסד לביטוח לאומי נ' משעלי, פד"ע טז 3 (להלן: "פסק דין משעלי"), הרי שאין לנו אלא להפנות לפסק הדין בעניין אהרון (ע"ע 183/99 סנדה אהרון נ' הממונה על תשלום גמלאות פד"ע לז' 396), שם ציין בית המשפט כי אין מקום להשוות המקרה הנדון לפסקי הדין בעניין משעלי ועטר שם הוכר מעמדה של הידועה בציבור בנסיבות יוצאות דופן, כשבעניין עטר דובר על מגורים משותפים של בני זוג שחיו יחד קרוב לשלושים שנה ונולדו להם ילדים משותפים ורק בשל מחסור כלכלי נאלצו להפריד את מקום מגוריהם שנתיים לפני פטירת המנוח, אבל שמרו על קשר רצוף; ובעניין משעלי דובר על בני זוג שהיו נשואים כשלושים שנה הולידו ילדים, בשל נסיבות מיוחדות התגרשו, אך המשיכו לנהל משק בית משותף למרות שלמנוח הייתה דירה משלו. לעניין זה הוסיף בית המשפט וציין את הדברים הבאים היפים אף לענייננו : "בענייננו, גם אם הייתה ענת ידועה בציבור כאשתו של המנוח זמן רב, הרי שרק משעה שהתמלא התנאי המצטבר הנדרש בסעיף 4(א)(1) לחוק, והוא ש"גרה עמו במשותף", הפך מעמדה להיות "אלמנה", לאמור "בן-זוג" שהוא "שאירו" של הנפטר. ביקוריו התכופים של המנוח בדירתה ויחסי הקירבה שביניהם, אין בהם כשלעצמם כדי להעיד על מגורים יחדיו ועל ניהול משק בית משותף באופן קבוע ורצוף. אף לשיטתה של ענת לא השתכללו המגורים סופית אלא לאחר שהמנוח יכול היה לעבור להתגורר בדירתה דרך קבע, וכזאת עשה בינואר 1993. המנוח נפטר ביום 3.6.1995. חסרו אפוא שישה חודשים בלבד להשלמת התקופה של שלוש שנים כדי להקים לענת את הזכות לקיצבה. למרות שאף אנו, כבית-הדין האזורי, התרשמנו מיחסי הקירבה והמסירות ששררו בין ענת לבין המנוח, לא נחצה קו הגבול של שלוש השנים ועל-כן אין מנוס מדחיית הערעור בכל הנוגע לזכותה לקיצבה מתוקף הוראתו של סעיף 28(א)(1) לחוק הגמלאות. לא כן הוא הדבר לעניין זכותה של ענת למענק". (סעיף 18 לפסק הדין, עמודים 410-411; ההדגשה אינה במקור- הוועדה). במקרה הנדון אין במסכת העובדות כפי שהוצגו בפני הוועדה, וזאת בשונה מכל פסקי הדין אליהם הפנתה המערערת בסיכומיה, ואליהם התייחסנו לעיל, כדי להצדיק חריגה מהתנאי הדורש "מגורים משותפים" לשם הכרה כידועים בציבור. המערערת טענה כי הסיבה לכך שהמנוח שכר דירה בנפרד ברחוב הגלבוע נועדה להסוות יחסיו עימה. טענה זו של המערערת אינה מהווה לשיטתנו הצדקה לחרוג מהכלל הדורש מגורים משותפים. עוד נציין כי טענה זו של המערערת לפיה המנוח שכר דירה נפרדת, על מנת להסתיר את יחסיו עם המערערת, עומדת בניגוד לעדותה ולעדות העדים מטעמה, כי הייתה מתארחת אצל המנוח יחד עם בתה ומשפחתה. אם אכן המנוח רצה להסתיר את קשריו עמה לא מתקבל על הדעת שאירח שם לא רק את המערערת, אלא גם את בני משפחתה. מהאמור עולה, כי לא השתכנעו כי יש להכיר במקרה הנדון בחריג לעניין מגורים משותפים, ועל המערערת להוכיח כי במקרה הנדון התגוררה עם המנוח החל מחודש מאי 2002 ועד למותו של המנוח במאי 2005, תקופה של 3 שנים כקבוע בחוק. מהעדויות והמסמכים שהציגה המערערת אכן עולה כי הייתה בקשרים עם המנוח כבר מן השנים 1998-1999. העדים מטעם המערערת העידו על יחסי הקרבה בינה לבין המנוח, דבר אשר אינו מוכחש על ידי המשיבה, כמו גם כי ראו את המנוח באירועים משפחתיים החל משנת 1999. כאשר במסגרת יחסים אלו נהגו השניים לצאת לבילויים משותפים, חופשות משותפות ובילו רבות האחד בביתו של השני, כן עולה מחומר הראיות כי קשרי הקרבה בין הצדדים היו מושתתים בין היתר על יחסי חיבה ואהבה ששררו בין השניים, דבר אשר אינו מוכחש על ידי המשיבה. אך אין די בכך, ואין בעדותם כדי לסייע למערערת לעניין המועד בו החלו המערערת והמנוח להתגורר יחד לצורך הוכחת היותה ידועה בציבור של המנוח. העדים מטעם המערערת לא ידעו לציין מתי עזב המנוח את דירתו עם מיכל ועבר להתגורר עם המערערת, וחלקם ציינו, בניגוד לטענת המערערת, כי המנוח התגורר בפועל גם בדירתו בגלבוע. כבר נקבע כי "בילויים משותפים באירועים משפחתיים ובבתי מלון, ואף ביקורים תכופים בדירה ויחסי קירבה בין שניים, אין בהם כשלעצמם כדי להעיד על מגורים במשותף ועל ניהול משק בית משותף, כמשמעותם בסעיף 4 לחוק הגמלאות" (ע"ע 1223/01 נאוה ברזילי נ' נורית וימן והממונה על תשלום גמלאות, פורסם במאגרים המשפטיים, , ניתן ביום 20.12.06). במקרה הנדון, וכמפורט להלן, לא השתכנענו כי יחסי המערערת והמנוח החל מחודש אוקטובר 2002 היו מערכת יחסים של ידועים בציבור. המערערת הביאה עדים רבים מטעמה, על מנת שיעידו ביחס ליחסיה עם המנוח ולתקופה בה חיו יחד. יוער כי התרשמנו מהעדויות שהובאו בפנינו כי העדים הונחו לטעון בפני הוועדה לגבי תקופת המינימום הדרושה בחוק לצורך הכרה במערערת, כאשר מעדותם בפני הוועדה עלה כי כלל לא ידעו את התאריכים עליהם ביקשו להעיד. להלן נתייחס לעדים שהובאו לעדות על ידי המערערת : העד יניב עוזר, שכנה של המערערת, לא ידע להשיב לשאלה האם המנוח עבר להתגורר עם המערערת ומתי עבר להתגורר עמה, והאם התגורר עמה כל יום (עמודים 33-35 לפרוטוקול). עדותו של יוסי יפרח, אף הוא היה שכנה של המערערת בזמנים הרלוונטיים לערעור - טען בעדותו כי הוא חלש בזיכרון ואינו זוכר תאריכים ולא ידע לומר מתי ראה את המנוח אצל המערערת ואף הופנה לבלבול בין טענותיו באשר למועד בו החל לטענתו לראות את המנוח אצל המערערת (עמוד 40 לפרוטוקול שורות 20-28, ועמוד 41 לפרוטוקול שורות 1-7). העד שמעון פרנקו, בנה של המערערת, ציין כי החל משנת 1999 החל המנוח לישון בביתם בהדרגתיות, וכי הוא אינו זוכר מתי המנוח התחיל לישון בביתם ברצף (עמוד 49 לפרוטוקול שורות 5-16). עוד ציין בעדותו כי אמו ואחותו צליל היו לנים אצל המנוח בדירה בגלבוע (עמוד 53 שורה 21). אורית פרנקו, אשתו של שמעון פרנקו, העידה כי הכירה את המנוח בסביבות הקיץ של שנת 2003, מכאן שאינה יכולה להעיד לגבי התקופה של החל מאוקטובר 2002 שהיא הקובעת בבחינת יחסי המערערת והמנוח בהתאם לחוק (עמוד 54 לפרוטוקול שורות 1-6). ציון אבוקרט, אחיה של המערערת, טען בעדותו כי המערערת והמנוח חיו ביחד החל משנת 2000 גם בדירה בקריית חיים וגם בדירה בנווה שאנן, כאשר הוסבר לו כי המנוח שכר את הדירה בגלבוע רק ממאי 2003 טען כי הוא לא יודע בדיוק תאריכים (עמוד 60 לפרוטוקול שורות 4-24), וציין כי המנוח והמערערת התגוררו גם בגלבוע וגם בביתה של המערערת (עמוד 61 לפרוטוקול שורות 1-3). העדה ימית איטח האחיינית של המערערת - ציינה בעדותה כי המנוח נמצא מת בבית בו גר ברחוב הגלבוע, עוד ציינה בעדותה כי המנוח גר גם אצל המערערת וגם בבית בגלבוע (עמוד 63 לפרוטוקול שורות 10-19). הגב' איטח לא ידעה להשיב מתי עזב המנוח את ביתו עם מיכל ועבר לגור עם המערערת (עמוד 64 לפרוטוקול שורות 11-21). העד רענן אבוקרט, אחיה של המערערת, המתגורר בבני ברק- העיד כי החל לראות את המנוח עם המערערת החל משנת 1999, וכי היה רואה את המנוח באירועים משפחתיים ובביקורים שלו אצל המערערת (עמוד 69 לפרוטוקול 2-11). אין בעדותו כדי לתרום לטענת המערערת כי המנוח החל להתגורר עמה באופן קבוע החל משנת 2002. העד גיל מרקוביץ, עובד בחברת כלמוביל, העיד בפני הוועדה כי התבקש על ידי המערערת להעיד לעניין פרק הזמן הקובע, והוא בטעות רשם שלוש וחצי שנים כאשר הכוונה הייתה להציג את המינימום ההכרחי, אך הוא אינו יודע מה היה הזמן בו ניהלו משק בית משותף (עמוד 75 לפרוטוקול שורות 12-22) וכן ציין כי אינו יודע על תאריך בו עבר המנוח לדירתה של המערערת או אירוע מכונן אחר ביחסיהם (עמוד 76 לפרוטוקול שורות 10-20). העדה הילה שביב, חברתה של המערערת ממקום העבודה, ציינה כי משנת 2000 ביקרה שש - שבע פעמים אצל המערערת בביתה וראתה שם את המנוח (עמוד 80 לפרוטוקול שורות 9-13). עוד טענה כי החל משנת 2001 המנוח לא גר עם מיכל וגר עם המערערת והם היו הולכים וחוזרים יחד מהעבודה (עמוד 80 לפרוטוקול), עדותה זאת של הגב' שביב אינה מתיישבת אף עם עדותה של המערערת אשר טענה כי המנוח עזב את דירתו עם מיכל בשנת 2002. עו"ד גיל הירש, היועץ המשפטי של כלמוביל ציין בעדותו כי החל את עבודתו עם חברת כל מוביל בתחילת 2003 (עמוד 83 לפרוטוקול), וכי ממה שסיפרו לו הבין כי המנוח והמערערת הם בני זוג. עוד ציין בעדותו כי לא ביקר בביתם אך הבין מהשיחות כי הם מתגוררים יחד (עמודים 84-85 לפרוטוקול). היות ועו"ד הירש הכיר את המנוח והמערערת רק מתחילת 2003 הרי שאין בכך כדי לסייע למערערת אשר צריכה להוכיח כי התגוררו יחד החל מאוקטובר 2002. העד יצחק אבוקרט, אחיה של המערערת, לא ידע להעיד מתי החלו המנוח והמערערת להתגורר ביחד וציין כי למיטב ידיעתו הקשר החל 5 שנים לפני שהמנוח נפטר ושהם החלו להתגורר יחד 4, 5 שנים לפני שהמנוח נפטר (עמוד 89 לפרוטוקול שורות 12-28), כאשר נשאל האם זה הגיוני כי המנוח העיד בבית משפט לענייני משפחה כי עזב את הבית במאי 2003, השיב כי זה יכול להיות, ואין הוא יכול להעיד על מה שהמנוח אמר (עמוד 90 לפרוטוקול שורות 10-13). מר יניב דונדא, חברו של שמעון בנה של המערערת, לא ידע להשיב מתי עזב המנוח את ביתו עם מיכל (עמוד 96 לפרוטוקול שורות 1-2). העדה גילה אבוקרט גיסתה של המערערת - ציינה בעדותה כי ראתה את המנוח והמערערת יחד באירועים והייתה רואה אותה בדירתה של המערערת אך לא ידעה לציין מה היה המועד בו עבר המנוח להתגורר עם המערערת (עמודים 99-100 לפרוטוקול). כאשר נשאלה על הכתוב בתצהירה לפיו המנוח והמערערת התגוררו במקביל בדירתה של המערערת ובדירות בדרך הים ובגלבוע, השיבה כי ידעה על כך מהגיסות שלה ואף פעם לא ביקרה שם (עמוד 100 לפרוטוקול שורות 4-18).עוד ציינה בעדותה כי אינה יודעת מתי עזב המנוח את ביתו עם מיכל, וביקשה לא להישאל על תאריכים ספציפיים (עמוד 101 לפרוטוקול שורות 6-13). הגב' אתי חודדה, חברה של המערערת, העידה כי המערערת חיה עם המנוח החל משנת 2000-2001 (עמוד 104 לפרוטוקול), כאשר נשאלה על עדותו של המנוח לפיה עזב את ביתו עם מיכל במאי 2003 השיבה "אין לי מושג. אני לא יודעת" (עמוד 105 לפרוטוקול שורות 1-3). הגב' רחל איטח, אחותה של המערערת, העידה כי המנוח מצא את מותו בביתו ברחוב הגלבוע, שם התגורר חלק מהזמן (עמוד 106 לפרוטוקול שורות 12-18). כאשר נשאלה על עדותו של המנוח לעניין מועד העזיבה את הבית עם מיכל במאי 2003 ונשאלה האם היא יודעת משהו אחר, השיבה כי היא אינה יודעת (עמוד 108 לפרוטוקול שורות 9-16). העדה שושנה בכר ציינה בעדותה כי אינה זוכרת תאריכים, וכי אינה זוכרת מועד בו חל שינוי ביחסים של המנוח והמערערת כך שעברו לגור יחד (עמודים 110-111 לפרוטוקול). העד יעקב מלול גיסה של המערערת, העיד כי הדירה ברחוב הגלבוע הייתה של המנוח והמערערת יחד (עמוד 113 לפרוטוקול שורות 10-13). כאשר נשאל האם הוא זוכר את התאריך בו עברו המנוח והמערערת להתגורר יחד השיב כי אינו זוכר, וכי הכיר את המנוח 5-6 שנים (עמוד 115 לפרוטוקול שורות 1-8). וציין כי אינו יכול להעיד על המועד בו עזב המנוח את מיכל (עמוד 115 לפרוטוקול שורות 12-20). הגב' זהבה דבח חברתה של המערערת ציינה בעדותה כי אינה יכולה להתייחס למועד עליו הצהיר המנוח כי עזב את ביתו עם מיכל במאי 2003 (עמודים 118-119 לפרוטוקול), וכן ציינה כי אינה זוכרת תאריכים ואינה יכולה לומר מתי התפתחו יחסיה של המערערת עם המנוח משלב של בני זוג לידועים בציבור, ומתי זה קרה (עמוד 119 לפרוטוקול שורות 20-26). העד תומר זוהר חבר של בנה של המערערת ציין כי החל משנת 2000 הוא זוכר את המנוח אצל המערערת, אך השיב כי אינו יודע להעיד לעניין עדותו של המנוח כי עזב את ביתו עם מיכל במאי 2003 (עמוד 142 לפרוטוקול שורות 11-16). הגב' רות מלר עובדת במשרד לתיווך דירות בחיפה העידה כי המנוח שכר את הדירה בדרך הים בחיפה בקיץ 2002 וסיים את השכירות שלה כעבור חצי שנה, וכי הוא ביקש לא להמשיך לשכור את הדירה, כאשר לא ידעה להעיד האם המנוח גר בפועל בדירה (עמודים 143-145). מנגד הובאו בפני הוועדה עדויות כמו גם מסמכים מטעם המשיבה, אשר לא נסתרו מהם עולה כי המנוח חי יחד עם מיכל וילדיו עד לחודש מאי 2003. לעניין זה העידה יעל, בתו של המנוח, כי אביה התגורר בביתם וכי אביה לקח אותה כל בוקר מביתם ללשכת הגיוס בחיפה, שם שירתה, עד סמוך לפני שחרורה ביוני 2003 (עמודים 210- 211 לפרוטוקול). מיכל לא נשאלה בחקירה נגדית שאלה אחת ישירה לגבי המועד בו עזב המנוח את הבית המשותף איתה. בהתייחס לשאלות שנשאלה בחקירתה ואשר התייחסו למועד בו הגיעה למקום עבודתו של המנוח לפגוש את המערערת וכן המועד בו החלו היחסים העכורים בין המנוח לבתו יעל דבקה מיכל בגרסתה לעניין מועד עזיבתו של המנוח את הדירה (עמודים 171-172 לפרוטוקול, עמוד 179 לפרוטוקול שורות 2-17). בחקירתה החוזרת נשאלה מפורשות לעניין המועד זו עזב המנוח וציינה כי המנוח התגורר בביתה עד ליום הולדתה ב- 15 למאי 2003 וישן באופן קבוע בבית (עמודים 187-188 לפרוטוקול). עוד ציינה בחקירתה החוזרת כי המנוח הסתיר את המערערת גם לאחר התקופה של מאי 2003 (עמוד 188 לפרוטוקול). עו"ד רחל מנור, חברתם של המנוח והמערערת, ציינה בתצהירה כי המנוח עזב מספר חודשים לאחר שילדה את בנה לאחר פברואר 2003 הגב' מנור לא נשאלה בחקירתה הנגדית לגבי המועד בו עזב המנוח את דירתו עם מיכל, וגרסתה לעניין זה לא נסתרה (ראו עדותה בעמודים 189-204 לפרוטוקול). הגב' מלכה הרפז, ציינה בעדותה כי היא יודעת כי המנוח היה עם מיכל לכל הפחות עד מאי 2003 שאז חל יום הולדתה של מיכל אשר ציינה באוזניה כי נעלבה מהמנוח אשר לא איחל לה מזל טוב ליום ההולדת (עמוד 215 לפרוטוקול). גם אם נקבל את טענת המערערת, כי העדה אינה יכולה להעיד על המועד בו עזב המנוח את הבית הרי שעדותה יכולה להתקבל לעניין עצם אמירת הדברים על ידי מיכל, ובכך אף מחזקת את עדותה של מיכל לגבי מועד עזיבתו של המנוח את ביתו עם מיכל. בנוסף לעדויות בפני הוועדה הונחו בפני הוועדה מסמכים נוספים המגבים את טענת המשיבה לעניין מועד עזיבתו של המנוח את ביתו עם מיכל. כך למשל המנוח שלח מכתב למדור גמלאות בחודש דצמבר 2003 בו הוא מודיע על שינוי כתובתו מכתובת מגורים עם מיכל לכתובתו ברחוב הגלבוע, והוא מבקש להחיל את השינוי החל מחודש יוני 2003. אנו מקבלים את טענת המשיבה כי במקרה הנדון ובשים לב כי בקשתו של המנוח לתיקון כתובתו נעשתה לתקופה שחלפה, יש להניח כי אין המדובר בתאריך אקראי אלא זהו המועד בו עזב המנוח את דירתו עם מיכל, כאשר הכתובת אותה ביקש לעדכן לא הייתה כתובתה של המערערת אלא של הבית השכור ברחוב הגלבוע. חיזוק לכך כי המנוח אכן עזב את דירתו עם מיכל בחודש מאי אנו מוצאים גם בחוזה שחתם המנוח לשכירת הדירה ברחוב הגלבוע שנחתם בסוף חודש אפריל 2003 לפיו שכר המנוח את הדירה ברחוב הגלבוע החל מיום 07.05.03. מסמך נוסף המחזק את המסקנה כי המנוח עזב את הדירה רק במאי 2003 הוא כתב תשובה שהגיש המנוח בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה שם ציין המנוח כי התגורר עם מיכל עד לחודש מאי 2003. מסמך נוסף שהוצג לוועדה הוא מכתב בא כוחה של מיכל שנכתב טרם פטירת המנוח בו צוין כי המנוח עזב את ביתו בחודש מאי 2003. המערערת טענה כי מערכת היחסים בין מיכל לבין המנוח עלתה על שרטון זמן רב טרם עזיבתו את הבית, ולעניין זה אף הפנתה לכך כי המנוח שכר את הדירה ברחוב הים בחיפה בקיץ 2002. לעניין זה אנו מקבלים את טענת המשיבה כי עצם שכירת הדירה בדרך הים יכולה להצביע על אי תקינות יחסיו של המנוח עם מיכל, אך אין בה כדי להוכיח כי באותה העת היו המנוח והמערערת ידועים בציבור. לעניין שכירת הדירה בדרך הים בחיפה נציין כי המערערת לא טענה כי עברה להתגורר בדירה עם המנוח, וניתן אולי להבין כי הדירה שימשה למנוח דירת מפלט אבל לא דירה משותפת לחלוק את חייהם יחד. עוד נציין כי לא ברור ולא הוכח על ידי המערערת כי המנוח התגורר בפועל בדירה בתקופה זאת. מעבר לאמור, גם לאחר עזיבתו של המנוח את הדירה עם מיכל בחודש מאי 2003 , ספק אם גם אז התקיימו יחסי ידועים בציבור בין המנוח למערערת. כאמור, במאי 2003 שכר המנוח דירה ברחוב הגלבוע, ואף חתם חוזה לחידוש השכירות בדירה ברחוב הגלבוע סמוך לגירושיו. לעניין זה טענה המערערת כי המנוח המשיך להחזיק את הדירה ברחוב הגלבוע על מנת שמיכל לא תדע כי הם מתגוררים יחד (עמוד 5 לפרוטוקול שורות 8-11). נציין כי טענה זאת אינה מתיישבת עם טענות המערערת בתצהירה ובחקירתה הנגדית כי הדירה שימשה אותה ואת המנוח וכן את צליל בסופי שבוע וחגים (עמוד 5 לפרוטוקול שורות 23-27, עמוד 11 לפרוטוקול 5-10). שכן אם המנוח רצה להסתיר את העובדה כי הוא מתגורר עם המערערת מדוע הביאה לדירה בסופי שבוע וחגים ואף אירח שם את משפחתה. בעדותה טענה המערערת כי המנוח היה מגיע לדירה כאשר בתו טליה באה לבקרו פעם או פעמיים באמצע שבוע ובנו ארז בסוף השבוע (עמוד 9 לפרוטוקול שורות 14-28). טענה זו שהועלתה על ידי המערערת רק בעדותה מחזקת את המסקנה כי הדירה ברחוב הגלבוע לא נועדה רק לכיסוי כפי שטענה המערערת אלא שימשה את המנוח בפועל כמקום מגוריו. עוד נציין כי המנוח המשיך להחזיק בדירה ברחוב הגלבוע גם לאחר גירושיו עם מיכל וכי ארז את חפציו לעבור לגור עם המערערת רק ביום מותו, כחודש וחצי לאחר נישואיו עם המערערת, דבר שאף הוא מעורר תמיהות ביחס ליחסיהם. לעניין המשך שכירות הדירה ברחוב הגלבוע גם לאחר גירושיו טענה המערערת, כי הדבר נעשה בשל כך שהמנוח לא יכול היה לסיים את ההסכם במועד מוקדם יותר. יוער, כי המערערת לא שאלה את מר חיים זוהר, המשכיר של הדירה ברחוב הגלבוע, אל עדותו נתייחס להלן, כל שאלה לעניין זה אשר היה בה כדי לחזק טענתה בנקודה זאת. מר חיים זוהר ציין בעדותו, כי המנוח המשיך להתגורר בדירה עד למותו. לעניין זה נציין כי בניגוד לטענות המערערת, מדובר במשכיר של דירה, אשר התגורר מעל ביתו של המנוח, חלק איתו שער כניסה, חנייה, וכן ידע על ניצול המים והחשמל בדירה, ולכן יכול היה לדעת ממקור ראשון האם המנוח התגורר אם לאו בדירה (לעניין זה ראו עדותו בפרוטוקול, עמודים 127-129). העד העיד כי ראה את המערערת אשר הייתה מגיעה לדירה ביום שישי ונשארת שם גם בשבת יחד עם שתי ילדות (עמוד 28 לפרוטוקול). נציין כי אנו דוחים את טענת המערערת ולא הוכח לנו כי המדובר בעד אשר נוטר לה טינה, בגלל אי תשלום החובות שנותרו בגין הדירה ברחוב הגלבוע, ונציין כי עדותו הייתה אמינה ותאמה את שטען גם בפני חוקרי הביטוח הלאומי (ראו מכתב הביטוח הלאומי מיום 08.11.06) עוד נוסיף לכל האמור, כי הסיבות שהובילו למותו של המנוח בהתאבדות, נשארו בגדר חידה גם לאחר מותו. יחד עם זאת, הצדדים מסכימים כי לאחר מותו התגלה כי המנוח לווה סכומי כסף גדולים בשוק האפור (מאות אלפי שקלים) וכי לאחר מותו פנו גורמים שונים למערערת ולמיכל וביקשו לגבות סכומים אלו. כאשר נשאלה המערערת האם ידעה על חובותיו הגדולים של המנוח, עמו חיה לטענתה במשך לפחות 3 שנים טרם מותו באופן רצוף כזוג נשוי, השיבה כי לא ידעה על כך דבר (עמוד 6 לפרוטוקול שורות 20-27). אף דבר זה יש בו כדי להטיל ספק בעומק מערכת היחסים של המערערת והמנוח כזוג נשוי. תנאי "משק בית משותף" לא זו בלבד שלא השתכנענו כי המערערת והמנוח קיימו מגורים משותפים, הרי שבמקרה זה אף לא הוכח לנו קיומו של משק בית משותף ותלות כלכלית. חוק הגימלאות הוא חוק מתחום הביטחון הסוציאלי ומטרתו דאגה למי שנסמכו על אותה קיצבה לפרנסתם בחיי המנוח. ראו דב"ע תש"ן/3-146 אריה מנדלבאום נ' עירית ראשון לציון וכן ע"ש (ירושלים) 3032/04 פלונית נ' הממונה על תשלום הגימלאות בצה"ל, . לפיכך מבדיל חוק הגימלאות בין מי שהיתה בת זוגו של המנוח, כמשמעות המונח לחוק הגימלאות, במשך 3 שנים עובר לפטירתו לבין מי שהיתה בת זוגתו תקופה קצרה יותר. הראשונה, זכאית לקיצבת שארים ואילו השניה, זכאית למענק חד פעמי (סעיף 29 לחוק). איזון זה נובע מהנחת המחוקק כי מי שהיתה בת זוגתו של גימלאי שנפטר במשך תקופה הקצרה מ-3 שנים, תלותה הכלכלית בנפטר קטנה יותר ועל כן זכאית היא למענק חד פעמי בלבד. המערערת לא הביאה אסמכתאות כי המנוח והיא קיימו משק בית משותף, המערערת טענה, אבל לא הביאה כל אסמכתה לכך כי המנוח מימן את רכישת הריהוט בביתה וכן דברים נוספים (לעניין זה ראו סעיפים 17-18 לתצהירה), כי שילם 10,000 ₪ כהשתתפות לרכישת רכבה בשנת 1998 וכן כי מימן את עלויות החזקת הרכב (סעיפים 23-24 לתצהירה). עוד טענה בתצהירה כי המנוח התקין בביתה מזגן מרכזי, רכש עבורה רכב חדש ומימן את טיפול השיניים שלה (סעיפים 71-73 לתצהירה). אף טענות אלו, שעניינן בהוצאת סכומים נכבדים על ידי המנוח עבור המערערת, לא גובו במסמכים מטעמה. באשר לחשבון הבנק המשותף אשר נפתח על ידי המערערת והמנוח בחודש נובמבר 2002, ואשר לטענתה בו הייתה משתמשת להשלמת קניות, ולרכישת ביגוד והנעלה עבורה ועבור המנוח וצליל וכן למימון הוצאות הבית השוטפות, הרי שאין בכך לסייע לה, היות ובחשבון הופקדו כספים רק על ידי המנוח, ואין בו כדי להעיד על ניהול משק בית משותף, וכן בשים לב כי המנוח כמו גם המערערת המשיכו להחזיק חשבונות נוספים נפרדים (לעניין זה ראו מכתב המוסד לביטוח לאומי מיום 28.02.07). עוד נציין כי העברת כספים למערערת אינה מעידה על משק בית משותף ויכולה להעיד על תמיכה כלכלית אותה בחר המנוח להעניק למערערת (לעניין זה ראו עבל (ארצי) 731/07 לובוב קירשנר נ' המוסד לביטוח לאומי, , מיום 06.09.09, פורסם במאגרים המשפטיים, ופסק הדין המוזכרים שם). פסק הדין של בית הדין לעבודה נציין כי איננו סבורים כי יש בפסק הדין של בית הדין לעבודה כדי לחייב את הוועדה לקבל את ערעורה של המערערת. בית הדין לעבודה לא שמע טרם מתן החלטתו עדויות מטעם הביטוח הלאומי השוללות את טענות המערערת לעניין היותה ידועה בציבור ואף לא שמע כל עדות מטעם המערערת התומכת בגרסתה זו, והסתמך בהחלטתו על עדותה של המערערת בלבד, וזאת בשונה מהמקרה הנדון בו שמעה הוועדה עדויות רבות ואף הונחו בפניה מסמכים אשר לא הונחו בפני בית הדין לעבודה. עוד נציין כי על פי סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה-1995 לא תחשב כאלמנה מי שהייתה אשתו של המנוח, לרבות הידועה בציבור "פחות משנה ואם הייתה בת 55 שנים ומעלה - פחות מחצי שנה". מכאן שהתנאים להכרה על פי חוק הביטוח הלאומי וקבלת זכויות על פיו פחות מחמירים מהתנאים הקבועים בחוק הגמלאות המחייבים את האישה להתגורר ולחיות עם המנוח לפחות שלוש שנים. אומנם בית הדין לעבודה קבע בפסק דינו כי השתכנע כי המנוח והמערערת היו ידועים בציבור החל משנת 2002 אך קביעתו זו (ללא ציון החודש בו החלו להיות ידועים בציבור) נעשתה על סמך עדותה היחידה של המערערת, ולא כך בענייננו. בהתייחס לתביעה בעניינה של צליל, הרי שאנו קובעים כי דין הבקשה בעניינה להימחק על הסף. בשים לב כי צליל לא צורפה לערעור כמערערת על החלטת המשיבה ואף לא הגישה תצהיר ולא נחקרה בפני הוועדה על טענותיה בעניין הקשר בינה לבין המנוח, אין מקום לדון בתביעתה ואנו מורים על מחיקתה על הסף.   סוף דבר הערעור נדחה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים תוך 30 יום מקבלת ההחלטה. 129371צבאאלמנות / יתומי צה"ל / משפחות שכולותאלמנות / אלמניםערעורצה"ל