קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערר על החלטת קצין התגמולים בעניין אובדן כושר עבודה: העורר יליד 1943, מוכר כנכה צה"ל בדרגה של 51% בעקבות פציעתו במלחמת ששת הימים. העורר, כדבריו הוא, החליט החלטה שלא להיות לנטל על הקופה הציבורית, וניהל במשך שנים רבות קיוסק תוך מאמצים עילאיים והכל במטרה להיות עצמאי ושלא להיות לנטל. העורר אף זכה באות השיקום הנפלא על פועלו ועל כך שהחליט לשקם עצמו. הצדדים הסכימו כי פסק הדין יינתן על סמך סיכומים בכתב, שבין לבין, הוחלט ביום 7.3.10 לתקן פגם אשר נפל בדעת הועדה הרפואית אשר קבעה את יכולתו לעבוד. למיטב הדעת, סוגיה זו תוקנה ועתה באים אנו להכריע במחלוקת אשר נפלה בין הצדדים. השאלה העומדת בפני הועדה היא זכאותו של המערער לתגמול לפי סעיף 7 (א) לחוק הנכים [תגמולים ושיקום] התשי"ט - 1959. הסיכומים אשר הגישו הצדדים פרשו בפנינו יריעה אשר פרשנותה היתה כל צד ודעתו בעוד ב"כ המשיב, סבור כי במקרה דנן המערער לא הוכיח את זכאותו לקבלת תגמול נצרך באמצעות חוות דעת רפואית מטעמו. מצגי השווא הנטענים לא הראו וכך גם הטענה בדבר ההשתק. לעומת זאת, המערער מציג תמונה שונה לחלוטין, אשר יש בה כדי לאשש את טענתו, כי יש לקבל את הערר כפי שהופנה לוועדה זו. נאמר כי מלאכתנו לא היתה קלה. מחד, הטיעונים של המשיב, באמצעות פרקליטיו, היו טיעונים בעלי משקל, ועוררו דילמות לא קלות עת נתנו את פסק דיננו. עם זאת, בסופו של יום, החלטנו לקבל את הערר ולהורות על כך כי עומדת בעינה קביעת ועדת כושר עבודה לפיה איבד העורר את כושרו להתפרנס מעבודתו לצמיתות, מכאן כי על המשיב להעביר לעורר את גמול הנצרכות לו הוא זכאי החל מהחלטת ועדת כושר העבודה. הנימוקים: העורר, יליד 1943 נפגע כאמור במלחמת ששת הימים ונקבעו לו 51% נכות, כפי שפורט בערר ובסיכומים מטעם המשיב. על כך אין מחלוקת. במשך שנים, ניהל העורר בגבעת אולגה חנות בגדים, ולאחר מכן הפך את המקום לקיוסק ומכר בין היתר כרטיסי הגרלה ללוטו וטוטו. המקום עבד שעות רבות, והעורר נזקק לעזרת בני משפחתו אשתו וילדיו שעזרו לו בניהול המקום. מהדברים אשר הובאו בפנינו עולה כי דרכו של המערער לא היתה סוגה בשושנים ועל אף מצבו הרפואי, היה צריך לנהל מלחמות משפטיות בעניין הפעלת הקיוסק. בשנים האחרונות חלה החמרה במצבו של העורר, וכאן המקום להוסיף כי אומנם לא הובאה חוות דעת רפואית, אך הוצגו מסמכים אשר סומנו נספח ג' להצגת המצג אשר לו טען, חולשה כללית, חולשה בידיו, ואובדן היכולת לסחוב ולסדר שולחנות, לטפל בעניינים השוטפים של העסק, וצורך בלחיצת כפתורים ושריכת נעליו וכיוצ"ב דברים. בד בבד גם המצב המשפחתי לא האיר פנים, אשתו חלתה במחלת סרטן בתריסריון. ולפיכך, איבדה את יכולתה לסייע לו בניהול העסק. מודעים אנו לכך כי המשיב טען כי לסוגיה זו אין רלוונטיות מבחינה עובדתית ומשפטית אך אין זו דעת הועדה ואנו סבורים כי אין אפשרות להתעלם מהמצב הכללי בו שרוי העורר לבין הערר העומד בפנינו. אנו סבורים כי נכון היה כי הקיוסק אשר ניתן למערער בתחילת הדרך סייע לו רבות ועל כך בוודאי אין חולק. הדילמה היא מה דין סיוע אשר בבוא היום בגין מצב בריאותי, הופך לנטל כפי שקרה במקרה דנן. העורר פנה למשיב בבקשה לסיוע כספי, ונאמר לו על ידי נציגי המשיב, כי עליו לבטל את השיקום על מנת לזכות בסיוע כספי (ראה נספח ה'). וכאן באה נקודה מרכזית. העורר נבדק על ידי המשיב ביום 23.5.06, וביום 26.9.06 ונמצא כי העורר איבד את כושר העבודה לצמיתות, והמלצה זו אושררה על ידי רופא מחוזי מוסמך של משרד הבטחון. ראה מכתבו של ד"ר מרזוק עמאר מיום 23.5.06 הקובע בזו הלשון: "הועדה בדעה שאיבדת את כושר עבודתך לעבודה מפרנסה לצמיתות. אבקשך להגיע לעו"ס בלשכתנו כדי לבדוק את זכאותך". כך מכתבו גם מיום 26.9.06 - החוזר על אותם מימצאים לאחר בדיקת הועדה. בעקבות מכתבים אלה, פנה העורר לבטל את השיקום ולהמציא אישורים על סגירת העסק של העורר הכל מול הרשויות, הן רשויות המס, והן הלוטו. אין חולק כי הקיוסק עצמו נסגר. ביום 29.11.06 החליט המשיב לבטל את שיקומו של העורר, העולה ממכתב מנהל מחוז שיקום נכים, מר מוטי אסייג, אשר קבע בזו הלשון: " הנדון - בקשתך לביטול השיקום ועדת השיקום המחוזית של לשכתנו דנה בבקשתך ביום 29.10.06 והחליטה כדלקמן: לבטל את שיקומך. הינך מתבקש לעמוד עם עובד השיקום, מר חנניה טשופ". למרות קביעות אלה ולאחר שנדחתה בקשתו להחמרת מצב בתחום השמיעה, ראה נספח ח' - החליטה ועדת כושר עליונה ביום 22.4.08 כי לעורר שב כושר העבודה והוא יכול להמשיך ולעבוד בעבודתו הקודמת, תוך סייג כי הוא פטור מהרמת מסעות מעל 10 ק"ג. ערר על החלטה זו הוגש ביום 24.6.08. הועדה היתה אמורה להתכנס ביום 30.6.08 וככל הנראה וכך נותר לועדה לראות את פני הדברים, הבין המערער כי הועדה נדחתה, מה שלא התרחש בפועל, וכך התכנסה הועדה בעניינו ושלא בפניו, שאישררה את קביעות הועדה מיום 22.4.08. ועדת הנצרכות הוציאה תחת ידה החלטה ביום 2.7.08 כפי שמצאה ביטוייה במכתב קצין התגמולים מיום 6.7.08, שם נקבע: "על פי חוות דעת ועדת כושר תעסוקה עליונה שליד בית לוינשטיין, אינך מסוגל לעבודה משרה מלאה, ואף בזיכה לנכותך המוכרת במשרד הבטחון... אין שום מניעה רפואית הקשורה לנכותך המוכרת להיותך להפעיל את העסק". העורר העלה בסיכומיו את הנימוקים הבאים: כינוס הועדה ללא נוכחות העורר וב"כ למניעת זכותו להשמיע את דבריו. בסוגיה זו דנה הועדה ונתנה החלטת ביניים, אשר תקווה כי התמלאה. התעלמות הועדה ממצבו הרפואי של העורר, שינוי מצבו הרפואי מאובדן כושר לצמיתות לאובדן כושר עבודה ללא נימוק המניח את הדעת. התעלמות הועדה ממצבה של אשתו ועזיבת ילדיו. תקינות כוונותיו לשקם את חייו. תשובת ועדת הערר: אכן, גם הועדה סבורה כי בערר נפלו פגמים. קל יותר היה בוודאי אילו המערער היה מגיש לועדה חוות דעת רפואית, וכן חוות דעת המעידה על יכולת ההשתכרות שלו אם בכלל. בזאת צודק ב"כ המשיב, אך אלו מול טענה זו שהינה טענה כבדת משקל, עומדת המציאות וכן, פאן משפטי אשר אינו נופל מעוצמתו מהפאן אשר נטען על ידי המשיב, והוא פאן ההסתמכות, שינוי המצב לרעה, והשתק ומניעות אשר הועדה רואה בהעלאת טענות לאחר שהובילה את המערער אל פי פחת כלכלי. ובמה דברים אמורים! אם מצבו של המערער היה כה טוב, מדוע היה צריך לסגור את הקיוסק, לקפד את פרנסתו אחרי עשרות שנים של עבודה?! מדוע אין הועדה יכולה להסתכל גם מעבר לאדם הספציפי אשר עומד בפניה אלא על מכלול חייו האם גילו המתבגר, האם מחלת רעייתו, האם מותה של בתו הקטנה אין בהם כדי להשפיע על היכולת להשתכר. נראה לצערנו כי רק אטימות עיניים יש בה כדי להתעלם מעובדות אלה. אכן, לא תמיד אדם יודע לכלכל צעדיו מהבחינה המשפטית באופן התואם את הדין והתקנות, אך לא כאן מטרת ועדה זו. אלא ועדה זו באה לעשות צדק והצדק יהא עיוור אם נתעלם מהטענות אשר העלה. אנו סבורים כי שעה שניתנה החלטת ועדת כושר העבודה מיום 23.5.06 ובעקבותיה ניתנה החלטה מיום 29.6.06 והומצאה הודעת מנהל השיקום מיום 29.11.06, מנוע המשיב מלחזור בהחלטות אלה ולשנותן כפי שכתב המערער בדם ליבו, בהיותן החלטות הקובעות את מצבו של העורר לצמיתות. העובדה היא שהעורר הסתמך על החלטות אלה, שאם לא כן, מדוע טרח לסגור את מקור פרנסתו ולהישאר חסר כל. החלטות אלה, לא בוטלו. לא הוגשה עליהם כל השגה ולא טרחו להציג בפני המערער כי החלטות אלה לא יחייבו בבוא יום. עוד נאמר, כי נראה לנו מוזר שאדם אשר נקבע כי נכותו צמיתה, ומצבו לחוסר השתכרות הינו צמית, יום אחד ומבלי נימוק משכנע משנה את מצבו ועוד לטובה, כך שטיעון זה של החלטת ועדה נראה לנו לצערנו כמתעלם ממציאות. באשר לפאן העובדתי אשר הוצג במסגרת הסיכומים, עמדנו על כך לעיל, והטענה בדבר ההשתק מכוח מצג משפטי גם היא אין בה צורך יתר על המידה שכן, אנו סבורים שאכן עקרון תום הלב, מן הראוי שיהווה מדד משמעותי בפסק דין זה, ולפיכך, אם ניישם את אותו עקרון במקרה נשוא הדיון אין לנו אלא לקבוע כי המשיב נהג שלא בתום לב, ולפיכך,מנוע הוא גם מהפאן המשפטי להעלות טענות כנגד היכולת של המערער להשתכר. אנו מקבלים את הערר, במובן זה שאנו קובעים כי עומדת בעינה קביעת ועדת כושר העבודה לפיה איבד העורר את כושרו להתפרנס לעבודתו לצמיתות, מכאן כי על המשיב להעביר לעורר את גמול הנצרכות לו הוא זכאי, החל ממועד החלטת ועדת כושר העבודה. המשיב ישלם לעורר סך של 5,000 ₪ עבור שכ"ט עו"ד. צבאקצין התגמוליםאובדן כושר עבודהערר