קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פטור מהיטל השבחה בגלל טעות: כללי לפני ערעור על חיוב בהיטל השבחה על פי שומתה של השמאית המכריעה שהוגש בהתאם לסעיף 14(ג) לתוספת השלישית של חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ו/או התוספת השלישית). הערעור מתייחס לדירת המערערים המצויה בבניין מגורים בן 3 קומות ברחוב עליית הנוער 10 ירושלים במקרקעין הידועים כחלקת משנה 3, חלקה 49 בגוש 30723 בשכונת רמות בירושלים (להלן: הדירה). בשומה המכרעת שערכה השמאית אירית ונונו ביום 18.3.07 נקבע, כי בגין רצף של תכניות בנין עיר, על המערערים לשלם היטל השבחה בסך של 17,771 ₪ (כערכם ביום הקובע- 25.12.2000). שמאי המקרקעין יניב גוב ארי, שערך שומה מטעם המערערים קבע כי גובה היטל ההשבחה הוא 7,194 ₪ ואילו השמאי מטעם המשיבה, דוד אנזנברג, קבע כי היטל ההשבחה הוא 33,830 ₪. לטענת המערערים, חלים בעניינם התנאים הקבועים בסעיף 19(ג) לתוספת לחוק התכנון והבניה ועל כן הם זכאים לפטור מהיטל השבחה. עוד טענו, כי היה על המשיבה לפעול בשקידה לגביית היטל ההשבחה המגיע לה, לכאורה, לפני מתן היתר הבניה וכתנאי להוצאתו, ולא לאחר שנים רבות כאשר באו הנתבעים לקבל אישור לרישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין בעת מכירת הדירה. מנגד, טענה המשיבה, כי סעיף 19 לתוספת מעניק דחייה בלבד של תשלום היטל ההשבחה והמערערים לא היו זכאים לכך, שכן דירתם לא עמדה בתנאי הסעיף בנוסחו דאז, באשר שטחה עולה על 160 מ"ר. עוד טענה המשיבה, כי לא העניקה למערערים כל דחייה בתשלום, שכן אך מחמת טעות משרדית עניינם של המערערים לא נדון כלל על ידם. טענות המערערים המערערים טענו כי ביום 22.8.06 מכרו את הדירה על פי הסכם מכר אשר צורף להודעת הערעור(מע/10, להלן: ההסכם). בהסכם נקבע, בין היתר, כי חובת התשלום בהיטל השבחה בגין תב"ע שקיבלה תוקף עד ליום החתימה על ההסכם תהיה על המערערים. לטענתם, רק ביום 11.2.07, לאחר שפנו למשיבה לקבלת אישור העדר חובות ל"טאבו" לצורך מכירת הדירה, קיבלו שובר תשלום על סך של 38,185 ₪. המערערים שילמו סך זה באופן מיידי, על אף שאינם חייבים בו לטענתם, בשל אי רצונם לגרום להפרתו של ההסכם ובשים לב למועד פינוי הדירה שנקבע ליום 28.2.07. לטענת המערערים על הדירה הוחלו שלוש תכניות מתאר: תכנית מתאר מקומית מס' 2745, תכנית שיכון ציבורי מס' 5/27/2 ותכנית מתאר מקומית מס' 5237המהוה שינוי לתכנית 2745 לעיל אשר קיבלה תוקף ביום 10.12.2000. תוכנית זו קובעת, בין היתר, הוראות בינוי לתוספות בניה ותנאים למתן היתר בניה. סעיף 15 לתוכנית 5237 קובע כי המשיבה לא תוציא היתר בניה לדירת המערערים קודם ששולם היטל השבחה המגיע אותה שעה מהמערערים. לאחר שאושרה תכנית 5237, החליטה המשיבה לקבל את בקשת המערערים לתוספות הבניה בדירה שסומנה כ-00/92.1, ואשר כללה, כתנאי למתן היתר בניה, תשלום היטל השבחה על ידי המערערים(מע/8 להודעת הערעור). ביום 18.2.2001, עם הגשת בקשה נוספת לתוספת בניה ע"י המערערים אשר סומנה כ-00/92.2, הגישו המערערים למשיבה תצהיר לשם קבלת דחייה בתשלום היטל השבחה. בהחלטת המשיבה מיום 1.5.2001, הוחלט לקבל את הבקשה לתוספות בניה ולהנפיק למערערים היתר בניה, בתנאים, אשר לא כללו תנאי של תשלום היטל השבחה. עוד נטען, כי מתקיימים בעניינם שני התנאים האמורים בסעיף 19(ג) לתוספת לשם קבלת פטור מהיטל השבחה, ולפיכך יש להחיל עליהם את הפטור. יתירה מכך, היה על המשיבה לפעול בשקידה סבירה לגביית היטל ההשבחה המגיע לה לכאורה מהמערערים וזאת לפני מתן היתר בניה וכתנאי להוצאתו, שכן ההיתר מהווה האירוע הראשון בו התרחש מימוש זכויות במקרקעין. משנמנעה המשיבה לעשות כן, לא היתה רשאית לנצל את מצוקת המערערים בעת שביקשו לקבל אישור העדר חובות בטרם מכירת הדירה, לאחר שנים רבות מהוצאת היתר הבניה. לפיכך ביקשו המערערים לקבל את הערעור ולקבוע כי הם פטורים מתשלום היטל השבחה כולו או חלקו ועל כן, הם זכאים להחזר מהמשיבה של היטל ההשבחה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. טענות המשיבה המשיבה טענה, כי הערעור מבוסס על הנחות שגויות ועל טעויות בסיסיות בהבנת דיני היטל השבחה. לטענתה, ההיתר שניתן למערערים בשנת 2001 (בקשה לרשיון מס' 91.2/00) מהווה מימוש חלקי של זכויות המערערים במקרקעין, בכך שהתיר תוספת למגורים בשטח של כ-9 מ"ר ומחסן בשטח של 20 מ"ר. המערערים בנו את המחסן בלבד. בשנת 2006 מכרו המערערים את זכויותיהם בדירה ומכאן חיובם בהיטל השבחה. המשיבה טענה כי סעיף 19 (ג) לתוספת מעניק דחייה בלבד של תשלום היטל השבחה. פטור מהיטל ניתן בעת העברת הזכויות הדירה, מכוח סעיף 19(ג) (2) לתוספת, למוכר העומד בתנאים המנויים בסעיף, ובהם ששטח הדירה לא יעלה על האמור בסעיף 19(ג)(1). לטענת המשיבה, כאשר הוציאו את היתר הבנייה לא היו זכאים המערערים לדחיית תשלום היטל ההשבחה, שכן דירתם לא עמדה בתנאי הסעיף בנוסחו דאז, באשר שטחה עלה על 160 מ"ר. רק בשל טעות משרדית לא חוייבו המערערים בהיטל השבחה עם הוצאת ההיתר. המשיבה לא העניקה למערערים כל דחייה בתשלום, שכן המידע על אישור הבקשה לא הועבר למחלקת היטל השבחה, מחמת טעות משרדית. מסיבה זו היתר הבנייה הונפק למערערים מבלי ששילמו היטל השבחה בגינו. מכל מקום, טענה המשיבה כי אין באי חיוב המערערים בתשלום ההיטל בזמן שהוצא ההיתר, כדי לפטור אותם מחובת תשלום היטל השבחה עם מימוש מלוא הזכויות המקרקעין במכירת הדירה. לפיכך, ביקשה המשיבה לדחות את הערעור. דיון והכרעה לאחר עיון בהודעת הערעור, בכתב התשובה, בעיקרי טיעון, שמיעת טיעוני ב"כ הצדדים ולאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים בסיכומים בכתב, שוכנעתי כי דין הערר להידחות מהטעמים שיפורטו להלן. סעיף 19(ג) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, כפי שחל בעת מתן היתר הבניה למערערים קבע כך: "(1) בניה או הרחבה של דירת מגורים לא ייראו כמימוש זכויות אם המחזיק במקרקעין או קרובו הגיש בקשה להיתר בניה על אותם מקרקעין שישמשו למגוריו או למגורי קרובו, ובלבד שהשטח הכולל של דירת המגורים האמורה לאחר בנייתה או הרחבתה אינו עולה על 160 מ"ר; עם כל בניה או הרחבה נוספת מעל השטח האמור ישולם היטל, בשיעור יחסי לגודל הבניה או ההרחבה הנוספת. (2) העברת הבעלות או החזקה בדירה שנבנתה או שהורחבה או שניתן להרחיבה לפי תכנית, לא יראו כמימוש זכויות ולא תחול בגינה חובת תשלום ההיטל, אם המחזיק במקרקעין או קרובו השתמשו בדירה למגוריהם או למגורי בני משפחתם הקרובים מגמר הבניה ועד מכירתה משך זמן שאינו פחות מארבע שנים; לענין זה, "גמר הבניה"-כמשמעותו בחוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א-1961". סעיף 19 לתוספת מונה רשימת מצבים אשר בהתקיימם, ניתן פטור מתשלום היטל השבחה. יצויין, כי כיום, נוסח סעיף 19(ג) שונה כך שהפטור ניתן למי ששטח דירתו אינו עולה על 140 מ"ר ולא 160 מ"ר, כפי שהיה בעת שניתן היתר הבניה למערערים. לעניין הפרשנות השונה שנתן כל אחד מהצדדים לסעיף זה, שוכנעתי כי פרשנות המשיבה היא הנכונה. קריאה תמה של הסעיף מלמדת, כי פטור מהיטל השבחה, יינתן למי שגודל דירתו אינו עולה על 160 מ"ר. כך נראה מפשוטו של הסעיף ותימוכין לכך נמצא גם בפסק הדין ברע"א 7417/01 לאה צרי ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, גבעתיים, פ"ד נז(4)879, 888, אותו ציטטו ב"כ המערערים בסיכומיהם ושם קבעה כב' השופטת דורנר כדלקמן: "...ראשית, כאמור בסעיף ישנה הגבלה על מספר המטרים המרביים שעליהם יינתן הפטור (להלן-מגבלת המטרים), שבמועד הרלוונטי עמד אך על 120 מ"ר. הוראה זו היא ברורה, המספר מוגדר היטב. דירה הנבנית בשטח כולל שהוא מעל למספר מטרים זה או המורחבת לשטח כזה, תביא לחיוב בהיטל(אם כי לא מלא), בהתאם לסיפא של הסעיף". מכאן, שגם על פי פסק הדין הנ"ל, מקום שגודל הדירה עולה על השטח הנקוב בסעיף, הרי שיש חבות בהיטל, גם אם לא חבות מלאה. במקרה זה, על פי השומות שצורפו לכתב הערעור, ובמיוחד זו שערך המומחה מטעם המערערים, שמאי המקרקעין יניב גוב ארי, שטח הדירה היה גדול מ-160 מ"ר, ומשום כך לא מתקיימים התנאים המזכים בפטור הקבוע בסעיף 19(ג). 6. אין בידי לקבל גם טענת המערערים לפיה, משלא גבתה המשיבה היטל השבחה, עם הרחבת הדירה, שוב אין היא זכאית לדרוש זאת מהמערערים. התרשמתי כי בשל טעות אצל המשיבה, לא חוייבו המערערים בתשלום היטל השבחה בעת הרחבת דירתם, וכטענת המשיבה, אין בכוחה של הטעות או התקלה אשר נפלה, כדי לבטל את חיוב המערערים בהיטל השבחה. בכך תומכים פסקי הדין אותם צירפה המשיבה לסיכומיה, וכן פסקי דין נוספים. כך נקבע בבית משפט השלום בקריות, מפי כב' השופטת ב' ג'דעון, כי גם מקום שעיריה הוציאה אישור המעיד על אי קיום חוב על הנכס, אך לאחר מכן התברר כי רובצים עליו חובות שונים, האישור אינו מהווה הבטחה שלטונית של העירייה, ואין בטעות שנעשתה בהוצאתו, כדי לגרום להנאת החייב מההפקר ולזכותו במתן פטור מתשלום חוב שהוטל כדין (ר' ת.א (קריות) 2283/00 עיריית מעלות תרשיחא נ' יחיא, פסק דין מיום 4.4.2002, פורסם באתר נבו). כך ניתן ללמוד גם מבג"ץ 199/88 קהילת ציון אמריקאית(בפירוק) נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, קרית אתא ואח', פ"ד מג(1)89: "המסקנה המתבקשת מהוראות התוספת השלישית הנ"ל היא, שחובת תשלום ההיטל נוצרת ביום שנעשה המעשה שהשביח את המקרקעין והעלה את שוויים, ולענייננו-ביום אישור התכנית, ביום זה עלה שוויים של המקרקעין, ובעליו נהנה מהשבחה זו, ומיום זה ואילך חל עליו חיוב בתשלום השבחה" (ההדגשה אינה במקור). בהמשך פסק הדין מאמץ כב' השופט י' מלץ את פסיקת בית המשפט המחוזי בתל אביב, שם נקבע: "ההוראות הנקבעו בתוספת בדבר אפשרות דחיית תשלום ההיטל עד למימוש הזכויות אינן משנות לדעתי את עצם החוב שכבר נולד. אלו הוראות הקובעות סמכויות לועדה לדחות את עריכת השומה עד למימוש הזכויות במקרקעין ואולם דחיית עריכת השומה אין בה כדי לבטל את עצם קיום החוב. רק השומה ומועד הפרעון נדחים"(ת"א(ת"א)448/87 (לא פורסם)). אמנם פסק הדין הנ"ל לא דן בנסיבות של תקלה דומה לזו שארעה בענייננו, אך הפסיקה למדה מכך כי אפילו לא דרשה העירייה את ההיטל עם המימוש, כמקובל, אין הדבר מבטל את החיוב בתשלום ההיטל שחל עם ההשבחה (ר' לעניין זה פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 440/94 אנג'ל ואח' נ' עיריית ירושלים, צורף לסיכומי המשיבה). מכל האמור לעיל, שוכנעתי כי אין בטעות ובעובדה שההיטל לא נגבה מהמערערים לאחר שניתן היתר הבניה, כדי לפטור אותם מחיוב שהיו חייבים בו על פי דין. בשולי הדברים אציין כי פסק הדין שהזכירו המערערים בעיקרי הטיעון מטעמם, ע"א 1259/05 עיריית חדרה נ' גור אליס ואח', אינו דומה לענייננו שכן שם, לאחר שהעיריה לא תבעה את תשלום היטל ההשבחה מהבעלים, באה בדרישה להיטל השבחה מהקונים ונקבע כי הם אינם בעלי החוב, שכן היטל ההשבחה אינו חל על הקונים (ר' פסקה כ"ג לפסק הדין). סיכומו של דבר 7. בנסיבות אלה אני מקבל את חוות דעת השמאית המכריעה וקובע כי על פי שומה זו, חובם של המערערים בהיטל השבחה הוא בסך 17,771 ₪ נכון למועד הקובע. נוכח האמור, דין הערעור להידחות. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. היטל השבחה