קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פינוי דייר בשכירות מוגנת בחנות: 1. תביעה לפינוי מושכר שהוחזק בדיירות מוגנת. רקע והליכים 2. התובע הוא בעל הבית שברח' הרצל 43 בנתניה. בקומת הקרקע של הבית מצויה חנות ובה יציע. החנות ידועה כחלקה 55/5 בגוש 8266. (להלן - החנות או המושכר). נסח רישום צורף כנספח א' לכתב התביעה. ביום 1/4/1958 שכר מר אליהו ביתן ז"ל, אביה של הנתבעת, את החנות מבעליה הקודמים, למשך שנה, שבסיומה נותר להחזיק במושכר כדייר מוגן על פי חוק. חוזה השכירות צורף כנספח ב' לכתב התביעה (להלן - החוזה). בתיק ש 135/06 נקבע כי המנוח שילם דמי מפתח עבור החנות (ראה הצהרת הצדדים בפרוטוקול, עמ' 9, ש' 3-4, וכן פס"ד שצורף לסיכומי הנתבעת). 3. תחילתו של הליך זה בתביעת פינוי שהגיש התובע נגד אביה של הנתבעת, מר אליהו ביתן ז"ל. התביעה הוגשה ביום 7/12/06 ובה נטען כי נגד מר ביתן עומדות שלוש עילות פינוי: נטישת המושכר, שימוש בחנות בניגוד למטרת השכירות הקבועה בחוזה, ושיתופה של גב' ברכה ביתן בהחזקת המושכר - אף זאת בניגוד לחוזה השכירות. מר ביתן ז"ל התגונן וטען כי הוא הוכר על ידי הבעלים הקודמים כדייר בדמי מפתח, כנגד שיפוץ מקיף שביצע במושכר בשנת 1967. בהתייחס לעילות הפינוי טען מר ביתן: א. החנות לא ננטשה והוא המשיך לנהל בה את עסקו, גם אם באופן מוגבל. החנות נפתחת בקביעות בימי ב' וד' אחה"צ ובימים נוספים - לפי דרישת הלקוחות. בחנות מתנהל עסק של מכירת צמר. ב. בעל הבית הקודם הרחיב את אפשרות השימוש בחנות כך שתשמש גם למכירת בגדים; ג. יחד עם מר ביתן עובדת בחנות גב' ברכה ביתן, בתו, ואין בכך הפרה של חוזה השכירות. במהלך השנים 2007 ו-2008 הגישו התובע ומר ביתן תצהירי עדות ראשית, ונעשה ניסיון לסיים את הסכסוך בפשרה. לשם כך מונתה שמאית מומחית על ידי בית המשפט, וחוות דעתה נמסרה ביום 11/5/2008. הצדדים לא הגיעו להסכמה והתיק נקבע להוכחות ליום 4/5/2009. 4. ביום 29/4/09, חמישה ימים לפני מועד הדיון, הלך מר ביתן לעולמו. ישיבת ההוכחות בוטלה, וביום 22/9/2009 התקיימה ישיבת תזכורת במעמד ב"כ הצדדים. באותה ישיבה מסר ב"כ הנתבעת כי הנתבעת מחזיקה במושכר כמי שבאה בנעלי אביה לפי חוק הגנת הדייר. ברשות בית המשפט תוקן כתב התביעה והנתבעת הגישה כתב הגנה. לאחר מכן הגישו הצדדים תצהירים משלימים והודיעו כי גם התצהירים שהוגשו בתביעה המקורית ישמשו כחלק מחומר הראיות של הצדדים. ביום 6/5/2010 התקיימה ישיבת הוכחות ונחקרו עדי הצדדים. לאחר מכן הגישו הצדדים סיכומים בכתב. התביעה 5. התובע חוזר על האמור בכתב התביעה המקורי, וטוען כי קמו לו עילות פינוי נגד מר ביתן ז"ל. נטל ההוכחה על הנתבעת להוכיח כי היא זכאית לבוא בנעלי אביה ולהחזיק במושכר לאחר פטירתו. בנוסף, בהתקיים עילות הפינוי נגד הנתבע לא יכולה הייתה זכות הדיירות המוגנת לעבור לידי הנתבעת. הנתבעת מחזיקה בחנות השייכת לתובע שלא כדין ועל כן הוא מבקש לסלק את ידה מהחנות. ההגנה 6. הנתבעת חזרה על האמור בכתב ההגנה המקורי, והוסיפה כי העסק נוהל כל השנים במשותף על ידי הנתבע ושתי בנותיו: הנתבעת וברכה ביתן. הנתבעת ממשיכה את העסק על פי סע' 23(ב) לחוק הגנת הדייר, והיא עובדת בו יחד עם אחותה ברכה ביתן. הראיות 7. מטעם התובע הוגשו תצהירי התובע בלבד: תצהיר מיום 10/9/07, שהוגש בתביעה המקורית, ותצהיר מיום 5/1/10. לתצהיר הראשון צירף התובע את המסמכים הבאים: (1) הסכם מיום 22/5/85 ובו רכש את המקרקעין; נסח רישום מיום 4/12/06; (2) הסכם שכירות מיום 1/4/1958; (3) תמונות של פתח החנות; (4) מכתב התראה מיום 15/2/1988; (5) שלט שעות פתיחה שהיה תלוי בחנות; (6) מכתב התראה והתכתבות בין ב"כ הצדדים מחודש 11/2006; (7) בקשת למחיקת תביעה שהגיש התובע בתיק שכירות 12/88 בבית הדין לשכירות בנתניה. לתצהיר השני צירף התובע את תעודת הפטירה של מר אליהו ביתן ז"ל. 8. מטעם הנתבעת הוגשו תצהיר של גב' ברכה ביתן, ושני תצהירים נוספים שהוגשו בהליך המקורי. העדים הנוספים לא נחקרו על תצהיריהם והם אינם חלק מחומר הראיות. בנוסף, הוגש גם תצהירה של הנתבעת עצמה. לתצהיר של גב' ברכה ביתן צורפו המסמכים הבאים: (1) מסמכים בעניין מצבו הרפואי של מר אליהו ביתן נכון לחודש 1/2007 ולחודש 3/2008. (2) תמונות החנות והסחורה שבה; (3) מכתב התובע מיום 19/6/05 בעניין השירותים שבחצר הבניין; (4) חשבונית וקבלה על סך 73 ₪ עבור ועד בית לחודשים 1-3/2008. לתצהיר הנתבעת צורפו המסמכים הבאים: (1) הודעת רשות המסים לנתבעת בדבר פתיחת תיק מיום 12/7/09; (2) מסמכים חשבונאיים שונים המעידים על מצב העסק המתנהל במושכר בתקופה 7/12/09. דיון נטל ההוכחה 9. לפי סע' 2 לחוק המקרקעין זכות הבעלות כוללת בחובה גם את הזכות להחזיק במקרקעין. לפי סע' 16 לחוק המקרקעין זכאי בעל המקרקעין ומי שמחזיק בהם כדין לדרוש את מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין. בעלותו של התובע בחנות - אינה שנוייה במחלוקת. אין חולק כי החנות הוחזקה בשעתו כדין על ידי מר אליהו ביתן ז"ל, אשר החזיק בה כדייר מוגן. התובע טוען כי קמה עילת פינוי נגד מר ביתן. הנטל להוכיח טענה זו היה מוטל על התובע בעת שהתנהלה התביעה המקורית. עתה, משטענת הנתבעת כי היא זכאית להגנת החוק, עליה הנטל להוכיח כי המנוח היה דייר מוגן עובר לפטירתו ולא איבד את הגנת החוק (דוד בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהד' 2, סע' 80, עמ' 147). 10. על פני הדברים, עם פטירתו של מר ביתן קמה הזכות לתובע לקבל לידיו את החזקה בחנות. הנתבעת טוענת כי קמה לה הזכות לבוא בנעליו של אביה ולהיות דיירת בחנות מכוח סע' 23(ב) לחוק הגנת הדייר. הנטל להוכיח את קיומם של התנאים האמורים בסעיף 23(ב) לחוק הגנת הדייר, ובכלל זה היות המנוח זכאי להגנת החוק עובר לפטירתו, מוטלת על הנתבעת. "קרוב משפחה איננו יכול לזכות בהגנת החוק בבית עסק לאחר פטירתה של הדיירת המוגנת, כאשר הוכח כי הדייירת נטשה את המשוכר ואל הייתה זכאית לסעד מן הצדק אילו הוגשה תביעת פינוי בחייה". (בר אופיר, שם, עמ' 147). בענייננו נכון הדבר שבעתיים, בהתחשב בכך שתביעת הפינוי המקורית הוגשה נגד המנוח עצמו. נדון, אפוא, תחילה, בטענות התובע כלפי המנוח, כסדרן. אם יימצא כי המנוח לא היה זכאי להגנת החוק, כי אז לא תעמדו הגנת החוק גם לנתבעת. 11. עילות הפינוי נגד המנוח (1) שינוי מטרת השכירות התובע טוען כי על פי חוזה השכירות, סע' 5, מטרת השכירות היא לצורך "בית מסחר לממכר צרכי גלנטריה ומכשירי כתיבה, בלבד, ולא לכל מטרה אחרת שהיא". למרות זאת, מכר הנתבע במושכר גם בגדים. להוכחת שינוי מטרת השכירות הציג התובע תמונה ובה נראים בגדים תלויים בפתח המושכר, ומכתב התראה משנת 1988. הנתבעת התגוננה בטענה שהבעלים הקודם הסכים להרחבת מטרת השכירות ואף רכש בעצמו בגדים בחנות. אני סבור ששתיקתו של התובע בעניין אופי השימוש במושכר משנת 1988 ועד שנת 2006, והמשך קבלת דמי השכירות בידיעת "הפרה" זו, כמוה כהסכמה לשינוי מטרת השכירות והתובע מנוע מלטעון להפרת הסכם השכירות בשל שימוש בחנות לצורך מכירת בגדים. ויתור זה בהתנהגות גובר על האמור בחוזה השכירות (ראה: דוד בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהד' 2, סע' 21, עמ' 51). עוד זאת, במועד הגשת התביעה המקורית, תוקנה "ההפרה" הנטענת זה מכבר, והחנות שמשה לממכר חוטי צמר, שהם בגדר צרכי גלנטריה, ונמכרים יחד עם צרכי גלנטריה נוספים (פרוטוקול עמ' 10, ש' 22-23). שימוש זה הוא הנעשה בחנות מזה כעשר שנים ועד היום (פרוטוקול עמ' 10, ש' 11-12). בנסיבות אלה, אין מקום לקבל את טענת התובע בדבר עילת פינוי שקמה נגד המנוח, מר ביתן ז"ל. (2) מסירת המושכר לשימושו של אחר, ושיתופו של אחר בעסק המתנהל בו. התובע טען נגד הנתבע כי במתן אפשרות שימוש במושכר לגב' ברכה ביתן ושיתופה בעסק המתנהל בו הפר המנוח את האמור בסעיף 6 לחוזה השכירות. המנוח טען כי לא מסר את המושכר לבתו וכי לא שיתף אותה בעסק המתנהל בו אלא הסתייע בה להפעלת העסק השייך לו. בכך, אין הפרה של הסכם השכירות. נראית בעיניי טענת המנוח. דומני כי גם התובע נסוג בו מטענותיו כלפי המנוח בעניין זה. בתצהירו של התובע לא נאמר דבר באשר לעילת פינוי זו, אלא כי לגב' ברכה ביתן אין זכויות דיירות מוגנת בחנות - עבודה שאינה שנויה במחלוקת. כמו כן, בדיון מיום 25/2/2007 אמר ב"כ התובע כך: "עילת הפינוי נסמכת על שני עניינים, ולמעשה המדובר בשתי עילות, שינו מטרת השכירות ונטישה". עינינו הרואות, כי התובע עצמו אינו טוען עוד לעילת פינוי מכוח הפרת סע' 6 של חוזה השכירות. (3) נטישה התובע טען בכתב התביעה המקורי כי הנתבע נטש את החנות "ובשנים האחרונות היא סגורה ונפתחת לעתים נדירות. אין מתנהל בה עסק של ממש". המנוח טען כי מעולם לא נטש את החנות וכי המשיך לנהל בה עסק של מכירת צמר. החנות פתוחה בקביעות בימים ב' וד' אחה"צ, ולפי דרישת הלקוחות מעת לעת. "הכלל הוא, אם כן, כי גם שימוש מוגבל בבית עסק משמש הגנה בפני נטישה" (בר אופיר, שם, סע' 80, עמ' 144). "יכול דייר מוגן לעשות שימוש מוגבל ומצומצם בבית עסק ועדיין לא יראו בו דייר נוטש". (שם, עמ' 146). בענייננו כל שהוכח הוא צמצום הפעילות במושכר. לא הוכחה נטישה פיזית ולא כוונה שלא לחזור למושכר. הנתבעת הוכיחה כי בחייו של המנוח נמשכה הפעלת העסק בחנות, גם אם באופן מצומצם, כך שהחנות נפתחה לציבור בימים ב' וד' בלבד בשעות אחה"צ. צילומי החנות משנת 2007 מוכיחים כי מדפי החנות מלאים סחורה. אין בסיס לטענת הנטישה. התובע הוכיח כי העסק היה בהפסדים בשנותיו האחרונות של המנוח (פרוטוקול עמ' 16, ש' 30-31), אך מידת רווחיותו של העסק אינה חלק מהתנאים הדרושים לצורך הגנת החוק. אפשר שהמנוח, ואחריו הנתבעת, הפעילו ומפעילים כיום את העסק, רק על מנת שלא לאבד את זכויותיהם במושכר, אך אין בכך כדי לאיין את זכויותיהם. כשם שמובן רצונו של התובע לפנות את הדייר המוגן כדי למצות את הפוטנציאל הכלכלי של החנות, כך מובן רצונם של הנתבעת, ושל המנוח לפניה, לקבל פיצוי כספי מהתובע כנגד פינוי המושכר. כוונת הצדדים אינה עומדת לדיון בתיק זה, כי אם הזכויות הנתונות לכל צד על פי דין. הנה כי כן, לא הוכח כי המנוח איבד את הגנת החוק בחייו. לו הייתה התביעה המקורית מתנהלת כסדרה - הייתה התביעה נדחית. 12. זכויות הנתבעת לפי סע' 23(ב) לחוק סעיף 23 לחוק דן בעניינו של "דייר של בית עסק שנפטר", וזו לשונו: "(א) דייר של בית עסק שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו. (ב) באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) - יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - אותם היורשים על פי דין שעבדו עם הדייר בעסקו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו." סעיף 26 לחוק מתנה את העברת זכויות הדיירות בבית עסק ב"המשכת העסק", לאמור: "לא יהיה לדייר לפי סעיפים 23 עד 25 אלא מי שמוסיף לנהל במושכר, בין בעצמו ובין על ידי אחרים, את העסק שהדייר שלפניו ניהל בו, ולא השכירו, כולו או מקצתו. " יושם אל לב כי הדרישה בדבר עבודה משותפת עם הדייר לפחות ששה חודשים סמוך לפטירתו אינה חלה על בן זוגו של הדייר המנוח או על ילדיו, והיא מתייחסת ליורשים על פי דין בלבד. בכל הנוגע לילדיו של הדייר המנוח, חלה רק הדרישה הקבועה בסע' 26 לחוק. בענייננו, טוענת הנתבעת כי המשיכה לנהל במושכר עסק למכירת צמר, בעצמה ובעזרת אחותה גב' ברכה ביתן. להוכחת טענה זו מציגה הנתבעת מסמכים המעידים על פתיחת תיק במס הכנסה, ומסמכים המעידים על הפעילות העסקית במושכר. אכן, עדיין מדובר על פעילות עסקית מצומצמת, אך כשם שנדחתה טענת הנטישה כלפי המנוח בגין צמצום הפעילות בחנות, כך אין לבוא חשבון עם הנתבעת בגין הפעילות המצומצמת במושכר. הנתבעת ממשיכה את הפעילות העסקית שהייתה במושכר והיקף הפעילות אינו מאיין את זכותה לבוא בנעלי המנוח כדיירת. (ראה: בר אופיר, שם, סע' 125, עמ' 288). בשולי הדברים אציין, כי נוכח האמור לעיל אין רלוונטיות לראיות הנוספות שביקש התובע להגיש באשר לקיומן של חנוית צמר נוספות בנתניה, במטרה לסתור את עדות הנתבעת באשר להיקף הפעילות של החנות. סוף דבר 13. נגד המנוח אליהו ביתן ז"ל, לא קמה עילת פינוי. ביתו של מר ביתן המנוח, הנתבעת, הפכה לדיירת מוגנת בחנות על פי סע' 23(ב) לחוק, ודין התביעה לסילוק ידה מהמושכר להידחות. לפיכך, התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 1,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ תוך 30 יום.מקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)שכירותפינויפינוי דירהשכירות מוגנת