קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פינוי שוכר בכוח: כתבי הטענות 1. על פי כתב התביעה ביום 30.11.98 נחתם בין התובע וביתו לבין הנתבע הסכם לפיו שכר התובע מהנתבע עסק שהיה עד לאותה עת לא פעיל. על אף שתוקף ההסכם היה עד 31.10.99 האריכו הצדדים את תוקפו בעלפה ובהתנהגות והמשיכו לקיימו בשנים 2000 ,2001, ו-2002. למרות כל סכום שנרשם בחוזה השכירות שילם התובע לנתבע מדי חודש סך של 12,700₪. בסמוך ליוני 2002 עקב ירידה דרסטית בהכנסות ביקש התובע מאת הנתבע דחייה של תשלום חודש יולי. ביום 30.6.02 השתלט הנתבע על העסק ומנע מהתובע ועובדיו להיכנס לשם. על פי כתב התביעה קמה לתובע עילה לתבוע את נזקיו מכח דיני חוזים, דיני הנזיקין ודיני עשיית עושר ולא במשפט. הנזקים להם טוען התובע הם החזר הוצאות עבור שיפוץ כללי שנעשה בעסק, פיצוי בגין מלאי וציוד שהיה במקום, הפסד השתכרות ופיצוי בגין פגיעה המוניטין ועוגמת נפש. על פי כתב ההגנה חוזה השכירות שצורף לכתב התביעה מזוייף והחוזה בין הנתבע לבין התובע וחתנו הוא מפברואר 1997. על פי כתב ההגנה התובע שילם לכאורה את דמי השכירות עד ליוני 2002 ברם הם שולמו מהלוואות שלקח התובע מהנתבע, הלוואות שטרם נפרעו ושבגינן מתנהלת תביעה במקביל. על פי כתב ההגנה במהלך שנות השכירות נפרד התובע משותפו המקורי והכניס שותף אחר ללא ידיעת הנתבע ותוך הפרת ההסכם עימו. מאחר והתובע החל לצבור חובות לרשויות שונות, בלית ברירה וכדי להקטין את הנזקים שילם הנתבע את החובות ושותפו של התובע, צבי הכט, מסר לנתבע את המפתח. על פי כתב ההגנה התובע הוא שהיפר את חוזה השכירות בכך שפיגר בתשלום דמי השכירות לתקופה העולה על 14 יום. פינויו מהמושכר במועד שפונה והחזרת המושכר לנתבע רק הקטינה את נזקי התובע. עוד נטען בכתב ההגנה כי עלות השיפוץ מתייחסת אולי לשיפוץ בחנויות אחרות ועל פי הסכם השכירות בכל מקרה ההשקעות במושכר נשארות בידי הבעלים. לטענת הנתבע במושכר לא היה מלאי למעט בשר ל-3 ימים שנרקב בשל כך שהתובע לא אפשר לפועליו להמשיך לעבוד. הציוד נמכר לצד ג' תמורת 6000 ₪. לחילופין יש לקזז מכל סכום שיפסק החזר הלוואות, יתרת שכר דירה, תשלום חובות לארנונה מים וחשמל, והשבת המושכר למצבו עובר להשכרתו. 2. מטעם התובע הוגש תצהירו של התובע. כן העידו מטעמו מר מרק פרקלוב שעבד בעסק התובע ומר צבי הכט שהיה שותף עימו במקום. מטעם הנתבע הוגש תצהירו של הנתבע. המצהירים נחקרו על תצהיריהם וב"כ הצדדים הגישו סיכומים בכתב. הטענות בסיכומים 3. לטענת ב"כ התובע בסיכומיו נתגלו סתירות רבות בעדותו של הנתבע וגרסתו ולפיה קיבל את מפתחות החנות מידי שותפו של התובע נסתרה ואף הנתבע עצמו חזר בו ממנה במהלך הדיון. מעדותו של הנתבע עולה כי העסק נלקח בכוח הזרוע ללא צו שיפוטי, ללא פניה לערכאות וללא פניה לרשויות האכיפה המוסמכות. מעדותו של הנתבע גם עולה כי לאחר שפינה את התובע המשיך לנהל את העסק שהיה במקום ולהשתמש בציוד, במלאי ובמוניטין שנלקח מאת התובע. לטענת ב"כ התובע בנסיבות אלו הנטל על הנתבע להוכיח כי לתובע לא נגרמו הנזקים הנטענים. עוד טוען ב"כ התובע כי לנוכח הסתירות שנתגלו בין האמור בתצהירו של הנתבע ועדותו כמו גם במהלך עדותו בדיון, אין לקבל את טענותיו באשר להיקף הציוד והמלאי שהיה בחנות, ומשהנטל עליו וטענה מטענות התובע לעניין סכום הציוד והמלאי לא נסתרה, יש לחייב את הנתבע במלוא הסכום הנתבע בגין ציוד ומלאי. גם נושא מכירת הציוד מעלה לטענת ב"כ התובע שאלות קשות. הציוד נמכר ללא כל צו שיפוטי או מאת ההוצל"פ המאפשר את מכירת הציוד, לא הוצגו כל חשבוניות כך שאין לדעת מהו המחיר האמיתי בו נמכר הציוד ומעדותו של הנתבע עולה כי לא ניסה כלל למקסם את ערך הציוד עובר למכירתו. גם טענת קיזוז שהעלה הנתבע קרסה בחקירתו הנגדית. לטענת ב"כ התובע לא רק שהתובע לא הותיר כל חוב לעיריה ולחברת החשמל, אלא שאם היה הן היו מגישות תביעה כנגדו שכן מחקירתו הנגדית של הנתבע עולה כי נהג להעביר חוזי שכירות לעירייה ולחברת החשמל על מנת שיוסב שם החייב לשם השוכר. לגופו טוען ב"כ התובע כי בגין החוב הנטען לחברת החשמל לא המציא הנתבע כל קבלה על התשלום, הדרישה לתשלום היא של חברה ולא של הנתבע, החוב עד ליוני 2002 הוא נמוך בהרבה מזה הנטען, והנתבע ציין בחקירתו כי החשבון מתייחס לנכס נוסף שבבעלותו, כך שאין כל אפשרות לייחס חוב לנכס ספציפי. גם חוב המים הנטען לא ברור לאיזו תקופה מתייחס ולכאורה מתייחס לעסק אחר בבעלות הנתבע. גם הטענה בדבר הלוואות שונות נטענה בעלמא ללא כל ביסוס וסימוכין. גם הטענה כי הנתבע נדרש להוציא כספים על מנת להחזיר החנות לקדמותה נטענה בעלמא והנתבע חזר בו ממנה במהלך חקירתו הנגדית. לטענת ב"כ התובע כאמור לנוכח נסיבות תפיסת העסק שלא אפשרו לתובע לערוך רשימה מדוייקת ולהמציא את כל המסמכים הרלוונטיים, הנטל על הנתבע להוכחת כמות הציוד והמלאי אך בכל מקרה ניתן להעריך את שווי המלאי והציוד על דרך האומדנא. הוא הדין לגבי הציוד בעסק והשיפוץ. אשר להפסד הרווחים מפנה ב"כ התובע לנספח לתצהיר התובע המלמד על מחזורי העסק. לטענת ב"כ הנתבע בסיכומיה מהראיות עולה כי החוזה שצורף לכתב התביעה מזוייף והחוזה המחייב את שני הצדדים הינו הנספח לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע. יש בכך לטענת ב"כ הנתבע כדי להשליך על אמינות התובע. לטענת ב"כ הנתבע על פי כל העדויות נמסרו מפתחות העסק לנתבע לבקשתו והוא לא לקחם בכח, וסתירות ככל שנתגלו ככל הנוגע לתצהירו של הנתבע מקורן בפרק הזמן הממושך שחלף מעת שארעו האירועים נשוא התביעה ועד למתן התצהיר. לנוכח העובדה שההמחאה אשר שולמה עבור שכר דירה בחודש יוני הוחזרה ולנוכח מצבו הכלכלי של התובע אותה עת ועל מנת להקטין את נזקיו הצפויים ביקש וקיבל הנתבע לידיו את מפתחות חנותו. לטענת ב"כ הנתבע בהכניסו שותף נוסף לעסק, בעריכת שנויים ושיפוצים ללא הסכמת הנתבע, באי תשלום שכר הדירה עבור חודש יוני, אי תשלום הארנונה החשמל והמים המוטלים עליו על אף התחייבויותיו בהסכם השכירות, הפר התובע את החוזה הפרה יסודית הגוררת את פקיעת ההסכם לפי החוזה והנתבע יכול לדרוש את פינויו המיידי. ביום מסירת המפתחות ידע התובע כי נמסרו כדין שאם לא כן היה מגיש תלונה למשטרת ישראל או את התביעה נשוא תיק זה עוד קודם לכן. לטענת ב"כ הנתבע לנוכח כל האמור אין הנתבע אחראי לנזק כלשהוא ככל שנגרם לתובע. עוד טוענת ב"כ הנתבע בנוגע לנזק הנטען כי ככל שנערכו שיפוצים במושכר אלו נעשו תוך הפרת החוזה ומכל מקום על פי החוזה הם מהווים את רכושו של התובע. לטענתה גם עלות השיפוצים לא הוכחה שכן לא ניתן לייחס את הקבלות שהומצאו דווקא לחנות נשוא התביעה, לא הומצא תיעוד מספרי הנהלת החשבונות של העסק נשוא התביעה והתובע נמנע מלהעיד את עדיו או עדים נוספים בעניין זה. גם הטענה ככל הנוגע למלאי העסקי שהיה בעסק לא הוכחה, שכן התובע המציא קבלות על חלק קטן מהסכום הנטען ואף הקבלות שהומצאו לא ניתן לשייכן דווקא לעסק נשוא התביעה ולמלאי עסקי הנוגע אליו. גם העובדה שהתובע לא פנה בעניין זה לנתבע מעידה כי חובותיו לנתבע עולים לעין ערוך על מה שהשאיר במושכר. הטענת בדבר הפסד רווחים נסמכת על נספחים הנוגעים לתקופה הקודמת בשלוש וחצי שנים לתקופה נשוא התביעה ולא הובאה כל הוכחה כי המצב הכלכלי בשתי התקופות היה זהה. אין גם כל הוכחה לכך כי השוברים שהומצאו מתייחסים לעסק נשוא התביעה או אך לו. לטענת ב"כ הנתבע הנתבע הוא שהוכיח כי נשאר עם חובותיו של התובע בגין ארנונה, חשמל ומים וכן הוצאות שנאלץ להוציא לצורך החזרת המושכר למצבו עובר להשכרתו.לבסוף טוענת ב"כ הנתבע כי הוכח שהחשבונות שלכאורה נושאים שמות אחרים מתייחסים לנכס נשוא התביעה. דיון שאלת ההפרה 4. אין מחלוקת כי התובע שכר את חנותו של הנתבע תמורת דמי שכירות חודשיים בסך של 12,700₪ וזאת החל משנת 1997 (ר' סעיף 8 לכתב התביעה; סעיף 2 לסיכומי התובע וסעיף 5 לכתב ההגנה). עוד אין מחלוקת כי ביום 30.6.02 חזרה ההחזקה בחנות לידי הנתבע. האם פינויו של התובע מהחנות נעשה כדין? 5. על פי האמור בתצהירו של התובע לאחר שביוני 2002 בעקבות החמרת המצב העסקי בשל המצב הביטחוני ביקש מהנתבע להפחית את דמי השכירות ולדחות בחודש אחד את התשלום, לקח הנתבע בתחבולה את מפתחות החנות מאת עובדו של התובע מרק פרקלוב ומשהגיע התובע לעסק עם עובדיו בבוקר, מנע ממנו הנתבע בכח את הכניסה לחנות (ר' סעיפים 14, 16-17 לתצהיר התובע). על פי האמור בתצהירו של הנתבע בחודש יוני הוחזרה המחאה ששילם לו שותפו של התובע בגין שכר דירה, ובירור שערך העלה כי התובע לא שילם דמי ארנונה וכן נותר חוב כספי בגין שימוש בחשמל ובמים במושכר. באותה עת חשבונות שותפו של התובע בבנק הוגבלו ולתובע לא היו כלל חשבונות. סניפי שותפות של התובע נסגרו בזה אחר זה ונושים החלו לצבוא על העסק. בנסיבות אלו ובלית ברירה על מנת להקטין את נזקיו דרש משותפו של התובע את מפתחות המושכר והוא החזירם לידיו (ר' סעיפים 15-17 לתצהיר). הגרסא ולפיה דרש הנתבע את מפתחות החנות משותפו של התובע והאחרון החזירם לידיו, אינה עולה בקנה אחד עם העדויות האחרות שנשמעו. השותף, צבי הכט, העיד כי מעולם לא החזיק את המפתחות וכי הנתבע כלל לא דיבר איתו (ר' עמ' 5, שורות 15-19; עמ' 10, שורות 2-4). עובד התובע, מרק פרקלוב העיד כי בדרך כלל היה עובד בערב ולאחר מכן סוגר את החנות ולוקח את המפתחות. על פי עדותו ביום 30.6.02 לקראת סיום המשמרת נכנס הנתבע שהיה מיודד מאוד עם התובע, ביקש ממנו את מפתחות העסק והוא מסר לו את המפתחות על אף שהתובע לא היה נוכח במקום. לעדותו הודיע על כך לתובע ו"לא ראיתי בזה שום דבר מיוחד". למחרת כאשר בא לעסק היה העסק סגור (ר' עמ' 3, שורות 3-20). כשעומת הנתבע בחקירתו עם העדויות עדיין עמד על כך כי קיבל את המפתחות בהסכמת התובע ושותפו (ר' עמ' 32, שורות 3-6, שורה 18). עם זאת, על פי עדותו על אף שצבי הכט הציע לו את המפתחות בפועל קיבל אותם מהעובד מרק (שם, שורות 5-6; עמ' 32, שורות 9-11, שורה 18). עדותו של הנתבע שאינה עולה בקנה אחד עם העדויות האחרות שנשמעו ואף לא עם האמור בתצהירו בעניין זה, לא הייתה משכנעת. עדות זו גם מעוררת תמיהה לנוכח שעת קבלת המפתחות, שעת ערב מאוחרת, מאת עובד של התובע, בלא שיהא נוכח במקום אף לא אחד מבעלי העסק. סבורה אני על כן כי משחשש הנתבע אותה עת כי התובע נקלע לקשיים כלכליים, החליט באופן חד-צדדי ובלא לקבל את הסכמת התובע או שותפו, לקחת את מפתחות העסק ולמנוע את כניסתם למושכר. 6. התובע לא התייחס בסיכומיו לגרסת וטענת הנתבע ולפיה ההסכם שצורף על ידי הנתבע הוא ההסכם בין הצדדים ולא זה שצורף לכתב התביעה ולתצהיר התובע. יש להעדיף בשל כך את גרסת הנתבע ככל הנוגע להסכם החל על יחסי הצדדים. גם אם הפר התובע את ההסכם באי תשלום דמי השכירות המלאים עבור חודש יוני, ולעדותו של התובע עצמו נתן הוראת ביטול של שיק דמי השכירות עבור חודש זה (ר' עמ' 15, שורות 18-20), לא היה זכאי הנתבע באופן חד-צדדי לקחת את החזקה בנכס באופן האמור. ודאי לא היה זכאי לעשות כן בשל ההפרות הנוספות הנטענות על ידו. אמנם על פי הסכם השכירות תנאים מסויימים בהסכם הם יסודיים והפרתם מקנה למשכיר את הזכות לדרוש את פינויו המיידי של המושכר (ר' סעיף 19 להסכם, נספח א' לתצהירו של הנתבע) ואולם ההסכם אינו מעניק למשכיר זכות לעשיית דין עצמית, כפי שפעל הנתבע בנסיבות העניין. הזכות לדרוש את פינויו של השוכר כעולה מההסכם עצמו מותנית בהודעה מטעם המשכיר לשוכר על ביטול ההסכם עקב הפרתו (ר' הוראת סעיף 20 להסכם). הנתבע אינו טוען כי נתן הודעת ביטול. טענתו היא כי הגיע עם המשכיר לכלל הסכם להחזרת המושכר. משדחיתי טענה זו יש לראות בעשיית הדין העצמית משום הפרת חוזה, וזאת גם אם היה זכאי הנתבע לדרוש את פינויו של התובע לאחר מתן הודעת ביטול ובאמצעות נקיטת הליכים משפטיים. הנזקים 7. לטענת התובע נגרמו לו נזקים שונים בעקבות פינויו מהמושכר על ידי הנתבע. אבחן אותם אחד לאחד. א. שיפוץ 8. על פי תצהירו של התובע נגרם לו נזק בסך 118,865₪ בגין השיפוץ הכללי אותו ביצע בחנות (סעיף 28א לתצהיר). בתמיכה לכך צירף התובע חשבוניות מס בסכום כולל של 114,865₪ מדצמבר 1998 (נספח ב' לתצהיר). אין בידי לקבל את טענת ב"כ הנתבע ולפיה לא ניתן לדעת כי החשבוניות אותן צירף התובע אכן מתייחסות לשיפוץ החנות נשוא התביעה. חשבוניות המס שצורפו לתצהיר נושאות את שם העסק נשוא התביעה ואת כתובת העסק. בנסיבות אלו הנטל הוא על הנתבע להראות כי על אף האמור בתצהירו של התובע והחשבוניות שצורפו אליו, אין מדובר בחשבוניות המתייחסות לעסק נשוא התביעה. אין גם באי העדתם של עובד התובע ושל שותפו בעניין זה כדי לפעול לרעת התובע כטענת ב"כ הנתבע שכן העובד אינו אמור להיות בקיא בעניינים אלו ואילו השותף כעולה מהעדויות נכנס לעסק לאחר שבוצעו השיפוצים (ר' עדותו של צבי הכט בעמ' 5, שורות 9-10; עמ' 9, שורות 10-12). גם לתמיהה שהועלתה בתצהירו של הנתבע כיצד מועד ביצוע השיפוצים, דצמבר 1998, מתיישב עם האמור בתצהירו של התובע ולפיו היה המושכר עם קבלתו בפברואר 1997 במצב מוזנח שחייב שיפוץ (ר' סעיף 31 לתצהיר), ניתן הסבר בעדותו של התובע ולפיה בוצע שיפוץ חלקי בנכס עם קבלתו, ובשלב מאוחר יותר בוצע שיפוץ נרחב יותר (ר' עמ' 16, שורות 15-20). סבורה אני אפוא כי התובע עמד בנטל להראות כי ההוצאות הנטענות, בהיקף הכספי שעולה מהחשבוניות שצורפו לתצהיר, אכן הוצאו על ידו בקשר לנכס נשוא התביעה. האם זכאי התובע לפיצוי בגין הוצאות אלו? על פי סעיפים 8-9 להסכם השכירות נדרשת הסכמתו של המשכיר בכתב ומראש לביצוע שנויים, שפוצים ותוספות במושכר, וככל שבוצעו ייחשבו לרכוש המשכיר והשוכר לא יהא רשאי לדרוש תשלום עבורם עם פנוי המושכר. אמנם כעולה מעדותו של התובע לא דרש את הסכמתו מראש ובכתב של הנתבע (ר' עמ' 17, שורות 20-24), אך כעולה מעדויות כל המעורבים היו התובע והנתבע בקשרי ידידות קרובים במהלך תקופת השכירות (ר' עדות התובע בעמ' 13, שורות 8-9; עדותו של מרק פרקלוב בעמ' 3, שורה 6; עדות הנתבע בעמ' 33, שורות 4-5), חנות הנתבע היתה צמודה לחנות התובע (ר' עמ' 35, שורות 3-6), כך שסביר להניח כי הנתבע היה ער לביצוע השיפוצים והסכים להם. עם זאת, על פי ההסכם אמורים השנויים והתוספות להישאר בבעלות המשכיר בלא שתוקנה לשוכר עילה בעניין זה. לנוכח ההסכם, הנזק שנגרם לתובע בשל השיפוצים לכל היותר מתמצה באי יכולת להפיק רווח מהמושכר אותו שיפץ עד לתום תקופת השכירות. ואולם מחומר הראיות עולה כי בתקופה הרלוונטית לתביעה המשיכו הצדדים בקיומו של הסכם השכירות לאחר שתמה התקופה שנקבעה בהסכם השכירות. בנסיבות אלו לא היתה לתובע ציפייה ראויה להגנה ככל הנוגע למשך תקופת השכירות אלא למספר חודשים מועט (ר' הוראת סעיף 19 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971. ר' גם עדותו של התובע בעניין זה בעמ' 19, שורות 9-19; עמ' 14, שורות 23-24, שורה 28), והתובע אף תבע פיצוי בגין הפסד רווח שלטענתו נגרם לו במסגרת ראש נזק אחר. העולה מן האמור הוא כי אין התובע זכאי לפיצוי בגין עלות השיפוצים. ב. מלאי סחורה 9. על פי האמור בתצהירו של התובע בעת שלקח הנתבע את החזקה בחנות היה בה מלאי סחורה בסך 20,000₪. לתצהירו צירף התובע צילום פוליסת הביטוח של העסק ממנה עולה כי בשנת 1999 בוטח העסק בגין מלאי עסקי שהוערך ב-40,000 ₪ (ר' נספח ב1 לתצהיר). טענתה של ב"כ הנתבע בהקשר זה היא כי אין באמור כדי להעיד על מלאי שהיה בעסק שלוש וחצי שנים מאוחר יותר, בפרט כאשר מצבו הכלכלי של התובע באותה עת היה קשה, כעולה אף מעדות שותפו, צבי הכט. על אף נסיבות נטילת הנכס מהחזקתו, יכול היה התובע לספק תשתית ראייתית עדכנית לגבי היקף המלאי שהחזיק בנכס עובר לתפיסתו על ידי הנתבע, וזאת בין באמצעות המצאת קבלות על רכישה, אישור מהנהלת החשבונות של העסק או אף פוליסת ביטוח הרלוונטית לאותה תקופה. הוא לא עשה כן ולא די במסמכים שהביא כדי להוכיח את הנטען על ידו. עם זאת, כשנשאל הנתבע עצמו האם בזמן שקיבל את המפתחות היו במקום פרטי מזון קשה השיב "מה שיכול להיות במלאי של חנות של שווארמה יכול להיות בשר של יום או יומיים, כל השאר לא שייכים". ולשאלה "שתייה לדוגמא" השיב "כמה יכול להיות, מקסימום אלפיים שלושת אלפים₪" (עמ' 33, שורות 13-9). כעולה אף מעדותו של הנתבע המקום היה ערוך להפעלה עת נלקח על ידו (ר' שם, שורות 15-14). אף מעדותו של העובד, מר פרקלוב, עולה כי העסק נלקח בתום משמרת עת היה פעיל (ר' עמ' 3, שורות 6-14). המלאי שהיה בחנות היה שייך לתובע. הנתבע לא היה רשאי לקחת מלאי זה ולעשות בו שמוש ואת הערך שלקח עליו להשיב בין מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט, ובין מכח דיני הנזיקין. בנסיבות העניין ולנוכח התשתית הראייתית שפורטה לעיל רואה אני לנכון לערוך אומדן ולפסוק לתובע פצוי בסך 5000₪ בגין המלאי שהיה במקום. ג. ציוד 10. על פי האמור בתצהירו של התובע היה בעסק ציוד בערך של 100,000₪ (סעיף 28ג לתצהיר). בתמיכה לכך צורפו חשבוניות רכישה (ר' נספח ג לתצהיר). הנתבע מכחיש בתצהירו את ערך הציוד הנטען (סעיף 31.4) ולגרסתו מכר את הציוד שהיה במושכר לעובדו של התובע, מרק, בסכום כולל של 6000₪. לתצהיר צורף ההסכם (נספח ה'). עוד נאמר בתצהיר הנתבע כי למנוע חדר הקירור שהשאיר התובע לא נמצא קונה, הוא היה חסר ערך והנתבע השאיר אותו בחוץ (סעיף 25 לתצהיר). עיון בקבלות שצירף התובע מעלה כי סכומן המצטבר עומד על סך 21,235₪. ההסכם אותו צירף הנתבע לתצהירו מתייחס, כך עולה מעיון בהסכם, רק לחלק מהציוד. ההסכם גם נושא תאריך של מעל שנה וחצי מאז נטל הנתבע להחזקתו את החנות, ועדותו של הנתבע ככל הנוגע למאמצים שעשה למכור את הציוד לא היתה משכנעת (ר' סעיף 24 לתצהיר; עדותו בעמ' 35, שורות 20-24; שורות 29-30; עמ' 35, שורות 3-5). גם עדותו של הנתבע ככל הנוגע לפעולותיו בנוגע למנוע חדר הקירור לא היתה עקבית (ר' סעיף 25 לתצהיר; עדותו בעמ' 35, שורות 23-28; עמ' 36, שורות 8-22). עם זאת, גם לא בכל הקבלות שצירף התובע לתצהירו יש כדי לבסס במידה מספקת את הקשר לעסק נשוא התביעה. כך הקבלה על סך 2000₪ מחברת לווצה שלא מצויינת עליה כתובת הנמען והקשר לעסק נשוא התביעה. כך הקבלה על סך 3000 ₪ של נסים שרים הממוענת לתובע עצמו. זאת כאשר לתובע היו מספר עסקים נוספים באותה תקופה (ר' עדותו של צבי הכט בעמ' 5, שורות 9-10). כך גם שובר קבלה של חברת מאיבו על סך 5568 ₪ שלא ברור עבור מה ניתן. בהפחתת הסכומים האמורים עומד סכומן המצטבר של הקבלות על סך 10,667 ש"ח ועל הנתבע לפצות את התובע בסכום זה. ד. הפסד רווחים ושימוש במוניטין 11. על פי תצהירו של התובע נגרם לו הפסד רווחים בסך 100,000₪ ונזק בגין שימוש במוניטין בסך 80,000₪ (סעיפים 28ד ו-28ה לתצהיר). על פי התצהיר המחזור היומי גם בתקופה הקשה של האינתיפאדה היה כ-5000₪ ליום כאשר הרווחיות היא כ-35% (ר' סעיף 26 לתצהיר; ר' גם עדותו של צבי הכט בעמ' 11, שורות 5-6). לתצהיר צורף "עותק מצולם מדגמי מדו"ח קופה רושמת ליום אחד" בינואר 1999 וכן שוברי מע"מ מחודש 3/99 עד 8/99 כולל. העסק כאמור נלקח על ידי הנתבע בסוף יוני 2002 כאשר על פי כתב התביעה עצמו חלה אז ירידה דרסטית מאוד בהכנסות העסק אשר בעקבותיה ביקש התובע לדחות את תשלום דמי השכירות עבור חודש יולי (ר' סעיף 10). גם לעדותו של צבי הכט השותף, כבר באוגוסט 2001 החלה התדרדרות בעסקים עקב הפיגועים במרכז העיר (ר' עמ' 8, שורות 25-30), באפריל-מאי 2002 החלו בעיות עם נושים (עמ' 9, שורות 8-9) ובמאי-יוני החלט בעיות להצטבר (ר' עמ' 9, שורות 1-2). אין מקום אפוא להפיק מהמסמכים אותם צירף התובע על מחזור העסקים בתקופה הרלוונטית. התובע יכול היה להביא נתונים על הרווחיות בתקופה הרלוונטית באמצעות הבאת מסמכים מהנהלת החשבונות של העסק (ר' עדותו של צבי הכט בעמ' 7, שורות 25-30), דוחו"ת מע"מ ועוד. הוא בחר לא לעשות כן. בנסיבות אלו איני רואה מקום לפסיקת פיצוי בגין הפסד רווח, גם לא על דרך האומדן כבקשת ב"כ התובע. ה. עוגמת נפש 12. נסיבות תפיסת העסק על ידי הנתבע מהוות כאמור הפרת חוזה. יש בנסיבות אלו כדי להצדיק פסיקת פיצוי בגין עוגמת נפש לתובע ואני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 5000 ₪ בגין עוגמת נפש. טענת הקיזוז 13. על פי תצהירו של הנתבע חובו של התובע אל הנתבע עובר ל-30.6.02 כלל שכר דירה עבור חודש יוני בסך 12,113 ש"ח, חובות חשמל בסך 11,997.28 ₪, חובות מים בסך 15,810.16 ₪ וחובות ארנונה בסך 13,500 ₪ (סעיף 21 לתצהיר). הנתבע טוען לקיזוז בגין סכומים אלו כמו גם בגין ההוצאות שנגרמו לו בשל הצורך להחזיר את מצב המושכר לקדמותו - נקיון וצבע, בעלות שאת סכומה אינו זוכר ומותיר לשיקול דעת בית המשפט (ר' סעיפים 21 ו-26 לתצהיר). לתצהירו צירף הנתבע חשבון חשמל בסך כולל של 11,997 ₪. עוד צורף לתצהיר חשבון מים בסך 15,830ש"ח, ואישור על ביצוע תשלומים בסך 13,500 ₪ לעירית ירושלים. כל הנספחים מעלים תהיות ככל הנוגע לקשר שלהם לנכס נשוא התביעה ולתקופה הרלוונטית. חשבון החשמל מופנה לי. מייזלר בע"מ ורק סך של 3415₪ מתוכו מתייחס לתקופה שעד יוני 2002. חשבון המים הוא עבור "המרכז הירושלמי" ואילו האישורים על תשלומים לעירית ירושלים לא ברור עבור איזו תקופה שולמו ובגין איזה נכס. אמנם הנתבע העיד כי מי. מייזלר רכש את הנכס (ר' עמ' 35, שורות 5-6) אך מעדותו גם עולה כי חנותו שלו הייתה צמודה לנכס נשוא התביעה וכי שם מחיצה בין חנותו לנכס נשוא התביעה כך שלא ברור לאיזה מהנכסים מתייחס החוב (ר' עמ' 37, שורות 14-15; שורות 18-19). גם עדות הנתבע ולפיה המונה בחנות שלו היה של המרכז הירושלמי והמים היו עוברים מחנותו לעסק של התובע (ר' עמ' 35, שורות 7-4) מעוררת תהיות לגבי היקף החוב. הנתבע יכול היה להביא נתונים מבוססים יותר על הקשר בין החשבונות אותם המציא לנכס נשוא התביעה, כמו גם על דרך התשלומים בעבר, שיהיה בה כדי ללמד על הנכס נשוא התביעה בתקופה הרלוונטית. הוא לא עשה כן ובעניין זה הנטל עליו. לנוכח האמור הנתבע לא הוכיח את טענת הקיזוז למעט ככל הנוגע לדמי השכירות עבור חודש יוני. דמי השכירות עבור חודש זה עומדים על סך 12,113 ₪ (ר' סעיף 21 לתצהיר הנתבע אשר לא נסתר בעניין זה; ר' עדותו של התובע בעמ' 15, שורות 19-20) ובגין סכום זה זכאי הנתבע לקיזוז. סוף דבר 14. בגין סעיפים 9, 10 ו-12 זכאי התובע לפצוי בסך 20,667 ₪. בגין סעיף 13 זכאי הנתבע לקזז סך של 12,113 ₪ מסכום החוב. אני מחייבת איפוא את הנתבע לשלם לתובע סך של 8554₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך של 5000 ₪ בתוספת מע"מ. פינוי מושכרשכירותפינוי