פיצוי כספי על קללות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי כספי על קללות: לפניי תביעה מכח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") ולחילופין - מכח פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"). רקע כללי ותמצית טענות הצדדים - התובעים (להלן: "התובעים") מתגוררים במושבה יקנעם, בנחלתם של הוריו של התובע, מאז שנת 2001. הנתבעת (להלן: "הנתבעת") מתגוררת אף היא במושבה, בנחלת הוריה, החל משנת 2005. מבנה מגורי התובעים סמוך למבנה מגוריה של הנתבעת, באשר הנחלות של ההורים הינן נחלות סמוכות/שכנות, ובין שטחיהן מפרידה גדר פשוטה. התובעים מגדלים כלבה, אשר כנראה מהווה את הגורם לסכסוך המר שבבסיס התביעה. התובעים טוענים כי הנתבעת - במשך 10 חודשים עובר למועד הגשת התביעה ואף לאחר מכן - מגדפת אותם, מקללת אותם בקול רם, צועקת לעברם קריאות מבזות - והכל במטרה להשפילם ולהטרידם. לטענתם המדובר בקללות המושמעות מדי יום ומדי לילה, וכי הן מושמעות בשטחים פתוחים וציבוריים. בנוסף, טוענים התובעים כי קיימות גם הטרדות באמצעות השמעת קללות בטלפון. התובעים ממשיכים וטוענים כי לבקשתם אף ניתן בחודש יוני 2006 צו כלפי הנתבעת, מכח החוק למניעת הטרדה מאיימת, תשס"ב-2001 (להלן: "הצו"), אשר מכוחו היה על הנתבעת להפסיק את התנהגותה המתוארת מעלה - אך כי הנתבעת המשיכה את גידופיה תוך הפרת הצו. לאור האמור - עותרים התובעים לפיצוי בסך 50,000 ₪ מכח החוק, כאשר לשיטתם הקללות מהוות פרסום לשון הרע. לחילופין, עותרים התובעים לפיצוי מכח הפקודה, בסך 50,000 ₪, בשל עוולת הפרת החובה החקוקה ו/או הרשלנות ו/או התקיפה ו/או המטרד ליחיד. הנתבעת טוענת מנגד כי חלק מהדברים שיוחסו לה הושמעו בביתה שלה, בחצרה, והוקלטו שלא כדין. לגבי חלק אחר של הדברים, טוענת הנתבעת כי הצעקות שהיא השמיעה לעבר התובעים נועדו על מנת להשתיק את כלבתם של בני הזוג, אשר נובחת ללא הרף - בכל שעות היממה - ולא נותנת מנוח לנתבעת ולשאר השכנים. לטענתה, היא פנתה מספר פעמים לתובעים ולאביה של התובעת, במטרה לפתור את בעיית נביחותיה של הכלבה, אך ללא הואיל, ולכן - לפעמים, בצר לה, היא צועקת לעבר בית התובעים. מסכת הראיות - מטעם שני הצדדים נשמעו עדויות של רבים וטובים מהמושבה יקנעם. מטעם התביעה נשמעו עדויותיהם של הבאים : מר אלי בירן - שמסר מעין "עדות אופי" לגבי הנתבעת, אך התברר שהוא לא מכיר כלל את האירועים נשוא התיק (לגבי תצהירו ת/1); מר אייל קידר - אחיו של התובע (לגבי תצהירו ת/2); מר גלעד הוכמן - שכן לשעבר של הנתבעת, אשר ביקש לספר על יחסיו הרעועים עמה (לגבי תצהירו ת/3); מר משה ורנר - אשר התברר שחשב שהוא נותן תצהיר לגבי סכסוך שיש למשפחת קידר עם שכנים אחרים ולא עם הנתבעת (לגבי תצהירו ת/4); מר יוסי קידר - אביו של התובע (לגבי תצהירו ת/5); התובע (לגבי תצהירו ת/6); התובעת (לגבי תצהירה ת/7). מטעם ההגנה נשמעו העדים כדלקמן: הנתבעת (לגבי תצהירה נ/2); מר איתי הרטוג - אשר העיד לגבי ההטרדות שהסבה לו כלבתם של התובעים (לגבי תצהירו נ/3); גב' בטי יוקר - אשר העידה אף היא לגבי הכלבה (לגבי תצהירה נ/4). דיון והכרעה - לאחר שבחנתי את הראיות ושקלתי את טענות הצדדים בסיכומיהם - מצאתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה הקטן, בשל עוולת המטרד אך לא מכח חוק איסור לשון הרע - וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן. האם הנתבעת קיללה את התובעים ? התשובה לשאלה זו הינה בחיוב. התובעים הוכיחו - לרבות באמצעות קלטות שהם השמיעו באולם בית המשפט - כי הנתבעת גידפה את שניהם, וכל אחד מהם לחוד, במספר רב של פעמים תוך שימוש בביטויים כגון: "בת זונה הורדית הזאת, שרמוטה נבלה", "ורדית כלבה רעה", "כוס אמא שלך, תשרפי אמן", "ורדית המכוערת" ועוד. הנתבעת, כאשר שמעה את ההקלטות, הסכימה שאכן קולה הוא זה שנשמע בהן - ובכך ניתן לסיים את הדיון בשאלה עובדתית זו. האם הקללות עולות כדי "פרסום" "לשון הרע" ? כאן, נדמה לי שהתשובה שלילית. תחילה, לא הוכח שהקללות "פורסמו". התובעים הסבירו כי עיקר הבעיה היתה שהנתבעת נהגה לקלל אותם מעבר לגדר, כאשר היא משמיעה את הקללות משטח ביתה לעבר שטח ביתם. לא הוכח שמישהו מלבד שני התובעים שמע את הקללות והגידופים, למרות שהם אכן הושמעו "בחלל הציבורי". בהקשר זה, רק אחיו של התובע, העד איל קידר, טען בחקירתו כי גם הוא שמע כמה פעמים את הקללות - אך לא אוכל לקבל טענה זו, כיון שאין לה זכר בתצהיר. מעבר לכך, אני מקבלת את גרסת הנתבעת לפיה הדברים שהוקלטו אכן נאמרו על ידי בתוך ביתה כלפי חוץ או בחצר ביתה כלפי התובעים (עמ' 21 שורות 1-5). על מנת להוכיח פרסום, היה צריך להוכיח שעובר אורח, צד שלישי, אכן שמע את הקללות, ובכך היה, אולי, כדי לבזות או להשפיל את התובעים. טענה עובדתית שכזו למעשה לא נטענה - ומן הסתם, לא הוכחה. מעבר לכך, אני מוצאת שבסיטואציה דנן - הקללות, הגם שהשימוש בהן ראוי לכל גינוי, אינן מהוות "לשון הרע". גידופים וקללות כ"לשון הרע" - הפסיקה, לצערנו, נדרשת פעם אחר פעם לשאלה האם קללות וגידופים מהווים "לשון הרע", וכבר נפסק כי יש לתת משקל לארבעת העקרונות הבסיסיים הבאים : ראשית, כי קללות וגידופים כשלעצמם, כמו גם תיאורו של אדם כבעל תכונות שליליות ו"לא מחמיאות", יכולים להוות לשון הרע ואין כל מניעה "קטגורית" מלראות פרסומים שכאלו כ"לשון הרע" (וראו את פסק הדין המנחה בהקשר זה - ע"א 534/65 דיאב נ' דיאב, פ"ד כ (2) 269). שנית, כי עסקינן בפרסום העלול לפגוע, להשפיל או לבזות את הנפגע ולכן אין צורך בהוכחת פגיעה או גרימת נזק בפועל (וראו את א' שנהר, דיני לשון הרע, תשנ"ז-1997 (להלן: "שנהר"), בעמ' 121). שלישית, כי המבחן לגבי היותו של הפרסום בגדר לשון הרע הינו אובייקטיבי, ולא סובייקטיבי, דהיינו כי - "המבחן, שבאמצעותו ייקבע אם אכן דברים מסוימים שפירסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם פלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור : לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא, כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פירסום". ע"א 466/83 שאהה נ' דרדיאן, פ"ד לט (4) 734 בעמ' 740, וכן ראו את 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו (5) 555 בעמ' 562 ואת האסמכתאות בשנהר בהקשר זה בעמ' 122. רביעית, כפי שמפרש שנהר בספרו (עמ' 132 והאסמכתאות שם) - "לצורך הכרעה בשאלה, האם מהווים דברי גידוף "לשון הרע", ישקול בית המשפט לא רק את הנורמות החברתיות במקום שבו נאמרו הדברים, אלא גם את נימת הדיבור, את הקול ואת ההקשר שבהם נאמרו הדברים..." עוד יש לזכור כי הכרה גורפת בכך שכל התבטאות חריפה מהווה לשון הרע עלולה להביא להצפת בתי המשפט בתביעות שזו עילתן (וראו את הערותיו של שנהר בעמ' 131). לאורם של מבחנים והלכות אלו, התמודדו בתי המשפט עם השאלה, ואסקור להלן דוגמאות מספר : בע"א 534/65 דיאב נ' דיאב הנ"ל, התבררה תביעה של סגן יושב ראש מועצת הכפר תמרה אשר טען שיושב ראש המועצה הטיח כלפיו גידופים כגון - "הסתלק מכאן, כלב בן כלב, נביא שקר שתום עין", וזאת בנוכחות מספר מתושבי הכפר. בהמ"ש קבע כי ההתבטאות מהווה לשון הרע. בת.א. (חיפה) 18676/01 ביאדסה תאופיק נ' חמדאן פריד קבע בהמ"ש כי כינויו של התובע כ"בן זונה" מהווה לשון הרע, וכי אין באפשרותו לקבל את טענת הנתבע לפיה אין המדובר בלשון הרע בשל שכיחות הביטוי. בת.א. (נתניה) 4132/02 כהן חיים נ' בן ציון מרדכי (פורסם בתקדין) נדון עניינו של נושה אשר נכנס לביתו של החייב, ובנוכחות אורחיו - החל מקללו ומעלה טענות באשר לחוב. בהמ"ש שם קבע כי - "במקרה דנן, אין ספק כי הטחת דברים כמו: 'אתה גנב, רמאי, גזלת את הכסף מהילדים שלי' - יש בה כדי להשחיר את פניו של התובע בפני אורחיו, גם לפי מבחן אובייקטיבי". מנגד - בת.א. 1013/98 אלמליח נ' יפרח הוכח כי הנתבע הטיח כלפי התובעת קללות בוטות כגון - "את זונה, שרמוטה" וביטויים נוספים דומים. עם זאת, בהמ"ש פסק כי למרות שהביטויים מלמדים על חוסר חינוך, לא היה מדובר בפרסום שהופץ ברבים, איש לא ייחס לתובעת את כינויי הגנאי כפשוטם והמדובר בהתפרצות גסה ומכוערת ותו לא, ובהתאם נדחתה התביעה. בת.א. (ירושלים) 2286/03 בוטח יהונתן נגד עו"ד גבל ישראל, נפסק כי - "הביטוי "מטומטם" אינו נתפס בעיני האדם הסביר כביטוי אשר פרסומו עלול להשפיל או ללעוג או לבזות אדם או לפגוע במשרתו. כידוע לא כל קללה ובודאי המילה "מטומטם" שהיא במדרג הנמוך של הקללות מהווה לשון הרע כאמור". אף בת.א. (ירושלים) 10294/02 שיין שמעון נ' יהודאי מרדכי, שם הנתבע טען כלפי התובע, בנוכחות חבריו, כי אימו המנוחה של התובע בגדה בבעלה המנוח עם ערבי ומזיווג זה נולד התובע - בהמ"ש קבע כי לא מדובר ב"לשון הרע". בת.א. (ראשל"צ) 133/06 שלגי חיים נ' רון עופר (2007) נדונו תביעות הדדיות של שני נהגי מונית אשר קיללו האחד את השני, וכך נפסק : "אגב אותו אירוע ... התלהטו הרוחות בין השניים ובלהט היצרים נקטו האחד כלפי רעהו, בלשון רחוב זולה ומבישה ממין זו שהפכה, עם כל צער שבדבר, לחלק משפת השיח היום יומי. דומה עלי כי חילופי העלבונות ... בעידנא דריתחא, בסיטואציה בה איש מהנוכחים לא ייחס להם את כינויי הגנאי כפשוטם ואף לא היה בהם כדי להופכם למטרה ללעג ולבוז. ... מששוכנעתי, איפוא, כי מן הפן האובייקטיבי (להבדיל מן הפן הסובייקטיבי שבו אין די - ראה לענין זה: ע"א 723/74 עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל בע"מ, פ"ד לא(2) 81) "סביבת ההתייחסות" של הצדדים לא יכולה היתה אלא להבין כי המדובר בהתפרצות גסה ומכוערת, בניבול פה ולא יותר מכך (ראה: א. שנהר, "דיני לשון הרע" (הוצאת נבו, 1997, עמ' 132)". לאחרונה ניתן פס"ד נוסף לגבי קללות שהושמעו במהלך סכסוך שכנים - ת.א. (קצ') 550/04 לויפרמן נ' אלבז (2009), ובו נקבע שהן אינן בגדר לשון הרע, לאמור : "בשורה של פסקי דין נקבע, כי קללות וגידופים אינם בהכרח לשון הרע. כך למשל, ברע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר ... נפסק, כי "לא כל גידוף, ולא בכל הנסיבות, יקים עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע". בפסק הדין בן גביר נ' דנקנר, נדונו אמירות כגון "נאצי קטן" ו"נאצי מלוכלך". בת"א (ירושלים) 1594/06 עטייה נ' בניטה ... נקבע כי הביטויים "זונה", "משוגעת" ו"אני אשתין עליך", נאמרו בנסיבות שאינן בגדר לשון הרע. בת"א (נה') 3828/04 עו"ד משה מנשה נ' בונן משה ... נקבע כי הביטויים "שקרן" ו"נוכל" שנאמרו בנסיבות אותו מקרה, אינם בגדר לשון הרע. כך גם בת"א (נת') 6685/02 עו"ד דוידוביץ' יהונתן נ' שנקר ציונה ... בו נקבע כי הביטויים "פסיכופט", "מנוול" ו"נוכל" שנאמרו באותו מקרה, מהווים מעשה של מה בכך, בהתאם לסעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בית המשפט, במקרה של בן גביר נ' דנקנר, אימץ בפסק הדין את דבריו של אורי שנהר בספרו דיני לשון הרע, כי "קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב'לשון הרע' תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן. ... ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתו לקשה פחות, עד כדי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות, לא תגרום עוד לפגיעה ממשית" (שם, ע' 131)." מפאת קוצר היריעה לא אצטט פסיקה נוספת - ורק אפנה לפסקי דין נוספים בהם במסגרת סכסוכי שכנים וסכסוכים דומים הושמעו גידופים, ונקבע שהם אינם לשון הרע - וראו את ת.א. (ת"א) 16294/08 גולדרינג נ' תמרי (2009), ת.א. (אשקלון) 519/07 גדיאן נ' גניש (2009) והפסיקה המוזכרת שם. מסקירה קצרה זו עולה כי בכל מקרה יושמו המבחנים בהתאם לנסיבות, תוך בחינת טיב ההתבטאות וזהות התובע והנתבע. אם נשוב עתה להתבטאויותיה של הנתבעת כאן - עמדתי היא כי במקרה דנן - ההתבטאויות אינן מהוות "לשון הרע". ברי כי אין כוונה לייחס לתובעת או לבעלה את הדברים כפשוטם ואני סבורה שאין בדברים כדי להשפיל מי מהם או לבזותו, בנסיבות הספציפיות של השמעת הגידופים - מעבר לגדר או בטלפון. אני סבורה כי ההתנהגות של הנתבעת מקוממת, בלתי ראויה ומן הראוי שתחדל ממנה לאלתר, ויחד עם זאת, אני מוצאת כי הקללות הללו אינן בבחינת הוצאת הדיבה אליה כיוון המחוקק בעת ניסוחו של החוק ואינן בבחינת לשון הרע כפי שפרשו מונח זה בתי המשפט, לאור תכליתו של החוק. לטעמי, החוק נועד לטפל בפרסומם של דברים אחרים מאשר גידופים בין שכנים, ולכן עילת התביעה הסומכת על החוק - נדחית. האם קמה לתובעים עילת תביעה נזיקית ? עילת תביעה לפי עוולת הרשלנות או הפרת החובה החקוקה אינה נראית לי אפשרית במקרה זה - וממילא רכיבי העוולות לא הוכחו. עוולת המטרד ליחיד - סעיף 44(א) לפקודה מגדיר מהו "מטרד ליחיד" בזו הלשון - "מיטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו ... או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מיטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק." בחינת הנסיבות דכאן באספקלרית המטרדים - מחייבת את המסקנה לפיה התנהלותה של הנתבעת אכן מהווה מטרד, היות והיא "מתנהגת" באופן שיש בו כדי להפריע "הפרעה של ממש" לשימושם של התובעים בביתם ובחצרם. כפי שציינתי, לטעמי השמעת קללות ספורדיות לעבר התובעים, אינה מהווה הוצאת דיבה, אך השמעה חוזרת ונשנית של קללות, שוב ושוב, מדי כמה ימים, בשעות שונות, במשך תקופה של כשנה - בהחלט מטרידה, בהחלט מפריעה לניהול החיים התקין, בהחלט פוגעת בהנאות החיים - ועולה כדי מטרד. מהראיות נתן להסיק על תכיפות השמעת הקללות ועל כך שלעיתים היה רצף של השמעת קללות כמעט מדי יום, ואני מוצאת שאכן ההתנהלות עולה כדי "מטרד ליחיד" כהגדרתו. לכן, יש מקום לקבל את התביעה בפן הנזיקי שלה. גובה הנזק - פקודת הנזיקין אינה כוללת את האפשרות לקבל סעד ללא הוכחת נזק, כפי שניתן לבקש מכח החוק, ולכן - את שאלת גובה הנזק יש לבחון תוך התייחסות להלכות "הנזיקיות". התובעים לא פירטו איזה נזק בדיוק נגרם להם, ולמעשה הם עותרים לנזק לא ממוני, בגין עגמת הנפש, באופן כללי. לגבי הפיצוי הראוי במקרה זה נתתי את דעתי, בין היתר, לשיקולים הבאים - לחומרה יש לשקול את העובדה שהמדובר בהטרדות חוזרות ונשנות לאורך פרק זמן. בנוסף, יצוין כי כנגד הנתבעת הוצא צו ביום 15/5/2006, על ידי כב' השופט רניאל, מכח החוק למניעת הטרדה מאיימת, לפיו עליה להמנע מלקלל את התובעים, ולמרות זאת - היא הוקלטה כמשמיעה קללות גם לאחר הצו. לקולא יש לשקול את העובדה שהוכח שהסיבה להשמעת הקללות היתה נביחותיה הבלתי פוסקות של כלבת התובעים והעדר טיפול בבעיה מצדם. הוכח כי הנתבעת פנתה לתובעים וביקשה שירסנו את הכלבה או שיכניסו אותה לתוך הבית בשעה שהיא נובחת והוכח אף שאביה של הנתבעת ואביו של התובע ניסו להגיע להבנות, על מנת לפתור את הסכסוך, לרבות באמצעות בנית גדר גבוהה ומאסיבית בין המגרשים. אינני סבורה כי המענה הראוי לנביחותיה של הכלבה הינו השמעת גידופים וקללות בשפה בוטה, אך המטרד שטמון בהשמעת הקללות אינו בהכרח "מטריד יותר" מאשר מטרד שנוצר עקב כלבה שנובחת ללא הרף - ואף זאת בשעות משעות שונות של היממה. כיון שהנתבעת לא הגישה תביעה שכנגד באשר לנביחות, לא אוכל לומר שמטרד אחד "מקזז" את המטרד השני, אך יש לקחת זאת בחשבון במכלול. נקודה אחרונה שתפעל לטובת הנתבעת הינה העובדה שבמהלך ההוכחות התברר שכאשר התובעים ציינו שקיים צו כנגד הנתבעת הם שכחו לציין שהיה גם צו "הפוך", כלומר - שגם הנתבעת ביקשה, וקיבלה, צו כלפיהם מכח החוק למניעת הטרדה מאיימת (וראו את דבריו של התובע בעמ' 16 שורות 26-32). מעניין גם לציין שכאשר חיפשתי פסיקה המתייחסת לעילת עוולת המטרד ליחיד, מצאתי בעיקר פסיקה המתייחסת למקרים בהם המטרד היה נביחותיו של כלב (וראו לדג' את ת.א. (חיפה) 21473/01 קדוש נ' ארגמן (2004), ת"ק (ת"א) 660-05-08 שטיגליץ נ' שני (2008), בש"א (רמלה) 1107/06 כץ נ' אייל (2006) ובש"א (ירושלים) 1267/07 לוי נ' כהן (2007). הואיל ואני סבורה כי ההתמודדות של הנתבעת עם המטרד ממנו היא סובלת אינה יכולה להיות השמעת גידופים בלתי פוסקים, בוטים ובלתי ראוים - אזי מטעמי מדיניות משפטית, אינני קובעת ששני המטרדים ההדדיים "תקזזים". יחד עם זאת, רף הפיצוי יהא נמוך, ונועד רק על מנת להבהיר לנתבעת שהיא חייבת לחדול מההתנהלות הנפסדת (והרי עד כה היא לא עשתה זאת למרות קיומו של הצו, ואולי חיוב כספי יגרום לתוצאה המיוחלת). לכן, לאור כל האמור לעיל אני פוסקת כי הפיצוי לו זכאים התובעים הינו בסך 2,500 ₪. סיכום - אשר על כן, על הנתבעת לשלם לתובעים, ביחד, 2,500 ₪, בתוך 30 יום מהיום. יחד עם זאת, לא אעשה צו להוצאות. טרם סיום אוסיף עוד כי במהלך ניהול התיק - הצעתי כמה פעמים לצדדים להסכים על "שביתת אש" ולנסח הסדר לפיו התובעים ידאגו שכלבתם לא תהווה מטרד ושהנתבעת תחדל מהשמעת הקללות. לצערי, הדבר לא הסתייע עד כתיבת פסק הדין - אך עדיין לא מאוחר מדי. בדומה, שמענו במהלך הדיון שאביו של התובע, מר קידר, ניסה לבוא בדברים עם אביה של הנתבעת, מר רון, לגבי אפשרות להביא את הסכסוך לסיומו. אף מהלך זה לא התגבש לכדי הסכמה - אך שוב, אין זה מאוחר מדי. פיצוייםקללות / גידופים