פיצויים בגין הליכי גביית קנס חניה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצויים בגין הליכי גביית קנס חניה: התביעה שבפני עניינה בנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהליכי גביית קנס עבירת חנייה המיוחסת לרכבו של התובע, בתחום העיר הרצליה, בתאריך 20.8.97. עילת התביעה הינה ברשלנות, פרסומי לשון הרע ופגיעה בפרטיות. הנתבעת הינה עיריית הרצליה וכן הנתבעים 2 עד 7, שותפות עורכי דין וחברות עורכי דין ועורכי דין שהתאגדו בחברות אלו, אשר התקשרו עם עיריית הרצליה לביצוע גביית חובות קנסות כקנס נשוא תובענה זו. התובע, מנכ"ל חברה מסחרית, טוען כי העונש, הקנס, שהוטל עליו כדין בגין עבירת החניה - התיישן, כך שהנתבעים, העירייה (להלן: "הנתבעת") ועורכי הדין, על תאגידי עורכי הדין (להלן: "הנתבעים"), התרשלו במעשיהם בהמשכת הליכי הגביה נגדו, ולבסוף, בהליכי עיקול מטלטלין בביתו ובעיקול שהוטל על חשבונותיו, בבנקים שונים, נגרם לו נזק, גם בכך שהליכים אלו מהווים פרסום לשון הרע, פגיעה בפרטיותו וכן נזק ישיר הקשור סיבתית לפעולותיהם ומחדליהם הרשלניים. הנתבעים טוענים כי פעלו כדין, וכך אף נתבעים 2-7, שפעלו בשליחות הנתבעת, ואין במעשיהם כל התרשלות, וממילא עומדות להם ההגנות כמפורט בסעיף 13 ו-15 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, בסעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, ולפי הוראות פקודת הנזיקין (נוסח חדש), כשלטענתם הקנס כלל לא התיישן וכל פעולותיהם נעשו כחוק, בהסתמך על סעיף 4 לפקודת המיסים (גבייה). 2. הנתבעים שלחו לתובע מכתבי דרישה רבים לתשלום הקנס. הנתבעת, באמצעות החברה לאוטומציה, שלחה שישה מכתבי דרישה לכתובת התובע שברח' יהודה הנשיא 40, ת"א, בתאריכים שבין 6.1.2000 ועד 24.12.2001. בשנת 2003 התקשרה הנתבעת עם הנתבעים לצורכי גביית הקנסות, והנתבעים שלחו מכתבי דרישה נוספים בין תאריך 22.7.2003 ועד 24.7.2006, לכתובתו של התובע בשד' נורדאו 93, תל אביב, בתאריך 16.3.2004, לכתובת ברח' יהודה הנשיא, וב- 11.7.2007, לכתובת ברח' ליבנה 8 באור יהודה, ולבסוף בתאריך 24.10.07, לכתובת התובע ברח' וולמן 5, תל-אביב, הוא המכתב הראשון שהתקבל על ידי התובע, כך לטענתו שלא נסתרה, ומאותו יום הוא שולח מכתבים רבים לנתבעים בדרישה לבטל את הליכי הגביה, אך ללא הועיל. בתאריך 16.12.2007, הוטל עיקול ע"י הנתבעים בבנק דיסקונט, בתאריך 27.10.2008, בבנק לאומי ובנק הפועלים, ובבנק מרכתניל בתאריך 13.1.2009. חשבונו של התובע התנהל בבנק הפועלים. ניסיון עיקול המטלטלין בדירת התובע התבצע ברח' וולמן בת"א, בתאריך 12.3.2009. התובע המציא אישור ממרשם האוכלוסין מתאריך 30.11.2008 (ת/10), ובו תמצית רישום כתובותיו במהלך השנים: מתאריך 1.6.72 עד 24.7.95 - רח' יהודה הנשיא 40, ת"א; מתאריך 24.7.95 עד 8.6.05 - שד' נורדאו 39, ת"א; מתאריך 8.6.05 עד 19.9.07 - רח' ליבנה 8, אור יהודה; מתאריך 19.9.07 עד היום - רח' וולמן 5, ת"א. התובע אף הגיש בקשה להגשת ראייה חדשה, וזאת בתאריך 3.10.10, לאחר סיום שמיעת ההוכחות, ראיה שנמצאה על ידו במקרה בחיפוש שערך בביתו. ביהמ"ש אישר את הגשתה כראיה, מהטעם שיהיה בה על מנת לעזור לביהמ"ש, ככל האפשר, לרדת לחקר האמת בפרשה זו. מדובר ברישיון נהיגה ישן של התובע, ממנו נובע כי בתאריך הוצאת רישיון נהיגה זה, ה- 15.12.97, כתובתו הרשומה של התובע היתה - שד' נורדאו בתל-אביב. 3. כאמור, המחלוקת העיקרית בתובענה זו, הינה שאלת התיישנות העונש, הקנס. העבירה הינה עבירת חניה, שנעברה בתאריך 20.8.1997. התובע אינו כופר, לצורך תביעתו זו, בביצוע העבירה. עבירת החנייה שבגינה נכנס התובע הינה - "עבירת קנס מסוג ברירת משפט, וסיווגה הינו חטא" (ראה בג"צ 1618/97 סאצ'י נ' עיריית ת"א, פד"י (נב) (2) 542,551). עבירה זו הינה עבירת קנס מסוג ברירת משפט, כאמור בסעיף 228-230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב-1982 (להלן: "חסד"פ). בהתאם לסעיף 24(3) לחוק העונשין, עבירת חטא הינה עבירה שאם העונש בגינה הינו קנס בלבד, כבמקרה שבפנינו, עניינו ב - "קנס שאינו עולה על שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא ייקבע לו סכום". תקופת התיישנות העונש, או קנס, הינה - 3 שנים (ראה סעיף 10 לחסד"פ). כלומר, העונש שהוטל על התובע בגין עבירת החניה, הקנס, מתיישן כבר בתאריך 20.8.2000. עקב התיישנות - הקנס בטל. אם בוצעו לאחר מכן פעולות גבייה כנגד התובע ונגרם לו נזק, פעולות אלה הינן, לכאורה, רשלניות. כמובן שמסירת הודעה כדין לתובע על הקנס המוטל עליו, או הצגת דרישה חוזרת לתשלום הקנס, תוך תקופת ההתיישנות, מהווים המשך ביצוע העונש כמשמעותו בסעיף 10 לחסד"פ, שאז חוזר מרוץ תקופת ההתיישנות לנקודת ההתחלה. על כן יש לבחון את הפעולות בהם נקטה הנתבעת מיום העבירה ועד לתום תקופת ההתיישנות. משהומצאה לבעל הרכב הודעה תשלום קנס, עליו לשלם את הקנס תוך 90 יום או שיודיע שברצונו להישפט על העבירה (סעיף 229 לחסד"פ). ובסעיף 237 (א) לחסד"פ נאמר כדלקמן: "מסמך שיש להמציאו לאדם לפי חוק זה, המצאתו תהיה באחת מאלה: (1) במסירה לידו; ובאין למצאו במקום מגוריו או במקום עסקו - לידי בן משפחתו הגר עמו ונראה שמלאו לו שמונה עשרה שנים, ובתאגיד ובחבר בני-אדם - במסירה במשרדו הרשום או לידי אדם המורשה כדין לייצגו; (2) במשלוח מכתב רשום לפי מענו של האדם, התאגיד או חבר בני האדם, עם אישור מסירה; בית המשפט רשאי לראות את התאריך שבאישור המסירה כתאריך ההמצאה" [ההדגשה אינה במקור - ד.מ.] בתקנה 44 (א) לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד 1974, נאמר כדלקמן: "בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט, לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן". [ההדגשה איננה במקור ד.מ.]. כלומר, על הנתבעים להוכיח כי ההודעות נשלחו, בתוך תקופת ההתיישנות, בדואר רשום ולמענו של התובע. התובע, הנמען, רשאי להוכיח כי לא קיבל את ההודעה ולא עקב הימנעותו לקבלה. התובע העיד, ואין כל סיבה או נימוק שלא לקבל את דבריו, כי לא קיבל את ההודעות. הנתבעים טוענים כי מענו של התובע הינו זה שהמופיע במשרד הרישוי, הרי כאמור בסעיף 1 לפקודת התעבורה - בעל הרכב הוא זה הרשום ברישיון הרכב. ההודעות שנשלחו במהלך תקופת ההתיישנות נשלחו באמצעות הנתבעת, בסיוע החברה לאוטומציה, לכתובת שבמשרד הרישוי, הכתובת לצורך רישוי הרכב, ברח' יהודה הנשיא בתל-אביב (ראה תצהירו של העד אסולין, עמ' 27). אולם, לאורך כל תקופת ההתיישנות, מענו של התובע, כרשום במרשם האוכלוסין, היה בשד' נורדאו 93 בתל-אביב. ב"כ הנתבעים טוען כי הנתבעת פעלה כיאות, לאור הוראת תקנה 13 (א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, שם נאמר כדלקמן: "בעל תעודה יודיע על כל שינוי שחל בכל פרט מן הפרטים הרשומים בתעודה..." כלומר, התובע התרשל ולא הודיע על שינוי כתובתו, כך שאין לו להלין כנגד ההודעות שנשלחו לכתובת הרשומה שם. אולם ב"כ הנתבעים בחר להתעלם מתקנת משנה (א) (1), ששם נאמר כדלקמן: "על אף האמור בתקנת משנה (א), על שינוי שחל בכתובת למשלוח דואר, יודיע בעל התעודה, שהוא תושב כהגדרתו בחוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה-1965, לפקיד הרישום כמשמעותו בחוק כאמור". [ההדגשה איננה במקור - ד.מ.]. פקיד הרישום, כמשמעותו בחוק מרשם האוכלוסין, קיבל הודעה על שינוי כתובת התובע, ובכך יצא התובע ידי חובתו. אין על התובע כל חובה להודיע על שינוי כתובת גם למשרד הרישוי. מענו של תושב ישראל הינו אחד מהפרטים הנוגעים לתושב שירשמו במרשם זה (ראה סעיף 2 (11) לחוק). אף אין להתעלם מהרישום ברישיון הנהיגה של התובע, מתאריך 15.12.97, דהיינו שוב רישום במשרד הרישום, לאחר מועד רישום עבירת החניה, שם נרשם מען התובע בשד' נורדאו, כרשום במרשם האוכלוסין! ב"כ הנתבעים מנסה להעזר בטענותיו גם באמור בחוק עידכון כתובת, תשס"ה-2005, המחייב, כאמור בסעיף 2(א), את התושבים, להודיע על עידכון כתובתם תוך 30 יום מיום השינוי. אולם בסעיף 3 לחוק זה נקבעה גם חובת כל רשות מקומית להתעדכן בכתובת וברור שהנתבעת לא עשתה כן, אולם ממילא חוק זה נכנס לתוקפו אך ב- 1.2.2006, שנים לאחר המועדים הרלבנטיים לפרשתנו. הנתבעים אף מבקשים להיאחז בהוראת פקודת המיסים (גבייה), שם נאמר בסעיף 12(ב), כדלקמן: "הודעה, דרישה, צו או כל מסמך אחר שיש להמציאם לפי פקודה זו, יראו אותם כאילו הומצאו כדין, אם נמסרו למי שנועדו, או הונחו במקום מגוריו או במקום עיסקו הרגיל, או נשלחו לשם על שמו בדואר..." [ההדגשה איננה במקור - ד.מ.]. מכאן, לטענתם, כי במשלוח ההודעות בדואר, לפי מענו של התובע, מילאו את הנדרש מהם. אולם גם טענה זו לא תוכל להישמע. ההודעות שנשלחו, אינן הודעות שיש למסרן "לפי הפקודה", אלא בהתאם להוראת החסד"פ, ומכל מקום, כאמור, הן לא נשלחו למענו הנכון של התובע. המען למשלוח הודעות הינו המען שבמרשם האוכלוסין, כאמור בחוק מרשם התושבים, בסע' 3: "רישום במרשם...יהיו ראייה לכאורה לנכונות פרטי הרישום המפורטים.." [ההדגשה איננה במקור - ד.מ.]. כלומר, כל עוד לא הצביעו הנתבעים על הוראת חוק דין המתירה להם לשלוח הודעות כאלה למען אחר, אין בטענותיהם כל ממש. גם בנושא המשלוח בדואר רשום דווקא, לא עמדה הנתבעת בחובתה. לטענת העד אסולין, ההודעות שנשלחו בדואר רשום חזרו בציון שהמשלוח "לא נדרש". כשנשאל מה פירושו של ציון שכזה, השיב שיתכן ואין זו הכתובת הנכונה (עמ' 11 לפרוטוקול מיום 13.6.2010). אולם, כשידוע ומוכח כי התובע לא התגורר אז בכתובת יהודה הנשיא, אלא אך הוריו, הרי גם אם הגיעה להוריו הודעה על דואר רשום עבור התובע, שאינו קטין, אין עליהם כל חובה להיטלטל ולסור לסניף הדואר למשוך את ההודעה. על הנתבעת היה להתייחס להודעה שנשלחה בדואר רשום ושחזרה כ"לא נדרש", לברר את המען הנכון על פי נתוני מרשם האוכלוסין ורק אז להמשיך בניסיונות משלוח ההודעה על הקנס ודרישה לשלמו. הנתבעים מוסיפים ומציינים, כי פנו לתובע מעבר למכתבי הדרישה גם על ידי גובה מס מטעם הנתבעת שהגיע ביום 29.6.04 לכתובתו של התובע ברח' הנשיא ומסר לו הודעה על הקנס וציין בדו"ח כי שם החייב רשום בנכס. אולם ממילא אין לכך כל חשיבות כי בשלב זה הקנס כבר בטל בגין ההתיישנות. בנסיבות אלו, הוכיח התובע את טענתו כי העונש, הקנס, התיישן ומכאן שהקנס בטל. כל מכתבי הנתבעת, ולאחר מכן מכתבי הנתבעים, אין בהם כדי לשנות את עצם בטלות הקנס. אף יש לציין כי כל מכתבי הנתבעת לתובע, גם בתאריכים שלאחר תקופת ההתיישנות ועד 24.12.01, אף הם לא נשלחו למענו הנכון של התובע, כבמרשם האוכלוסין. גם מכתבי הנתבעים 2-7 נשלחו כבר לאחר שהקנס התיישן והם נשלחו לכתובת שבשד' נורדאו, אולם התובע לא היה אז בארץ. הוא חזר ארצה רק בשנת 2005. נשלחו אליו לפחות עוד שתי הודעות, בשנת 2006, לשד' נורדאו, כולן בדואר רגיל. עדותו של התובע כי לא קיבל גם הודעות אלו-לא נסתרה, וביהמ"ש מאמין לגירסתו. לאחר מכן נשלחו הודעות לרח' הנשיא, אף שמזה שנים התובע אינו מתגורר שם, וכן ביוני 2007, לרח' ליבנה באור יהודה, ושוב, בדואר רגיל, והתובע העיד כי לא קיבל הודעה זו, ורק את ההודעה מתאריך 24.10.07, כשמענו היה ברח' וולמן, התקבלה על ידו. התובע מיהר ושלח מכתב לנתבעים והודיע להם כי הקנס התיישן ואין כל מקום להמשיך ולדרוש ממנו לשלם קנס של 661 ₪. ובמיוחד כשהקנס המקורי, שהודעה על קיומו לא הגיעה אליו עד אותו יום, היה בסך של 70 ₪. הנתבעים התעלמו מטענותיו והמשיכו בפעולות הגבייה ואני קובע בזאת שעשו כן שלא כדין. 4. סוגיה נוספת המתעוררת בעניינו, הינה סמכותו העניינית של בית משפט זה. כשהסעד המתבקש בתובענה זו הינו לפיצויים בגין עוולות כנגד התובע, הסמכות הינה לבימ"ש השלום, בהתאם לסכום התביעה. לכל עניין אחר המתעורר בתובענה זו, אפילו היה בסמכותו העניינית של בימ"ש אחר, לבימ"ש זה הסמכות שבגררא (סעיף 76 לחוק ביהמ"ש (נוסח משולב) תשמ"ד-1984). בנוסף לכך, הרי גם לעניין בטלות הקנס, הסמכות הינה לביהמ"ש האזרחי, כדברי כב' השופטת שטרסברג-כהן, בעפ 3482/99 פסי נ' מדינת ישראל, פד"י נ"ג (5) 715, 719: "...גביית קנס שלא שולם במועדו נעשית על-פי פקודת המסים (גביה), כאילו היה מס. לפיכך הואיל ומדובר בשלב של הוצאתו לפועל של עונש הקנס שהושת, שבמסגרתו נטענת טענת התיישנות, אין זה ראוי שהוא יטופל על-ידי בית-משפט שגדר סמכותו הוא טיפול בעניינים פליליים בלבד. שלישית, בקשה להצהיר על התיישנותו של עונש קנס היא במהותה בקשה למתן סעד הצהרתי, ועל-פי סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], הסמכות להעניק סעד הצהרתי מוגבלת לבית-משפט הדן בעניין אזרחי. רביעית, נושא ההתיישנות מעלה שאלות שונות, הן במישור המשפטי והן במישור העובדתי. הבירור העובדתי של סוגיית ההתיישנות יפה לבית-המשפט האזרחי לערכאותיו". [בפסקה 4]. ובעא (ת"א) 3758/06 שאוליאן נ' חורש (לא פורסם), , אומר כב' השופט ורדי כדלקמן: "טענה לגבי התיישנות העונש ו/או הקנס, לרבות הטענה שלא ניתן לגבות את הקנס בשל התיישנות, או כל הקשור לעצם אופן פעולת הגבייה של הקנס, צריכה להתברר בבית המשפט האזרחי בלא קשר לביטול ההרשעה בעבירה. טענה זו שונה מטענת התיישנות העבירה, כיוון שהיא מניחה את קיום ההרשעה וגזה"ד, ולא תוקפת אותם אלא את אכיפת העונש בלבד, וכאשר העונש הוא קנס ניטל "אופיו" הפלילי והוא הופך לחוב "אזרחי". מדובר למעשה בתקופת הפעולה של הרשות" (פיסקה 13, עמ' 10). 5. התובע טוען כי המעשים שגרמו לו נזק, הם העיקול שנעשה בביתו, בתאריך 13.1.09, והעיקול שהוטל על חשבון הבנק שלו, בבנק הפועלים בתאריך 27.10.08, יחד עם ההודעות על העיקול שנשלחו גם לבנקים האחרים, בנק לאומי ובנק מרכנתיל, עובר לאותו מועד או לאחר מכן. הוא טוען כי מעשים אלו מהווים רשלנות, בניגוד לסעיף 38 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), מהווים אף פרסום אסור, כאמור בסעיף 1,2 ו-7 לחוק לשון הרע, ואף פגעו בפרטיותו כאמור בסעיף 2 ו-4 לחוק הגנת הפרטיות. הנתבעים אינם כופרים בביצועם של עיקולים אלו, והשאלה שבפני הינה באם המעשים שנעשו, כפי שנעשו, יש בהם כדי עוולה אזרחית. להלן התייחסותי לכל אחת ואחת מהעוולות הנטענות. 6. ראשית, פרסום לשון הרע. כאמור, מודים הנתבעים כי שלחו גובה מס לכתובתו של התובע. התובע לא היה במקום, אך הוא שמע משכניו כי הגיעו הגובים, שוחחו עם השכנים, והודיעו להם על העיקול בגין חובו של התובע לנתבעת. התובע אף מתאר התנהגות בוטה ואלימה מילולית של הגובים, אך עדותו בעניין זה אינה אלא עדות שמיעה. התובע נמנע מלזמן לעדות את אותם שכנים מהם שמע את הדברים. יחד עם זאת, אם גובי המס לא היו מגלים את אוזן השכנים על מטרת הגעתם למקום, ועובדה זו אינה מוכחשת, איש לא היה יודע את סיבת הופעתם של האנשים במקום. התובע שמע על הדברים משכניו. עצם שמיעתו את הדברים, בהבדל מתיאור המקרה, לתוכנו, אינו עדות שמיעה. מכאן, שהוכח כי נעשה פרסום על חובותיו של התובע, כך שבגינם נעשה ניסיון העיקול. הפרסום, כאמור בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, הינו אף פרסום בעל פה, המגיע ל"אדם אחר זולת הנפגע"... על כן גם הפרסום, כמשמעותו בחוק זה, הוכח כנדרש. כך אף לעניין העיקולים בבנקים. העיקול נשלח למספר בנקים, כולל לסניף בנק הפועלים, בו היה לתובע חשבון. הוא קיבל הודעה על כך מהבנק וברור כי פקידי הבנק, שחלקם, חזקה כי הם מכירים את התובע, ידעו עתה על חוב התובע לנתבעת ועל הימנעותו, לכאורה, מלשלם את חובותיו, ומכאן העיקול. אין ולא יכולה להיות כל מחלוקת אמיתית, כי פרסום על חובותיו של אדם, ועל התחמקותו, לכאורה, מלשלם את חובותיו, יש בה כדי להשפיל אדם או לעשותו ללעג מצד הבריות, כאמור בסעיף 1 לחוק הנ"ל. אולם, ב"כ הנתבעים טוען למספר הגנות הקיימות להם בהוראת חוק זה, ובעיקר בסעיפים 13 (5) ו- 13(9) לחוק, דהיינו - פרסומים מותרים. בסעיף 13(5), נאמר כדלקמן: "13. לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי - (5) פרסום על ידי...אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית... שנעשה תוך כדי דיון כאמור" (הדגשה שלא במקור - ד.מ.) לעניין הגנה זו כבר קבע ביהמ"ש מפי כב' השופטת אביגיל כהן, בשלב קדם המשפט, כי אין בהוראה זו כדי להקים הגנה לנתבעים. הפרסום המותר שבהתאם לסעיף 13(5) הינו פרסום תוך כדי דיון משפטי, ולא בהליכי גבייה אזרחיים, ללא קשר לדיון משפטי. אולם בסעיף 13(9), נאמר עוד כי:- "פרסום שמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות מוסמכת לכך כדין, או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור" הינו - פרסום מותר. הנתבעים פעלו כדין לגביית קנס שהוטל על התובע. אומנם, פעולתם הייתה רשלנית, כפי שיפורט בהמשך, אך עדיין עניינינו בפעולה הנעשית על פי הרשאה בדין. בפסק הדין שבע"א 6356/99 דרור חוטר-ישי נ' עדנה ארבל, פד"י נ"ו (5), 254, 262, קובעת כב' השופטת דורנר כדלקמן: "מטרתה של החסינות המוקנית לבעלי סמכות מעין-שיפוטית היא להבטיח כי יוכלו לבצע את תפקידם ללא מורא ובלי להעמידם אל מול הצורך להתגונן באופן אישי מפני תביעות בלשון הרע. ההנחה העומדת בבסיסו של ההסדר היא כי כתיבתה של חוות-דעת מקצועית בצלה של תביעה פוטנציאלית בלשון הרע עלולה לפגוע באופייה האובייקטיבי ונטול הפניות של חוות-הדעת ולשבש את מהלכו התקין של ההליך המעין-שיפוטי. אכן, הוראת חסינות זו נדרשת הן כדי לשמור על הגינותו של ההליך המעין-שיפוטי והן על-מנת להבטיח את יעילותו. הגינותו של הליך מעין-שיפוטי נשענת על כך שבעל הסמכות נעדר עניין אישי בתוצאותיו ואיננו נרתע מהכרעה על-פי מיטב הכרתו. שעה שבעל הסמכות מחווה את דעתו המקצועית, אין שיקול-דעתו נפגם מן ההשלכות האפשריות שעשויות להיות להחלטתו על הליך עתידי שבו הוא עצמו צפוי להיות בעל-דין. יעילותו של ההליך המעין-שיפוטי נשענת על כך שלבעל הסמכות נתונה האפשרות להקדיש את עצמו באופן רצוף למילוי תפקידו בלי שיידרש להתגונן באופן תדיר מפני תביעות המוגשות נגדו בגין החלטות מקצועיות המתקבלות על-ידיו". [ההדגשה איננה במקור- ד.מ.]. הפרסום שנעשה במשלוח הודעות העיקול הינן אך חלק מהפעולות שהמפרסם חייב לבצע במסגרת מילוי תפקידו. קיימת זיקה ממשית בין תוכנו של הפרסום לבין אופיו של התפקיד הממולא על פי דין. אין כל מקום לראות בפרסומים אלו, כטענת התובע, התבטאות החורגת ממילוי הסמכות כדין (ראה בעניין זה אף האמור בפס"ד הנ"ל, בעמ' 265). על כן, חוסות פעולות הנתבעים, בפרסומים נשוא פרשתינו, בהגנה המוחלטת של "פרסום מותר". מכאן שאף אין כל צורך בדיון בטענות ההגנה שבאמור בסעיף 15(2) או 15(3) לחוק, הגנת "תום הלב", אף שלטעמי אין לנתבעים את הגנת תום הלב. קיימת עליהם החובה כאמור בסעיפים 16(ב)(2) לחוק זה, לנקוט לפני הפרסום באמצעים סבירים להיווכח אם אמת בפרסום אם לאו, ולאחרי קבלת מכתב התובע בדבר טענתו על התיישנות הקנס, נמנעו הנתבעים 2 עד 7 מכל מאמץ ראוי לנקוט ב"אמצעי סביר" לבדיקה יסודית של הטענה לגופה. 7. לעניין העוולה שעל פי הוראת חוק הגנת הפרטיות, הרי שבסעיף 18(1) לחוק זה, נאמר כדלקמן: "במשפט פלילי או אזרחי, בשל פגיעה בפרטיות, תהא זו הגנה טובה אם התקיימו אחת מאלה: (1) הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום שהוא מוגן לפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965". על כן, גם אם הפרסומים בדבר העיקולים מהווים פגיעה בפרטיות, כאמור באחת מחלופות סעיף 2 לחוק זה, ואינני קובע דבר בעניין זה, הרי עסקינן בפרסום מוגן, כאמור בסעיף 13 (9) לחוק איסור לשון הרע, כך שלנתבעים "הגנה טובה" במשפט אזרחי כנגדם ודין תביעת התובע בגין עוולה זו - להידחות. 8. נותרה עוולת הרשלנות. יסודות עוולת הרשלנות הינן ההתרשלות - מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או שלא נקט במידת הזהירות הסבירה בנסיבות אלה, הפרת חובת הזהירות הקיימת לפוגע כלפי הנפגע, וקשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק שנגרם לתובע. לטעמי, הרי שלאחר שהוכח כי הקנס התיישן, כל פעולות הגבייה שהתבצעו הינן פעולות רשלניות. רשות מקומית, המפעילה את כוחותיה על פי דין, חייבת לנהוג במיומנות ובשקידה סבירה למנוע פגיעה ונזק לאזרח, שלא לצורך, וכך במיוחד עורכי דין שנשכרו לצורך ביצוע אותן פעולות גבייה. עורך דין או שלוח אחר של רשות מקומית, הממשיך בפעולות גבייה העשויות לגרום לנזק, ללא בדיקה ראויה לקיומו של חוב אמיתי, ובמיוחד לאחר שנטען להתיישנות הקנס, חורג מדרישות הסבירות והמיומנות החלות בעניין שכזה על עורך דין או הפקיד הממונה על הגבייה ברשות. כבר בבג"צ 4445/02 מור ואח' נ' ראש עיריית הרצליה ואח', פד"י נ"ו (6), 900, בעמ' 911, אומר כב' השופט טירקל, כדלקמן: ""רשות מינהלית - ורשות מקומית בכלל זה - היא נאמן הציבור, ועליה לפעול בהגינות וביעילות. ככזאת, ולא רק ככזאת, חייבת היא לנהוג כלפי הציבור ביושר, בהגינות ובתום-לב". חובת הזהירות שעל הרשות המקומית או שליחיה הינה "חובה מוגברת", תוך דרישת הגינות, יושר ותום לב. העדר בדיקה מקפת לטענותיו של התובע, אין בהם כדי "הגינות ותום לב". בת"א (ת"א) 2518/06 שירותי בריאות כללית נ' עיריית ת"א (לא פורסם), , נאמר בעמ' 9, כדלקמן: "...גוף מינהלי סביר, המפעיל כוחות שלטוניים דרסטיים - וגביית תשלומי חובה מחייבת הפעלת כוחות שכאלה, תוך שימוש באמצעים מיוחדים לשם גביית החיובים, מכוח פקודת המסים (גבייה) ודינים נוספים העומדים לרשות הגופים הציבוריים - חייב לפעול בזהירות ובהקפדה בטרם יפנה אל האזרח, להכביד עליו בנטל המסים ולפגוע בקניינו". כשעסקינן בהפעלת כוחות גבייה, על הרשות ועל עורכי הדין הפועלים מטעמה קיימת חובת זהירות מוסדית, כלפי האזרח, התושב, ובפרשתנו אף חובת זהירות קונקרטית, לאור כל נסיבות הפרשה. הדברים אף ברורים בכל הנוגע להפעלת כח כבעיקול. ברע"א 1565/95 סחר ושירותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ, פד"י נ"ד (5) 638, כשהמדובר היה בצו עיקול זמני במעמד צד אחד, בהתאם להוראות תקנות סדר הדין האזרחי, אך הדברים נכונים שבעתיים בעניינינו, אומר כב' השופט מצא, כדלקמן: "...צו עיקול זמני, שככלל ניתן במעמד צד אחד, הוא אמצעי רב-עוצמה. בידי בית-המשפט שמלפניו מתבקש הצו אין כלים לבחון את אמינות הנתונים העובדתיים שעליהם סומך התובע את בקשתו, ואם התובע עושה שימוש בלתי ראוי בהליך הבקשה (ברשלנות או במזיד) עלול העיקול לפגוע בקניינו של הנתבע שלא כדין או מעבר למידה הדרושה. מכאן מתחייב הצורך למתן את העוצמה שבידי התובע ולצמצם על-ידי כך את סיכון הפגיעה הבלתי מוצדקת בקניינו של הנתבע. צורך זה מהווה שיקול התומך בהחלתה של חובת זהירות מושגית על מבקש עיקול זמני כלפי הנתבע, שלא יינזק מן העיקול יותר מן המתחייב להשגת מטרת העיקול...תובע המשתמש בהליך העיקול להשגת מטרה זרה למטרת העיקול, כגון לשם הפעלת לחץ על הנתבע על-מנת שיתרצה לפרוע את חובו, מפר את חובתו לנהוג בתום-לב...". [ההדגשה איננה במקור - ד.מ]. כך אף לעניין הקשר הסיבתי שבין נזק אפשרי להתרשלות שבמעשה העיקול - "..נזקים אלה היוו תוצאה ישירה מהיקפו של העיקול ומאופן ביצועו. נמצא, כי התקיים גם יסוד הקשר הסיבתי בין התרשלותה של המערערת לבין הנזק שנגרם למשיבה". בעניין זה לב"כ הנתבעים טענה נוספת. לטענתו, הנתבעים פטורים מאחריות לאור האמור בסעיפים 6 ו-7 (א) לפקודת הנזיקין, שם נאמר כי: "6. בתובענה שהוגשה על עוולה, חוץ מרשלנות תהא הגנה שהמעשה תהא הגנה שהמעשה שהמתלוננים עליו היה לפי הוראות חיקוק ובהתאם להן או שנעשה בתחום הרשאה חוקית או מתוך אמונה סבירה ותום לב בקיומה של הרשאה חוקית; בסעיף זה, "מעשה - לרבות מחדל". "7(א). לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור". [ההדגשה איננה במקור - ד.מ]. גם בטענה זו אין ממש. ההגנה לעובד ציבור, כאמור בסעיף 7, הינה אך בכל תובענה שאינה על רשלנות, שהרי "שוויון נפש לאפשרות גרימתו" של נזק, שווה להתרשלות. ובסעיף 6 נאמר מפורשות כי טענה זו חלה רק במקום שהתובענה הינה בגין עוולה, פרט לרשלנות, וכאמור תביעת התובע הינה דווקא בעוולת הרשלנות. ולסיכום - הנתבעים פעלו בחוסר זהירות, לא עמדו בדרישות המיומנויות הנדרשות מנציגי הרשות לעניין הגבייה או מעורכי דין שנשכרו לביצוע הליכים אלו, וחרגו מהסביר בנסיבות העניין. ובמיוחד שטענת ההתיישנות הודעה להם במפורש. בכך הפרו הנתבעים את חובת הזהירות המוטלת עליהם כלפי התובע, ואם אכן נגרם לו נזק בגין הודעות העיקול שנשלחו, זכאי התובע לפיצויים. 9. הנתבעים אף טוענים להעדר יריבות. בעניין זה יש לומר את הדברים הבאים: ראשית, על אף שמשלוח העיקולים נעשו ע"י נתבעים 2 עד 7, או מי מהם, הרי שהנתבעת אינה יכולה לרחוץ בניקיון כפיה, כאשר הנתבעת העבירה את עניינו של התובע, קרי הליכי גביית החוב בקנס, כבר לאחר שקנס זה התבטל בגין התיישנותו. כבר בהעברת הנושא לטיפול הנתבעים יש משום התרשלות. לאחר מכן, הרי כל פעולות השלוח מחייבות את השולח: "שלוחו של אדם כמותו, ופעולת השלוח, לרבות ידיעתו וכוונתו, מחייבת ומזכה, לפי העניין, את השולח" (סעיף 2 לחוק השליחות תשכ"ה-1965) לעניין חברות עורכי דין, סעיף ההוראה לעניין החבות הינה כאמור בסעיפים 59ה ו-ו' לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, שם נאמר כדלקמן: "59 (ה) - לעניין פקודת הנזיקין (נוסח חדש) רואים בחברת עורכי הדין כאחראית לנזיקין לכל מעשה או מחדל בעניין שפעלו בו חבריה כעורכי דין". וכן - "59 ו' (א) - אין בקיומה של חברת עורכי דין ובהיות עורך דין חבר בה, כדי לגרוע - (1) מאחריותו האישית של עורך הדין כפי שהייתה קיימת ללא החברה או חברותו בה..." ב"כ הנתבעים טען כי "עו"ד סנדרוביץ, לא מתעסק בכל הנושא (אלא), עוסק (בזאת) רון חמד, יכלו לזמנו להעיד...." (עמ' 15 לפרוטוקול מיום 13.6.10). על השאלון שנשלח לנתבעים מאת ב"כ התובע, חתם והשיב עו"ד רון חמד. המכתבים נשלחו על נייר המכתבים של משרד עורכי הדין. החתומים על מכתבים הינם עוה"ד חמד ווייסמן. בהחלטתי בעמ' 15 לפרוטוקול נאמר כי ככל הנראה יש לראות בעו"ד חמד, מי שהשיב לשאלון, כשותף אשר טיפל בנושא התובענה מטעם הנתבעים 2 עד 7, אולם: - "מתברר שהשאלון נשלח למשרד עורכי הדין שבו שלשה שותפים. מי שהשיב לשאלון היה אותו שותף אשר הוא זה שמטפל מטעם המשרד בנושא משפטנו. על כן, אינני רואה בכך כל רע. בית המשפט לא ימחוק את הגנתו של מי מהנתבעים באשר לא כל אחד מהנתבעים חייב, על פי הדין, להגיש תצהיר מטעמו. בסוף ההליך, בית המשפט יקבע אם קיימת הגנה למי מהנתבעים אם לאו, בהתאם לעדויות שתישמענה". כאמור, עו"ד חמד הוא זה שחתימתו מופיעה על חלק ממכתבי חברת עורכי הדין לנתבע, במהלך כל שנות הליכי הגבייה, מאז הועבר הנושא מהנתבעת לנתבעים (ראה ת/11). גם עו"ד יצחק וייסמן היה חתום על מכתבי חברת עורכי הדין לנתבע (ראה ת/2, ת/4, ת/6, ת/15). יש לציין כי ב"כ הצדדים לא טענו בסיכומיהם דבר לעניין זהותם של מי מהנתבעים כיריבי התובע. הנתבעים אף לא העלו על דוכן העדים אף אחד מעורכי הדין לסתור את החזקה העולה, לעניין זה, ממכתבי משרד עורכי הדין - הן השותפות, והן של עורכי הדין, החותמים על מכתבי הדרישה. על כן, ההנחה שלא נסתרה היא שמשרד עורכי הדין, עורכי הדין והחברות, כולם יחד ולחוד, חבים כלפי התובע בגין מעשיהם כגובי הקנס שהתיישן. לאור הוראות סעיף 59ה ו-ו' לחוק הלשכה, החבות הינה הן על חברת עורכי הדין והן על עו"ד חמד ועו"ד וייסמן אישית. עו"ד חמד ועו"ד וייסמן הם שפעלו "או התעסקו" בנושא, וזאת לאור חלוקת העבודה המוכתבת על ידי כל חברי חברת עורכי הדין. החברה חבה מכח אחריותה למעשיו או מחדליו של עו"ד חמד, וכן חבה השותפות הרשומה, לאור האמור בפקודת השותפויות [נוסח חדש] , תשל"ה - 1975, סעיף 18: - 18. "שותף הפועל במהלך הרגיל של עסקי השותפות, או בהרשאתם של השותפים, ותוך פעולתו הוא גורם במעשה או במחדל שלא כדין נזק או פגיעה לאדם שאינו שותף - תהא השותפות חבה באותה מידה שחב בה השותף". כאמור, בחרו הנתבעים שלא להביא כל עדות או ראייה לעניין טענת היריבות. 10. נותרה סוגיית הנזק וגובה הנזק: התובע לא טוען לנזק ממשי, כספי, אלא אך לנזק לא ממוני, עוגמת נפש. תביעת התובע לנזק ללא הוכחת נזק, כאמור בחוק איסור לשון הרע או חוק הגנת הפרטיות, נדחתה. עוגמת הנפש נגרמה לתובע בגין משלוח הודעת העיקול לבנקים השונים, ובעיקר לסניף הבנק בו מתנהל חשבונו והוא מוכר לפקידיו ולמנהלים, וכן במשלוח פקידי הגבייה לבצע עיקול לביתו. אין כל מקום לטענה בדבר רשלנות תורמת, כאשר התובע כלל לא ידע על הקנס שהוטל ועל הליכי הגבייה המתנהלים נגדו, וכשהדבר נודע לו הוא מיהר והודיע לנתבעים על התיישנות הקנס. הנתבעים אף לא הוכיחו כי התובע הפר כל חובה שבדין לעניין דיווח על שינוי מען מגוריו. נראה לי שהתובע הגזים בתיאור עוגמת הנפש שנגרמה לו. עדיין פעולות גבייה של הרשות אין בהם כדי מכה כה אנושה לשמו הטוב של החייב. יחד עם זאת, זכותו של כל אדם שלא להיפגע מהליכי גבייה רשלניים, תוך פגיעה בקניינו, או ניסיון לפגיעה שכזו, במידה שמעל לדרוש, ועניינינו בחוב קנס חניה, והצגתו של אדם כמי שאינו משלם את חובותיו ושאין מנוס אלא להטיל עיקול על רכושו. יש בכך משום פגיעה בשמו הטוב, וברור כי יש בכך אף גרימת סבל ועוגמת נפש. בהתחשב בכל זאת, הנני מעמיד את הפיצוי בגין הפגיעה והנזק הלא ממוני בתובע על סך של 50,000 ₪, ובמיוחד שבזהירות סבירה וראויה ניתן היה למנוע פגיעה זו והיתה זו חובתם של הנתבעים לעשות את כל הדרוש על מנת לשלול כל אפשרות לנזק שכזה. 11. אשר על כן, הנני מחייב את העירייה, הנתבעת 1 ואת הנתבע 6, עו"ד רון חמד, נתבע 7, עו"ד וייסמן ונתבעות 2 ו-5, חברת עורכי הדין והשותפות, יחד ולחוד, לשלם לתובע את הסך של 50,000 ₪, כשסכום זה נושא ריבית כחוק, החל מהיום ועד התשלום בפועל, וכן לשלם לו את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד, כולל, בסך של 20,000 ₪, נושא ריבית כחוק, כאמור לעיל.משפט תעבורהפיצוייםקנסחניהדוח חניה