קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת פיצויים בגין התעללות בגן ילדים: התביעה וטענות הצדדים התובע, קטין, עותר באמצעות הוריו לחייב את הנתבעות בנזקי גוף שנגרמו לו ע"פ הטענה, כתוצאה מהתעללות עוזרת הגננת בגן בו ביקר בעת שהיה כבן שנתיים. הנתבעת 2 היא הגננת, נתבעת 3 היא עוזרת הגננת, ונתבעת 1 היא מדינת ישראל. אמו של הקטין/ תובעת 3, טוענת כי הכניסה את הקטין לגן במאי 2007 וכי לאחר כחודש מעת החל לבקר בגן הבחינה בסימנים אדומים על הגוף ושפשופים. ההורים פנו לגננת בשאלה אם יש אלימות כלשהי שהופעלה עליו והגננת הכחישה. ב-18.07.07 קיבלו ההורים שיחה מתחקירנית ערוץ 10 וזו הגיעה לביתם והראתה להם קלטת וידאו, בה נראית לטענתם התעללות פיזית ונפשית שבוצעה ע"י נתבעות 2,3. ע"פ הטענה, ניתן לראות בקלטת כיצד הקטין נקשר בכוח לסלקל הקטן למידותיו ומיועד לתינוקות, כשהוא בוכה בכי תמרורים, ונתבעת 3 סוטרת לו בפניו ומכניסה את אגרופו לפיו בכדי להשתיקו. עוד נטען כי בחלק אחר של הסרט נראית הנתבעת 3 כשהיא מכניסה את כל הפעוטות מהחצר לתוך הגן בעוד הקטין נותר לבדו במשך דקות ארוכות בעודו קשור בסלקל, חסר אונים כשהוא בוכה בכי קורע לב. התובעים טוענים כי רואים בקלטת את נתבעת 2 צופה במתרחש ולא עושה דבר. עד הארוע ביקר התובע בגן תקופה של כחודשיים. מיד לכשצפו בקלטת, הגישו ההורים תלונה במשטרה והנתבעת 2 סגרה את הגן. אחרי הארוע סירבה האם לשלוח את הקטין לגן כלשהו והפסידה חודשיים עבודה. התובעים טוענים כי בשל גילו הצעיר לא ניתן להעריך את הטראומה ברם מאז סמוך לארוע חל שינוי בהתנהגותו וכך הוא החל לנשוך ילדים אחרים, את בני משפחתו והחל לסבול מפחדים וחרדות. התובעים טוענים כנגד מדינת ישראל /משרד המסחר והתעשייה, כי אִפשרה לגן לפעול ללא רישיון, לא פיקח על קיום התנאים הנדרשים לצורך פתיחת גן ועל התנהלות נתבעות 2,3. נגד הגננת ועוזרת הגננת נטען כי בצעו עוולת תקיפה ואי שמירה על חסרי ישע וכן כי הגן הופעל ללא קבלת רישיון מתאים וזאת בניגוד לחוק והפרה בוטה של חוק הפיקוח על מעונות, התשכ"ה - 1965 והתקנות שמכוחו. התובעים תמכו את התביעה בחוות דעת מפסיכולוגית הגב' ברכה לופצ'יק (חוו"ד שניתנה ונערכה לא כחוות דעת מומחה ע"פ פקודת הראיות לצורך הגשתה לבית המשפט). לטענתה היה שינוי זמני בהתנהגות הקטין. הטיפול כלל 3 פגישות במהלכן שיקם הקטין אמונו במבוגר. המלצתה מסתכמת בלבדוק את הגן החדש ולהיות קשובים. המדינה טוענת כי דין התביעה נגדה להדחות. המעון כלל לא היה בפיקוח. בעניינו לא הוגשה בקשה לניהול מעון וממילא לא ניתן רישיון. לטענתה, הנתבעות 2,3 הפרו חובתן עפ"י חוק הפיקוח על מעונות בנהלן את המעון ללא רישיון. עובדתית, ברגע שנודע למדינה על הארוע הנטען ביום 25.07.07 נערכה לשליחת מפקחת, ברם בסופו של דבר לא נשלחה המפקחת לאור סגירת הגן ביום 30.07.07. נתבעת 2 טוענת כי היא גננת מוסמכת. לטענתה פעל הגן עם כל התעודות הנדרשות. לטענתה, הקטין היה בעל אופי קשה עצבני ותוקפני, הכה ילדים ונשך ועניין זה אף הובא לידיעת ההורים. באשר לארוע שבקלטת הנתבעת לא נכחה בו, ולא ידעה אודותיו. עוזרת הגננת/נתבעת 3 טוענת שכל כוונתה הייתה לחנך את הילדים ולהחזיקם במשמעת. לטענתה הקטין היה אלים ותוקפני והיה מבטא כעס ע"י מכות, בעיטות, נשיכות כלפי ילדים אחרים, והיא נתנה לו לנשוך עצמו כדי שיבין שזה לא נעים כשנושכים ונתנה לו מספר מכות קלות כדי להוכיחו ולחנכו שלא יפגע באחרים. נתבעת 2 הגישה חוו"ד פסיכולוגית של פרופ' משה זכי. לאחר שבדק אותו ב 11/10/09 או בסמוך לכך, הוא קובע כי הקטין הוא ילד מפותח שכלית ללא עדות לגורמים רגשיים מעכבים או מפרים את התפקוד הקוגניטיבי, ומבחינה נפשית, לא ניכרת הפרעה העלולה לפגוע בתפקודו היומיומי. הגם שהקטין מציין תסכולים בתקשורת התוך משפחתית, בין הוריו לבין עצמם ובינו לאחותו האמצעית שמכה אותו מול אחותו הבכורה שמגוננת עליו, עדיין אין מדובר במצב משברי על פי תפיסתו והתמודדותו הרגשית של הילד. ע"פ עדות האם בפניו, כעבור מס' שבועות מעת שהכניסה אותו לגן הוא החל לגלות תוקפנות כלפי ילדים אחרים, להתנגד לאכילה ונוצר קושי בהפרדות מאמו. תגובות אלו נמשכו כחודשיים ובהדרגה נעלמו כליל בתוך חצי שנה. הוא קיבל עזרה טיפולית בת 3 פגישות. דיון והכרעה כנגד נתבעת 3 הוגש כתב אישום. הנתבעת 3 הודתה במיוחס לה בעסקת טיעון ולאחר שתוקן כתב האישום ועונשה נגזר. כנגד 2 לא הוגש כתב אישום. הצדדים הסכימו לקבל פסק דין על סמך הקלטת שהוגשה וסיכומים, תוך ויתור על הבאת עדויות וניהול הוכחות. הארוע צפיתי בקלטת (תקליטור) מס' פעמים, אחת מהן בנוכחות ב"כ הצדדים, ביום 19/7/10. הקלטת צולמה ע"י השכן בקומה שמעל הפעוטון כשרעייתו מוסיפה "פרשנות קולית חיה", שממנה התעלמתי, כמובן. הצילום מתחיל בשעה 10:10 ומיד נפסק. לאחר מכן מתחיל שוב ב-16:45 ונמשך לכאורה עד 17:15 ברם הוא אינו רצוף. יש דקות שלמות ברצף הזמן שאינן מצולמות ולכן יש להתייחס לתקליטור בזהירות המתבקשת תוך הכרה בכך שאינה משקפת התנהלות רציפה בת חצי שעה אלא מה שבחר עורך הקלטת להכניס בה מתוך הרצף. הצילום מתחיל בשעה 16:45 כשהפעוטות מסתובבים בחצר הפנימית תחת השגחת עוזרת הגננת/נתבעת 3. בשעה 16:48 נשמע בכי של ילד/ילדים ואז מוציאה נתבעת 3 את הפעוט שישב בסלקל באותה עת, מושכת את הקטין בחוזקה בידו, מושיבה אותו בסלקל וחוגרת אותו תוך שהקטין בוכה. אכן הסלקל קטן למידותיו של הקטין שכבר אינו תינוק קטן. לאחר כשתי דקות שהקטין ממשיך בבכיו היא סוטרת לו ותוחבת את ידו לפיו. הקטין ממשיך בבכיו שאף מתגבר בעקבות גילוי האלימות. בהמשך ועד 16:50 הקטין עדיין יושב בסלקל. הצילום נקטע וממשיך ב-16:52 ואז רואים את הקטין ממשיך לשבת בסלקל ובוכה לסירוגין עד 16:54. הצילום שוב נקטע עד 16:57 שאז הקטין שקט ואף נראה רגוע וכך המצב עד 16:59. הצילום שוב נקטע ומתחדש ב-17:11 הקטין עדיין בסלקל ונראה רגוע (אולי ישן). הצילום ממשיך עד 17:13 או אז מתחילה הנתבעת 3 להוציא את הילדים מהחצר כדי להכניסם לגן. היא מוציאה את כל הפעוטות מלבד הקטין שעדיין בסלקל היא נראית יוצאת מהחצר וחוזרת בתום פחות משתי דקות. בתוך אותן שתי דקות נראה הקטין רגוע וישן בסלקל. הגננת/נתבעת 2 מופיעה בקלטת בשעה 16:52 שם היא נצפית נכנסת ויוצאת מהחצר וכך גם ב-16:56. החל מ-17:00 ועד 17:03 רואים את הגננת משוחחת עם העוזרת והקטין יושב רגוע בסלקל מחזיק חיתול ביד. הושבת הקטין בכוח בסלקל תוך משיכת ידו חגירתו והתעלמות מבכיו ראויה לכל גינוי. גם אם הקטין הרביץ לילד אחר וצריך להרחיקו ולהעמידו במקום, עדיין אין מקום לקשירתו בסל קל באגרסיביות והשארתו שם, בוכה, לזמן ארוך. ניתן לצפות וחובה לדרוש כי העוזרת תנהג בפעוטות חסרי הישע שבהשגחתה באהבה וחמלה, ומשהקטין בוכה תנסה להרגיעו בליטוף וחיבוק ותיקח אותו "על הידיים" תחת הפגנת קשיחות והתעלמות. במקום לנהוג כך היא אף סוטרת לו ותוחבת ידו לפיו כדי להשתיק את בכיו ונותנת לו להשאר בסל קל ולבכות במשך מס' דקות. הסטירה ותחיבת ידו לפה היה אקט של אלימות נגד חסר ישע ואני דוחה את הסברה "הפדגוגי" לפיו תחבה את ידו כדי לחנכו שנשיכה זה לא נעים. עם זאת יש להדגיש כי לפי חשבוני, הבכי וההתעלמות ממנו לרבות המכה ותחיבת ידו לפה, ארך כ- 5 דקות ובשאר הזמן הקטין נראה שקט ורגוע. אף הטענה לפיה הנתבעת 3 נטשה אותו לבדו בחצר בעת שהכניסה את שאר הילדים לא היתה מדויקת. היא הכניסה את שאר הילדים לגן תוך שהשאירה אותו חגור בסלקל, ישן ורגוע, וחזרה לקחת אותו בתום פחות משתי דקות. מוטב היה שהיתה מקצרת את אותן שתי דקות אך הטענה לפיה יש בכך משום נטישה או הפקרת הילד היא מעט מופרזת לטעמי. האחריות הטענה נגד המדינה היא כאמור היעדר פיקוח. אין חולק כי המשפחתון פעל ללא רישיון, הנתבעת 2 לא פנתה לקבלת רישיון, הוא מעולם לא קיבל "סמל מעון" כנדרש בחוק הפיקוח על המעונות, תשכ"ח-1065 והמדינה לא ידעה בפועל על קיומו. חוק הפיקוח על מעונות, תשכ"ה-1965 (להלן חוק הפיקוח) מסדיר בין השאר את הפיקוח על מקומות בו שוהים ילדים. בתקנות הפיקוח על מעונות (אחזקת ילדים במעון יום) תשכ"ח-1968, (להלן תקנות אחזקת ילדים במעון) נקבעו תנאים מפורטים למתן רישיון שעניינם רווחת הילדים, ותנאי תברואה. תקנה 3 לתקנות הפיקוח על המעונות (בקשה לרישיון) התשכ"ה-1965 (להלן תקנות הפיקוח) קובעת פרקי זמן של בין חודשים לחצי שנה לפני הפתיחה המתוכננת להגשת הבקשה שנועדו להסדיר פתיחה מבוקרת של המעון. בעניננו, משלא הוגשה בקשה, לא התקבל רישיון, וממילא לא היה תחת פיקוח. היעדר הרישיון כשלעצמו ודאי אינו קשור בקשר סיבתי לתקיפה הנטענת שכן מעת לעת אנו שומעים, למרבה הצער, על התעללות בילדים גם במעונות מורשים. התקיפה התקיימה בשל ביצוע העוולה עצמה (ע"י נתבעת 3) ואולי התאפשרה בשל היעדר פיקוח מספיק. עם זאת וביחס למדינה-חובת הפיקוח עשויה להתחיל שעה שהמעון קיבל רישיון ברם אם לא קיבל והמדינה לא יודעת אודות קיומו, כיצד ניתן לפקח על מה שלא יודעים וכיצד ניתן היה לצפות גרימת נזק שעה שלא ידוע על התנהלות פעילות העלולה להזיק? משל למה הדבר דומה לאדם שבנה ללא היתר ובטרם נודע על כך לרשויות התכנון והבניה, גרם לשכנו נזק או לאדם שנהג ללא רישיון נהיגה ובטרם נתפס פגע באחר. נראה כי מקרים כאלו לא יכולים להשית אחריות על המדינה. כך גם בעניננו. יש להניח שאילו ההורים היו מבקשים לראות את הרישיון עובר להכנסת הקטין לגן, היו מגלים על אתר כי הגן אינו פועל ברישיון וכך יכלו להימנע מלהכניס את בנם לגן ואף היו עושים שירות אזרחי טוב בפנייה לרשויות המוסמכות ומלינים כדי שענין זה ייבדק בעוד מועד. הם לא עשו כן ובהיעדר העברת מידע למדינה אודות התנהלות אותו משפחתון בבית פרטי, לא מצאתי כיצד היה על המדינה לדעת אודותיו. נחה דעתי כי מרגע שהגיעה תלונה ביום 25.7.07 ונודע על קיומו של המעון נערכה הנתבעת 1 לשלוח מפקחת ברם בטרם היה סיפק בידה לבצע את הביקור, הודיעה לה התובעת 3 כבר ביום 30.7.07 על סגירת המעון. לענין אחריות המדינה, הפסיקה מבחינה בין מקרים בהם הרשות הציבורית היא בבחינת מפקחת על פעילות מסוימת לבין מקרים בהם היא פועלת כבעלת שליטה על מהלך האירועים. " כאשר מדובר בסיטואציה שבה השליטה הישירה בהליך היא של המדינה, הרי חבותה, יכול שתתברר בדומה לכל מעוול פוטנציאלי אחר. לעומת זאת, כאשר הקשר בין הרשות השלטונית לאזרח מתמצה בפיקוח בלבד, קשה יותר, אם בכלל, להטיל חבות על הרשות." ת"א (מחוזי-חיפה) 1586/94 דוידוביץ ליאור ואח' נ' שחף סיני ואח' . התובעים טוענים כי הואיל ונתבעת 2 קיבלה תעודת עוסק מורשה מרשויות המס, המדינה לא יכולה לטעון שלא ידעה שהנתבעת 2 עוסקת בגננות ואם יש לה כשל בהעברת המידע בין זרועותיה השונות, אין לה להלין אלא על עצמה. אני סבורה שהטענה מרחיקת לכת ואין בידי לקבלה. העובדה שניתנה לנתבעת 2 תעודת עוסק מורשה מלמדת שהיא רשאית להוציא חשבוניות בגין ניהול עסק ואין בדבר כדי להשליך על דרישות אחרות שבדין. תפקידה של המדינה כמבצעת חוק הפיקוח הוא לפקח על מי שקיבל רישיון. אין תפקידה ואף אין לה סמכות לבלוש מיוזמתה ולאתר כל אדם שפותח תיק במס ערך מוסף כדי לבדוק היכן הוא פתח בפועל עסק כדי שתוכל להפעיל פיקוח עליו מתחום אחר. הגשת תביעה נגד המדינה רק בשל היותה כיס עמוק שעה שלא הוכחה עוולה שבצעה או הפרת חובה חקוקה, אינה סיבה מספיק טובה לחייבה בנזיקין שאחרת עשויה המדינה להפוך מעין מבטחת משנה של כל התחומים בהם מוטלת עליה חובת פיקוח וראה ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי פ"ד מח(3),45, 93-94. ביחס לגננת/ נתבעת 2, לא ראיתי בתקליטור שהגננת נוכחת בעת המכה שנתנה נתבעת 3 לקטין. מי שנמצא בחצר היא נתבעת 3 ואילו נתבעת 2 נכנסת ויוצאת כפעמיים או שלוש במהלך הצילום, ולא באקטים של בכי תמרורים או נקיטה בהתנהגות קשה. אין טענה לפיה הגננת לקחה חלק פעיל בהתעללות. ולמעשה היא גם לא ראתה כל התעללות, אף אחד לא הפנה תשומת ליבה למצב חריג כלשהו, ואין ראיה (ואף לא טענה) שהורתה לעוזרת הגננת לנקוט ביד קשה ומתעללת. ולכן אני קובעת כי היא לא התעללה ולא היתה עדה להתעללות בקטין. כלל ידוע הוא כי "אין שלוח לדבר עבירה" ולא ניתן להטיל אחריות שילוחית בגין מעשה פלילי (תקיפה) המבוצע ע"י אחר גם אם הוא עובד שלה. אמנם אם היא היתה נוכחת לפרקי זמן ארוכים יותר יכלה להבחין בקטין היושב בסלקל שלא מותאם למידותיו ובוכה ולדאוג כי יקבל טיפול חם וחומל שיפסיק את בכיו ברם מכאן ועד שותפות להתעללות, ארוכה הדרך. התנהגותה של נתבעת 3 תוארה בפירוט בסעיף 14,15 לפסק הדין. איני מקבלת את עמדתה של נתבעת 3 לפיה נהגה כפי שנהגה לצורך חינוך והשגת משמעת. מיותר לציין כי אין מקום לכל הרמת יד של בוגר על קטין חסר ישע בכלל ושעה שהוא מופקד על שלומו, בפרט. נגד הנתבעת 3 הוגש כתב אישום בתיק פלילי 1401/08 (שלום עכו) מדינת ישראל נ' זויה זולצמן, . הנתבעת 3 הודתה בעובדות שיוחסו לה בכתב האישום והורשעה בעבירה של תקיפת קטין חסר ישע ע"י אחר בנסיבות מחמירות (סעיף 382(ב)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. מעשיה אלו של נתבעת 3 מהווים אף תקיפה כמשמעה בסעיף 23 לפקודת הנזיקין. מצבו הרפואי/נפשי של הקטין בעקבות הארוע הפסיכולוגית מטעם התובעים בדקה את הקטין כחודשיים לאחר הארוע וסיימה את הטיפול לאחר 3 פגישות. היא כותבת בחוות דעתה כי בתחילה הוא סירב להיפרד מאמא והמוצץ אך לאחר ניסיונות של הפסיכולוגית הסכים לשחק. במפגש הראשון הוא חזר כל מס' דקות לאמא כדי לגייס תמיכה וניכר היה שקשה לו ליתן אמון במבוגר זר ברם מאוחר יותר הסכים לשחק עמה. בתחילה חיפש דרך לבטא כעסיו בבעיטות ומכות ובמפגשים הבאים וע"פ דווח אמו הוא הפסיק עם הנשיכות והיא החליטה שניתן לשלוח אותו לגן חדש וכך עשתה. לסיכום כותבת המומחית כי לאחר 3 מפגשים הקטין שיקם לפחות חלקית את האמון במבוגר אחר. אין לה המלצה מקצועית מלבד לבדוק את הגן ולהיות קשובה ברם אין היא מציינת כל אפשרות להתפרצות או ביטוי נפשי בעתיד בשל הארוע וממילא לא קובעת כי נותרה נכות נפשית כתוצאה מהארוע. גם המומחה מטעם הנתבעת 2 שבדק את הקטין לאחר למעלה משנתיים מהארוע ויכול היה ליתן פרספקטיבה רחבה יותר ופרוגנוזה לעתיד, בחלוף הזמן ולאחר שהארוע לא היה טרי, אינו סבור כי הארוע הותיר משקע נפשי לעתיד בודאי שלא נכות. אני קובעת אפוא כי הארוע לא הותיר נכות נפשית. גובה הנזק את עונשה קיבלה נתבעת 3 במסגרת ההליך הפלילי ומטרת הליך זה אינה עונשית כי אם נזיקית. ראשי הנזק שנתבקשו הם הוצאות שבגדר "נזק מיוחד" וכאב וסבל (עוגמת נפש) שבגדר "נזק כללי" לשיקול דעת בית המשפט. הוצאות רפואיות- הוצאות רפאיות נמנות על נזק מיוחד הטעון הוכחה. ע"פ קבלות שצורפו בגין הטיפול הפסיכולוגי שלמו ההורים, סך 650 ₪. אין כל ראיה לטיפול נוסף בתשלום או שלא בתשלום. בהוצאה זו צריכה לשאת נתבעת 3 הוצאות אחרות- אני סבורה כי מן הראוי בנסיבות המקרה להורות לגננת /נתבעת 2 להשיב להורים את הכספים ששולמו עבור הקטין במשך שהותו בגן במשך חודשיים וחצי (מכניסתו ועד הוצאתו מהגן) וזאת בשל העסקת כוח אדם לא ראוי דיו ונוכח הפרת החובה החקוקה לקבל רישיון להפעלת הגן לפי תקנות הפיקוח על מעונות (אחזקת ילדים במעון יום) תשכ"ח-1968. ע"פ הקבלות שצורפו עומד הסכום ע"ס 2,650 ₪. נטען אמנם לתשלום סך נוסף ברם לא צורפה קבלה והנטל לא הורם בענין זה. הפסד ימי עבודה ושכר של תובעת 3 עד מציאת גן חדש- 2,000 ₪. ברכיב זה צריכה לשאת נתבעת 3 כאב וסבל- הואיל וע"פ חוות דעת המומחים לא נותרה טראומה ולאחר 3 טיפולים במשך חודשיים שב הקטין, למרבה השמחה, לאיתנו, מצאתי להעמיד את הסכום הראוי לפיצוי ע"ס 30,000 ₪. ברכיב זה צריכה לשאת נתבעת 3 אשר על כן אני מקבלת את התביעה נגד נתבעות 2,3 בנפרד באופן שמחייבת את נתבעת 2 לשלם לתובעים סך 2,650 ₪ בצרוף שכ"ט עו"ד בסך 600 ₪ + מע"מ ואת נתבעת 3 לשלם 32,650 ₪ בצרוף שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ מע"מ. נתבעת 3 תשפה את התובעים בגין אגרה ששולמה עם פתיחת התיק ותשא ביתרת אגרה. התביעה נגד נתבעת 1 נדחית. התובעים ישאו בשכ"ט עו"ד הנתבעת 1 בסך 3,000 ₪ + מע"מ. קטיניםפיצוייםהתעללותגן ילדים / פעוטון / משפחתון