פיצויים מוסכמים בגין הפרת זכרון דברים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצויים מוסכמים בגין הפרת זכרון דברים: מהו סכום הפיצוי המגיע לתובעים בגין הפרת זיכרון הדברים בידי הנתבעים? זוהי השאלה שאכריע בה במסגרת פסק דין זה. העובדות וההליכים בתמצית: בתיק זה מוגשת תביעה ע"י התובעים שבה מבוקש סעד כספי בגין הפרתו של הסכם מכר דירה. בין הצדדים התנהל תיק נוסף בבית משפט השלום בחדרה שם הוגשה תביעה ע"י הנתבעים (בתיק זה) בגין הפרת אותו הסכם מכר, וביהמ"ש שם קבע כי התובעים (הנתבעים כאן) הם אלו שהפרו את זיכרון הדברים. בין הצדדים נחתם ביום 23.4.04 זכרון דברים לפיו הנתבעים התחייבו לרכוש מהתובעים את זכויותיהם בדירה בתמורה לסך של 145,500 $ . הסכם המכר הוכן ע"י באי כוח הצדדים והיה אמור להיחתם בתחילת חודש מאי 2004; היו בין באי כוח הצדדים התכתבויות לצורך השלמת המסמכים שהנתבעים דרשו לצורך החתימה על ההסכם, אך לבסוף ביום 19.5.04 נשלח מכתב בפקס מבא כוח הנתבעים לבא כוח התובעים לפיו המו"מ מופסק, וזיכרון הדברים מבוטל ודרשו לקבל את המקדמה ששילמו לתובעים. התובעים ( להלן:"המוכרים") מגישים תביעה זו לתשלום פיצויים מוסכמים ע"פ זיכרון הדברים, וטוענים כי : הודעת הנתבעים ( להלן:"הקונים") על ביטול זכרון הדברים, הינה הפרה מהותית ויסודית , שכן זכרון הדברים הינו הסכם מחייב לכל דבר ועניין. התובעים טוענים כי הנתבעים ניהלו עימם משא ומתן ללא כוונת התקשרות חרף העובדה כי חתמו על זיכרון הדברים והדבר מהווה הפרת חובת תום הלב. לאור הנ"ל התובעים מבקשים שביהמ"ש יפסוק להם את סכום הפיצוי המוסכם בסך של 15,000$ כאמור בסעיף 5 לזיכרון הדברים וכן סך של 10,000$ נוספים , נזק שנגרם בעקבות ירידת ערך הדירה בשוק החופשי. השווי השקלי של הסכום נכון ליום הגשת התביעה הינו 114,350 ₪. במסגרת ניהול התביעה, הגישו התובעים בקשה להכרזת מעשה בית דין/השתק פלוגתא וטענו כי בתביעה שהגישו הקונים (הנתבעים כאן) נגד המוכרים (התובעים כאן) בביהמ"ש השלום בחדרה, ביהמ"ש כבר הכריע בשאלה המרכזית שמזכה אותם בסעד הנתבע על ידם בתיק זה, הלא היא שאלת הפרת הסכם המכר בידי הקונים (הנתבעים כאן). כאן המקום לציין כי פסק הדין בביהמ"ש השלום בחדרה הפך להיות חלוט לאחר שהערעורים עליו לביהמ"ש המחוזי והעליון נדחו אף הם. הנתבעים הגישו תגובתם לבקשה ובהחלטתי מיום 15.11.2009 קבעתי כי "הוכח בפני קיומו של השתק פלוגתא לפיו הנתבעים הם אלו שהפרו את זיכרון הדברים שלא בתום לב וביטלו את ההסכם שלא כדין". ( עמ' 11 להחלטתי מיום 15.11.2009). בעניין זה אני מפנה להחלטתי מיום 15/11/09 ואין צורך לחזור ולציין את קביעותיי שם. להשלמת התמונה אציין כי על ההחלטה מיום 15.11.2009 הגישו הנתבעים ביום 6.1.2010 בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי ובקשתם נדחתה ע"י כב' השופט רניאל ביום 22.3.2010. כבוד השופט רניאל ציין בין היתר: " היה על השופטת לדון איפוא לא רק בשאלה האם המשיבים הפרו את ההסכם, אלא בשאלה מי הפר את ההסכם וגרם לביטולו. היא קבעה שהמשיבים לא הפרו את ההסכם, אלא המבקשים הזדרזו וביטלו את ההסכם בחוסר תום לב קודם שעלה בידי הנתבעים לקבל מסמך מבנק (סעיפים 25 ו- 26 לפסק הדין). בגדר המחלוקת שבין הצדדים, היה על השופטת לקבוע במפורש מי הפר את ההסכם וגרם לביטולו, והיא לא עשתה כן, אלא קבעה שביטול ההסכם על ידי המבקשים נעשה שלא בתום לב, ללא מתן הזדמנות נאותה לקיום דרישה למסמכים, אך צודק בית המשפט קמא שניתן להסיק את השתק הפלוגתא גם אם לא נאמר במפורש, וצודק הוא במסקנתו שקביעת השופטת משמעה שביטול ההסכם על ידי המבקשים בשלב זה לא היה רק פעולה בחוסר תום לב, אלא הפרת ההסכם. " ביום 30.5.2010 התנהלה בפניי ישיבת הוכחות בשאלת הפיצויים המוסכמים בלבד, הצדדים נדרשו להגיש סיכומיהם לתיק, הסיכומים הוגשו ופסק דין זה ניתן לאחר שמיעת הצדדים וע"פ החומר המצוי בתיק. טענות הצדדים בתמצית: לשיטת התובעים, אין מקום להפחתת הפיצויים המוסכמים מאחר והנתבעים התנהגו בחוסר תום לב מובהק במהלך המשא ומתן ובכך הפרו הוראות סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 וגם לאחר החתימה על זיכרון הדברים, עת דרשו מהתובעים דרישות לא מציאותיות ועשו כל שביכולתם על מנת למנוע מהעסקה לצאת אל הפועל. בנוסף, טוענים התובעים כי הנתבעים רכשו דירה מיד לאחר ביטול זיכרון הדברים, דבר המלמד על חוסר תום ליבם וכי מלכתחילה לא היו מעוניינים לקיים את העסקה. לטענתם, אין לתת לחוטא לצאת נשכר וכי מקום שבו התנהג צד בחוסר תום לב יש עליו לשלם סכום הפיצוי המוסכם במלואו. התובעים טוענים כי בפועל מכרו את הדירה בסכום שהינו פחות ב- 12,000 $ מהסכום שהיו אמורים למכרה לנתבעים, מאחר ובמועד ביטול זיכרון הדברים ועד למכירה השתנה שוק הנדל"ן עקב ביטול מענקים בפריפריה, מלחמת לבנון השנייה ועוד. הם דורשים כי ביהמ"ש יפסוק להם פיצוי בגין הנזק שנגרם להם כתוצאה מהעיכוב במכירת הדירה וממכירתה במחיר נמוך ממה שהיו אמורים למכרה. הנתבעים טוענים כי יש להפחית את הפיצוי המוסכם לאפס מאחר והוכח ע"י עדות התובע עצמו כי בעת שהתקשר בזיכרון הדברים עם הנתבעים לא היה כל קושי למכור את הדירה ומכאן מעצם הסתלקות הנתבעים מהרצון לרכוש את הדירה לא היה צפוי כל נזק. כמו כן אין בהסתלקותם כדי לגרום לאיזה שהן הוצאות כמו הוצאות תיווך מאחר ותובע 1 הוא בעצמו מתווך. לעניין מכירת הדירה במחיר נמוך וצירוף הסכם המכר לתמיכה בטענה זו, הנתבעים טוענים כי אין לקבל את הטענה מאחר והסכם המכר לא צורף מבעוד מועד כך שלא יכלו לבדוק את נסיבות מכירת הדירה בפועל ונסיבות המכירה לא הוכחו בפני ביהמ"ש. המכירה נעשתה כמה שנים אחרי ביטול זיכרון הדברים ואילו לעניין ירידת הערך לא צורפה כל חוות דעת מומחה המאמת את הטענה של התובעים ולפיכך, אין לפסוק להם סך של 12,000 $ כפי שדרשו. המסגרת הנורמטיבית: סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א- 1970 קובעי כי: " (א)הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן - פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה. (ב)הסכם על פיצויים מוסכמים אין בו כשלעצמו כדי לגרוע מזכותו של הנפגע לתבוע במקומם פיצויים לפי סעיפים 10 עד 14 או לגרוע מכל תרופה אחרת בשל הפרת החוזה." בסעיף 5 לזיכרון הדברים אשר העתק ממנו צורף לכתב התביעה וסומן ב' נקבע כי: "צד אשר יפר הסכם זה, ישלם לצד השני סך בש"ח השווה ל 15,000 $ ארה"ב יציג". התערבות ביהמ"ש בפיצויים מוסכמים - אימתי? א. ביהמ"ש מוסמך מכוח סע' 15(א) סיפא, להתערב בשיעור הפיצויים המוסכם אך זאת בכפוף לאמור באותו סעיף, כאשר ובאופן כללי הפעלת אותה סמכות תהיה "מצומצמת ונדירה" (ג' שלו, דיני חוזים, בעמ' 594). ב. בבואו לשקול את התערבותו בגובה הפיצוי המוסכם, לא מתייחס ביהמ"ש לנזק הממשי שנגרם לנפגע עקב ההפרה (אם בכלל). ב- ע"א 126/84, יצחקי נ' שור - פ"ד לח(3) 620 בעמ' 627, אומרת השופטת נתניהו: "... המבחן לא ייעשה על-פי הנזק, אשר נגרם בפועל ובדיעבד עקב ההפרה, ואין זה מעלה ואינו מוריד, אם בפועל לא נגרם כל נזק שהוא, או אם נגרם נזק, ששיעורו עולה מאה מונים על שיעור הפיצוי המוסכם. השאלה אינה, אם הפיצוי המוסכם גבוה או נמוך. השאלה היא אם הוא נקבע תוך יחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו כתוצאה מהפרה כזו שארעה בפועל"; בהמשך קבעה כי, אי-הוכחתו של נזק אינה רלוונטית, ש"הרי זו משמעותו של סעיף 15 כי הפיצוי המוסכם ייפסק ללא הוכחת נזק... ואף אם בפועל לא נגרם כלל נזק". דברים אלה נתקבלו כאמירתם, והם מהווים ביטוי להלכה הפסוקה כפי שהיא מקובלת עתה. (ראה ע"א 795/86, פ"ד מא (3) בעמ' 652). ג. בבואם ליישם את הוראות סע' 15(א), נקטו בתי המשפט משנה זהירות לבל ימצאו את עצמם שולחים את ידיהם לחוזים ולפגוע בכך ביציבות המסחר. אומרת על כך השופטת בן פורת ב- ע"א 300/77 רוזנר נ' בניני ט.ל.מ. - פ"ד לב (3) 682 בעמ' 686: "בתור כלל יש איפוא לכבד את רצון הצדדים ולתת תוקף לפיצוי כמוסכם ... הפחתת הפיצוי המוסכם מותרת רק במקרה חריג, בו מצא בית המשפט העדר כל יחס סביר בין אותו פיצוי לבין הנזק שניתן היה לחזותו מראש. המילה "כל", שהודגשה על ידי היא הנוחות שהתערבותו של בית - המשפט בפיצוי המוסכם היא מצומצמת ונדירה. כל עוד קיים יחס סביר כלשהו, ולו גם דחוק, משאירים את הפיצוי המוסכם בתקפו" (ההדגשות במקור). ד. סמכות ביהמ"ש להפחית מסכום הפיצויים המוסכמים נותרה בעינה בהצעת הקודקס האזרחי (סעיף 569 (א) לקודקס האזרחי חוק דיני ממונות - נוסח לעיון הציבור (תשס"ד)). פרופ' מ' דויטש מציין (פרשנות הקודקס האזרחי חלק א' (תשס"ה), עמ' 358) כי משמעות הביטוי "כל" (במינוח "ללא כל יחס סביר") היא "שקיים חופש פעולה יפה לצדדים בקביעת הפיצוי המוסכם, והפסיקה מכבדת חופש פעולה זה". לאור הנ"ל, ברי כי הזמן שבו צריך לבחון את כוונות הצדדים הוא זמן חתימת החוזה ולא כל נקודת זמן לאחר מכן, כטענת ב"כ הנתבעת. את הבדיקה יש לערוך בשני שלבים כדברי השופט ש. לוין בת"א (ת"א) 2334/75, שינדלר נ' גריסרו, פ"מ תשל"ז (א) 86 בע"מ 91: "יש לערוך את הבדיקה בשני שלבים: בשלב הראשון יש לקבוע אם בפועל התכוונו הצדדים לחוזה שהסכום שנקבע כפיצויים ישולם עקב ההפרה הקונקרטית; בשלב השני יש לבדוק, לפי מבחן אובייקטיבי, אם אמנם נקבע הסכום האמור אם לאו ... ללא כל יחס סביר ... לנזק שניתן היה לראותו מראש, בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה". לסיכום, כב' השופט א' רובינשטיין (בהסכמת הנשיא (בדימוס) ברק וכב' השופט ס' ג'ובראן) סקר בהרחבה את הפסיקה והספרות בסוגיה זו ב-ע.א. 4630/04 קניונים נכסים בע"מ נ' בני יעקב נדל"ן בע"מ (אתר נבו) (13.12.06) (להלן: "פרשת קניונים"), כדלקמן: "לפרשנות הוראה זו ראו שלו, 593-597; ע"א 1/84 נתן נ' סטרוד, פ"ד מב(1) 661, 670 (המשנה לנשיא בן פורת); ע"א 5806/02 ארביב ואח' נ' קרני, פ"ד נח(5), 193, 200 (השופטת חיות). ככלל התערבות בית המשפט בפיצוי היא מצומצמת, "כל עוד קיים יחס סביר כלשהו, ולו גם דחוק, משאירים את הפיצוי המוסכם בתקפו" (ע"א 30/77 רוזנר ואח' נ' בנייני ט.ל.מ. חברה לבנין ופתוח בע"מ, פ"ד ל"ב(3) 682, 686 (השופטת - כתארה אז - בן פורת). המבחן הקבוע בסעיף זה אינו מתחשב בנזק אשר נגרם בפועל, כפי שמתברר בדיעבד עקב ההפרה, כי אם בנזק שניתן היה לצפותו מראש בשעתו בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה מן הסוג שאירעה בפועל (ע"א 539/92 מטלוב (אלוף) זקן נ' דוד זיזה, פ"ד מח(4) 89, 93 (הנשיא שמגר); ע"א 126/84 יצחקי נ' שור, פ"ד ל"ח(3) 620, 626 (השופטת נתניהו)); "המבט" - כהכוונת המחוקק הוא אל המועד שבו נכרת החוזה; אולם, שאלת הסבירות דאז נבחנת לאור ההפרה דהיום.." (ע"א 3745/92 פסקל ואח' נ' מזרחי פ"ד מח(2) 359, 363 (הנשיא שמגר)). בעת קביעת סוגי הנזק נשוא תניית הפיצוי המוסכם יש להתחשב "במכלול הנסיבות האופפות את כריתת החוזה ולבחון, אם לאורן ניתן היה לצפות התרחשותו של נזק מסוג מסוים כעניין אובייקטיבי" (ע"א 18/89 חשל חברה למסחר ונאמנות בע"מ נ' חיים פרידמן, פ"ד מו(5) 257, 265 (הנשיא שמגר)). דברים אלה מעוגנים כמובן בהיגיון הכלכלי ובשכל הישר. הסמכות להתערבות היא שעה שהפיצוי עומד "ללא כל יחס סביר" (ע"א 3846/98 דהן נ' ביטון, פ"ד נד(4) 566; ראו גם ג' שלו וי' אדר, "תרופות בשל הפרת חיוב", קרית המשפט, ו' (תשס"ו), 185, 222). ואכן, לא למותר לציין, כי סמכות בית המשפט להפחית מסכום הפיצויים המוסכמים נותרה בעינה בהצעת הקודקס האזרחי (סעיף 569(א) לקודקס האזרחי חוק דיני ממונות - נוסח לעיון הציבור (תשס"ד)). פרופ' מ' דויטש מציין (פרשנות הקודכס האזרחי חלק א' (תשס"ה), עמ' 358), כי משמעות הביטוי "כל" (במינוח "ללא כל יחס סביר") היא "שקיים חופש פעולה יפה לצדדים בקביעת הפיצוי המוסכם, והפסיקה מכבדת חופש פעולה זה". (שם, פסקה ח'). מן הכלל אל הפרט: התניה של הפיצוי המוסכם כפי שנוסחה היא התנאה גורפת. הצדדים נמנעו -בשחל העובדה שמדובר זכרון דברים שלאחריו יחתם הסכם סופי ,נמנעו מלהתייחס להפרות בין אם הפרות יסודיות לבין אלה שלא. מהעדר התייחסות, עולה לכאורה שכל הפרה באשר היא ,מזכה בפיצוי ואז היא נופלת לגדר תניה גורפת. על כן, בבואנו לבחון את ההפרה שארעה, יש לבחון האם במועד כריתת החוזה צפו הצדדים כי הפרה מעין זו יכולה לגרום לנזק, שקיים יחס סביר בינו לבין הפיצוי עליו הוסכם (ת"א 12363/96 סדה יעקובוב נ' אורי שמריץ, פי"מ סא (3) 894, עמוד 902-903). סעיף הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם המכר שבין הנתבעים והצדדים השלישיים אינו מבחין בין הפרות שונות, בין הפרה קלה לחמורה, בין הפרה יסודית להפרה "סתם". ניסוח כזה של סעיף מעלה חשש כי בעת כריתת החוזה וקביעת הפיצוי המוסכם לא נתנו הצדדים דעתם להפרות השונות ולנזקים העלולים לנבוע מהם ועל כן לא קיימת הסבירות הדרושה בין סכום הפיצוי המוסכם לבין הנזק הצפוי. עם זאת, היות התניה תניה גורפת לא מביא לבטלותה, אלא רק חושף אותה לבחינה על ידי ביהמ"ש. כמו כן, העובדה שקיימת תניה גורפת משליכה גם על נטל הראיה, כך שנטל ההוכחה המוטל על הצד הטוען כי לא קיים יחס סביר כאמור, קטן יותר ואולי אף מוסר מעליו. במקרנו, אין ספק שמדובר בהפרה יסודית. מדובר בהפרה שהביאה לבטלות החוזה במלואו, ההפרה הביאה מצב שבו כבר אין עוד הסכם בין הצדדים. מדובר אם כך "באם כל ההפרות" . בית המשפט השלום בחדרה מפי כבוד השופטת אסיף קבע שהבחירה של הנתבעים כאן, לבטל, לאחר 48 שעות בלבד ממועד דרישת בא כוחם, את זכרון הדברים, זאת מבלי שהייתה אפשרות לבא כוחם של התובעים כאן להסדיר את קבלת המסמך מהבנק,יומיים בלבד לאחר דרישת המסמך, כאשר עד לאותו שלב התובעים היו אלו ש"רדפו" אחר הנתבעים , מהווה התנהגות שלא בתום לב. הפרה זו היא הפרה יסודית ואינה הפרה של מה בכך. אם כך בחינת הסבירות תיעשה בשים לב למהות ההפרה היסודית שהיא ביטול ההסכם כולו. לאור הנימוקים שלהלן ובהתאם להלכות שהובאו לעיל, הגעתי למסקנה כי בנסיבות מקרה זה, אין מקום להתערבות ביהמ"ש בסכום הפיצויים המוסכמים: צפי במועד כריתת החוזה: בתי המשפט מבקשים לטפח קיום חוזים ואינם אוהדים ביטולי חוזים שרירותיים, כאשר צד נוהג כאילו אין בהתקשרות החוזית כדי ליצור חיוב אשר אותו יש לכבד. סכום הפיצוי שנקבע הינו 15,000$ שהינו כ- 10% ממחיר העיסקה. סבורני כי מי שמוכר או קונה דירה בסכום של 145,000 דולר - היה, סובר מתוך הסתכלות קדימה כי ביטול בלתי מוצדק של ההסכם, יפגע באינטרס ההסתמכות שלו קשות ועלול לעכב את מכירת או קניית דירה הנמצאת באזור הפריפריה שממילא אינו איזור שבו שוק הנדל"ן מזהיר במיוחד, יכול הדבר בעיני המתקשר בחוזה לגרור אחריו באופן סביר פיצוי מוסכם של כ-10 אחוז ממחיר העיסקה. הקונים מיהרו לרכוש דירה חלופית מיד לאחר ביטול זיכרון הדברים ומזה בדיוק חושש כל מוכר של דירה עת הוא מתחיל בניהול משא ומתן עם קונה פוטנציאלי, ומהסיבה הזו קם לו מנהג החתימה על זיכרון דברים בטרם חתימה על חוזה מכר. כל הנ"ל מחזקים את המסקנה כי התכלית הסובייקטיבית שהיתה לצדדים בעת החתימה על זכרון הדברים היא להבטיח "רשת ביטחון" במידה של הפרה יסודית; התכלית האובייקטיבית היא, כי אנשים הוגנים יראו התנערות צד מחיובו לקנות דירה בשל מציאת דירה חלופית זולה יותר, כל כך מצדיקה פיצוי כפי שנקבע. בעניין זה אף מצאתי מקום לצטט בהסכמה את דבריו של השופט דרורי בעניין זה ולפיו פיצוי של 10% מהתמורה החוזית הינו סביר ואף בידעה שיפוטית וזאת במסגרת פ (י-ם) 1134/02 דיאי חי נ' אלי פלאלו באומרו: "ראשית, הפיצוי המוסכם נקבע בשיעור של 10,000$ ביחס לתמורה של 154,500 $, דהיינו: כ-6.5%. אחוז זה נמוך מן הפיצוי בחוזים למכירת נכס, אשר בהם - כפי שמצאנו בפסיקה - נקבע פיצוי בשיעור 10%, ולעיתים אפילו אחוזים גבוהים יותר (ראה האסמכתאות המופיעות אצל שלו, שם , בעמ' 596). ראוי לציין כי דווקא באותו פסק דין עליו התבסס ב"כ הנתבעים (פרשת פסקל הנ"ל), נדחתה בקשה להפחית פיצוי מוסכם בשיעור של 18% ממחיר העיסקה. שנית, יש ידיעה שיפוטית, והדבר משתקף גם בניסיון החיים של עורכי דין העוסקים או עסקו בחוזי מכירת דירות, כי אחוז הפיצוי המוסכם הוא בין 10% לבין 15% מסכום התמורה, ומשקף את הנזק הצפוי , כולל "החיכוך" הכרוך במציאת קונה חדש, תשלום למתווך ולעורך דין, ושינויים במחיר." סבורני שאין מקום להתערבותי מאחר וקיים יחס סביר בין הפיצויים שנקבעו בהסכם זה לבין הנזק שניתן היה לראותו מראש כתוצאה מסתברת של ביטול חד-צדדי בלתי מוצדק של החוזה, כגון טרחה, הפחתת מחיר ותשלום לעורכי דין. הנסיבות האופפות את חתימת זכרון מצביעות כי אין מקום להתערב בסכום הפיצוי המוסכם: נתבע לא חקר את התובע אודות הליך קביעת סכום הפיצוי המוסכם. הכלל הראיתי בעניין ברור ועצם ההימנעות אומרת דרשני. פיצוי בגין הנזקים שגרמה ההפרה- היש מקום לפיצוי מצטבר? התובעים דורשים סך של 12,000$ שהינו ההפרש בין מחיר הדירה כפי שהיו אמורים למכרה לנתבעים לבין המחיר שבו נמכרה הדירה בפועל לאחר שנתיים בערך מיום ביול זיכרון הדברים. הסכם המכר משנת 2006 צורף כראיה לתיק. הטענה לפיה הדירה נמכרה במחיר נמוך יותר ואך בשל כך יש לפצות על כך אינה מתקבלת. נוסף על סעד האכיפה עותרים התובעים לפיצויים הן בגין נזקים שנגרמו להם כתוצאה מההפרה, והן לפיצוי המוסכם. בהתאם לסעיף 15(ב) לחוק התרופות זכותו של נפגע לתבוע מהמפר פיצויים מוסכמים אינה זכות מצטברת על זכותו לתבוע פיצויים בגין נזקי ההפרה שנגרמו לו לפי סעיף 10 לחוק זה אלא זכות חלופית. במקרה זה לא נטען כי הפיצוי המוסכם והפיצוי בגין נזקים ישירים כתוצאה מההפרה אינם חופפים אלא נוגעים- כל אחד- לראש נזק אחר, ואף לא הותנה כך בהסכם עצמו [ראה ע"א 640/87 יוסף חורי נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד מו(1), 115 , 123-124 (1991)), משכך המדובר בפיצויים חופפים, ושומה היה על התובעים לבחור באחת משתי התרופות. משלא עשו כן ועתרו לתרופת הפיצויים- על שני סוגיה- יחדיו, יהיו זכאים התובעים לפיצוי המוסכם או לפיצויים בגין נזקי ההפרה, בכפוף למפורט להלן, לפי הגבוה מבין השניים. משכך אין מקום לפסוק פיצוי מצטבר ואסתפק רק בפיצוי המוסכם. סיכום: מכאן הסכום אותו יהא על הנתבעים לשלם הינו 15,000$. עילת התביעה של התובעים צמחה ביום בו קיבלו את המכתב מהנתבעים שבו הם מודיעים על ביטול הסכם המכר דהיינו ביום 19.5.04. באותו רגע סכום התביעה מתגבש עפ"י שער הדולר דאז ולא תיתכן כל דרך אחרת. ביום 19.5.04 שער הדולר היציג עמד על סך 4.59 ₪ (ע"פ נתוני בנק ישראל) ולפיכך הסכום לתשלום הינו 68,850 ₪ נכון לאותו יום. לפיכך אני קובע כי על הנתבעים לשלם לתובעים סך של 68,850 ₪ בצירוף ריבית והצמדה מיום 19.5.04 ועד לתשלום המלא בפועל. בנוסף, הנתבעים יחזירו לידי התובעים את האגרה ששולמה על ידם בסך 3,202 ₪ וכן ישלמו לתובעים סך של 7,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד. הסכומים ישא הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. בשולי פסק הדין חבל שהצדדים לא הסכימו שעניין זה יוכרע בהסמכת בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה, כפי שהצעתי. הסכומים ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק דין זה.חוזהפיצויים מוסכמיםזכרון דבריםפיצויים