קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פירוק טפסנות - תאונת עבודה: 1. בפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לתובע, יליד 1979, בעקבות תאונת עבודה שאירעה במהלך עבודתו אצל מעבידו, הנתבע 1 - קבלן לעבודות בניין ושיפוצים (להלן: "הנתבע"). הנתבעת 2 ביטחה את הנתבע 1 בביטוח חבות מעבידים בעת הרלבנטית. 2. על פי הנטען בתביעה, בתאריך 6.9.05, בשעה 10:30 או בסמוך לכך, במהלך עבודת התובע בפירוק טפסנות מגג בגובה של 3 מטרים באתר בנייה במושב "מורשת", נפל ונחבל בכל חלקי גופו, ובעיקר בשתי ידיו. 3. הנתבעים חולקים הן על שאלת האחריות והן על גובה הנזק הנטען. נסיבות התאונה 4. בשאלה זו העידו מטעם התובע שני עדים: התובע עצמו וחאתם חסן. מטעם הנתבעים לא היו עדים כלל. 5. התובע העיד כי ביום התאונה התבקש לפרק טפסנות במרפסת, שבגובה 3 מטרים. המרפסת הייתה ללא מעקה, למעט מעקה בטון בגובה של 3 ס"מ. התובע התכוון לפרק קרש, המכונה בשפת הטפסנים "מורינה", שהיה צמוד לקרשים הצמודים למעקה הבטון הנ"ל של המרפסת, מבחוץ. לצורך פירוק הטפסנות הנ"ל הוא השתמש בכלי עבודה המיועד למטרה זו והנקרא בשפת הטפסנים ב"פנסה". לטענת התובע, הוא הכניס את ה"פנסה" בין הקרשים לבין ה"מורינה" והתחיל לדחוף בכוח בשתי ידיו לכיוון הנגדי, החוצה. תוך כדי הניסיון לפירוק קרש "המורינה", הקרש התפרק בפתאומיות ממקומו והתובע נפל יחד עם הקרש וה"פנסה" מהמרפסת בגובה של 3 מטרים (סע' 3 (ב) לתצהיר התובע ת'). למשמע זעקותיו הגיעו למקום עובדים נוספים שהיו באתר, אשר הזעיקו את האחראי על העבודה, שפינה את התובע לבית החולים האנגלי בנצרת (סע' 5 לתצהיר ת'). עד התביעה, חאתם חסן, היה בין העובדים שניגשו לתובע למשמע זעקותיו. חסן עבד קומה אחת מעל לקומה בה עבד התובע, והעיד כי התובע עבד לבד באותה קומה וכי הוא שמע את צעקותיו, ראה אותו שרוע על האדמה נאנק מכאבים והזעיק את האחראי על העבודה, אשר הגיע ופינה אותו לבית החולים (סע' 4 לתצהיר ת/25). 6. שני העדים הנ"ל נחקרו חקירה נגדית על תצהיריהם והותירו רושם אמין וחיובי בעדותם. הנתבעים טענו בסיכומיהם, כי התובע לא נתן הסבר המניח את הדעת לסיבת עמידתו, עובר לתאונה, ליד קצה המרפסת, וכי מדובר במרפסת רחבה (2.5X3 מטרים). לכן, התובע יכול היה לעמוד במהלך העבודה פנימה בתוך המרפסת, דבר שהיה מונע את נפילתו. אין בידי לקבל טיעון זה, שכן התובע הסביר כי עסק בפירוק טפסנות הצמודה למעקה המרפסת, לכן אין ספק שלצורך פירוקה עליו לעמוד בצמוד אליה, והסברו בעניין זה בהחלט מניח את הדעת (עמ' 10 ש' 14-21). הנתבעים הוסיפו, כי אין לתת אמון בעדותו של התובע בשל העובדה שהסתיר את עברו התאונתי. גם טענה זו, אין בידי לקבלה; בתצהיר תשובות לשאלון (נ/2), התובע ציין כי היו לו 5 תאונות עובר לתאונה בה עסקינן. בחקירתו הנגדית, אמנם ציין תחילה כי לא היו לו תאונות, אולם מייד כשנתבקש להיזכר היטב, התייחס לתאונות שהיו לו, ולמעשה אישר בחיוב כל שאלה שהתייחסה לתאונה כלשהי. התובע אף ציין את התאונה בה נגרם שבר בידו השמאלית; כאשר נשאל מדוע לא ציין את השבר ביד זו בתשובות לשאלון, ענה כי היה לו קשה להיזכר בכל התאונות שהיו לו (עמ' 8 לפרוטוקול). תשובתו זו של התובע אף היא מניחה את הדעת, שכן מדובר במי שהתחיל לעבוד בבניין מגיל 14 (עמ' 6 ש' 2-3), ומאז עד ליום מתן עדותו עברו כ-16 שנה, במהלכן היה מעורב במספר תאונות, כולל תאונת דרכים, לכן נראה לי סביר כי בנסיבות אלה אדם לא ייזכר בכל פרטי התאונות בהן היה מעורב. 7. העד חאתם חסן נחקר אף הוא חקירה נגדית, ובעדותו לא נתגלו סתירות כלשהן. הנתבעים אף הם אינם מעלים טענה כלשהי ביחס לעדותו או לאמינותו. 8. אמנם התובע הוא העד היחיד שהעיד אודות נסיבות הנפילה עצמה, ואומנם מדובר בעדותו של בעל דין; ברם, לעדות זו התווספה עדות נסיבתית אודות מקום הימצאו של התובע, מייד לאחר התאונה, כשהוא שרוע על האדמה ונאנק מכאבים, וכן אודות עבודת כל הפועלים באותו יום בפירוק טפסנות (סע' 3 לתצהיר ת/25), וכאמור, לכך מתווספת העובדה שהתובע הוא עד אמין. הנתבעים נמנעו מהבאת עדות או ראיה כלשהי שיש בה כדי לסתור את גרסת התובע או אף כל חלק ממנה, כגון עדות אודות קיומו של מעקה בטיחות במרפסת ממנה נפל התובע, או קיומו של פיגום עליו יכול היה התובע לעמוד לצורך פירוק הטפסנות. עוד אוסיף, כי בהזדמנות הראשונה שהייתה לתובע למסור גרסה אודות נסיבות פגיעתו, הוא מסר כי נפל מגובה 3 מטרים (ראה סיכום מחלה ת/1). הנתבע 1 אישר בחתימתו על "טופס למתן טיפול רפואי לנפגע עבודה (בל/250)" (ת/12) את נסיבות התאונה: "בזמן פירוק טפסנות של קורות בבניין נפל הנ"ל מגובה של 3 מטרים", וחזר ואישר זאת גם בטופס הודעה על פגיעה בעבודה (ת/13). מכלול הראיות כמפורט לעיל מביא אותי למסקנה כי התובע הרים את נטל ההוכחה הרובץ לפתחו והוכיח את נסיבות התאונה.   אחריות הנתבעים  9. כידוע לצורך קביעת אחריות ברשלנות, יש להוכיח קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית, הפרת החובה האמורה וגרימת נזק כתוצאה מהפרת החובה. 10.  לגבי קיומה של חובת זהירות מושגית, התובע הוכיח, כי התאונה אירעה במסגרת עבודתו אצל הנתבע. הפסיקה קבעה בשורה ארוכה של פסקי דין, כי בין עובד ומעביד קיימת חובת זהירות מושגית (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225).   11. בבדיקת חובת הזהירות הקונקרטית, יש לבדוק האם בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, אדם סביר, היה יכול וצריך לצפות התרחשות הנזק. חובת זהירות קונקרטית אינה מופרת מקום בו מתקיימים סיכונים סבירים, טבעיים ורגילים לפעילותם של בני האדם, אלא היא מתגבשת מקום בו קיים סיכון בלתי סביר (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113). האם במקרה שלפנינו מדובר בסיכון בלתי סביר? 12. לטענת התובע, הנתבעים התרשלו משלא התקינו פיגום מסביב ומתחת למרפסת שעליה עבד בזמן התאונה. מנגד טענו הנתבעים, כי התובע לא הוכיח כי לא היה פיגום במקום התאונה, וכי היה בפיגום כדי למנוע התרחשות התאונה. 13. הדין מכיר בסיכון המובנה לצורך עבודה בגובה בכלל ועבודה על גגות בפרט. כך למשל סעיף 50 לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), תש"ל-1970 קובע, כי כאשר יש צורך לעבוד במקום ממנו עלול אדם ליפול מגובה של יותר משני מטרים "ואין המקום מאפשר אחיזת-רגל בטוחה, ולפי הצורך - אחיזת-יד בטוחה, יותקנו -ככל שהדבר מעשי במידה סבירה- אמצעים לבטיחותו על ידי גידור או באופן אחר". המחוקק קבע מנגנוני פעולה וסטנדרטים מסוימים לעבודה על גגות בצורה בטיחותית. כך למשל, הותקנו לאחרונה תקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה), התשס"ז-2007 המסדירות תנאי העסקת עובד בעבודה בגובה. 14. מהתשתית הראייתי שהוצגה בפניי, עולה, כי הנתבע העסיק את התובע לצורך פירוק טפסנות, מבלי לספק לו אמצעי בטיחות, כגון העמדת פיגום מסביב ומתחת למרפסת שעליה עבד התובע. בכך, הנתבע העמיד למעשה את התובע בסיכון שהיה כרוך בעבודה בגובה. אין ספק, כי היה על הנתבע לצפות שבמהלך ביצוע עבודה מעין זו, עלול להתממש הסיכון הבלתי סביר הכרוך בעלייה על הגג, וכי התובע עלול ליפול ולהיפגע. לפיכך, שוכנעתי, לא רק שהנתבע חב חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע, אלא שהוא גם הפר אותה בכך שכמעביד הוא לא דאג להנהיג שיטת עבודה בטיחותית, ולא סיפק לתובע אמצעי בטיחות. ועל כן, יש להטיל עליו אחריות בנזיקין. יש לציין, כי במחדליו אלו, הוא גם הפר הוראות חובה חקוקה הנוגעות לשיטת העובדה בגובה, כגון סעיף 50 לפקודת הבטיחות בעבודה, וסעיף 9 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), התשמ"ח-1988 שאליו הפנה התובע. אשם תורם 15. הלכה פסוקה היא: "רק אם יצליח המעביד המזיק להראות שהעובד הפעיל שקול-דעת עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית ולא רק פעל בתוך דל"ת אמות הסיכון שיצר המעביד על-ידי הפרת חובתו החקוקה, עד שפגיעתו הייתה פועל יוצא מאותו סיכון, רק אז ייחס בית המשפט אשם תורם לעובד ויאמר כי עליו לשאת בחלק מן הנזק" (ראה ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 524). בנסיבות התאונה שלפנינו, לא הוכח, כי התובע יצר כל תרומה אוטונומית לאירוע התאונה והפעיל שיקול דעת עצמאי. הסיכון היה במסגרת אמות הסיכון שיצרו הנתבעים. וכידוע נטיית הפסיקה היא להקל עם העובד בייחוס רשלנות להתנהגותו ולהחמיר דווקא עם המעביד: "היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו" (ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592). לאור כל האמור לעיל, איני מוצאת כל מקום להטיל על התובע אשם תורם כלשהו. הנזק 16. ממקום התאונה פונה התובע לבית חולים, שם אובחן שבר מרוסק תוך פרקי, עם תזוזה בעצם הרדיוס בשורש כף יד ימין ובשורש כף יד שמאל. באותו יום עבר, בהרדמה כללית, ניתוח לשחזור השברים וקיבוע פנימי, והותקנו גבסים בשתי ידיו. התובע אושפז לצורך השגחה וטיפול, וביום 8.9.05 שוחרר לביתו. הוא המשיך במעקב במסגרת מרפאות חוץ אורטופדיות של בית החולים, וביום 17.10.10 הוצאו הגבס והקיבוע הפנימי. בהמשך טופל בפיזיותראפיה ובריפוי בעיסוק. 17. מטעם בית המשפט, ובהסכמת הצדדים, מונה ד"ר מיכה רינות, אורטופד, לקביעת נכותו של התובע כתוצאה מהתאונה. המומחה בדק את התובע, וממצאיו היו כדלקמן: ביד ימין (הדומיננטית): הגבלה מזערית בתנועות יישור וכיפוף. קיצור מזערי של הרדיוס ללא פגימה בסדירות המשטח הפרקי: 2.5% נכות צמיתה לפי תקנה 35 (1) ב (בהתאמה) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956. ביד שמאל: דפורמציה, רגישות, הגבלת תנועה, הפחתת כוח ודלדול שרירים: 10% נכות צמיתה לפי תקנה 40 (11) לתקנות המל"ל. בשאלות הבהרה שנשלחו למומחה על ידי הנתבעים, נתבקש הלה להתייחס לשבר ממנו סבל התובע בכף יד שמאל בעקבות התאונה בה היה מעורב בשנת 2003, והאם יש לשבר זה השלכה על מצבו נכון להיום ועל נכותו כתוצאה מהתאונה נשוא תובענה זו. המומחה ענה, כי התובע לא ציין בפניו עובדה זו אודות מצבו עובר לתאונה וכי לא הונח בפניו חומר רפואי בעניין, וכי לאחר שהוא מעיין בחומר שהוצג בפניו עתה (עם שאלות ההבהרה), הוא סבור כי לפגיעה בתאונה משנת 2003 השלכה על נכותו, במובן זה שאותה פגיעה הותירה 2.5% נכות ואילו הפגיעה נשוא תיק זה הותירה 7.5% נכות (נ/7). המומחה למעשה שינה את חוות דעתו, וקבע כי הנכות ביד שמאל, בעקבות התאונה בה עסקינן, הינה 7.5%. התובע שלח אף הוא שאלות הבהרה למומחה, וזאת בעקבות תשובותיו לעיל. המומחה לא שינה תשובותיו באשר לחלקה של התאונה הקודמת בנכות. הוא אף הדגיש כי שני השברים ביד שמאל (בשתי התאונות) נגרמו באותו שורש של כף היד, למרות שלא באותה עצם, וכי מירב הסבירות שהשבר הישן הותיר הגבלה, ולו גם קלה, בתנועת שורש היד. בנסיבות אלה, ולאור האמור, הנני מאמצת את קביעתו של המומחה, וקובעת כי נכותו בגין הפגיעה בשורש כף יד שמאל בעקבות התאונה הינה 7.5%. 18. המומחה התייחס גם לנכויות הזמניות בעקבות התאונה וקבע: 100% נכות זמנית למשך 6 חודשים; 30% נכות זמנית למשך 3 חודשים נוספים. 19. ועדה רפואית מטעם המל"ל קבעה נכות צמיתה בשיעור 19%. הנכות התפקודית 20. התובע סיים כיתה ט' בבית הספר, ואחריה יצא לשוק העבודה - עבד בשיפוצים, עפר, בניין ואינסטלציה. אצל הנתבע 1 החל לעבוד ב-10/2002, אז עבד חודש אחד בלבד. לאחר מכן עבד בעבודות שונות אצל מעבידים שונים, וב-8/2004 חזר לעבודה אצל הנתבע 1, עד שנפגע בתאונה בה עסקינן. לאחר התאונה לא חזר לעבוד באותו מקום עבודה, ולטענתו לא הצליח להשתלב בעבודה בשל מגבלותיו, ורק ב-2/2009 החל לעבוד באינסטלציה, בחצי משרה, בשכר חודשי של 2,000 ₪. התובע תיאר בעדותו את הקשיים שהוא נתקל בהם בביצוע עבודתו, בין אם בבניין ובין אם באינסטלציה, שכן מדובר בעבודה פיזית המחייבת מאמץ בידיים (נשיאת משאות כבדים, חיזוק ברגים וכו'), ומגבלותיו בידיו מקשות עליו לבצעה. אין ספק, כי לנכות שנותרה לתובע השפעה על תפקודו, במיוחד לאור העובדה שמדובר בפועל כפיים, הסובל מהגבלה בתנועות בשורש כף היד; יחד עם זאת, אין להתעלם מהעובדה שנכותו העיקרית (7.5%) הינה ביד שמאל, שאינה הדומיננטית, ולא ניתן לומר כי נכותו זו מנעה ממנו חזרה לשוק העבודה במשך כל אותה תקופה מאז התאונה, או שהיא מחייבת עבודה במשרה חלקית בלבד. בהתחשב בכל האמור, ובמיוחד באופי עבודתו - עבודה פיזית המחייבת מאמץ בידיים - הנני קובעת נכותו התפקודית בשיעור 10%. הפסד השתכרות לעבר 21. עובר לתאונה השתכר התובע 4,530 ₪ לחודש (ת/21). סכום זה, משוערך להיום בצירוף הפרשי הצמדה בלבד, עומד על סך של 5,155 ₪. תקופת אי הכושר לפי חוות דעת המומחה, ד"ר רינות, הינה 6 חודשים. סה"כ הפסד שכר: 30,930 ₪. סכום זה, בתוספת ריבית כחוק מאמצע התקופה, עומד על סך של 37,000 ₪ (מעוגל). תקופה נוספת של נכות זמנית 30% (לפי חוות הדעת), לתקופה של 3 חודשים, בצירוף ריבית מאמצע התקופה: 5,000 ₪ (מעוגל). מתום התקופה הנ"ל עד היום, 52 חודשים, ההפסד בתקופה זו יחושב לפי 10% נכות, בצירוף ריבית מאמצע התקופה, סה"כ: 29,000 ₪. סה"כ הפסד שכר לעבר: 71,000 ₪. הפסד שכר לעתיד 22. התובע בן 31 שנה היום. עד גיל 67, נותרו לו עוד 36 שנות עבודה. מקדם היוון: 263.97, נכות תפקודית 10% ובסיס שכר 5,155 ₪, סה"כ: 136,000 ₪. כאב וסבל 23. בהתחשב בשיעור הנכות הרפואית, ימי האשפוז ותקופת ההחלמה (כ-40 יום עם גבס בשתי הידיים), הנני קובעת פיצוי בסך של 50,000 ₪. עזרת צד ג' והוצאות 24. אין ספק שכתוצאה מהפגיעה, כשהתובע היה עם גבס בשתי הידיים תקופה ארוכה, הוא נזקק לעזרה מבני משפחתו בפעולות היומיומיות של רחצה, הלבשה והאכלה וצרכים חיוניים נוספים שהתובע לא יכול היה לבצעם בשל מצבו, כפי שאף העיד אחיו וליד אבו עקאב (ת/26). אולם, איני מקבלת את הטענה כי גם עתה וגם בעתיד התובע נזקק ויזדקק לעזרת צד ג'. הוא הדין לגבי ההוצאות שהיו לו, כאשר יש להתחשב גם בעובדה שמדובר בתאונת עבודה, והתובע יכול היה לקבל החזר הוצאותיו מהמל"ל. בנסיבות אלה, אני מעריכה את הפיצוי על דרך האומדנה בסך של 7,000 ₪. יצוין כי הוצאות בגין שכר טרחת מומחים רפואיים, שנתנו חוות דעת לצורך ניהול ההליך, יילקחו בחשבון בפסיקת הוצאות ההליך ולא במסגרת הפיצוי, לפי טענת התובע. סיכום גובה הנזק 25. הפסד השתכרות לעבר: 71,000 ₪ הפסד השתכרות לעתיד: 136,000 ₪ כאב וסבל: 50,000 ₪ עזרת צד ג' והוצאות: 7,000 ₪ סה"כ: 264,000 ₪ ניכוי תקבולי המוסד לביטוח לאומי 26. התובע קיבל מהמוסד לביטוח לאומי דמי פגיעה וגם מענק נכות. שני הצדדים מסכימים כי יש לנכות תקבולים אלה מהפיצוי שייפסק. הנתבעים טוענים כי סכום זה מסתכם בסך של 55,000 ₪, והתובע לא חלק על הסכום. על כן, יש לנכות את הסכום כאמור מהפיצוי. סיכום 27. הנני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 209,000 ₪, וכן הוצאות משפט בסך של 3,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% בתוספת מע"מ כחוק. הסכומים ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין על ידי הנתבעים, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. תאונת עבודה